ולילה ללילה יחוה דעת

יז, ג

(לא) ולילה ללילה יחוה דעת הנה ז"ל הזוהר שם רתיכא דיל' דאינון גופא דכורסייא איקרו לילות כד"א אף לילות יסרוני כליותי כו' רתיכא עילאה איקרי ימים יום ליום כו' ע"ש. הנה תחילה י"ל כלל ההפרש בין יום ללילה דכתיב ויבדל כו' ויקרא אלקים לאור יום ולחושך קרא לילה כו' וקודם ההבדלה שהי' אור וחושך משתמשין בערבוביא לא הי' הפרש בין יום ולילה. והענין הוא למעלה דבחי' ז"א נק' מדת יום כי עיקר בנין ז"א הוא מבחי' החסדים כמ"ש זכר חסדו וז"ש כי חסד אל כל היום וכן יומם יצוה ה' חסדו ובלילה כו' ובחי' המל' נק' לילה שעיקר בנין הנוק' מבחי' הגבו' והצמצומים (ומתחילה הי' דו פרצופי' עד שלקח צלע א'

יז, ד

ונבנה המל' בבנין בפ"ע והיינו ויבדל כו') שנק' חושך וכבר נרמז זה בלשון רז"ל באמרם יב"ש הוי היום ג"ש יושב ועוסק בתורה כו' ובלילה מאי עביד מעין יממא ואב"א רוכב על כרוב קל ושט בח"י אלף עולמות כו' ומבואר מאמר זה במ"א באריכות. אך לענין ביאור המאמר הזה דכאן שקורא לבחי' מדריגות דמלכות בשם רתיכא תתאה גופא דכורסייא כו' הנה יובן ע"ד הידוע בכללות ענין זו"נ שנק' בזוהר תמיד בלשון קול ודיבור וקול הוא הנמשך מהבל החזה כו' והדיבור בה' מוצאות נמשך ומקבל מהבל החזה שהוא הקול דהבל הלב ששם משכן אור המדות הרוחני' שמלובשים ברוח החיים שבלב כנ"ל והבל הלב שנק' קול נמשך מבחי' האחרונה שבמדות שבלב כידוע ועכ"פ הבל קול זה שהוא מתחלק בה' מוצאות הדיבור באותיות הרי קול רוחני הזה יש בו חיות רב מחיות רוחני שבלב אבל עצם האותיות שבדיבור הם בחי' דומם ממש בלי אור וחיות כלל כמו אות א' שיוצא מהגרון בלעדי הבל הלב שבמוצא הגרון אין לאות זה חיות כלל וכן אותיות בומ"ף מהשפתיים וכה"ג והבל הקול הוא מקור חיותם (ולכך נק' האותיות בשם האבנים כמ"ש בס"י ה' אבנים בונים ק"כ בתים כו') וזהו שקורא לבחי' האותיות מצד עצם מהותן בשם רתיכא כמו המרכבה לגבי הרוכב שהרוכב ישב עליו כך קול הרוחני בא ויושב על חילוקי האותיות ושופע בהן אור וחיות לפעמים מעט לפעמים רב כמו דברים שיוצאים מן הלב שנכנסים בלב ופועלים התפעלות יתירה כי יש בהן חיות רב מן הלב שיוצא הקול משם וכן קול מעורר הכוונה וכהתפעלו' מקול הניגון וכה"ג וכ"ז מצד הקול שבדיבור אך יש דיבור בנחת בצלותא שבלחש ובא מקלא פנימאה שבלב וכן דברי חכמים בנחת דוקא נשמעי' יותר מצד החכ' שבדיבור כו' (ומ"ש נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתיה וכן אמרו המשמיע קולו בתפילתו ה"ז מקטני אמנה קאי בקול חיצוני שאינו בא מפנימי' הלב כלל כמו הדיבור מן השפה ולחוץ וכמו שמבואר במ"א). והנה פי' גופא דכורסייא הוא בחי' המדות שבאותיות הדיבור כמ"ש שש מעלות לכסא ומ"ש מלך במשפט כו' היינו במשפט שבא בדיבורו דוקא דבר מלך שלטון להשפיל ולהרים בפו"מ וזהו עיקר ענין הכסא של מלך כשיושב עליה לשפוט העם בדבר מל' דוקא וכך למעלה בחי' כסא המל' נק' גופא דרתיכא דיל' בחי' המדות העליונות שבא בבחי' אותיו' דיבור העליון כנ"ל ואינון נק' לילות דייקא מטעם צמצום אורות העליונים ע"ד דוגמא במדות הנגלי' באותיות הדיבור הרי מוסתר שם בתכלית עצם אור המדות והחכ' שבהן ע"כ נק' לילות בחי' אותיות המצמצמי' ומסתירים לאור השכל והמדות הרוחני' מאחר שהאותיות הן כמו בחי' דומם ממש כנ"ל והגם שהקול

יח, א

מורכב בהם הרי הוא בחי' האחרונה שבמדות שבלב כנ"ל אבל בחי' רתיכא עילאה נק' ימים כאור היום כך בחי' חסד עליון דז"א גם שהוא בבחי' כלי כמו הבל הלב כנ"ל שנק' גופא דרתיכא עילאה דז"א נק' יום כמ"ש יומם יצוה ה' חסדו וכתיב ויקרא לאור יום שהיום הוא בחי' כלי החסד ויומם אזיל עם כולהו יומין וכן שאר הימים שהן בחי' כלי המדות דז"א נק' רתיכא עילאה ועיקר בנינה מהחסדי' היפוך בחי' רתיכא תתאה דמל' שנק' לילות בחי' צמצומים כידוע בזוהר בענין נפשי אויתיך בלילה כו' וכמ"ש במ"א בענין יב"ש הוי הלילה שהן י"ב צירופי אדנ"י ויב"ש היום הן י"ב צירופי הוי' שמאירים בי"ב שעות הלילה כו'. וזהו מאמר הנ"ל דיב"ש הוי היום שהוא בבחי' יום דז"א בג' שעות עוסק בתורה בחי' המוחין שבמדות וג"ש יושב ודן הן המדות שבלב ויושב וזן הן בחי' נה"י להשפיע למטה ובלילה שהן יב"ש הלילה י"ב צירופי' אדני עביד מעין יממא וכמ"ש ותקם בעוד לילה ותתן טרף כו' ואיבע"א רוכב כו' הן עליות האותיות שנק' רתיכא תתאה דיצירה ועשיה שנק' כרוב קל אנפי זוטרי ושט בח"י אלף בחי' א"א כי שרש האותיות בכתר עצמו כו' ושרש הדברים הוא לפי שעיקר בנין המל' מבחי' הגבורות שהן ה"ג מנצפ"ך דאימא דאוזיפת לברתא כו' והוא ענין כח המחלק הבל הקול להיות בא בחלקים רבים וצירופים שונים בה"א מוצאות הפה ע"כ יכול להיות התהוות ריבוי נפרדים כי האות המוגבל כשהוא בא בהתחלקות וצמצומים רבים הרי הוא בא בבחי' נפרד ע"י פירוד ופירור הה' המוצאות שבהן ה"ג מנצפ"ך וזהו שגופא דכורסייא דמל' נק' לילות וגם מצד עצם מהותן לית להו מגרמייהו כלום שהרי הן בחי' דומם כנ"ל אבל עיקר בנין גופא דרתיכא עילאה שהן הכלים דמדות דז"א הוא מבחי' החסדים וכמ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה פי' אמרתי אמירה בלב דוקא עיקר בנין העולם שהן המדות הוא בחסד דוקא וע"י בחי' קול הבל הלב נמשך מבחי' החסדי' העליונים דמדות דז"א במל' שהן מדות שבאותיות הדיבור להיות שם לאור וחיות והחסדים הללו מחי' ממש למדות שבאותיות הדיבור מאחר דללמג"כ והן מצומצמי' מבחי' הגבו' ע"כ בחי' החסדים מחיה אותם וממתיקן (כמ"ש במ"א בפי' עיני כל אליך ישברו להמתיקן כו') וזהו והוכן בחסד כסא דהיינו רתיכא תתאה דמל' הנ"ל הוכן בחסד דז"א שיורד להחיות האותיות שבדיבור דלית להון מגרמייהו כלום וז"ש אשרי משכיל אל דל ומאי חס"ד ח"ס ד' כידוע וד"ל וז"ש תחילה יום ליום יביע אמר בבחי' החסדים דז"א שנק' ימים ואח"כ נמשכים אורות חסדים הללו במל' ברתיכא תתאה שנק' לילות להחיותם וז"ש ולילה ללילה יחוה דעת אחר כך אך אם כן הוי' לי' למימר ימים ללילות יחוה דעת אמנם

יח, ב

הכוונה על המהירות דיביע אמ"ר בימים וכך נמשך במהירות מלילה ללילה בהגיע אור שפע החסדים שם במל' וזהו ידוע דלילות מקבלים מימים ולא צריך רק להודיע ענין מהירות השפע בין בימים בין בלילות כי מפרש יחוה לשון מהירות בל' התרגום ואוחו כו' וכמשי"ת בעז"ה וד"ל:

(לב) עוד שם בזוהר ולילה ללילה יחוה כו' יחוה יחיה תולדין דאינון שמים וא"ת יחוה לאו איהו יחיה ת"ח ויקרא שם אשתו חוה כי היא היתה כו' חוה וחיה במלה חדא סלקין ועל דאסתלק יו"ד ועייל וא"ו דא איהו כדקא יאות דוא"ו איהו חיין ודאי ועל דא חוה וחיה דנטלין חיין מן וא"ו אוף הכי יחוה יחיה ע"כ. הנה בא במאמר זה להוסיף פי' אחר ביחוה זה שאינו לשון מהירות כמו יביע דימים אלא לשון חיות דוקא וז"ש יחוה יחיה ומביא ראיה מחוה דנותן טעם לפי שהיא היתה אם כל חי ע"כ נק' שמה חוה ומפרש הדברים דוי"ו איהו חיין ודאי כו' דהנה צורת הוי"ו הוא יו"ד וא"ו וידוע דכל בחי' קו מורה בחי' ההמשכה למטה מטה והיינו קו דוי"ו שהולך ומתקצר למטה כו' וכשלא נמשך קו מן היו"ד היינו שנשאר השפע למעלה ולא נמשך והולך למטה למקבל וזהו אמתית הטעם לקריא' שם חוה בוי"ו לפי שהיתה אם כ"ח בבחי' ההשפעה למטה דוקא ולפי זה חוה וחיה אינן ענין אחד ולמה אמר בזוהר דחוה וחי' אחד דמשם מביא ראי' לענין יחוה דכאן שפירושו יחיה כו'. אך הנה יש להקדים מ"ש בזוהר במ"א ע"פ ונתתם לי אות אמת דא וי"ו כו' שהוי"ו נק' אות אמת דוקא כי עיקר בחי' אמת הוא שתחילתו בא בסופו וסופו בתחילתו כי אמת רת"ס דכ"ב אותיות אבל כשלא בא בהמשכה בסוף לא נק' אמת לכך אות הוי"ו דוקא להיות שבא מראש לסוף בהמשכה למקבל נק' אות אמת וכמ"ש במ"א באריכות והיינו בחי' קו האמצעי דת"י שהדעת הוא אמיתת הדבר הכולל לחכ' ובינה (רק כמו שהוא בראש עדיין נק' אמ"ר וכשבא בהמשכה למטה נק' דעת המתפשט כו') וכשהולך ונמשך במדות בהכרעה לת"ת נתאמת יותר ועיקר אמיתתו כשבא בסוף שהוא ביסוד שנמשך למטה למקבל כידוע וזהו צורת אות הוי"ו שנמשך למטה מדעת עד יסוד ברת"ס כו' וזהו עיקר בחי' ז"א שהוא קו האמצעי דת"י והמל' מקבל מוי"ו דז"א וז"ש ונתתם לי אות אמת דא וי"ו דקו האמצעי דז"א דוקא וד"ל. ומעתה יובן פי' המאמ' יחוה יחיה תולדין דאינון שמים שהן נשמות ומלאכים שנולדים מיחוד עליון דזו"נ כו'. ואי תימא יחוה לאו כו' ת"ח כו' חוה וחיה במלה חדא סלקין פי' כי בהפרש שבין יו"ד לוי"ו בהמשכות קו למטה כד אסתלק יו"ד ועייל וי"ו שיו"ד מורה הסתימות וההעלם בעצמו בהעדר התפשטות ועייל וי"ו בהמשכה דא איהו כדקא

יח, ג

יאות בבחי' אות אמת לפי שנמשך למקבל מוי"ו דוקא איהו חיין כשנמשך למקבל בסוף כנ"ל. וע"ד חוה וחיה דנטלין חיין מן וי"ו פי' קריאת שם חי' ביו"ד אינו כמו בחי' יו"ד העליון טרם שנעשה וי"ו שהוא בהעדר התפשטות למטה אלא שם חיה אינו רק ע"ש קבלת החיות מן המשפיע שהוא וי"ו דז"א והוא בחי' המל' שנק' יו"ד זעירא שמקבלת מוי"ו דז"א וכמו ויהי האדם לנ"ח שהוא בחי' מקבל החיות ולזאת נק' חיה דנטלא ומקבלת חיין מוי"ו ולפ"ז חוה וחיה א' הוא מאחר שעיקר שם חוה ע"ש המשכות החיות למקבל דוקא א"כ קבלת המקבל שנק' חיה א' הוא עם חוה שהוא המשכות החיות במקבל ולפ"ז טעם דאם כל חי שהוא מצד בחי' ההשפעות דמל' למטה ומה דנטלא חיי' מוי"ו שלזה נק' חוה הכל א' הוא ומזה מביא ראי' לכאן דחוה זה יחי' הוא הואיל שהוא בבחי' גילוי אור החיות מלמעל' למטה (רק צורת הה' שבתוכה רגל קצר דוי"ו הוא בחי' עיבור הנשמות בבטן המל' בדומה למשפיע שהוא וי"ו כמ"ש אשה כי תזריע וילדה זכר כו' וכמשי"ת בפי' המאמר דבסמוך וכמ"ש במ"א). עוד שם בזוהר יחוה דעת דא איהו רזא דשמים מה שמים שית סטרין אף הכא שית סטרין באינון תולדין דקא יחיה כגוונא דיליה וע"ד יום ליום אתכלל בדרגא עילאה דאמ"ר ולילה ללילה ברזא דדכורא דקא נהיר לה דאיהו שמי' דעת ע"כ פי' דא רזא דשמי' שהוא בחי' ההתכללו' המדות דז"א מחו"ג יחד שהן אש ומים יחד הכלולי' בשמים עילאין וההתכללות זאת היינו ע"י בחי' הדעת דוקא כידוע דהדעת כולל חו"ג שלפעמים נוטה כלפי חסד ולפעמים כלפי דין ע"כ יוכלל ע"י החסד בדין והדין בחסד וכל בחי' ו"ק כלולי' בו וז"ש מה שמים שית סטרין ו"ק דז"א כלולים יחד והיינו בימים דיום ליום יביע כו' לאכללא דא בדא כנ"ל אוף היא בחי' המל' שמקבלת מז"א שית סטרין כלולים בה בבחי' ההתכללות ע"י בחי' הדעת שנמשך בנוק' מז"א בעלה דוקא וכמ"ש בסוף המאמר ברזא דדכורא דקא נהיר לה דשמי' דעת. וביאור הדברים הנה ידוע בבחי' הנוק' אין לה בחי' דעת מצד עצמה בשלימות כלול מחו"ג רק מצד קו א' והוא עטרא דגבו' בלבד כו' והוא ענין מ"ש נשים דעתן קלות (ק"ל הן ה' הוויות גי' ק"ל ודעת דדכורא שכלול מחו"ג הן ה' חסדים וה"ג שהן יו"ד הוויות גימט' ר"ס כמו כי סר לראות והחצי דחלק הגבורות הוא מספר ק"ל והיינו דעתן קלה בה"ג בלבד וזהו מה שנשים נוחין להתפתות בדעתן כי אין בדעתן חיזוק מב' קווין דחו"ג כו' ויכולין להחליף מלאו להן כו' וכמ"ש במ"א) אך בשעת היחוד נמשך לה מדעת דדכורא דקא נהיר לה מבחי' דעת שלימה שבו וז"ש והאדם ידע את כו' שהוא פועל יוצא להמשיך דעת לנוק' (והוא ענין נר שבת דנשים יו"ד פעמי' כ"ה דהיינו ה"ח דדעת דדכורא כו' וז"ש עד מהר"ה ירוץ גימט' נ"ר כו') וז"ש

יח, ד

כאן דאותן הו"ק הכלולי' בדעת דז"א הן עצמן שולחין הארתן במל' אך א"כ הל"ל דיום ללילה יחוה דעת מהו ולילה ללילה שזהו במדריג' דמל' עצמה דהענין הזה מפרש כמ"ש אוף היא שית סטרין באינן תולדין דקא יחיה כגוונא דיליה פי' דמצד שנמשך כח הדעת דדכורא במל' יש במל' כח להמשיך דעת כגוונא דז"א גם באינון תולדין דנשמות שנולד מיחודם כדיוקנא דשמים שזהו בדוגמא דדעת דז"א ברזא דדכורא (ועל דרך הידוע דאשה מזרעת תחילה יולדת זכר בדומה לדכורא כו') וע"כ אמר ולילה ללילה בחי' תולדין דמל' יחוה דעת כמו בחי' התכללות דעת דז"א יחיה אותם בדעת כגוונא דילי' ממש וד"ל. וזהו שמסיים המאמר ועל דא יום ליום אתכלל בדרגא עילאה דאמ"ר כו' לפי שקשה לו שינוי הלשון דבו"ק דז"א לא הזכיר דעת אלא אמ"ר ובו"ק דמל' נז' דעת מאחר שעיקר הדעת בדכורא כו' ולזה אמר דבז"א בא התכללות מדרגא עילאה דאו"א וברא בוכרא כו' רק אח"כ בשפע דדכורא לנוק' להיות גם הנולד בדומה לו אז קרי' ליה דעת והיינו ולילה כו' ברזא דדכורא דנהיר לנוקבא דאיהו שמי' דעת כמו והאדם ידע כו' אבל הא בהא תלי' דמפני שיום ליום יביע אמ"ר בבחי' התכללות המוחין דאו"א בז"א מזה נמשך דעת גם בלילה במל' וכמ"ש מה שמו מה שם בנו וד"ל: