איש בער לא ידע

פג, ג

(קכח) איש בער לא ידע וכסיל לא יבין זאת (שנאמר למטה בפרוח רשעים כמו עשב כו' להשמדם עדי עד כו'). הנה תחלה י"ל הפשט במ"ש בפרוח רשעים כמו עשב דוקא ועוד למה יפרחו רשעים ואח"כ להשמדם לא יצמיחו ויפריחו בתחילה. אך הנה מבואר במ"א בענין מארז"ל טוב זה מלאך חיים מאד זה מלאך המות. וזה פלא איך יתכן שטוב מאד אשר ראה בכל אשר עשה הוא במלאך המות דוקא שהוא בחי' דין קשה ורע גמור שהרי נאמר לא יגורך רע טהור עינים מראות ברע. אך הענין הוא כידוע שיש ב' מיני אהבות. א' אהבה זוטא שהיא באה בשיעור מוגבל כפי הגבלת השכל והטעם שמחמתה יאהוב וכאשר בטל דבר בטילה אהבה כמו בעבור הטובה אם מעט או רב שעשה לו חבירו כן לפ"ע אהבתו אליו כידוע. ואעפ"י שברבות הטובה שעשה לו תרבה אהבתו אליו מ"מ יש לה שיעור שיעשה לו כגמולו בלבד אבל לא למעלה מן השיעור והמדה כמו להפקיר כל ממונו בשביל טובתו שלא יכול לעשות זה והרי כלה כח אהבתו זו בשיעור הפקר הממון וכדומה. אך אנו מוצאים גם באהבה מוגבלת שתהי' בבלתי שיעור ומדה כלל כמו להפקיר עצמו מכל וכל ולא מצד עצמיות האהבה כאהבת וחמלת האב על הבן אלא רק מצד המנגד שלא יוכל לסבול כמו בנפול חבירו באיזה צרה מסכנת נפשות שיוכל להפקיר כל ממונו לפדותו גם שאינו לפ"ע האהבה כלל והרי נעשה האהבה בלתי גבול ולא מצד האהבה כלל אחר שלא הי' בלבו מעולם האהבה בלתי גבול כזה ואמנם מה שנולד בלבו כח רב כזה שאין לו הפסק וביטול הוא רק מצד בחי' המנגד המופלג שזה צרתו בסכנת נפשות שהוא היפך האהבה ומה שלא יוכל אדם לסבול ההיפך גדול כחו הרבה מגופה של אהבה כמו שאנו רואי' בענין ההפקירות שיפקיר אדם א"ע לבא במס"נ ממש להציל חבירו מטביעה בנהר או מרוצח שנפל עליו וכה"ג ברעה שימצא לחבירו שנוגע לחיי נפשו שלא יוכל לסבול ביותר ונוגע ללבו כ"כ עד שיפקיר עצמו מכל וכל. ואמנם אין ענין ההפקירות ענין האמיתי מצד הטעם כמו מעוצם האהבה וכה"ג רק מצד בחי' המנגד שא"א לסובלו שמחמתו