עבדו את ה' בשמחה

צח, א

(קמח) עבדו את ה' בשמחה כו'. הנה אחר שדבר במזמור לתודה בבחי' ההודאה שבחכ' דוקא כנ"ל אח"כ מתחיל לדבר בבחי' שמחה שהוא בבחי' השגה דבינה דוקא וז"ש עבדו את ה' בשמחה והוא היפך

צח, ב

ההודאה שהוא למעלה מן ההשגה לגמרי רק בבחי' ביטול שלמעלה מן הטעם כנ"ל באריכות והעבודה בהתפעלות השמחה באה מצד ההשגה והתבוננות דוקא כידוע בפי' אם הבנים שמחה כו'. ולכאורה י"ל זה איך אמר דבר והיפוכו מזמור לתודה בחכמה שלמע' מהשגה ולעבוד בשמחה שמצד ההשגה דוקא. ואמנם באמת מבואר למעלה במזמור לתודה שהוא בחי' יחוד או"א דיצי' שהוא יחוד חו"ב ואיך יתכן היחוד בב' הפכים הללו ומזה יובן ג"כ ענין עבדו את ה' בשמחה אחר מזמור לתודה דוקא. והנה תחיל' י"ל ההפרש בין חכ' לבינה שנק' אין ויש שמהם נולדו ב' מיני התפעלות הפכים שהוא התפעלות הביטול והתפעלות השמחה כו' דהנה ידוע שזהו ענין שבת ויו"ט ששבת הוא נק' קודש מלה בגרמי' ויו"ט נקרא מקרא קודש דנפיק מקודש כו' והיינו שהשבת הוא בחי' מוחין דאבא עצמו ובינה נכלל בו ויו"ט להיפך שהוא בבחי' אור אימא ואור אבא שנק' קודש בהעלם בו כו' וזהו הטעם שבשבת עיקר המצוה בעונג כמ"ש וקראת לשבת עונג כו' וביו"ט עיקר המצוה בשמחה כמ"ש ושמחת בחגך מועדים לשמחה כו' והעונג והשמחה ב' הפכים שזה בהעלם וזה בגילוי כו' והענין הוא דמשום דמכח החכ' שהוא בבחי' העלם ואין כח מ"ה כו' נולד מזה בחי' התפעלות הביטול דוקא שהוא בחי' העדר הרגשת עצמו וכל שיתפעל יותר יותר יבוטל ויהי' ניזוז ממקומו (בל"א צו רירט פון ארט) והוא מצד החכ' כ"ח מ"ה שלמעלה מן השגה וטעם ע"כ מוליד התפעלות הביטול שאינו בהשגה וטעם (והוא ענין התפעלות שאינו מרגיש כלל וכלל שהתפעלות זו עמוקה ביותר היינו שלא ירגיש כלום כי נתבטל יותר וניזוז ממקומו וזה אינו אלא בהתפעלות העונג דוקא) (הנקרא בל"א איין קוועל אין תענוג כו') וזהו ענין עונג שבשבת כמ"ש אז תתענג כו' אבל ההשג' וההסבר בטוב טעם בהתבוננות יוליד התפעלות השמחה בלב בהתגלות ובמורגש התלהבות אור כידוע וכל מי שיתפעל יותר בהתבוננות היינו שיותר יהי' האור והשמחה גלוי בלב במורגש יותר בבחי' יש כידוע. והנה ביו"ט שהוא התגלות אור הבינה במדות חג"ת כידוע בענין ג' רגלים שנק' מקראי קודש כו' ע"כ מצוה בשמחה בהתגלות ואור החכ' בחי' אין שלמעלה מהשגה נכלל בו בהעלם אבל בשבת נהפוך הוא שבחי' בינה נכלל בחכ' והוא השגה דבינה שנכלל בכח מ"ה דחכ' ולפי"ז השמחה נכלל בגילוי התפעלות העונג בשבת והעונג נכלל בגילוי התפעלות השמחה ביו"ט כו'. אך הנה בחי' יחוד חו"ב היינו שבחי' התפעלות העונג דחכ' שבהעלם באה לידי גילוי בהתפעלות השמחה והי' לאחדים וזהו ענין מזמור לתודה שבחול שאע"פ שבחול אינו רק בחי' המדות בקטנות לצורך שפע העולמות אבל כתיב ישמח ה' במעשיו בבחי' שמחה שמתלבשת בקטנות דעשי' עכ"פ כאדם

צח, ג

ששמח מטוב פעולת ידיו כמו כי שמחתני ה' בפעליך כו' והגם שאינה בערך לגבי שמחה עליונה שלמע' מבחי' העשי' כמו בשמחה שבדבור ומח' ומדות ושכל וכו' מ"מ נק' שמחה במעשה עכ"פ ובשמחה זאת נגלה גם העונג שבעשי' זו בגילוי גמור וזהו בחי' או"א דיצירה שמקבלים שמחה מהסתעפות טוב העשי' מדבור שביצירה וז"ש ישמח ה' גם בחכ' במעשיו דהיינו שמחה שבמעשה כו' ולכך אמר עבדו את ה' בשמחה כי השמחה שמצד השגה נק' עבודה אבל העונג שבחכ' שבהעלם הוא נעשה ממילא ומאיליו (דמוח החכ' קר ולח כו' שעונג רוחני שבמוח החכ' בחי' עצמיות הוא משא"כ מוח הבינה חם ויבש בבחי' גבורות ה"ז בא ביגיעה בתולדות גילוי התלהבות בינה ליבא כו') ובעבודה זו דשמחה דבינה באה ג"כ בחי' ההודאה דחכ' שאמר תחלה מזמור לתודה דהיינו שגם בחי' ההודאה דחכ' שלמעלה מן השגה בא ונמשך בגילוי בהתפעלות השמחה שמצד השגה כו' וד"ל. וכ"ז בחול אבל בשבת ויו"ט הוא בחי' חו"ב דאצי' כמו שהן בעצמן ולא כמו שהן יורדין למטה במל' דאצי' בבי"ע שנק' או"א דבריאה או או"א דיצירה כו' והענין הוא שהוא בחי' העונג והשמחה דהוי' דאצי' שזהו למע' הרבה מענין ישמח ה' במעשיו אלא הוא בחי' עונג ושמחה שמצד בחי' חו"ב דאצי' עצמו כמשל אדם שמתענג ושמח בעצמו שלא מצד פעולותיו (רק שטוב הצלחתו בפעולתו גרם לו שמחה ותענוג זה בעצמו כמו ויכולו השמים כו' כי הוטב בעיניו כו' כמו דכתיב כי שמחתני ה' בפעליך כו'). ובזה יש הפרש בין שבת ליו"ט דבשבת הוא גילוי התפעלות העונג והתפעלות השמחה דבינה נכלל בו בהעלם (והיינו כמו ונהרותם כשמן אוליך שגם ההשגה דבינה בבחי' ביטול החכ' נכללים בו כנ"ל בענין ש' דשבת דביטול שמצד השגה דבינה נכלל בביטול דחכ') וביו"ט להיפוך שהגילוי בהתפעלות השמחה והעונג בהעלם ונק' יחוד או"א דאצי' עכ"פ ולא שייך שם בחי' עבודה משא"כ בחול או' עבדו את ה' בשמחה כו' שהשמחה בהשגה של עבודה להוליד המעשה כו' להיות שלמע' ג"כ השמחה מלובשת בעשי' אבל שמחה דיו"ט למע' הוא משמחה עליונה שבבינה שא' אם הבנים שמחה כו' וכן למטה וישמחו בך ישראל מקדשי שמך כו' כמ"ש במ"א (והטעם דמזמור לתודה בחול בא גם עונג דחכ' בגילוי משום דדוקא בחכ' עשית והעונג עיקר קיום כל העשי' שבחכ' כמשל המעיין בשכלו איך לצייר ולעשות שהעיקר של קיום השכל שבעשי' הוא גילוי העונג שבמעשה זו כו' ובשבת בא לידי גילוי עונג זה בעצמותו כמ"ש וקראת לשבת עונג כו') ובמ"א מבואר שהשמחה אינו רק גילוי עונג שבהעלם כמו שהשגה דבינה הוא גילוי ההעלם דחכ' והוא ענין עדן וגן כו'. ואינם ב' הפכים כי מהתפעלות הביטול יבא לגילוי התפעלות השמחה ובשבת עולין הנשמות לקבל מאור הנעלם דעדן שבחכ' וביו"ט

צח, ד

להיפך שבא לידי גילוי בשמחה וכך יובן בחול באו"א דיצירה רק שהוא בבחי' הקטנות דדבור שביצירה בשביל העשי' והיינו מזמור לתודה שבחול כו' וד"ל. באו לפניו ברננה הנה מבואר במ"א דשמחה בצפרא ורננה ברמשא כו' שהעבודה בשמחה הוא בהתחלת היום בעבודה שבלב בתפלה ובשמחה של מצוה כל היום כו' ולאחר תשלום העבודה בכלות היום דהיינו בלילה נק' רינה שהוא למעלה מן השמחה שבצפרא כי זהו שלימות השמחה לאחר תשלום כל העבודה כמשל אדם ששמח בכלות מעשיהו בכי טוב שאז מרנן דוקא בקול רינה כמו בא יבא ברינה כו' והוא הנק' שיר שעולה מעלה מעלה דהיינו בפנימי' ועצמי' התענוג שלמע' גם מעונג שבחכ' כו' וזהו באו לפניו ברננה לפניו ממש בפנימית הכת' שהוא פנימית עונה"ע הפשוט כו' כמבואר במ"א בפי' ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו ממש כו' ואחר העבודה בשמח' באו לפניו ברננה דוקא לפני שם הוי' דחכ' כו' וזה שייך בחול דוקא שאז זמן העבודה בבירורין דרפ"ח דל"ט מלאכות כו' כמ"ש ששת ימים תעשה מלאכה כו' אבל במזמור שיר דיום השבת לא הזכיר רק הודאה ולא שמחה שהרי א' טוב להודות כו' ולא הזכיר עבודה בשמחה כלל כי אז רק בחי' עונג שבפנימי' ועצמו' כמ"ש אז תתענג על הוי' כו' (והוא בבחי' פנימי' אבא שהוא פנימית ע"י) והשמחה נכלל בו כנ"ל אך להיות שהעונג שבשבת בא מסיבת העבודה בשמחה שבחול כמשל אדם ששובת ונח ממלאכתו שמתענג מטוב מלאכתו שעשה בשמחה דוקא וז"ש כי שמחתני ה' בפעליך במעשי ידיך ארנן וקאי זה על ימוהמ"ש שאז נא' עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה ושמחה ורננה זו שבחול מפעליך ומעשיך ע"כ טוב להודות לה' בשבת וה"ז כמו נתינת טעם לדבר למה טוב להודות כו' כי שמחתני כו' בחול וד"ל. דעו כי ה' הוא האלקים מבואר למע' שהוא היחוד מיש האמיתי דהוי' ליש דאלקי' גימט' הטבע שבא בדעת והשגה כו' והיינו בחול דוקא וזהו הוא עשנו ולא אנחנו ול"ו קרי להעלם עצמי' יש האמיתי ולא כ' שלא אנחנו היש והוא ההודאה שמודים אנחנו כו' כדעה עליונה שמיש לאין דכלא חשיב והיינו עמו וצאן מרעיתו כעבדים ביטול היש לאין כו' אבל בשבת טוב להודות לה' כו' בחי' עצמיות כבנים שאז יחוד פנימית דאו"א להוליד נשמות כו' וכמ"ש אות היא ביני ובין בני ישראל כו' וזהו טוב להודות בהודאה עצמיות מעצמיות התענוג כו' והוא בחי' נשמה יתירה שנק' נשמת כל חי כו' כמ"ש בענין צדיק כתמר יפרח כו' למעלה וד"ל: