ואברכה שמך

קט, ד

(קסב) ואברכה שמך לעולם ועד. הנה מבואר למעלה בפי' ארוממך אלקי המלך שהוא בבחי' עליות דע"ס דאו"ח בבחי' ב"ן שלזה אמרו נעוץ סופן בתחלתן וממילא נמשך אח"כ בחי' ברכה שהוא יורד מלמעלה למטה דנעוץ תחלתן בסופן כו' וזה שאחר ארוממך דוקא ואברכה שמך כו' וארוממך הוא בבחי' כתר מל' דאיהי כתר עליון בבחי' כשב"כ דוקא כנ"ל ע"כ מזה יובן במה שאמר ואברכה שמך דוקא שבחי' ברכה זאת היינו כמ"ש וחסידיך יברכוכה יברכו כ"ה שהוא כמו ענין ברכת כהנים יברכך ה' שהוא רק להאיר פנים העליונים דבחי' א"א דאצילות במל' דאצי' שנק' כ"ה בכ' הדמיון כידוע וז"ש יאר ה' פניו אליך דוקא כמ"ש במ"א וכך הוא ענין המשכת י"ג מדה"ר דא"א שנק' ג"כ בשם הארת פנים דוקא כמ"ש ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' כו' שזהו בחי' הארת פנים העליוני' דא"א במל' דאצילות סופא דכולא וז"ש כאן ואברכה שמך דוקא שבחי' המל' נק' שם כידוע ונמשך לשם מי"ג ת"ד דא"א הארת אור פניו להאיר אור המל' בתוס' מרובה ביותר משום דנעוץ תחב"ס דוקא כנ"ל ופי' תחלתן זה היינו בחי' כתר שבכתר דוקא שמשם עיקר בחי' הארת פנים דא"א בי"ג מדה"ר שבי"ג ת"ד כידוע וד"ל והיינו דוקא אחר בחי' העלי' דאו"ח דארוממך דלעיל עד שנעשה כ' כפופה בכתר שכולל ע"ס דאו"י ואו"ח יחד והוא בבחי' כתר שבכתר שמשם דוקא יאר ה' פניו בי"ג מדה"ר וזהו שאז דוקא אברכה שמך כו'. ולהבין ביאור הדברים הנה תחלה י"ל למה דוקא בבחי' המל' שנק' סופא דכולא יאיר שם מאור העליון ביותר שהוא בחי' כשב"כ ואם משום דנעוץ תחב"ס מה שייך זה לענין י"ג מדה"ר דוקא שאז ואברכה שמך כענין וחסידיך יברכוכה כנ"ל הלא כבר נעוץ תחב"ס וסוב"ת כענין הנ"ל ברצון הנעלם שבא בגילוי בסוף מעשה דוקא וסומ"ע עלה במח"ת כו' כנ"ל. אך הנה באמת שרש י"ג מדה"ר למעלה גם מבחי' כשב"כ שהרי בחי' כשב"כ הוא הנק' תחלת הרצון הנעלם

קי, א

בעצמו טרם שבא לכלל גילוי גם בטעם כמוס לרצון וזהו כמו הגולגלתא שמקיף המו"ס ג"כ כמ"ש במ"א וזהו כתר כותרת שהוא כ' כפופה הנ"ל. אבל י"ג מדה"ר שרשם נעלה יותר בעצמות בעל הרצון שלזה בוקע האור רק דרך בחי' שערות מעצם הגולגלתא בי"ג ת"ד דא"א כו' מפני שהוא בא בבחי' דילוג גדול להיות שרשו מבחי' העצמות דאא"ס שמאיר בבחי' מקיף על הגולגלתא כו' ולזאת ג"כ בוקע האור בבחי' מותרות ונובלות מבחי' מו"ס להיות שלא יכילנו כלל ע"כ יוצא ובוקע לחוץ כו' כמ"ש במ"א בענין אז יבקע כשחר כו' וכמו ענין נובלות חכ' של מעלה שלמע' מחכ' של מעלה עצמה כמ"ש במ"א באריכות בשרש ענין מזלות דא"א שלהיות כן אמר ויעבור ה' על פניו שדילג גם על פנימי' הכתר שבמו"ס כו' שנק' פניו ויקרא ה' ה' ב' פעמים ה' אחד בעצמותו ממש והב' הוא אשר בוקע ויוצא להאיר בי"ג ת"ד בבחי' מותרי מו"ס ושרשם מבחי' העצמות ממש (וכמ"ש במ"א בענין לבושי' כתלג חיוור ושער רישי' כו' וד"ל). והנה במה שאמר ארוממך כבר הי' עליי' לבחי' כתר שבכתר עצמו בעצמות ממש ע"י בחי' עלי' דאו"ח דנעוץ סופן בתחלתן שהוא סוף מעשה שעלה במח' תחלה והיינו ארוממך בחי' כתר מל' למטה דהא בהא תלי' כנ"ל ע"כ משם דוקא יומשך אחר כך אור מבחי' העצמות לבחי' כתר שבכתר שנק' מקיף דגולגלתא (והוא כמו בחי' מקיף דיחידה למטה) שיהי' מזה בחי' תוס' הארת אור פנים העליוני' דא"א מבחי' מו"ס שבו בי"ג ת"ד להיות מאיר עד למטה מטה דוקא דהיינו בבחי' המל' שזהו למעלה הרבה מבחי' נעוץ תחב"ס שאינו בא רק מירידת תחלת רצון בסוף מעשה ולא מן העצמות של בעל הרצון אך לאחר שעלה סוף מעשה במח"ת ונעשה כ' כפופה [דכתר] בבחי' מקיף דכתר דוקא אז נמשך מבחי' אור עצמות במקיפי' דכתר הנק' גלגלתא דא"א להיות תוס' אור בפנים דא"א בהארת י"ג מדה"ר למל' דוקא משום דכל הגבוה גבוה יותר לא יבא לגילוי למעלה כ"א ביותר למטה דוקא (כמו אור שכל עמוק שלא יובן ויושג במחו"ד כ"א במשל זר וכל שעמוק יותר צריך עוד משל למשל כו'. וכאור הבהיר ביותר שאינו ניכר רק בחושך) דזהו הכלל שכל אור עליון ביותר התגלותו בסוף הכל דוקא ולכך כל התגלות י"ג מדה"ר דא"א הוא בא במל' דוקא להיות שבחי' עצמות רוממות דכתר שבכתר כמו שהוא למעלה בעצמות ממש אינו מושג כלל גם בכתר דא"א כו' כי נחשב מעצמות המאציל ממש ע"כ לא יוכל להאיר כ"א בבחי' המל' דוקא וגם זה בבחי' אותיות דמל' (שנק' קישוטי כלה שנק' אבנים טובות שמאירים פנים דנוק' מאור הכתר ודוקא מבחי' רוממות אור דכתר שבכתר כנ"ל וכמשי"ת)

קי, ב

וד"ל. והנה מלבד זה יש עוד טעם לענין המשכת הארת י"ג מדה"ר שנק' הארת פנים דא"א במל' דוקא ולא בעליון הימנו כמו בז"א ואו"א כו' לפי שבחי' המל' הוא סוף כל המדות דאצילות להיות שמדה זו היא רק בחי' ההתגלות וההתפשטות חוץ מן העצמות והוא כמו בחי' אותיו' הדבור שאינו רק גילוי עצם המדות והשכל והרצון ואינה מדה עצמי' כמדת חכ' כו' כידוע או כמו מדת ההתנשאות שהוא רק על זולתו ולא נחשב מעצם הכוחות כמו עצם מדת החסד והחכמה כו' וכה"ג וכמ"ש במ"א ויש כאן ב' דברים לגריעותא האחד שהוא בחי' היותר אחרונה שאינה רק בחי' התגלות (כידוע בע"ח דמבחי' מל' שבכל ספירה דז"א נבנה בנין הע"ס דמל'). ועוד מה שיורדת בהתגלות זו לחוץ מעצם אור האצילות לעולמות הנפרדים עד למטה מטה מאוד גם להשפיע לע"ש דנוגה דעשי' שהם בבחי' הפירוד ממש וכידוע דבחי' מל' דאצילות ראש לשועלים להיות בדבר ה' בצירופי אותיות מתהווים כל העולמות בע"ג ותכלית עד סוף עולם העשי' בע' שרים שמקבלים ממ"ח צירופי' אחרונים דמל' כמ"ש מלך אלקים על גוים כו' כי אזלעו"ז עשה אלקים דוקא כו' ולזאת בעוצם ירידת המל' עד היכלות החיצוני' בע' שרים דנוגה דעשי' שם יוכל להיות הסתר אלקות בתכלית עד שנק' חושך וכידוע בענין פגימת הלבנה משום דשם ההעלם וההסתר בא בריבוי צמצומים עד שנק' לבוש שק וכמ"ש ושק אשים כו' וז"ש ואתה אל מסתתר כו'. הרי מב' טעמים הללו הא' להיות בחי' המל' היותר אחרונה באצילות עצמו והב' מצד עוצם הירידה שלה בבי"ע עד היכלות החיצוני' דסוף העשי' יוכל להיות בחי' חושך גמור באור המל' בבחי' נפילה למטה ונק' סוכת דוד הנופלת וכמו בזמן הגלות שאומרת שחורה אני כו' ששזפתני השמש כו' וכן אמר דרישא שכיבת לעפרא כו' וכה"ג משום דהחיצונים מקבלים תוס' יניקה מבחי' מוחין דנוקבא שנק' רישא ועי"ז נעשה חשכת הפנים דוקא היפוך הארת הפנים כמו המראה השחור שבפנים שבא מצד המרירות בנפש שנעשה הדם שחור דשחור אדום הוא אלא שלקה על ידי המרירות כמו מדוע פניך רעים אין זה כ"א מרוע לבב וכמ"ש וימררו את חייהם ואמר בזוהר חייהון דכנ"י כו' וכן כתיב בחנה והיא מרת נפש כמ"ש במ"א וע"כ מב' טעמים הללו צריכה המל' חיזוק יותר משאר המדות דאצילות דהיינו שיבוא לה חיזוק כח ואור להאירה משפלותה וירידתה בחושך וגם מצד עצם קטנות מדרגתה צריכה לחיזוק גדול והחיזוק הוא ממקום ומדריגה גבוה ביותר וכמ"ש וה' יגיה חשכי כו' שכל מי שהוא הולך באפילה יותר צריך לאור רב שיאיר לו משא"כ היושב במקום אור כו' כך בבחי' המדות וחו"ב דאצילות דבאצילות איהו וחיוהי

קי, ג

חד כו' אין צריך לחיזוק אורם מאור הכתר כ"כ משא"כ המל' שמסתתרת למטה באפילה דהיכלות החיצוני' צריכה לאור גדול ועליון ביותר שיחזק כח אורה בתוס' גדולה כדי שלא יחשך אורה כו'. ועוד לבד עוצם ירידתה הנה מצד עצמה להיותה בחי' האחרונה ביותר צריכה לחיזוק בתוס' אור ממקום עליון דוקא והוא מבחי' כשב"כ דוקא והיינו ענין י"ג מדה"ר דפנימי' הכתר הנ"ל נמשך לבחי' המל' דוקא להאיר פניה ולחזק כוחה ביותר וכמו משל התינוק קטן מצד שפלותו וקטנות דעתו יפול לבו ודעתו ולא יוכל לדבר ולהשכיל דבר כלל אך כאשר הגדול מראה אליו פנים שוחקות וקירוב גדול בזה מתרומם לבו ודעתו קצת כי מתחזק מזה אזי יכול להכין לבו ודעתו ויקבל הכל אבל הגדול בדעת שאינו בשפלות עצמו אין צריך לחיזוק הגדול ממנו ולא יתרומם ויתחזק על ידי זה כלל כי יש בו חיזוק מכח עצמו כו'. ולפי"ז המשל החיזוק של התינוק מקירוב פנים שוחקות של הגדול הימנו [מאיש] גדול וחשוב ביותר דוקא שעל ידי זה דוקא מתרומם ומתחזק ביותר ולא ממי שאינו גדול כ"כ וכל מי שהוא בשפלות יותר כעני ונבזה צריך חיזוק מאיש רב ונכבד ביותר להרימו ולחזקו מעוצם שפלותו וכו' שלא יפול לעולם וכך יובן למעלה בבחי' המל' שנק' דל (ושכיבת לעפרא כמ"ש מקימי מעפר דל מאשפות ירים כו' כנ"ל) והוא להיותה בבחי' הקטנות במדריגה (דנשים דעתן קלות בקטנות המוחין ונק' אנפי זוטרי) צריכה חיזוק ורוממות הארת פניה מאור הגבוה ועליון ביותר דוקא שהוא בחי' כשב"כ שמאיר באור פני מלך כו' בי"ג מדה"ר כמ"ש יאר ה' פניו אליך דוקא מב' טעמים הנ"ל (וכמ"ש במ"א בענין יונתי בחגוי הסלע כו' דש"ע נהורין דא"א מאירין באסתכלותא במל' שבראי' והסתכלות זאת מתחזקים ומאירים אור פני המל' היותר מכל שפע אור חידוש המוחין שבאין בריבוי השתלשלות מא"א ע"י או"א וז"א לנוק' כו' וכמו תלמיד המקבל פני רבו כו' וכמו עולת ראי' בג' רגלים דכתיב יראה כל זכורך כו' כשם שבא כו') וזהו מ"ש אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי מאין דכתר כו' וכן עיני כל אליך כו' והיינו שיאר ה' פניו בי"ג מדה"ר במל' דוקא וכל זה הטעם מלבד טעם ענין נתחב"ס הנ"ל ומלבד טעם כלל הנ"ל דכל הגבוה כו' לפי שזה הטעם הוא האמיתי יותר וד"ל:

(קסג) ובכל הנ"ל יובן ענין קישוטי כלה כמ"ש בקישוטין אזלא ומאנין ולבושין כו'. דהנה עד"מ הקישוטין שהאשה מתקשטת בהן הרי על ידם נראית ביופי כי הבהקת התכשיטין טובים מאירים פניה עד שנראית במראה יפ"ת ואע"פ שאינה יפ"ת ומראה בעצם אך ע"י הקישוטין הללו שהן ציור רקמת

קי, ד

אבנים טובות ומרגליות יאירו ויצהיבו את פניה כאלו היא יפה בעצם ולזאת כל אשה שצריכה ליופי להיותה איננה יפה בעצם צריכה לקישוטים יפים ביותר שתתיפה על ידם כו'. והנה זה היופי הנקנה באשה על ידי הקישוטים אינו יופי בעצם רק בשעה שהקישוטים על פניה אבל מיד שתסירם אינה יפה כלל אבל מ"מ נק' יופי שבאמצעות הקישוטים בשם בחי' מקיף מאחר שהוא מפעיל היופי גם במה שאינו יפה הרי מהם מקור מוצא מציאת היופי שבגילוי בפנים או בבגד ועץ ומתכת וכה"ג וכמו בחי' או"מ שהוא בהעלם ועושה לגילוי אור הפנימי שיאיר בגילוי כך בתכשיטין עצמם אין היופי בגילוי עדיין רק שמחמתם ימצא ההידור והיופי על מראית עין באותו שעה שהם מונחים על פניה כו' (וכמו כליל תפארת בראשו כו' שמבואר במ"א שהוא מקור הפאר לכל אשר ילבשנו שיפארנו לפי תוארו וצורתו כך תכשיט אחד מייפה לכל לובשו כו') וכך יובן למעלה בבחי' קישוטי כלה העליונה בבחי' מל' דאצי' שנק' כלת משה כו' ונק' אשה יראת ה' כו' ונזכר בשיר השירים ענין תכשיטין שלה כמו מה נאוו לחייך בתורים צווארך בחרוזים כו' וכה"ג שמייפים לבחינת המל' וכמ"ש בקישוטין אזלא כו' דהיינו גם בהיות בחינת המל' בחשכת תואר מראה מצד עוצם ירידתה בהסתר אלקות בלבוש שק כו' שאז פניה חשוכים מאד מצד יניקת החיצונים ביותר כנ"ל ע"כ צריכה לתכשיטין שיאירו פניה לעשות בה הארת הפנים ביותר ביופי והידור הגם שאינו רק בשעה זו שמתקשטת כו' אבל יש בהארה זו בחי' אור מקיף מאחר שמפעיל זה היופי מן ההעלם שבקישוטין כו' וכנ"ל בקישוטין גשמיי' וזהו מצד בחינת הארת אור פנים העליוני' דכשב"כ דאצי' שאור עליון זה מצד עוצם רוממותו יורד למטה ביותר והוא שמתלבשת בקישוטי' שהם אבנים טובו' ונקרא ז' מרגלאן טבאן שהן קישוטי דכלה להאיר פניה מבחינת החשך דנוג"ה כמ"ש וה' יגיה חשכי כו' ע"י הקישוטין כו' והיינו משום דאין אשה אלא ליופי כדברי רז"ל והוא ע"י בחי' הארת הפנים דא"א במל' שמקבלת היופי מלמעלה שהיא צריכה לקבלה זו מפני שפניה חשוכים וצריכה לקישוטים להיות מאירים פניה מזה כו' והיינו בקישוטין אזל' כו' והקישוטין הללו נותן החתן לכלה שתתקשט בהם לפי שאין אשה אלא ליופי ע"כ צריכה לקישוטין וגם אם היא יפ"ת ויפ"מ בעצם עכ"ז צריך החתן לשלוח לה קישוטים שתתנאה בהם לפניו ותלבשם לכבוד ולתפארת בעיני כל רואיה בשוק כו' וד"ל. והנה לכאורה אין כ"ז מובן דהנה אין המשל דומה לנמשל כלל דהקישוטים הגשמיי' נעשים מאבנים טובות גשמיי' וכן מרגליות וכה"ג ולמעלה איך נמשך קישוטין כאלה מאור הארת פנים דא"א

קיא, א

שאור הארת פנים שבכתר כו' הוא אור צח ומצוחצח שלמעלה גם מאור החכ' כו' ואיך נעשה משם בחינת קישוטין גשמיי' לכלה העליונה שהוא בחי' מל' דאצי' כנ"ל. ועוד י"ל בעיקר הענין דלפי הנ"ל משמע שעיקר הקישוטים אינו אלא כשפני' חשכים והוא בהיות בחי' המל' למטה בהתלבשות בע"ש כו' ואיך יגיע לה שם דוקא אור הארת הכתר להיות מזה קשוטין כו' ובאמת הרי בחי' המל' נק' רחל עקרת הבית שנא' בה ורחל היתה יפ"ת ויפ"מ בעצם ואינה צריכה לקשוטים כו'. וגם מה שהחתן שולח לה קישוטים אינו מובן הטעם משום דאין אשה אלא ליופי שהרי מקרא מלא דבר שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' דוקא היא תתהלל ואיך אמרו שאין אשה אלא ליופי ועוד שהרי אשה היא למצות פו"ר ולא ליופי כו' ואיך מהפך הדבר לשלול הכל ולומר שאין אשה אלא ליופי בלבד כו'. וגם יש להבין שרש טעם הקישוטין שנק' בחי' מקיף בבחי' היופי דוקא וכמ"ש ככלה תעדה כו'. אך הנה כ"ז יובן בהקדים ענין אחד בשרש ענין הקשוטים שהן נעשים מאבני' טובי' ומרגליות גשמיי' כו' כידוע ומבואר במ"א בענין פנים מאירות ופנים מסבירות שזהו תושב"כ ותושבע"פ דפנים מאירות הוא בעצם האור דפנימית חכ' כמו חכמת אדם תאיר פניו במ"ת דאוא"ס מאיר בפנימי' ח"ס והוא נק' בחי' עונג הנרגש בגילוי אור ונעשה מקור מוצא כח המשכיל להשכיל ולהוליד אור שכל חדש עד שמזה יצהיבו פניו בגשמיות ויש כאן ג' מדרגות אור מורגש בעונג ואור כח המשכיל להוליד ואור השכל הנולד עד אור המתגלה בדם ובשר שבפניו שנק' תרין תפוחי' כמו ר' אבהו מצא תוספתא חדתא ונהרין אנפוהי כו' וזהו פנים המאירות בעצם וכמ"ש ותורה אור והוא מבחינת גבורה דע"י המלובש בח"ס שנק' טל תורה ונק' עדן שנק' טעמי תורה תענוג המורגש בח"ס כו' והן אותיות דתושב"כ אבל אותיות דתושבע"פ נק' פנים מסבירות והוא ענין התלמוד שמפלפל לבאר אותיות דתושב"כ כמו הדרשות שע"כ קוץ כו' אחר ריבוי הקושיות וההעלמות דוקא דהיינו כמו הסבר הדבר שכל עמוק הרי תחלה נסתר אורו לגמרי בלתי מושג כלל ואחר היגיעה הרבה יוציאו האור הגנוז ונעלם בו זהו הנק' פנים מסבירות כמו מאי טעמא דר' פלוני כו' דהיינו מן המקרא עצמו לא הי' מושג כלל רק ע"י פלפול קושיות ותירוצים הרבה אז דוקא יבא הסבר טעם הדבר לאור ונק' אור חדש לגמרי וכמו הרבה הלכות שנתחדשו בתושבע"פ בבחי' גילוי העלם האור שבתושב"כ וזהו כל עיקר ענין תושבע"פ שנק' א"ח כו' וזהו בקישוטין אזלא כו' ונק' קישוטי כלה כל הלכות שבא מן הפלפול שהוא הסתר הקושיות ומשם דוקא יאיר מתוך ההעלם ונמצא ההעלם עצמו מאיר זהו עיקר ענין

קיא, ב

פנים מסבירות שהוא למעלה מפנים מאירות בעצם הנ"ל להיות שיש בחי' עונג הנעלם בעצמות התענוג שבלתי יבא כלל לבחי' הרגשה בחכ' ונק' מקור העדן שבח"ס שלמעלה מטעמי תורה וטעמי מצות (וכמו שאין תענוג וטעם לרצוה"פ כך אין טעם ותענוג לתעה"פ בעצם כו') אך בסוף מעשה בבירורי' דרפ"ח כו' בפו"מ דמצות שעבמ"ת בעצם הרצון והתענוג הנעלם הפשוט והוא עונג הנעלם שבתושבע"פ מל' קרינן לה כשבא לברר הדבר כמו הפלפול והקושיא שבזה יוצא לאור בחי' העונג הנעלם שבעצמות דוקא (ולכך האותיו' שבתושבע"פ נלקחים מע' לשון ולא בלה"ק דוקא כמ"ש במ"א בענין ותהי להם הלבנה לאבן כו' והוא ההפרש בין מ"ד למ"ן דמ"ד נק' המשכת אור בעצם אבל המ"ן נעשה מדבר זר שהוא האודם שהוא מן המאכלים שאוכלת כו' וכמו"כ המים שבדם שהוא עיקר המחי' וכן אכל ולא שתה כו') ונמצא בחי' פנים מסבירות אע"פ שהוא בחי' מקבל בחי' נוק' כמו תושבע"פ שמקבל מתושב"כ אבל בזה דוקא נמצא גילוי אור עונג הנעלם בעצמות משא"כ בפנים מאירות כו' ולכך נק' א"ח עט"ב כו' וז"ש דאין אשה אלא ליופי דידוע שהתורה בבחי' ת"ת כמ"ש במ"א אמנם עיקר בחי' זו אינה רק פנים מאירות דח"ס כנ"ל בפי' חכמת אדם תאיר פניו דקאי במ"ת דכ' כחתן יכהן פאר כו' אבל עיקר שלימות של היופי הזה הוא בפנים מסבירות דתושבע"פ ששם נשלם [תחילת] הרצון והעונג הנעלם אך בחי' היופי שבנוק' להיותו גילוי הנעלם בב' אופנים בפנימי' ומקיפים ולכך א' בקישוטין אזלא כו' והקישוטין הללו הן באין מבחי' בירורים דרפ"ח כו' כמו המרגליות שמבהקת וכמ"ש במ"א בענין ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכן אבן ספיר כו' כך ענין ז' מרגלאן טבאן כו' דמל' שהן לנגד ז' מדות דנוגה דוקא שמתבררים ועולים מלמטה למעלה בבחי' בירור דחכ' בתושבע"פ דוקא ונעשה לה קישוטין לפעול בה היופי בבחי' ההעלם שהוא היופי שבבחי' מקיף הנ"ל שבקישוטין מצד עצמן שיש בהם כח זה מצד שרש הבירורים דרפ"ח שגנוז בהם אור עונג עצמי ופשוט הנעלם וע"י תושבע"פ יוצא לאור ומבהיק כנ"ל בענין פני' מסבירות כו' והיופי הב' הוא היופי בעצם דהיינו בבחי' או"פ בגילוי הארת הפנים ממש (והוא בנוק' דוקא וכידוע בטבע מזג הדמים שבאשה שהן באי' יותר בצלילות להיות עי"ז דוקא יפין בטבעם יותר מן האנשים והוא מצד בירור הדם מריבוי הפסולת שבדמים הטמאים ששופעת דוקא כמו החוחים שהן דוקא הגורמים יפה תואר השושנה הגדלה ביניהם וכמ"ש כשושנה בין החוחים כן רעייתי כו' שהחוחים צומחים מן הפסולת והשושנה הצומחת במקום ריבוי פסולת יותר הוא דוקא הגורם ההידור והבירור שבה כו' כמ"ש במ"א) וזהו שקר

קיא, ג

החן כו' שאינו מתקיים מצד עצמו שלפעמים אורה נחשך מיניקת החיצוני' עד שפניה רעים וחשוכים או כמו בימי נדותה כו' כמ"ש נאלמתי דומיה החשתי ר"ת נדה כידוע אבל אשה יראת ה' כו' הוא היופי הבא מצד הבירורים דרפ"ח כו' שנברר מכל סיג ופסולת כו' כשושנה בין החוחים כו' היא תתהלל כמו בהלו נרו כו' שמקבלת מיופי העליון שהיא מהארת פנים דא"א כמ"ש יאר ה' פניו אליך כו'. ונמצא אין אשה אלא ליופי הוא בב' אופנים הא' אלא ליופי שבה שהוא מצד הבירורים כו' ומה שנשלם היופי דמשפיע בזה ונק' עט"ב. והב' ענין הקישוטין שהן בבחי' מקיף בהעלם. אך מ"ש אלא ליופי והלא עיקר הבנין דנוק' לבנות ממנה בנין עדי עד לפו"ר הענין הוא דזהו ענין הסבלונות שהוא העושה המקור ליחודים להיות מזה התולדה כו' כמ"ש במ"א ולפי"ז יתורץ הכל דעיקר הארת פנים דמל' בא מאור הפנים דח"ס שנקרא פנים מאירות אבל הקישוטים ששולח לה הוא למעלה מזה והוא גם בהיות המל' בע"ש דנוגה יאירו פניה עי"ז מטעם הנ"ל דעונג הנעלם בעצמו גנוז בהן כו' ונמצא בקישוטין שלה יש בהן מפנימי' האור הנעלם שבכתר ואינו מקשט ומייפה רק לבחי' המל' דוקא כי בסוף דוקא מאיר אור הנעלם בתחלה כו' וזהו שתכשיטי אשה אינן תכשיטין לאיש כלל כו' וקישוטי כלה הם באין מן המשפיע דוקא הנק' סבלונות כו' מטעם הנ"ל וד"ל. וזהו ואברכה שמך בי"ג מדה"ר כו' ולשמך דוקא מטעם הנ"ל וד"ל: