איש בער לא ידע

פג, ג

(קכח) איש בער לא ידע וכסיל לא יבין זאת (שנאמר למטה בפרוח רשעים כמו עשב כו' להשמדם עדי עד כו'). הנה תחלה י"ל הפשט במ"ש בפרוח רשעים כמו עשב דוקא ועוד למה יפרחו רשעים ואח"כ להשמדם לא יצמיחו ויפריחו בתחילה. אך הנה מבואר במ"א בענין מארז"ל טוב זה מלאך חיים מאד זה מלאך המות. וזה פלא איך יתכן שטוב מאד אשר ראה בכל אשר עשה הוא במלאך המות דוקא שהוא בחי' דין קשה ורע גמור שהרי נאמר לא יגורך רע טהור עינים מראות ברע. אך הענין הוא כידוע שיש ב' מיני אהבות. א' אהבה זוטא שהיא באה בשיעור מוגבל כפי הגבלת השכל והטעם שמחמתה יאהוב וכאשר בטל דבר בטילה אהבה כמו בעבור הטובה אם מעט או רב שעשה לו חבירו כן לפ"ע אהבתו אליו כידוע. ואעפ"י שברבות הטובה שעשה לו תרבה אהבתו אליו מ"מ יש לה שיעור שיעשה לו כגמולו בלבד אבל לא למעלה מן השיעור והמדה כמו להפקיר כל ממונו בשביל טובתו שלא יכול לעשות זה והרי כלה כח אהבתו זו בשיעור הפקר הממון וכדומה. אך אנו מוצאים גם באהבה מוגבלת שתהי' בבלתי שיעור ומדה כלל כמו להפקיר עצמו מכל וכל ולא מצד עצמיות האהבה כאהבת וחמלת האב על הבן אלא רק מצד המנגד שלא יוכל לסבול כמו בנפול חבירו באיזה צרה מסכנת נפשות שיוכל להפקיר כל ממונו לפדותו גם שאינו לפ"ע האהבה כלל והרי נעשה האהבה בלתי גבול ולא מצד האהבה כלל אחר שלא הי' בלבו מעולם האהבה בלתי גבול כזה ואמנם מה שנולד בלבו כח רב כזה שאין לו הפסק וביטול הוא רק מצד בחי' המנגד המופלג שזה צרתו בסכנת נפשות שהוא היפך האהבה ומה שלא יוכל אדם לסבול ההיפך גדול כחו הרבה מגופה של אהבה כמו שאנו רואי' בענין ההפקירות שיפקיר אדם א"ע לבא במס"נ ממש להציל חבירו מטביעה בנהר או מרוצח שנפל עליו וכה"ג ברעה שימצא לחבירו שנוגע לחיי נפשו שלא יוכל לסבול ביותר ונוגע ללבו כ"כ עד שיפקיר עצמו מכל וכל. ואמנם אין ענין ההפקירות ענין האמיתי מצד הטעם כמו מעוצם האהבה וכה"ג רק מצד בחי' המנגד שא"א לסובלו שמחמתו

פג, ד

יבא לידי הפקירות רבה מפני שלא יוכל לעמוד על נפשו כלל ויצא מגדר וגבול אהבת עצמו להשליך נפשו מנגד לגמרי למעלה מן המדה ושיעור בלא טעם ודעת כלל כמו שידוע בחוש הטבעי אם אדם רואה רוצחים נופלים על חבירו להרגו ממש ישים נפשו בכפו להלחם עם הרוצחים אם ליהרג או להרוג אשר זהו בלא דעת ולא יוגבל במדה ושיעור אהבה כלל וגם בעניני אהבת עצמו כמו בממונו אם דליקה נפלה בביתו יפקיר עצמו לבא לסכנת נפשות להציל ממונו יותר הרבה מערך אהבת ממונו כי נפשו חביב עליו הרבה יותר מממונו אך מפני גודל הלחץ זה הדחק שרואה בעיניו הפסד הרכוש שאינו יכול לסבול לראותו יבא לידי אה"ר בממונו יותר מכמו שיש בנפשו עד שיפקיר א"ע להצלתו ולא יחוס על נפשו כלל ואין זה אה"ר הנעשה מצד העצם מאחר שבעצם טבע נפשו יקרה בעיניו מכל הון רק נעשה ונקנה לפי שעה מצד שלא יוכל לסבול ההיפך שהוא איבוד רכושו וזהו כל עיקר ענין ההפקירות בכל מקום שהוא שאינו ענין אמיתי מצד העצם דהיינו שיהי' רוצה הפקר נפשו מצד יוקר אותו הדבר שלכן מאבד את נפשו ומביא א"ע לידי סכנה גמורה שהרי בודאי אין דבר יקר בעיניו יותר מנפשו ואיך ימסור וישליך נפשו בעבור אותו הדבר אלא עיקר מדת ההפקירות להפקיר נפשו ממש לגמרי לא יבא בשביל השגת דבר מה גם בכל הון יקר וגדולה יתירה לא ישים נפשו בכפו כלל כידוע בעיקר טבע ענין המלחמה שהוא מצד המנגד לנפשו כשרואה א"ע בצרה ומצוקה שא"א לסבול כלל כמו כאשר יסובבוהו במלחמה מכל צד עד שאין לו מקו' מנוס לנפשו מרודפיו והוא במצור ובמצוק מאוד עד שנתייאש על נפשו אם תנצל אז רק מצד אין ברירה אחרת יבא לבחי' ההפקירות להפקיר נפשו ממש דהיינו שישליך נפשו מנגד וכלא תחשב ובוחר מות מחיים אף שימות בוודאי מקבל ברצון גמור איבוד נפשו וכאשר הוחלט כל לבבו באופן זה אז נהפוך לבבו מן הקצ' אל הקצ' שאז יוצא מן הפחד הגדול שהי' בלבו ונפשו מרודפיו שמסבבים אותו מכל צד והופך פניו לעמוד כנגדם במלחמה בשמחה ובגבורת הלב בכח התגברות יתירה שאין בערכו כלל וכאלו כחו רב ועצום בעצם לעמוד כנגדם אעפ"י שבאמת בלבבו לאחר יאוש על נפשו. אך אדרבה היא הנותנת דמשום שכבר הפקיר נפשו בלבו לגמרי אז יוכל לעמוד בשמחה וגבורה יתירה שלא לפ"ע כלל וכלל וינצח אותם בכל מיני מלחמה שבידו אשר לא הי' בכוחו וערכו כלל וכ"ז לא יהי' רק מצד המצור ומצוק שנגע בנפשו לבחור מות מחיים שזהו הנק' הפקירות האמיתי כידוע. וכדוגמא זו הי' בקי"ס שנא' ופרעה הקריב כו' כשראו אבדון נפשם מפרעה ועמו שהקריבו והיו במצור ומצוק מאד עד שנתייאשו בנפשם וכבר בחרו מות מחיים להיות קץ וגבול לחיי נפשם כו' הרי

פד, א

הי' זאת עיקר הסיבה שפרעה הקריב את לבם לאביהם שבשמים באה"ר בהפקירות הנפש לגמרי הנק' אהבת בכל מאודך שלא הי' להם בעצם מעולם אה"ר בכל לב ונפש מאוד כזה רק מפני שהי' מצד אין ברירה בראותם צרת נפשם בדרך הטבע מחיל פרעה הרודפים אחריהם נשאו את נפשם בכל לב לאביהם שבשמים וכמו אליך נפשי אשא אליך ממש מצד אין ברירה אחרת מגודל המצור ומצוק שאין חיות להם והוא הנק' הפקירות שהפקירו נפשם לפני ה' מצד המנגד שהוא הרודף כו' והיינו ופרעה הקריב את לבם באה"ר שלא הי' בהם מצד העצם כלל וכמובן מענין מס"נ במלחמה מצד המצור הנ"ל. וכה"ג ממש אנו רואים גם עכשיו בכל אה"ר במס"נ לה' אחד שאינו בא מצד העצם כמו ע"י התבוננות ואהבה ודביקות העצמי ויראת ה' בעצם רק מצד כח המנגד כמו בהיצר לאדם מאד כמ"ש בצר לך ומצאוך כו' ובקשתם משם דוקא כו' כי תדרשנו בכל לבבך כו' (כמו מנשה שע"י יסורי מות שב אל ה' בתשובה שלימה כידוע) כמו מצד אין ברירה שבמלחמות אויב ממש כך מפני שנפשו מרה לו ביותר מצוק העיתים עי"ז דוקא יקריב לבו לה' וישים נפשו בכפו וישליכנה מנגד כמו שנהפך לב המפקיר א"ע כנ"ל מן הקצה לקצה דהיינו אחר שרואה כי כלתה אליו הרעה יהפוך לבבו לעמוד בכל לבו ונמצא בו כח וגבורה יתירה כנ"ל כך נמצא אה"ר בלי שיעור מוגבל לה' בבחי' אהבת בכל מאודך כאלו הוא בחי' עצמות מתחילתה וכמו שעומד לנגד השונא בגבורה וכח עצמו מצד ההפקרו' כך בהיצר לו מצד בחי' הפקירו' משים נפשו בכפו וישליכנ' מנגד דהיינו שבאמת ימאס בעיניו כל חמדת עוה"ז ואינו מיצר ודואג עליהם כלל להצטער מהם כלל ויהפוך לבבו למס"נ באה"ר לה' אחד כמו שהיתה מצד העצם ממש ואעפ"י שבאה מכח המנגד דוקא שלולי זאת לא היו בלבו מעולם אה"ר כזו מצד העצם מ"מ אין זה רק סיבה להביא מן העלם לגילוי אה"ר זו שהיא טבעיות ועצמות בנפשו וכמו ענין ההפקירות הנ"ל שהכח וגבורה שנמצא בלבו ונפשו עצמות הוא רק שבא מן ההעלם והמקיף לגילוי ע"י סיבת המצור ומצוק שהוא ענין אין ברירה הנ"ל. וכך מ"ש כי תדרשנו בכל לבבך העצמית רק שבא מסיבת בצר לך דוקא וד"ל:

(קכט) וזהו טוב זהו מלאך חיים פי' מלאך חיים הוא בחי' שליח השפע שמשפיע בחי' חיים העליונים לנפש האלקי' שהוא בחי' חיים העליונים דאצי' בנשמו' דבי"ע. ואמנם הרי זה בא בשיעור ומדה ולכך נק' שליח ששולח אור השפע דחיים העליוני' להחיות הנשמות בע"ג כו' לכל חד וחד לפום שיעור' דילי'. וכמ"ש נודע בשערים בעלה בכל חד לפום שיעורא דילי' נודע הוא בחי' הדעת שנמשך לכללות נש"י שכלולי' במל' בכללות ובעלה הוא בחי' ז"א שממשיך דעת לנוק' כו' ובפרט הרי הוא בחי' הדעת והשגה דכל נשמה באלקים חיים דמל' שנמשך מז"א דאצי'

פד, ב

הוא בא ע"י שליח שנק' מלאך חיים והוא הנקרא טוב כמ"ש קרבת אלקים לי טוב כו' והיינו בחי' אהבה זוטא הנ"ל שנמשך רק ע"פ טעם ודעת במדה ושיעור באופן מדרגות קרבתם לאלקים חיים עד"מ אהבת אדם לחבירו שבאה ע"פ טעם שאינו למעלה מן השיעור כהפקירות עצמו כו' אלא מוגבלת כנ"ל אבל אהבת בכל מאדך שהוא אהבה בלתי מוגבלת בלא שיעור כלל כנ"ל הרי הוא בא מצד כח המנגד דהיינו מסיבת המנגד ע"ד הנ"ל בענין ההפקירו' שבאה במלחמה כשיהי' במצור ומצוק וכמו שלא יוכל לסבול ההיפוך בצרת זולתו וכן בממונו שנקנה באותה שעה אה"ר להפקיר א"ע מכל וכל כו'. וכה"ג מצד שלא יוכל לסבול ההיפוך ברע גמור עד שנפשו מרה לו ביותר להפרד לגמרי ונוגע זאת עד הנפש ממש כמו ענין מס"נ על קדה"ש מפני שלא יוכל שאת בנפשו כלל ההיפוך שהוא לעבוד עבודת כוכבים ולפרד מאחד לגמרי אזי יבא לו ההפקירות להשליך נפשו מנגד ונעשה לו רצון גמור במס"נ להריגה כאלו הוא מצד עצם ממש ובאמת הרי כח זה במס"נ בא מצד העצם שיש כבר בכח עצמות נפשו למס"נ אך היתה בהעלם ולא בגילוי במוח ולב כלל רק ע"פ סיבת המנגד שהוא ההיפוך ליפרד לגמרי שיתמרמר בנפשו ולא יוכל עשותו עי"ז ישים נפשו בכפו ומתגלה העלם אה"ר העצמי' לגילוי כו' וכן ע"י יסורי מות בהיצר לו מאד כמו בצר לך כו' (וכמנשה ששב בתשובה שלימה מחמתם כו') וכנ"ל. וזהו בא ע"י סיבת מלאך המות שהוא בחינת השליח לשפע המות והרע וכמ"ש ראה נתתי לפניך החיים והטוב המות והרע ובחרת בחיים פי' חיים וטוב הוא חיים העליונים דנשמות כנ"ל והשפעתם ע"י שליח כנ"ל נק' מלאך חיים ולעו"ז ממש מלאך ושליח השפע למות ורע נק' מלאך המות והן בשני דברים. הא' רע גמור בעבודת כוכבים וגילוי עריות וכה"ג. והב' המות שהוא המקטרג שנעשה מאותו עון ממש ופועל המות ולכך מות ורע ענין א' הוא ממש שהוא ההיפוך ממש מחיים וטוב כידוע ואמנם מסיבת גודל המרירות שלא יוכל שאת למות ורע בגשמיות ורחניות יבא לבחי' הפקירות לה' א' באהבת בכל מאודך העצמות הנ"ל שבאה מההעלם לגילוי כנ"ל. ולכך טוב מאד שהוא אהבת בכל מאודך הוא מלאך המות פי' מסיבת מלאך המות בא בחי' טוב מאד ולא שהוא עצמו טוב מאד שהרי הוא עצמו מקור השפע למות ורע היפוך החיים והטוב לגמרי וע"ד הנ"ל בענין ופרעה הקריב כו' דאע"פ שמסיבתו בא הקירוב במס"נ אבל פרעה עצמו רע גמור הוא וד"ל. אך עדיין אין פשט המאמר מובן דפשט המאמר הוא דטוב מאד הוא מלאך המות עצמו ולא רק מה שמסיבתו להיותו המנגד בא לבחי' טוב מאד דכמו שפי' טוב זה מלאך חיים כך ממש פי' טוב מאד זה מלאך המות וכו'. והנה להבין שרש הדברים י"ל תחלה גם בענין פי' דלעיל

פד, ג

בטוב מאד זה מה"מ שהיא הסיבה עכ"פ וכענין ופרעה הקריב כו' מ"מ הרי רק מסיבתו בא דוקא אור גדול דגילוי אלקות איך יתכן שע"י רע גמור יבא גילוי אור אלקות דלא יגורך רע כתיב כו' גם מסיבתו וכן יש להפליא על מה שמצינו בכמה דוכתי' שמצד אתכפייא סט"א אסתלק יקרא דקודב"ה בעילוי גדול יותר שזהו בא רק מסיבת כפיית הרע גם שהוא עדיין בשלימותו וכמ"ש גבי יתרו עתה ידעתי כו' שעי"ז דוקא הי' הגילוי פב"פ במ"ת כידוע ויותר יפלא על בחי' אתהפכא חשוכא כו' ומרירו למיתקא שהוא היפוך הרע עצמו לטוב כזדונות שנעשו זכיות איך אפשר שיבא תוס' גילוי אלקות מצד היפוך הרע עצמו מאחר שא' לא יגורך רע כלל וכשנהפך הרע עצמו לטוב נכלל ממש באלקות ואם מפני שנהפך לטוב ממש לא נק' רע כלל היא גופא י"ל איך אפשר שיהי' הרע כמו טוב הרי א' סו"מ כו' וכן ובחרת בחיים ולמאוס ברע ואיך אפשר שיהי' עצמו טוב כו'. אך הנה כ"ז יובן ע"פ המבואר בענין באבוד רשעים רינה שהרינה שבאה מאיבוד וכליון גמור של הרשעי' זו היא עיקר עלי' ותיקון ובירור שלהם דהיינו דוקא רק מאבודם וכליון שלהם שמזה בא הרינה הרי יש מזה בחי' תענוג גדול ברינה וזמרה עכ"פ כמו שימצא התענוג ברנה מהון ושלל רב שימצא שהוא מצד עצם יקרת ההון יקר ורב כך ממש יוכל להיות תענוג דרינה באבוד הרשע. אמנם זהו דוקא מאבודו ולא בעודנו במהותו אבל התענוג הזה במשקל שוה בא עם התענוג שמצד העצם כידוע דצער ועונג שקולין במשקל א' ממש דלפ"ע התענוג כך ממש ערך הצער בהעדר והיפך המנגד לעונג כמו העונג בממון רב או בגדולה יתירה כפי עיקר ריבוי העונג כך ערך ריבוי הצער מדבר היפוכו המנגד ומפסיד ממונו או השפלת גדולתו כו' וא"כ ממילא מובן דבהסיר אותו דבר המנגד לגמרי דהיינו אבודו לגמרי ישיש ויתענג מזה בערך אותו עונג שמתענג מעצם דבר העונג ממש כמו התענוג הגדול במפלת ואבוד שונאו העומד לנגדו לכלות ממונו וגדולתו וכה"ג וכידוע. ונמצא הרי משתווה ממש עונג מאיבוד המנגד עם עונג העצם מאחר שעיקר קיום העצם בא דוקא מאיבודו ומפלתו ולא עוד אלא שעשה דבר זה המנגד במפלתו ואבודו את מקור עונג העצמי בתוס' קיום ולזה הרי נחשב ונכלל ענין מפלת ואיבוד המנגד בעצם מקור התענוג מאחר שממנו מקור קיומו בעצם כנ"ל. וכך יובן באבוד רשעים שכל זמן שהן במהות רשעתם איך אפשר שיהי' מהם גם סיבה לגילוי אור עונג העליון האלקי רק באיבודם וכליון שלהם להיותם דוקא בחי' המנגד לעונג העליון הרי באיבוד המנגד שנק' צער כנ"ל מזה בא עונג העליון בתוס' אור בעצם יותר מעונג שבעצם וכידוע דבחי' הרע דרשעים נק' נג"ע היפך ענ"ג וכמו הצער היפך הענ"ג ונק' נגעי בנ"א כו' ובהסיר וביטול הצער באבודו הרי

פד, ד

זה עלי' שלו כי נעשה מזה עיקר תוקף אור העונג שבעצם והוא הרינה ותענוג שבאבוד רשעים שזהו עלייתם דוקא כי בעודנם בשלימותם הרי נא' לא יגורך רע כלל וכ' כבודי לאחר לא אתן פי' גם שיהי' מאלקים אחרים סיבת כבודי להיותם תכלית המנגד כידוע דאזלעו"ז כו'. אך באבודם דוקא יש תענוג גדול למעלה הנק' רינה ותענוג דרינה זו שנעשה למעלה זהו עיקר תיקונם שהרי נכללים בזה בעונג העליון יותר מבחי' אור עונג העליון שבא מבחי' הטוב כו' וזהו ענין היפוך הרע לטוב דאתהפכא כו' שאין הענין מצד עצם הרע כי אדרבה הוא היפוך המנגד ואע"פ שמודה גם הוא ומתהפך כקטיגור שנעשה סניגור הרי כבודי לאחר לא אתן עד שגם סיבתו שגורם טוב אינו לרצון אלא לשלם לשונאיו כו' להאבידו דוקא ובאיבודו דוקא הוא הנק' היפך הרע לטוב שהוא כמו מן הצער עצמו שנהפך לעונג ומאבל לששון שאינו אלא באיבודו דוקא כו' (כמו במפלת המן שנהפך להם הצער עצמו לעונג כו' וכן והפכתי אבלם לששון האבל עצמו דת"ב יהי' לששון שזהו באיבוד הרע שנשתלח בט"ב בבהמ"ק שיהופך לששון כמ"ש במ"א) ונמצא שהיפוך זה הוא התכללות ממש שהרע עצמו נכלל ומתהפך אבל לא מצד עצמו רק מצד אבודו דוקא וזהו הנק' התכללות שבדרך איבוד וכליון דוקא אבל נכלל בזה בעונג העליון ממש. וכך יובן בענין טוב מאד זה מלאך המות שהוא ע"י היפוך הרע עצמו דמות לחיים וטוב וכפי פשט המאמר דלא שמה"מ אינו אלא סיבה כו' אלא הוא עצמו טוב מאד שנכלל בבחי' עונג העליון שנק' טוב מאד שלמעלה מטוב דמלאך חיים שהוא עונג שבעצם הטוב כו'. אך איך אפשר שהרע עצמו יהי' טוב וטוב מאד דוקא הענין הוא כנ"ל בענין באבוד רשעם רינה שההיפוך והתכללות שלהם שהיא ע"י איבוד וכליון דוקא באמת נעשה מזה הכליון דוקא אור התענוג גדול למעלה כו' והרי נכלל בזה בבחי' טוב מאד העליון ממש וזהו טוב מאד זה מה"מ כו' כענין העונג שבביטול וכליון הצער המנגד כנ"ל. ועד"ז יובן גם בענין אתכפיי' ס"א ואתהפכא שאין זה מצד עצם הס"א רק מצד ביטול וכפיפתו שמזה יהי' לעונג ולא ממנו בעצם א"כ אין זה נק' מסיבת עצם מהותו כלל רק אדרבה מביטולו והכנעתו שהיא היפוך עצם מהותו. ובזה מתורץ הקושי' דלעיל איך יסתלק יקרא כו' מאחר שעילוי אור העונג בא מביטול הסט"א דוקא ומה שמביטולו והכנעתו בא או מאבודו זה לא נק' סיבה שבא מכחו שימאס כו' אדרבה הרי זה מביטולו כו' והרי כל זמן שאין הביטול של הרע כ"כ נא' סו"מ ומואס ברע כנ"ל ומה שנק' היפך הרע לטוב כזדונות שנעשו זכיות אינו רק בהתכללות' באיבוד וכליון דוקא מטעם הנ"ל בענין ענ"ג ונג"ע (וכמ"ש במ"א שמנג"ע עצמו נעשה ענ"ג ומפש"ע שפ"ע כו' מזה עצמו נעשה עיקר העונג העצמי כנ"ל וד"ל):

פה, א

(קל) ובכל זה יובן בתוס' ביאור ענין בחי' ההפקירות הנ"ל שהוא ג"כ ענין עלי' ובירור שבא בבחי' התהפכות והתכללות בכליון ואבוד ע"ד הנ"ל בענין באבוד רשעים רינה ובהיפוך הרע עצמו לטוב כו'. דהנה מבואר למעלה בעיקר ענין ההפקירות שהוא רק בחי' ביטול הנפש ואבודה בהסכם הרצון במה שמפקיר א"ע מצד אין ברירה מפני המצור ומצוק כנ"ל והרי נהפך לבבו מן הקצה לקצה דהיינו ממה שהי' ביגון וצער על איבוד נפשו נתהפך שלא ייצר ויציק לו כלל מצרת נפשו ולא יצטער כלל מאיבוד הנפש וא"כ הרי זה בחינת מיתוק ובירור והיפוך המצור ומצוק מן הקצה לקצה שהרי כל זמן שהוא במיצר בצרת איבוד נפשו אינו מפקיר עצמו אדרבה הרי זה היפוך בחי' ההפקר אך ורק לאחר כלות המיצר שהוא כרואה שאין מנוס לנפשו ומתייאש לגמרי אז יתהפך להיות בהיפך המצור ומצוק להפקיר א"ע ברצון וילך בטח בלי צער כלל וכלל. ולפי"ז דוקא בכליון המיצר זהו עיקר תיקונו כאשר נהפך להיפוכו שמזה בא לתוקף כח העלם הנפש שבעצם לעמוד לנצח דוקא כנ"ל. וכדוגמא זו יובן ג"כ בשרש ענין הקליפות שהן כמו מזיקים המצירים ומציקים (מצד יניקתם מפסולת כמשי"ת) שבכליון שלהם היינו כליון המיצר שלהם בשרשם למע' הוא בבחי' הפקירות הנפש כענין ופרעה הקריב הנ"ל שהוא לקבל ביטול ואיבוד הנפש באהבה ונק' יסורים של אהבה ולמטה הוא איבודם ממש זהו בחי' תיקונם ועלייתם שהוא הרנה כנ"ל אבל כ"ז שמצירים ומציקים ולא נעשה עי"ז בחי' ההפקירות להיות אליך ה' נפשי אשא בתשובה לקבל באהבה ביטול ואיבוד הנפש אז עדיין הם בשלימותם ונק' רע שעודנו בקיומו ולא מת (משא"כ בכלות הרע ומות ממילא כמ"ש תמותת רשע רעה וכמשל העלוקה כמשי"ת) ואין לו תיקון רק באיבודו שזהו תיקונו כנ"ל באריכות וד"ל. ובאמת שרש הדברים כמבואר במ"א בענין ומתחת זרועות עולם שמעמד הקליפות בין מקיפים לפנימי' ופניהם אל האו"פ כו' והיותר עליון בהשתלשלות שלהם הוא בחי' כתר דקליפה והוא אחרון יותר כתר דקליפה מקבל ממל' דקדושה (וכמ"ש במ"א בענין ע' פרי החג ובענין נבוכדנצר רישא די דהבא כו') ועומק רע דכתר דקליפה נכלל ובטל בקדושה כי הוא היותר סוף שאין למטה הימנו ע"כ מגיע לתחתית העיגול ביותר שהוא קרוב שם אל היותר ראשון בעליונו של עיגול כי אין בעיגול מעלה ומטה ועליונו ותחתיתו שוה ואין בו מעלה ומטה רק בקו ההולך בו מעליונו לתחתיתו ומחציו התחתון עד למטה מטה בסופו בתחתית העיגול שנק' בארץ מתחת כעיגול השמים שמקיף מתחת כך שם בחי' כתר דקליפה שנכלל לגמרי בקדושה וזהו ומתחת זרועות עולם

פה, ב

כו' דקמי' כחשיכה כאורה כו' כמ"ש אם אסק שמים שם אתה כו' אציעה שאול הנך כי בשמים ממעל בעליונו של עיגול ובארץ מתחת בשניהם אין עוד בשוה וכידוע וגם כאן ע"י הביטול של הנפש מצד עוצם המצור ומצוק כמו ביסורי מות וכה"ג עד שבא בבחי' כלות ואיבוד הנפש שתופשט מהגבלתה בכלי הגוף ונק' מאד שהנה"ב הבלתי מוגבל אע"פ שזהו בחי' עצמיות עומק ומקור כל כחות הנפש באהבת חיי עצמו לגרמי' דוקא אך בביטולה ואיבודה מגיע מיד לבחי' מאד שבנה"א שהיא ג"כ בלי גבול למס"נ על קדה"ש וכה"ג שזהו הסכם הרצון באיבוד הנפש כו' וקרובי' זא"ז אז כטעם משל העיגול הנ"ל משא"כ כשאינו בבחי' ביטול ואיבוד הנפש ביסורי מות אז לא קרוב הוא לבחי' מאד שבנה"א כ"כ כו'. ובזה יובן יותר ענין טוב מאד זה מה"מ שנכלל במאד העליון כנ"ל וד"ל. וזהו בפרוח רשעים כמו עשב כו' להשמדם עדי עד כו' שכל צמיחתם ופריחתם אינו רק בשביל להשמדם מפני שבאיבודם וכליונם דוקא זהו עיקר תיקונם ועלייתם ולא כשהן בשלימותם דלא יגורך רע כתיב וזהו להשמדם עדי עד פי' עדי עד ע"ד הפשוט שלא יהי' עוד תקומה לחזור ולצמוח מטעם שיתבאר. והפי' הב' בעדי עד שנכללים בבחי' מאד העליון שנק' עדי עד מטעם הנ"ל בענין טוב מאד זה מה"מ וכענין היפוך והתכללות הרע בטוב כנ"ל וד"ל. אך עדיין י"ל מ"ש בפרוח רשעים כמו עשב למה צריך שיפריחו ויתקיימו לזמן מה בשביל להשמדם אח"כ לא יפרחו ויצמחו בתחלה כנ"ל. וכן מ"ש משלם לשונאיו אל פניו להאבידו אח"כ (וכן מ"ש אם רעב שונאך האכילהו כו' כי גחלים אתה חותה כו') למה משלם שפע רב לקיימם כדי להאבידם בזה יאבדו בתחלה. אך הענין הוא דבאמת י"ל בענין הנ"ל בפי' באבוד רשעים רנה שהאבוד הוא התיקון א"כ אין הרע בחי' בריאה בעצם כלל מאחר שאינו עומד רק לאבוד (וכמ"ש עשו הנה אנכי הולך למות כו' ונק' מות ורע כו' וכמ"ש במ"א בענין במות המת המת מעיקרו כו') והרי גם הרע נברא הוא כמ"ש ובורא רע ואע"פ שאין רע יורד מלמע' היינו מלמע' דוקא אבל בבחי' אחוריים דאחוריי' דכלים נמצאו שם בבחי' בריאה מאין ליש (וכמו המזיקין שנבראו בין השמשות וכמ"ש בזהר פ' קרח דלא אשתלי' גופא דלהון) וגם זה לא יובן אחר שנא' לא יגורך רע למה ברא לרע וכמאמר בראתי יצ"ט בראתי יצה"ר (ולע"ל אמרו שישחוט ליצה"ר כו') וכן מ"ש בפרוח רשעים כו' למה מפריחם כעשב כו'. אך הנה ידוע בשרש יניקת הקליפות שהוא רק מבחי' הפסולת ושמרים דוקא שנק' אלקים אחרים שמקבלים מאחוריים דאחוריים דקדושה כו'. וכידוע בענין חטא אדה"ר בעה"ד טו"ר שנתערב יין בשמרים כו' וכה"ג וכמארז"ל אשכול ענבים סחטה

פה, ג

לו ונק' ענבימו ענבי רוש כו' ומשם נמשך בחי' המות ורע דקליפה כידוע בזהר שנק' אילנא דמותא כו' ולפי"ז י"ל מהו שרש ענין בחי' השפע הזאת דפסולת ושמרים האיך יתכן זה למעלה כו'. והנה המשל בזה ידוע מן הזיעה שבאדם שהוא יציאת פסולת החום שבדמים ולזה הזיעה עיקר הרפואה לחולי הגוף כי החולי באה מקלקול פסולת הדמים וע"י הזיעה יוצא פסולת החום הטבעי וממילא נתחזק הכח הטבעי שבדם הוא הנפש וכ"ז שהי' הפסולת המקולקל מעורב בכל חלקי הגוף הי' מזיק לכולו וכשנבדל ויצא דרך נקבי הזיעה ממילא נתחזק כח הגוף מצ"ע וזהו פסולת שצריך בירור וזריקה ואיבוד לחוץ דוקא כמו בורר פסולת מתוך אוכל שזהו עיקר הבירור שהוא חייב חטאת שהוא בזריקת פסולת לחוץ משא"כ בבורר אוכל מתוך פסולת והפסולת קיים כו' אבל יש פסולת שצריך לגוף ויש בו תועלת גדול שא"א לחיות הגוף בלעדו ואדרבה ע"י יבוא תוס' חיזוק תמיד כמו מן המאכל שגם לאחר שהפסולת גמור שלו יוצא לחוץ אך הגשמיות שבו שמוסיף דמים מתחזק ע"י גם השכל שבמוח והמדות שבלב כענין אין התינוק יודע כו' עד שיטעום טעם דגן וכמ"ש ר"נ עד דלא אכילנא בשרא דתורא כו' כי הדם הוא הנפש ומתקיים בחיזוק יותר ע"י המאכל שנהפך לדם דוקא וגם יש הרבה מותרות בדמים שמהן קיום הגוף שזהו עיקר החום הטבעי והוא המגדל האברים (רק שמן פסולת המותרות יולד צמיחת השערות וציפרניים וכה"ג כידוע בבחינת מותרות שבזרע שמן האודם דנוק' צומח שערות וממותרות לובן דדכורא צומחים צפרניים ודוקא כשיש מותרות במ"ן ומ"ד אז יולד התולדה משא"כ בלא מותרות כמ"ש במ"א. אך עכ"ז התהוות עיקר הולד מן הברור שבמ"ד ומ"ן ומהפסולת דמ"ן נעשה השליא שומר ומלבוש חיצוני להולד וכן מותרות של פרי הצומח להיות לו לשומר וקליפה וכה"ג) וכמו שאנו רואים ביין על שמריו שנתחזק כח היין ובהסיר השמרים יחלש כחו לגמרי וכה"ג בכל פסולת פרי ותבואה מתקיים הפרי על ידי פסולת קליפתו ואם לאו ירקבו וכה"ג וד"ל:

(קלא) והדוגמא מכ"ז יובן למעלה שבכל אור ושפע העליון יש בו פנימי' וחיצוני' הנק' אחוריי' ופסולת ויש בו ב' מדרגות. הא' אשר אינו נזרק לאיבוד אלא יהי' כטפל לגבי עיקר ויש בו תועלת חיצוני וגם מועיל לבחי' הפנימי' להוסיף בו כח כנ"ל והוא עיקר ענין כל הבירורי' שנמשלו לבחי' מאכל שמחזק לכח האדם כנ"ל. והב' הוא פסולת דפסולת שאין בו תועלת כלל אדרבה יזיק וצריך זריקה לחוץ ובזאת יהי' חיזוק הכח הפנימי' דוקא כנ"ל וכך יובן שרש ענין יניקת החיצוני' מפסולת דפסולת שיוצא לחוץ לאבוד כמו ענביבו ענבי רוש כו' וכשמרים גסים ביותר שמקלקלים כמ"ש

פה, ד

למעלה בזיעתן של חיות הקודש שמזה נעשה הגיהנם שעל ראש רשעים יחול כו' והיינו כל בחי' גבורות קשות דקליפה שיוצאי' בבחי' פסולת גמור כמו מזיעתן של חיות כמו עד"מ נקבי הזיעה שיוצא מהן הפסולת שבחום הטבעי שאינו רק מזיק לגוף כנ"ל והוא שרש המות והרע דקליפות לשיצאה ולכלות ממש כמו הגיהנם אבדון ושחת וכה"ג והיינו ענין חיצי אכלה בם שהקליפות שהן מותרות ופסולת גמור נק' חיצים שמקטרגים למות דוקא וזהו כל עיקר בריאתם וכאשר יכלו אז יאבדו ממילא כמשל העלוקה שמושכת פסולת הדם דוקא כי זהו עיקר חיותה ובהתמלאה מפסולת הדם נופלת ומתה וכך כתיב לעלוקה שתי בנות כו' וכמ"ש תיסרך רעתך דוקא וכאשר כלו כל החיצי' שבאין מפסולת הרע שנעשה מהעון וחטא אזי ירפא לנפש יותר וכמ"ש כי הוא יך וירפאנו כנ"ל ולזה סמך זה לזה הסולח לכל עוונכי הרופא לכל תחלואייכי כו' דהא בהא תליא כידוע וכמובן ממשל הזיעה הנ"ל וד"ל. אך הנה לכאורה לא יתכן לומר שבשפע אור העליון יש בחי' פסולת וחיצוניו' שהרי אין רע יורד מלמעלה כנ"ל. אמנם הנה ידוע שרש הענין במ"ש ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבנ"י שהן ז' מלכים קדמאין דתוהו כו' שהן בבחינת ב"ן כמ"ש וימלוך וימת כו' והוא בחינת תוקף האור בבחינת יש כו' וכשנופל למטה בבריאה נעשה בחינת ב"ן דנוג"ה דבריאה כו' בחי' פסולת והוא בעה"ד טו"ר והבירור הוא כמו המאכל שנהפך לדם וכנ"ל ומפני ששרשו למעלה מבחי' אדם ע"כ יש בכחו להוסיף כח בשכל ומדות כידוע דמזה הטעם יש כח בצומח וחי להחיות לנפש האדם (לפי ששרש ב"ן למעלה ממ"ה דאדם) וזהו שמבחי' הבירורי' דעה"ד טו"ר דוקא יבא בחי' תוס' מוחין חדשים באדם העליון כמ"ש במ"א בענין כי לא על הלחם לבדו כו' כי ע"כ מוצא פי ה' יחי' האדם כו' וזהו מדרגה הא' בפסול' שממנו יהי' תוס' חיזוק כח האדם וכמ"ש עד דלא אכילנא כו'. אך הנה יש בירורי נוג"ה שנק' מאכל בהמה כמ"ש בזוהר בפי' מצמיח חציר לבהמה שהן אלף טורין דמגדלין כו' ובהמה רבה שתאת לון בגמיעא חדא כו' ומבואר במ"א שהן המלאכי' שמתחדשים בכל יום וכמ"ש יוצר משרתים כו' ונכללי' ועולין בפי בהמה עילאה שהוא בחי' ב"ן כו' והוא ענין הספיחים שבארץ שהוא בחינת כח הפסולת שבארץ כמ"ש ונספחו כו' דהנה העשב שצומח מן האדמה הוא צומח מעצמות כח הצומח שבארץ בלא זריעה כלל. ואמנם החיטה צמיחתה ע"י זריעה בארץ דוקא (והגם שיוצאת עם פסולת שהוא המוץ והתבן זהו מפסולת הזריעה ג"כ ממה שתרקב החטה בארץ וגשמיותה הוא שתרקב ותוצא הארץ צמח פסולת שבה שהוא המוץ והוא להיות כי בכח הצומח שבארץ יש פנימית וחיצונית

פו, א

והפנימי' שבה הוא מה שתצמיח פרי ותבואות הנזרעים בה והחיצוניו' שבה הוא אשר תצמיח מעצמה מבחינת הפסולת שבה וכמו הדוגמא השערות באדם שצומחי' מפסולת החום שבדמים כו' וכמ"ש תדשא הארץ דשא ותרגומו תלבש שהדשא בא כלבוש השערות באדם וע"כ לכליון הם עומדים למאכל בהמה וכמ"ש ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת אכילת אדם דמ"ש ואספת דגנך תירושך כו' הוא מאכל אדם שבא ע"י זריעה בארץ והוא ע"י בירור ותיקון דוקא משא"כ העשבים אין צריכים תיקון מפני שצומחות מעצמן להיות מעצמות כח הצומח שבארץ ולזה הטעם אין להם הפסק וביטול כלל שכאשר קוצרים חוזרים וצומחי' וחוזר וקוצר וחוזר ומצמיח (שלזה קוצר לשחת חייב משום זורע) ואינן כלין לעולם ולכליי' עומדים (משא"כ התבואה אינה חוזרת וצומחת אחר הקצירה לפי שע"י בחי' זריעה והשפעה באו וצריך זריעה מחדש לצמוח עוד להיותו מבחי' פנימי' כו') וכמו מותרות הצומח באדם תמיד בלי הפסק וביטול כו' (ומ"ש ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת כו' ואסור לאדם לאכול כו' משום דמאכל בהמה גבוה בשרשו ממאכל אדם כנ"ל דלזה הטעם הצומח דתבואה מחי' לאדם וזהו ואספת דגנך להיות מאכל אדם ע"י שנתן עשב לבהמתך כו' כנ"ל בז' מלכין לפני מלוך מלך כו') והנה מן העשבים שתאכל הבהמה יבא חיזוק וכח שלה וגם הוא מתברר ויוצא ממנו פסולת והוא פסולת גמור אבל מאכל אדם שממנו יוברר למוח הנה גם הפסולת מתהווה ממנו תועלת חיצוני עכ"פ כנ"ל וזהו משל להבין ענין מצמיח חציר לבהמה עליונה בחי' ב"ן כמו המלאכים שמתחדשים כו' שזהו בא מבחי' פסולת כח הארץ עילאה כמ"ש תדשא הארץ עילאה דשא כו' ונכללין בפי בהמה כו' וגם הם מתבררים ונעשים חיזוק המוחין והפסולת שלהם היא כמו זיעתן של חיות שיוצא לאבוד כו' וכמ"ש בזוהר דבשערהא דנוק' אחידן כו' שהן כל גבורות קשות דנוגה שמקבלים מבחינת פסולת דב"ן דקדושה (וכמ"ש במ"א דמ"ן דנוק' נעשה מן המאכלים שאוכלת ופסולת וגסות המאכל הוא שנעשה פסולת המ"ן ופולטת לחוץ אז נעשה שליא כו' והטוב שבמאכל נעשה תוס' חיזוק המוחין דחב"ד שבה להיות מזה עיקר הולד כמ"ש אודם כו' ויש בה ב' מיני פסולת א' פסולת שיוצא מכח עצמה תמיד כמו העשב שבשדה שנק' ספיחים בלי זריעה כלל והוא המגדל הולד בעיבור ט"ח וכמו שנעשה צמיחות השערות מאודם כנ"ל בלא זריעת מ"ד כלל. והב' פסולת דמ"ן דמזרעת ביחוד שממנו נעשה שליא וכה"ג וד"ל. ובכ"ז יובן מ"ש בפרוח רשעים כמו עשב דוקא דהנה שרש הרע דרשעים נפל בשבירה מז' מלכין דתוהו לפני מלוך כו' שיצא בבחי' פסולת דנוגה דבי"ע כו' וכאשר

פו, ב

מתבררים הרי בחי' הטוב שבהם עולה לשרשו שהוא גבוה מאוד נעלה גם מבחי' אדם כנ"ל (ולכך בע"ת גדולים מצ"ג ששרשן בס"ג דתוהו שלמעלה ממ"ה דאדם כו'). אך הרע הנשאר הוא פסולת דפסולת שיוצא לאיבוד וזהו תיקונו במה שלכליי' עומד שעי"ז יבא רפואה לפנימי' כנ"ל כמו שידוע בענין י"א ארורים דקליפה שהן בי"א סממני הקטורת כו' שמוסיפים כח גדול בתענוג הריח דקטורת להמתיק כל דין קשה כו' וכנ"ל בענין טוב מאד זה מלאך המות כו' כי מסם המות נעשה סם חיים וכמ"ש בתורה שבאה בעה"ד טו"ר למשמאילים בה סמא דמותא למיימינים בה סמא דחיי כמ"ש רפאות תהי לשריך כו' וכמ"ש במ"א). וז"ש בפרוח רשעים כמו עשב וחציר לבהמה דלכליי' עומד והמתברר ממנו הוא הפסולת הגס יותר וזהו להשמדם לאיבוד ממש והוא כמו טוב מאד זה מה"מ הנ"ל ועד"מ הנ"ל מזיעתן של חיות וכה"ג וזהו עיקר טעם הבריאה לרע בשביל איבודו לבדו ולזאת יפריחו בתחלה כדי להשמדם אח"כ וכן משלם לשונאיו מאריך אף לרשעים בעוה"ז כו' וכה"ג כדי להאבידם בעוה"ב כדי שמזה יבא תוס' אור גדול בפנימי' מטעם הנ"ל וד"ל: