תהלה לדוד ארוממך

קח, א

(קס) תהלה לדוד ארוממך אלקי המלך. הנה מבואר בסידור דתהלה לדוד הוא בבחי' כתר דיצירה והוא בבחי' כתר מל' דיצירה משום שנסבת"ח דכתר מל' איהו כתר עליון בכל מקום ועיקר תהלה לדוד מדבר בשרש המל' דדוד איך שהוא בבחי' הכתר דוקא ע"כ אמר תהלה לדוד ארוממך אלקי המלך המרומם לבחי' אלקי המלך בשרשו שהוא בבחי' הכתר עליון ומשום דנתחב"ס וסוב"ת ולכך ארוממך אלקי המלך כו'. ולהבין זה יש להקדים תחלה בבחי' הכתר עצמו שכלול מי"ס ובחי' האחרונה שבו הוא בחי' מל' שבכתר והוא המתלבש בנאצלים ובחי' הראשונה שבו הוא בחינת הכתר שבו ונק' כשב"כ ונחשב מבחי' האחרונה שבעצמות המאציל כידוע דכתר נק' ממוצע בין עצמות המאציל לנאצלים וענין נתחב"ס וסוב"ת היינו גם בבחי' הכתר עצמו דתחילתו שהוא בחי' כשב"כ נעוץ בסופו דוקא שהוא בחי' מל' שבכתר דהיינו דתחלת אור הכתר אינו מאיר בגילוי רק בסופו במל' שבו דוקא וכן נסוב"ת דמל' שבכתר בכשב"כ דוקא כו' כי כמו שנתחב"ס כך ממש נעוץ סוב"ת וע"כ נק' אות הכ"ף כפופה דכתר כתר מל' דוקא וכן בבחי' המל' דאצי' סוף כל המדרגות אמר דכתר מל' דוקא איהו כתר עליון דהיינו בחי' כתר מל' נעוץ בבחי' כשב"כ שבתחלתו דכמו דנעוץ סופו שבו בתחילתו כך במל' סוף הכל כו' וד"ל. ולהבין ביאור כ"ז הנה ידוע ומבואר בטעם שהרצון נק' כתר מלשון כותרת ומקיף כו' לפי שהרצון בעצם הוא למעלה מן השכל והטעם שבמוח הראש ע"כ נקרא כותרת כעצם הגולגולת המקפת המוחין שבו וז"ש כצנה רצון תעטרנו כו' וכנראה ברצון אדם התחתון למטה שעצם

קח, ב

ומהות הרצון אין לו טעם כלל רק שרוצה כך בלא טעם כי אין טעם לרצון כו'. אך א"כ איך יוכל להיות בכתר התכללות דע"ס שזהו חכ' ומדות שברצון הענין הוא דחכ' שבכתר אינו נק' שכל וטעם לגלוי רצון דודאי אין טעם גילוי לרצון אלא הוא טעם כמוס והוא העלם הטעם להיות לו התעוררות לרצון זה (וכמ"ש במ"א בענין שאמר גבי ר"ע וכי זו תורה כו' והשיב לו שתוק כך עלה במח' לפני כו' פי' מחשבה הוא הרצון כי הרצון ומחשבה אחד הוא כידוע). והנה מבואר בזוהר שיש תחלה דמחשבה וסופא דמחשבה שהוא בחי' כתר שברצון ומל' שברצון ונק' מחשבה סתימאה ומחשבה הגלוי' כי תחלת הרצון הוא בהעלם עצמותו ובא לידי בחי' התפשטות ואז כלול מט"ס חב"ד ומדות כו' עד בחי' גילוי הרצון לבא לידי מעשה בפו"מ שזהו בחי' מל' שבכתר ונק' סופא דמחשבה כמו כאשר עלה ברצונו להטיב חסדו ונק' חפץ חסד ונק' תחלת הרצון וגילוי אור החסד ברצון זה נק' סופא דמחשבה וכך הוא בתחלה וסוף דכתר מל' שבמדות המל' כאשר עלה במח' תחלה ורצון אנא אמלוך כו' נק' כתר ובחי' גילוי אור הרצון במל' נק' מל' שבכתר וכן עד"ז בכל רצון בפרט ומפני שהכל בחי' הרצון עצמו עדיין נקרא התחלה שבו כשב"כ והסוף שבו בחי' מל' שבכתר מאחר שכל עיקר הרצון נק' בשם כתר להיותו בעצם למעלה מן השכל וטעם כמו שברצון בפרט הבא באיזה מדה בפרט כמו במדת החסד או במדת המל' וכה"ג כך הוא ברצון הפשוט ההיולי כלול מע"ס ראש תוך סוף כו' ובדרך כלל היינו בחי' הרצון הנעלם בעצמו שכלול מתחלה וסוף שנק' תחלת המחשבה וסופא דמחשבה וכאשר אמר נתחב"ס וסופו כו' היינו בחי' הרצון עצמו שעיקר שלימות התחלה שבו נעוץ בסופו שהוא בבחי' הגילוי שבו הנק' סופא דמחשבה וסופו נעוץ בתחלה ומה שהוא בתוך ואמצע שהוא בחי' חכ' ומדות שבו אינו אלא דרך מעביר שבהן ועל ידן יבא לסופא שהוא העיקר כו'. וכ"ז דמיון להבין למעלה בבחי' הכתר עליון בכלל שנק' ממוצע בין עצמות המאציל עם הנאצלים שזהו כאשר עלה ברצונו להאציל נק' תחלה דמחשבה ונחשב מבחי' האחרונה שבעצמות ומה שנגלה אור הרצון שנק' בחי' מל' שבו הוא עיקר להשתלשלות הנאצלים ונתחב"ס וסופן כו' וכך יובן ברצון הפשוט בעצמו לבחי' המל' שעבמ"ח כו' הרי בחי' מל' זה שבכתר נעוץ בתחלתו ותחילתו כו'. וא"כ יובן מזה גם בע"ס הגלויות מן העלם עצמותו שנק' ע"ס דאצי' כידוע דבחי' מל' דאצי' שהוא סוף הכל כידוע נעוץ בו התחלה שהוא הכתר דאצילות שהוא בחי' הרצון הגלוי מן ההעלם כו' ובחי' חב"ד ומדות דאצילות אינו אלא בחי' מעביר שיבא ע"י לסוף המח' והרצון הזה שהוא בחי' מל' דאצילו' ולפי"ז יובן ג"כ במדות מל' דאצי' שכולל מע"ס רצון ושכל

קח, ג

ומדות כו' שבחי' מל' שבמל' נעוץ בתחלתו בבחי' כתר מל' שהוא בחי' רצון שבמדה זו ושרש רצון זה הוא נעוץ בכתר שבכתר עצמו שזהו תחלת עצם רצונו שבעצמותו בהעלם שעלה במחשבה למדה זו דמל' בעצמו טרם שבא לגילוי להיות שרש לנאצלים והיינו מ"ש דכתר מל' דוקא איהו כתר עליון שהוא בחי' כתר שבכתר והיינו הך ממש וד"ל. והנה מעתה י"ל בפי' ארוממך אלקי המלך דהנה לכאורה בפי' ארוממך יש ב' פי' שהם ב' הפכים ממש דהלא אמיתית הענין בתיבת ארוממך קאי ודאי על בחי' עצמות הרוממות שנק' רוממות אל כו' ונק' מרום שהוא בחי' אור הכתר עצמו שהוא מרומם ומתנשא מימות עולם וכמ"ש בע"ח דאור הכתר עצמו אינו נמנה בכלל הי"ס כו' והיינו בחי' ג"ר כח"ב שבו עד בחי' מל' שבו שאינו מלובש בנאצלים כלל ונחשב הכל מבחי' האחרונה שבעצמו' כנ"ל שהוא בחי' כתר שבכתר כנ"ל ואין לנאצלים ערך לו כלל וכלל דהיינו כמובן מענין הנ"ל בבחי' הרצון שבהעלם עצמו טרם שבא לידי גילוי שנק' תחלת המח' שאין טעם גילוי לרצון כלל ולא ישיגנו הטעם ושכל לעולם כו'. וכך אין לחכמה דאצילות שהוא כמו בחי' שכל וטעם גילוי ערך לו כלל ומכ"ש שאר הספי' דאצילות הנאצלים כו' וא"כ פי' ארוממך היינו ברוממות לרוממות מאחר שארוממך לרוממות אל דכתר עצמו והענין הוא דבחי' פנימי' הכתר שנק' כתר שבכתר עד המל' שבו שנחשב מבחי' אחרונה שבעצמות אע"פ שנק' מרומם ומובדל בערך ומתנשא מימות עולם שהן הנאצלים עכ"ז אינו רק בחי' אחרונה שבעצמות כמו עד"מ גם תחלת הרצון ומח' שבעצמות שכלא חשיב לגבי עצמותו ממש ולזה שייך בחי' רוממות לרומם גם לאור פנימי' הכתר לבחינת העצמות ממש וכמ"ש דגם אור צח ומצוחצח אוכם הוא לגבי עילת העילות כו'. ולזה אמר ארוממך לכתר עצמו להיות עולה ברוממות העצמות דא"ס ממש וזהו פי' הא' בארוממך. ויש עוד פי' בארוממך זה היפך פי' זה ממש. דהנה לכאורה יש סתירה גדולה על פי' הא' שהרי אנו אומרים המלך המרומם לבדו כו' וכן ה' מלך גאות כו' וכה"ג דמשמע שכל בחי' רוממות והתנשאות וגיאות אינו אלא מבחי' המל' דוקא שההתנשאות וההבדלה ורוממות הערך אינו אלא כמלך על עם כידוע. ולפי"ז כאשר אנו אומרים המלך המרומם כו' מתנשא מימות עולם הנאצל דקאי ודאי על בחי' מל' הרי זה בהכרח בבחי' מל' שבכתר עליון הנקרא ממוצע כנ"ל להיות דגם שהוא בחי' האחרונה שבכתר עליון ונקרא סופא דמחשבה סתימאה שבעצמות הנ"ל מ"מ נקרא מרומם ומתנשא מימות עולם הנאצלים דבחי' מל' שבעליון נעשה כתר לתחתון כו'. ולפי"ז ארוממך אין הכוונה לרומם אותו לבחי' העצמות אלא ארוממך על העולם שלמטה הימנו

קח, ד

היינו מ"ש ארוממך אלקי המלך דוקא מפני שבחי' המל' הוא המרומם דוקא וא"כ פי' זה היפוך הפי' הא' דלפי פי' הא' בחי' המל' שבכתר שנקרא סופא דמחשבה בא בגילוי ובהתלבשות בנאצלים ונקרא מקור להם ולא ברוממות והסתלקות כו'. וראי' לפי' זה הב' דקאי ארוממך על בחי' מל' שבכתר דוקא ולא על בחי' כתר שבכתר הנה אנו רואים שיש כ' פשוטה בארוממך וידוע דכ"ף פשוטה הוא מל' שבכתר וכ"ף כפופה הוא כתר שבכתר להיות שהפשיטות למטה מטה מורה על בחי' ההתגלות וההתפשטות מגבוה לנמוך הוא גילוי רצון שנקרא סופא דמח' שבאה למטה מטה דוקא וכ"ף כפופה הרי הכפיפות הוא ענין מורה עצם העלם הרצון שהוא כפוף בלתי התפשטות והתגלות למטה כלל זהו בחי' כשב"כ שכולל ט"ס בהעלם עד בחי' המל' שבו כידוע. ולפי"ז ך' פשוטה דארוממך מסייע לפי' הב' דקאי על בחי' מל' שבכתר דוקא שבא בגילוי למטה. אך באמת גם בזה עצמו יש סתירה מיני' ובי' דאם עיקר הכוונה על בחי' מל' להיותו בחי' הגילוי למטה שלזה מורה אות הכ"ף פשוטה דוקא אם כן לשון ארוממך שהוא בחי' התנשאות והסתלקות בהעלם עצמותו שמרומם לבדו כו' היפך הגילוי וירידה למטה. ועוד יקשה בזה שהרי ידוע שכל ך' פשוטה מורה לנוכח דוקא כמו וישמחו בך אברכך ואגדלה שמך וכן מלכותך כו' וגם ארוממך קאי לנוכח שמדבר למי שעומד לנגדו בגילוי דוקא וזהו ודאי בבחי' המל' שבכתר בחי' אחרונה שבו ובאמת עיקר שם הכתר הוא באות הך' שבו שהוא כ' כפופה דוקא ובראש האותיות דכתר ובכאן א' ארוממך לנוכח בך' פשוטה והוא בסוף האותיות שהוא רק בחי' מל' שבכתר ואיך נקרא כתר מלשון כותרת ומקיף להיות נקרא מלך מרומם ואיך יאמר בו לשון ארוממך על עולם הנאצל דלכאורה הרי יש בזה תרתי דסתרי אהדדי לגמרי וד"ל:

(קסא) אך הנה ע"פ הקדמה הנ"ל הרי ב' הפירושים הנ"ל בארוממך שניהם אמת ואינם ב' הפכים כלל. וגם בענין ך' פשוטה דארוממך בפי' הב' ג"כ אין זה ענין תרתי דסתרי אהדדי כלל והכל ענין וכוונה א' והא בהא תליא והכל ענין א' ממש. דהנה מבואר למעלה בענין נתחב"ס וסופן כו' בבחי' הכתר עצמו שכלול מי"ס דתחלת הכתר אינו מאיר רק בסופו דוקא והוא להיות שתחילת הרצון הנעלם עיקר שלימותו הוא כשבא לידי גילוי בסופא דמחשבה דוקא שנקרא מל' שבכתר ולפי"ז הרי בבחי' מל' שבכתר מאיר מבחי' כשב"כ דוקא וא"כ בבחי' מל' שבכתר שהוא מקור לנאצלים שלזה מורה ענין הך' פשוטה דארוממך בבחי' התפשטות למטה דוקא שם דוקא נעוץ התחלה שנקרא כתר שבכתר שהוא באמת מובדל ומרומם מימות עולם הנאצל כנ"ל. והיינו

קט, א

פי' הב' דלעיל בענין ארוממך לבחי' מל' שבכתר דוקא שהוא מרומם לבדו כמו בחי' כתר עליון שנקרא כתר שבכתר ולזה אמר ארוממך אלקי המלך דוקא וכמ"ש המלך המרומם וכן ה' מלך גיאות לבש כו' שמבחי' המל' דוקא הוא הרוממות וההתנשאות מצד שרשו בכתר עליון ונק' כתר מל' בכ' כפופה משום דמל' שבכתר הוא כשב"כ שבראש האותיות ובזה מתורץ הקושיא שבפי' הב' דלעיל בך' פשוטה שהוא לנוכח בגילוי ובסוף האותיות איך אומרים ארוממך דאדרבה הרי היא הנותנת משום דנעוץ סופו דכתר בתחילתו דוקא שהוא בחי' כשב"כ שעל זה אומרים המלך המרומם לבדו דוקא ונקרא כתר דמל' שבכתר דאיהו כתר עליון כו' וגם זה אמת דמל' שבכתר זה הוא רק בחי' האחרונה שבו שהוא בגילוי לנוכח בך' פשוטה ובסוף האותיות והא בהא תליא והיו לאחדים ממש כפי המבואר בהקדמה דלעיל וד"ל. ונמצא פי' הב' ממילא עולה בסגנון א' ממש עם פי' הא' דלעיל דארוממך קאי על בחי' כתר שבכתר דוקא ומרומם אותו לבחי' העצמות ממש כו' דודאי כמו שנתחב"ס שהוא כשב"כ במל' שבכתר שזהו ענין פי' הב' דלעיל כך ממש נעוץ סוב"ת שהוא מל' שבכתר בכשב"כ שהוא בך' כפופה דכתר שעולה ברוממות יותר והוא ברוממות העצמות דא"ס ממש והא בהא תליא ממש דכאשר נקרא מלך מרומם לבדו ומתנשא על עולם הנאצל שהוא כתר מל' שנעוץ בו תחלתו דכתר עליון אז ממילא נקרא כתר עליון שהוא כשב"כ מרומם ומוגבה למעלה בעצמות הרוממות ואינו נמנה בכלל הי"ס ונמצא ב' הפי' דארוממך בין שהוא על מל' שבכתר שמרומם ומתנשא בבחי' כתר מלכות לגבי הנאצלים ובין שהוא על כתר שבכתר שמרומם בעצמות ממש הכל ענין א' ממש דהא בהא תליא והי' לאחדים ממש. ובזה מתורץ הכל ומתיישב בלשון הפסוק דקאי ארוממך לנוכח דוקא ומך' פשוטה נעשה כ"ף כפופה דהיינו כתר מל' דאיהו כתר עליון שהוא בחי' כתר דכתר שמרומם בעצמות ממש רק שזה נקרא נעוץ תחלתן בסופן וזה נקרא נעוץ סוב"ת אבל המכוון משניהם אחד הוא ואינם תרתי דסתרי אהדדי כלל אדרבה ענין וכוונה א' ממש ונכלל הכל בפי' א' שזהו עיקר הענין בתהלה לדוד שמדבר בשרש כתר מל' והוא כולל ך"ב אתוון שבכתר עצמו מתחילתו לסופו ומסופו לתחילתו כא' ממש לפי שאין הפרש בין ראש לסוף כלל מטעם הנ"ל וד"ל. ועדיין יש להבין זה בתוספות ביאור בענין נעוץ תחלתן בסופן וסופן כו' איך שהכל א' דלכאורה ב' עניינים הם דכאשר תחלה מאיר בסוף אז נקרא מל' שבכתר מרומם שהוא הנקרא כתר מל' כנ"ל וכאשר הסוף דמל' נעוץ בתחילה

קט, ב

אז בחי' כ"ע נקרא מרומם בעצמות שהוא בחי' כשב"כ ואמנם איך יתייחדו ויתחברו שני הדברים הללו כאחד לומר דהא בהא תליא דוקא כנ"ל. והנה יש להקדים לביאור זה עוד ענין א' והוא בענין אמיתית פי' המאמר הזה דנתחב"ס וסוב"ת שהוא מדבר בבחי' ע"ס דאו"י למטה שזה ענין נעוץ תחב"ס ובע"ס דאו"ח מלמטה למעלה שע"ז אמר נעוץ סוב"ת וכללות שניהם יחד כאשר מתכללים ע"ס דאו"י ואו"ח יחד זהו כללות המאמר הזה באמרו דנעוץ תחב"ס וסוב"ת כלומר לא ששני עניינים נבדלים הם זה בלא זה אלא כלולים הם מע"ס דאו"י ואו"ח דכאשר נעוץ תחב"ס בבחי' או"י אז ג"כ נעוץ סופן כו' בבחי' או"ח. וביאור הדברים הנה ידוע ביאור ענין ע"ס דאו"י ואו"ח שבחי' או"י הוא בחי' ירידת והמשכת השפע מגבוה לנמוך מעילה לעלול שלמטה הימנו והוא התלבשות כח העליון בתחתון אעפ"י שלפי סדר ההשתלשלות הרי כל עלול לא ישיג העילה שלו לעולם כמו כח השכל לא ישיג לכח הרצון כי אין טעם לרצון שהרצון למעלה מן השכל והטעם וכן המדות לא ישיגו את השכל כו' עכ"ז בחי' ירידה דאו"י הרי כח הרצון יורד ומתלבש בשכל להיות בחי' טעם לרצון והשכל מתלבש במדות כמו שמצד השכל יתפעל באהבה וכה"ג עד שיורד הרצון שבתחלה גם בדיבור ומעשה ונמצא נעוץ תחב"ס הוא בבחי' או"י דוקא דהיינו שתחלת הרצון שלמעלה מן החכ' באה בהתלבשות עד סוף מעשה ממש ונעוץ סופן בתחילתן הוא בבחי' או"ח מלמטה למעלה דוקא והיינו ענין סוף מעשה שעלה במחשבה ורצון בתחלה שהרי כל עיקר הרצון שלמעלה מהטעם עדיין הוא רק בסוף מעשה דהיינו כשיבוא ויקיים רצונו בפו"מ דוקא ומה שהדבר ברצונו עדיין אין זה שלימות עיקר הרצון כלל וע"כ מה שיורד הרצון ומתצמצם בחכ' ומדות מעילה לעלול אינו רק דרך מעבר והעיקר הוא כשבא לידי מעשה וזהו הנקרא או"ח שאינו אלא לאחר או"י שקודם שירד הרצון בסוף מעשה אעפ"י שעלה סוף מעשה זו ברצון תחלה עדיין לא הי' בו שלימות מאחר שעדיין לא ירד למטה בקיום בפו"מ רק עלה המעשה במחשבה כו' אך לאחר בחי' או"י דרצון שבא לידי מעשה דוקא אז עולה סוף מעשה זו ברצון וזהו בחי' שלימות עצם הרצון והוא שנתרומם עצם הרצון שהי' לו בתח' לבוא לשלימו' מקורו לבעל הרצון כו'. וכמו וירא אלקים את כל אשר עשה בפו"מ דוקא שזהו לאחר ירידת אור הרצון בחכ' ומדות ביו"ד מאמרות כמ"ש בקדמין ובחוכמתא עד סוף מעשה דוקא אז עלה סוף מעשה זו ברצון הקדום שבעצמות המאציל וזהו והנה טוב מאוד שנשלם אז עצם הרצון העליון שנק' כשב"כ ונתעלה בעצמות ממש שנקרא טוב מאוד בבחי' א"ס ממש

קט, ג

כמ"ש במ"א וזהו הנקרא נעוץ סופן בתחילתן וד"ל. והנה ידוע דבבחי' ע"ס דאו"ח בחי' המל' נקרא כתר והכתר מל' היפך בחי' ע"ס דאו"י מלמעלה למטה שהמל' אחרון והיינו מטעם הנ"ל דסוף מעשה שהוא בחי' המל' עולה בעצם הרצון שבתחלה שנקרא כתר שבכתר הרי המל' בבחינת כתר שבכתר והכתר שהוא ירידת הרצון לבוא למעשה נקרא מל' כו'. וזהו היפוך ענין ע"ס דאו"י שהכתר נקרא תחלה והמל' שהוא המעשה נקרא סוף. ואמנם לכאורה ב' הפכים הם מאחר שזהו בבחי' הירידה וזהו בבחי' העלי' שמתחלף בהן מעליון לתחתון כמו בעיגול שבו קו הולך מעליונו לתחתיתו שהעולה והיורד בו ב' הפכים המה מה שאצל זה נקרא תחלה אצל זה נקרא סוף אבל בעיגול עצמו אין בו מעלה ומטה תחלה וסוף לכך כשזה בא למעלה ממש וזה בא למטה ממש שניהם שוין לענין התחילה וסוף מבלי שימצא חילוק בין ראש לסוף בעיגול עצמו כידוע כך הדוגמא יובן בענין התכללות דע"ס דאו"י עם הע"ס דאו"ח שע"ז אמר נעוץ תחב"ס וסוב"ת כנ"ל שאינן חלוקים בב' הפכים בעלי' וירידה להיות מה שבזה בחי' תחלה אצל זה סוף רק כשעדיין הם בבחי' הילוך עכ"פ שזה עולה וזה יורד אבל לאחר תשלום ההילוך שלהם מלמעלה למטה ומלמטה למעלה אזי מתכללים כאחד ממש מבלי שימצא חילוק דתחילה וסוף בשניהם דכמו שזה נקרא סוף לתחילה דזולתו כך בהיפוך ונמצא שניהם נק' תחלה ושניהם נק' סוף כמו בעיגול שהוא כדורי כו'. כך יובן בענין תכלית שלימות עצם הרצון כאשר הוא בא מאמצעות הירידה דרצון בסוף מעשה מלמעלה למטה ממש שנקרא או"י ומאמצעות העלי' דסוף מעשה זו בעצם הרצון מלמטה למעלה ממש הרי אז נתחברו ונתכללו בחי' האו"י והאו"ח יחד מבלי ימצא בהן חילוק בענין תחלה וסוף הנ"ל וזהו ענין הג' דעות בגמרא א' דשמים נבראו תחלה לארץ שהוא הרצון שקודם למעשה. והב' דארץ נברא תחלה לשמים שהוא המעשה שעלה במח' תחילה והג' דשמים וארץ כאחד נבראו כמ"ש קורא אני עליהם יעמדו יחדיו וזהו בחי' מקיף הכללי דכולל ע"ס דאו"י ואו"ח יחד כעיגול שאין בו מעלה ומטה ע"כ כולל מעלה ומטה דאו"י ואו"ח יחד וזהו ענין אות הך' כפופה דכתר שכלול מב' מדריגות דע"ס הללו דאו"י ואו"ח שהוא שם מ"ה ושם ב"ן שהן היו ב' הפכים מה שבזה בחי' מל' בזה בחי' כתר כנ"ל אך בהתכללות שלהם כשעלה סוף מעשה בתחילת המחשבה אז נעשה כ' כפופה בראש האותיות לכלול הע"ס דאו"י וע"ס דאו"ח והיינו ענין המאמר דנעוץ תחלתן בסופן וסופן כו' שאינן ב' עניינים נבדלים אלא כאשר נעוץ תחלה בסוף אז נעשה סוף

קט, ד

בתחילה שזהו כמ"ד כאחד נבראו כו'. ובכל זה יובן בתוס' ביאור יותר בענין פי' הב' דארוממך למל' שבכתר לבחי' כתר מל' שנקרא מלך מרומם הוא מצד בחי' או"ח דסוף מעשה עבמ"ת דוקא והיינו ארוממך לך' פשוטה דודאי רוממות כתר שבכתר בעצמות מצד ירידה דאו"י בא שהוא מ"ש נתחב"ס כתר דמל' ומה שמל' שבכתר נקרא כתר מל' דאיהו כ"ע כנ"ל מצד או"ח ולא שהן ב' דברים אלא שמאמצעות שניהם כאחד הוא מטעם הנ"ל והיינו ארוממך בך' פשוטה דאו"י להיות בכתר דכ' כפופה ליכלל ב' המדריגות דאו"י ואו"ח להיות כאחד ממש וב' הפי' דלעיל בארוממך ענין א' ממש וד"ל: