יביע אמר

יז, א

(ל) יביע אמר. פי' בזוהר שם אמ"ר אל"ף אבא ואיהו סליק ונחית אתחברת מ"ם בהדי אלף ונק' א"ם ר' רישא בוכרא כד מתחברין כולהו אתוון אמ"ר דא נהירו דאו"א עילאה וברא בוכרא ונהרין דא בדא כו' ובגין כך אוחו דא בדא ההוא אמ"ר כו' וכד כל האי מתנגיד ואתמשיך להאי רקיעא כדין איהו אשקי ואנהיר לתתא למעבד תולדין כדיוקנא דהני שמים כו'. והנה להבין כלל ענין המאמ' הזה יש להקדי' תחילה בכללות ענין תיבת אמ"ר שהוא בחי' ג' מוחין חכ' אור אבא הוא אלף ומ"ם הוא בחי' אור אימא שמתייחד בחכ' ונק' תרין רעין כו' כידוע והיינו שאמר אתחברת מ"ם באל"ף ונק' א"ם וכידוע דבינה נק' אם הבנים כאשר מתייחד בחכ' ורי"ש דנפיק מיחודם שהוא הנק' ברא בוכרא הוא בחי' הדעת שמקבל מחו"ב כמשי"ת (ומ"ש דאלף סליק ונחית הן ב' יודין שבו יו"ד העליון סליק כמ"ש והחכ' מאין כו' ויו"ד הב' התחתון נחית והוא בחי' יסוד אבא דנחית באימא כו') וכשיסוד אימא מקבלת השפע נק' אם במ"ם סתומה דוקא כו' וכשיוליד הדעת היא במ"ם פתוחה והוא מ"ם פתוחה דאמ"ר שיוצא הרי"ש דדעת וכמאמר המשנה אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת ולכאורה הי' צ"ל תחילה אם אין בינה כו' כמו אם אין חכ' אין יראה דרישא כו' אך מפני שמ"ם סתומה כלול בה בהעלם בלבד לא נק' בינה אם הבנים עד שתהי' בבחי' מ"ם פתוחה להוליד הדעת כידוע דדעת גנוז בפומא דאימא כמ"ש מפי' דעת ותבונה והיינו ג"כ בפומא דמלכא דבינה הוא אלהים חיים ומלך כו' ועוד י"ל בפי' אם אין דעת הוא דעת דאבא שנק' מפתחא דכליל שית כו' שבלעדו אין בינה רק הבינה כלול בחכמה ואם אין בינה אין דעת המתפשט כו'. והנה לכאורה יש סתירה בפי' המאמ' הזה בג' אותיות דאמ"ר ממה שמצינו בזוהר דאמ"ר היינו א"ש מי"ם רו"ח והרי לפי' זה אש שהוא בבחי' גבורות הוא בבחי' גבורות דאימא והמ"ם שהוא בבחי' מי החסדים הוא בבחי' החסדים דאבא והרוח הוא בבחי' דעת שכוללם יחד כו' וכמ"ש במ"א שזהו פי' המאמרות דתור' שהוא בחי' הדיבור דרוח שנק' קול

יז, ב

יעקב שכלול מחו"ג דאו"א וזהו היפוך דפי' מאמר זה שמפרש אלף באב"א ומ"ם בבינה כו' אך הנה הענין הוא משום דעיקר כללות המכוון בכל המאמר הזה שכ"ז מדבר בבחי' היחוד פנימי דאו"א בשביל נשמות חדשים לז"א שנק' ברא בוכרא לאו"א הכל הוא בבחי' התכללות דוקא כמ"ש תחילה יביע אוחו לאתכללא דא בדא כו' ופי' ההתכללות ידוע שנתחלף ממש זה מקבל מדריג' זולתו ההפכי וכפשט המאמר דאתכללו דא בדא וכידוע שכל עיקר היחוד דדו"נ הוא בבחי' ההתכללות שנחלף ונהפך המשפיע להיות בבחי' ומדריג' המקבל והמקבל נהפך להיות בבחי' ומדריג' המשפיע בשעת היחוד וכמו שידוע דטבע הזכר בבחי' החסד כמ"ש כי זכר חסדו והמקבל בבחי' הגבו' והוא בחי' מ"ד ומ"נ שהם ב' הפכים ממש כאש ומים אך בשעת היחוד מתכללים ונהפכי' בחי' החסדים דמ"ד דדוכרא להיות בבחי' גבורות דמ"נ דנוק' וגבורות דמ"נ דנוק' נמתקים להיות בבחי' חסדים דדוכרא כנ"ל וגם כאן בבחי' חו"ג דאו"א הרי בחי' חסדים דאבא נהפכו להיות בבחי' גבו' דאימא וגבורות דאימא נהפכו להיות בבחי' חסדים דאבא וז"ש אוחו לאתכללא דא בדא ממש להיות כ"א מחליף ומתלבש ונכלל במדריג' היפוכו והיינו שא' כאן באות א' דאמ"ר שהוא באור אבא דוקא רק להיותו נהפך ליכלל בבחי' גבורות דאימא ע"כ גם פי' זה אמת דא' זה הוא בחי' גבו' דאימא וכן להיפוך באות מ"ם שהוא בבינה דוקא והוא נכלל בבחי' חסדים דאבא ע"כ הוא בבחי' מים (וכמ"ש בס"י הוציא אש ממים ומים מאש כו') וע"כ יוליד ממוצע דוקא שהוא בחי' הדעת שיש בו מאמצעות חיבור והתכללות דחו"ג דאו"א ואם לא בחי' התכללות דחו"ג דאו"א לא הי' מציאת ממוצע נמצא כמו הדעת שהוא דעת נוטה לחו"ג באופן שמוחין דחו"ב כלולים בו ממש (או אפשר נכון יותר שאלף דאמ"ר שהוא באבא היינו בגבורות דאבא שנעשים חסדים דאימא כו' והמ"ם בגבו' דאימא שנעשים חסדים דאבא והכל עולה לענין א') ונמצא ב' הענינים אמת ולא סתרי אהדדי כלל וד"ל. אך עדיין לא מובן שרש בחי' הדעת הזה שהוא אות הרי"ש דאמ"ר דאם הוא נק' בוכרא הרי הוא בבחי' ז"א כמ"ש מה שמו מה שם בנו ונק' בני בכורי ישראל כו' ובאמת לפי המובן במאמר זה הרי הרי"ש דומה לאלף ומ"ם שנק' מוח ג' והוא בחי' מוחין דחב"ד כמ"ש בפ' כד מתחברין אתוון כולהו כו' וגם י"ל בפשט הענין דיביע אמר דמשמע שכל המהירות הוא להמשיך האי אמר בכלל שהוא בחי' חב"ד ואיך בא זה דרך פרט מיומא ליומא שכל יום ממשיך או נכלל בחבירו במהירות לבחי' אמ"ר זה ולפי המובן מכללות המאמר הזה הוא מדבר רק במוחין דאו"א שנמשכי' בז"א ואיך יתפרש דרך פרט בע"ס דז"א עד ע"ס דמל' בבי"ע כו' שעז"א ולילה ללילה כו' והוא מה שמסיים דרקיע אשקי ואנהיר לתתא למעבד תולדין בדיוקנא דשמי' כו'

יז, ג

והנה באמת בכאן הוא מדבר בבחי' תולדות הנשמות מבחי' יסוד שנק' אור הזרוע לצדיק כו' שז"ש דאשקי לתתא כו' ששרשו מבחי' הדעת דוקא כמ"ש והאדם ידע כו' שבו עיקר כח המוליד שבטיפה שבמוח (כידוע דהטיפה כלול מאש ומים ובחי' הרוח שבה הוא עיקר המוליד כמ"ש כי רוח יזרעו כו') וכח המוליד הוא מוליד בדומה לעצם דוקא משום דכל בחי' העצמו' נמשך בשפע זו ולזאת יוליד נפש שלימה בדומה לו כו' וכמ"ש במ"א וא"כ ודאי בהכרח לפי זה דדוקא בחי' עצמיות המוחין דאו"א הוא שמתלבש בז"א כדי להוליד נשמות שזהו אור הזרוע בבחי' יסוד ז"א כו' להוליד בדומה לו שהן הנשמות שנק' אדם אדמה לעליון ע"ד מ"ש ויולד בדמותו כצלמו כו' (ולכך אתם קרויים אדם שהן נשמות שהן בצלם אלקים דדו"נ וכו') ולזאת צ"ל עיקר ההמשכה בז"א מעצמיות המוחין דאו"א בבחי' הדעת דוקא שהוא אות הרי"ש דאמ"ר בחי' רוח שכלול מאש ומים מחו"ג דאו"א להוליד בדומה לעצם ומז"א נמשך למל' והוא עיקר ענין היחוד דזו"נ בליל שבת למיעבד תולדין דנשמות וזהו בדיוקנא דשמים דמספרים שהן עצמיו' המוחין דאו"א בבחי' ג"ר שבהן כטיפה במוח האב שמוליד בדומה לעצם נפש האב (וכמ"ש מה שמו בחי' פנימי' אבא מה שם בנו בחי' ז"א) ולא מדבר כאן על ז"א עצמו כפי הנראה לכאורה מלשון ברא בוכרא כנ"ל אלא על בחי' כח המוליד שבמוחין חב"ד דז"א שנמשך לו מעצמיו' המוחין דאו"א לפי שבשבת מאיר מפנימי' ע"י באו"א ולכך יביע אוחו כמ"ש במ"א בענין התהוות טיפה הרוחני' במוח ע"י הדעת שתלך במהירות כו' וגם כאן יומא ליומא יביע בלי עיכוב באמצע כלל וכדרך שפע עצמיות שנכללי' בה כל האברים ע"כ אתכללא דא בדא להיו' כי שלימות כולם נכלל בזה ע"כ אוחו דא בדא האי אמ"ר בדרך פרט מיומא ליומא כו' שזהו ע"י בחי' הדעת שבא בכלל ופרט דימים כמו בלילות דמל' שא' ולילה ללילה יחוה דעת כמשי"ת בסמוך וד"ל: