ותבט עיני בשורי

פז, א

(קלג) ותבט עיני בשורי בקמים עלי מרעים. פי' בשורי לשון הבטה כמו אשורנו כו'. האויב המביט בו בעין הרע (ורש"י פי' בעיני כמו בשורי והכל א' כמו שאול עוין את דוד ל' קנאה כו') כמו בהבטת עין רעה דבלעם שהשונא עיניו צופות לרעת הצדיק כמו צופה רשע לצדיק כו' אבל באיבוד הרשע מתנקם בו הצדיק ומביט בו וכמו ואני אראה בשונאי שהוא ראיי' נקמה במפלתם תחת שהי' מצפים לרעה כו' ולמעלה הימנו בחי' בירור וביטול הרע דנוגה בחי' עין מסוררים דמקטריגים הרעים כמו נתן עיניו במקדש ראשון והחריבו כו' (כמו שניסמית עינו של בלעם כו' ובגמרא בעובדא דרבא דפקע עינו דבר שישך כו') והוא לאחר תשלום הבירורים באבוד רשעים שבחכ' אתברירו והוא בעיני' דעין הוא בחכ' שהחכמים נק' עיני העדה ויש ראי' לטוב ויש ראי' לבחי' דין לענוש בראי' זו כמו שנתנו חכמים עיניהם כו' נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות ונק' ראי' עקומה כו' והוא להביט בשונאו להפילו והוא תוקף הדין שבראי' (וכמ"ש למראה עיניו ישפוט כו'). וזהו ותבט עיני לנקום מהם במפלת' כלומר ראתה העין מה שחפצה בהם מתחלה כו' ובקמים עלי המקטריגים פתאום בלתי נגלה

פז, ב

לעין כי מרחוק יארובו אז גם בשמיעה מרחוק תשמענה אזני במפלתם כי מגלין לצדיקים מלמעלה שלא יועילו כלום בטרם תבא רעתם בהתגלו' (והוא בבחי' שמיעה דבינה שהוא באוזן שמזה הי' בחי' הדין לבער כח הרע בטרם בואו כמו במפלת סנחרב מפני ששמע קול גידופי' של נערי מלך אשור). צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. פי' צדיק הוא בחי' יסוד ז"א שהוא מקור תולדות הנשמות בבחי' אור הזרוע לצ"ע כידוע (וכנ"ל בפי' נשמת כ"ח) ולפי שיש בכח המוליד שבו בחי' הארת אא"ס שמוליד עד אין שיעור לכך נמשל לתמר שהוא עושה פירות הרבה והוא הדקל שפירותיו מרובים שהן התמרי' וגם נמשל לארז שגדל במקום גבוה מאוד וישגה בגבהו על כל אילני יער הלבנון וגם גזעו מחליף באין שיעור והרי ב' ענייני' הללו הכל בבחי' הריבוי והתפשטו' רק שזה בריבוי הפירות וזה בריבוי העצם בגזעו ושרשו ובגובה גידולו כו'. וכ"ז דמיון להבין למעלה בבחי' צ"ע דכ' בי' כי האדם עץ השדה כו' שהוא בחי' צומח שהן בחי' המדות דאדם עליון שצומחים מבחי' הקטנות לבחי' הגדלות עד"מ התינוק הקטן שמדותיו הן בקטנות בתכלית ובוצין מקטפי' כו' שמתגדל עד היותו בן ע' שנה שמדותיו בתכלית הגדלות שבחכ' ולמעלה מן החכ' שהוא בתענוג ורצון ומקור התענוג ורצון עד מדות שבבחי' יחידה שבנפש שהן מדות עצמיי' שבעצמות ממש כמו חסד העצמי שבנפש שמחמתו יוליד תענוג ורצון של חסד תמיד כו'. והנמשל למעלה הוא בחי' מדות דקטנות דז"א שהן לצורך עולמות דבי"ע שצומחין בבחי' גדלות המוחין דאו"א כו' עד מדות דע"י שנק' מדו' שבזקן שקנה חכ' ממקורה בתכלית גדלו' המוחין ולמעלה מעלה עד בחי' מקור למקור התענוג והרצון שהוא חפץ חסד שבעצמות שמחמתו עלה ברצונו להאציל ולברוא כו'. שזהו כמו מדו' העצמי' דיחידה כנ"ל ולפי' שבחי' צדיק למטה בסוף כל האורות דאצילות להביא לידי גילוי אור השפע לבי"ע שזהו בחי' טבע הטוב להטיב כידוע בפי' אמרו לצדיק כי טוב (שהוא גימטרי' [אהו"ה] ר"ת א"ת השמי"ם וא"ת האר"ץ דאחיד בשמיא וארעא כמ"ש במ"א). ע"כ עולה לשרשו ומקורו הראשון שלפני מקור הרצון והתעה"פ ג"כ והוא בחי' עצמות הטוב והחסד שבעצמותו ממש שמחמתו חפץ חסד להיות לו רצון ותענוג בהשתלשלות דקו"ח כו' וזהו כללות ענין זה הפסוק דצדיק כתמר יפרח שהוא בחי' יסוד ז"א שעושה פירות הרבה בתולדות הנשמות מאור הזרוע לצדיק ששרשו למעלה מעלה בעצמות טבע הטוב שנק' ארז אשר בלבנון לובן העליון שהוא עצמות הטוב דא"ס שלפני מקור לרצון ותענוג של חסד כנ"ל במשל וזהו ישגה בבחי' א"ס ממש כמ"ש שגיא כח כו'. וכמשל ארז שגזעו ושרשו מחליף באין שיעור וגדולו בגובה קומה למעלה מעלה

פז, ג

מהכל כו' ולכך גם למטה בכלות הכל שהוא יסוד ז"א שנק' עץ עושה פרי להוליד נשמות כו' נמשל לתמר שמפריח פירות הרבה שאין הפריחה הזאת קאי על גוף אילן התמר אלא על פירותיו שמפריח כדפרש"י כתמר לעשות פירות וכארז להחליף גזעו כי התמר עצמו אינו צומח ופורח מיד אדרבה מתעכב הרבה וכמ"ש בזוהר דסליק לע' שנין כו' שהן גדלות המדות כו' משום דהא בהא תלי' כידוע דאא"ס למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית ולפי שבחי' אדם אדמה לעליון כו' ע"כ יוליד נשמות כי כח המוליד בדומה לו ולכך הנשמה נק' מהלך ונק' אדם כו'. וזהו עץ עושה פרי שהן הנשמות דוקא ואעפ"י שהן בבחי' הקטנות שרשן בבחי' הגדלות כמ"ש כי האדם עץ השדה וכמו שיש צומח בקטנות וצומח בגדלות (כמ"ש במ"א בענין וידבר שלמה מן הארז אשר בלבנון עד האזוב שצומח בקיר בתכלית הקטנות והוא בחי' יסוד ז"א בקטנות התולדה ביחודו במל' שנק' קיר כו') ועיקר הכוונה דפסוק זה הוא שבא להורות ההבדל הגדול מן הקצה לקצה ממ"ש תחילה בענין הצמיחה מן הפסולת שבארץ שנק' ספיחים והוא מ"ש בפרוח רשעים כמו עשב כו' להיות ששרש הראשון דרשעים מבחי' אחוריי' שהוא שפע הפסולת והשמרים שנפלו בשבירה דקליפה קדמה לפרי כנ"ל בענין ואלה המלכים כו' אבל שרש הצדיקי' נבדל בערך מן הקצה ששרשם הוא בבחי' הפנימית והעצמו' דוקא וברור מכל סיג וכמו תולדו' נשמו' הצדיקי' אור הזזרוע לצ"ע הנ"ל כמו שאין הולד נולד אלא מן הברור שבטפת יסוד כו' שנמשך מבחי' פנימי' ועצמות שלכך מוליד בדומה לו דוקא וז"ש צדיק כתמר יפרח לעשו' פירו' שהוא שפע הפנימי' הנבדל לגמרי מן החיצונ' ששרש' בעצמו' ממש ולכך הוא היפך ממש מצמיחת ופריחת הפסולת שבארץ שפריחתו לאיבוד כמ"ש להשמדם כו'. אבל פריחה זו כתמר הולך ומתרבה ברבוי לאין שיעור למעלה מעלה וכמ"ש כארז בלבנון ישגה בבחי' א"ס ואע"פ שתחילתו בקטנות הפריחה אבל להיותו בשרשו בבחי' הפנימי' והעצמות פורח ועולה מעלה מעלה בהתפשטות וריבוי לאין שיעור משום דכח המוליד בדומה לו מאחר שנק' אדם אדמה לעליון ממש כנ"ל וד"ל. וקאי אדלעיל שא' איש בער לא ידע כו' דאל אחר אסתרס ולא עביד פירין שחסר בו הדעת המוליד כו' ומה שפורח מצד בחי' הפסולת הולך לאיבוד כנ"ל. אבל צדיק שרשו וגזעו בבחי' הפנימי' שבדעת העליון לכך כתמר יפרח כו' שהוא בחי' קו האמצעי דת"י ששרשו בעצמות ממש וזהו כתמר דוקא שעליו דבוקים בשדרה שהן ח"י חוליות שבהן עובר טפת יסוד דלכך נק' חי העולמים כו' כידוע בח"י ברכות דש"ע וההיפוך מזה ענפין מתפרדין דנפשות עשו כו' (וכמ"ש במ"א בענין הלולב שהוא כפת תמרים דדקל שהוא בבחי' היחוד וההתכללות בעצמותו דוקא דקו האמצעי עולה עד פנימי' הכתר וז"ש כארז

פז, ד

בלבנון ישגה מצד שרשו ששם ישגה בענפיו המתפשטים ונק' ארזי אל וכן כארזים עלי מים כו'). והפשוט בפי' יפרח בבחי' הקטנות ואח"כ ישגה בבחי' הגדלות היינו כמו ראשיתך מצער ואחריתך ישגה כו' וכמ"ש יעקב לעשו יעבור נא אדוני לפני כו' ואנכי אתנהלה כו' וכמ"ש במ"א בענין המא' מאי טעמא עיזי מסגי ברישא שהוא עשו איש שעיר וזהו ראשיתך מצער ויעקב איש חלק בבחי' העצמו' ישגה באחרונה וכמ"ש דברישא חשוכא והדר נהורא דקליפה קדמה לפרי וראשיתה של פרי מצער ובגמרה תגדל למעלה וכידוע בענין בכורתי לקח ועתה לקח ברכתי וכמשל השפופרת נכנס ראשון יצא אחרון כו' וכמ"ש במ"א באריכות וד"ל: