אין אומר ואין דברים

יח, ד

(לג) אין אומר ואין דברים כו' פי' בזוהר שם וז"ל ובגין דהאי ברזא עילאה הוא ולא כשאר אמירה אזהיר קרא עליו ואמר אין אומר ואין דברים כשאר אמירן דעלמא אלא האי אומר ברזא עילאה בדרגין עילאין דלית תמן אמירן ודברים כשאר דרגין דאינון רזין דמהימנותא דאינון קלין דמשתמעי אבל הני לא אשתמעו לעלמין והיינו בלי נשמע קולם ע"כ. והנה להבין כ"ז יש להקדים תחלה במה שקשה לבעל הזוהר בפשט הכתובים ע"כ בא במאמר זה לתרץ הקושי' כי הנה לכאורה ב' הפסוקי' הללו סתרי אהדדי דבתחלה אמר יום ליום יביע אמ"ר ומיד חוזר מדבריו ואומר להיפוך אין אמ"ר ואין דברים כו' וקושי' זו מתרץ במאמר זה דסיפא דאמר אין אמ"ר כו' הוא פי' למקרא שלפניו שאמר יביע אמ"ר והיינו דאזהיר קרא זה שלא נטעה עמ"ש [אמ"ר] בתחלה שא"ז אמ"ר ממש כשאר אמירן בקלא דמשתמע אלא אמ"ר זה ברזא עילאה כו' דלית תמן אמירן כו' ומה שקורא לו בשם אמירן מאחר דלית תמן אמירן כו' הענין הוא שיש שם בחי' אמ"ר רק שהם בהעלם בקלא דלא אשתמע לעלמין ובזה מתורץ הקושי' ומיושב פשט ב' הכתובים שאינם סותרים זא"ז אדרבה זה מפרש לזה כו' וזהו תוכן פשט דברי המאמר הזה. אך להבין ביאור הדברים בשרשן י"ל תחלה בכללות ענין זה המאמר בענין אמ"ר זה דרישא שהוא ברזא עילאה בדרגין עילאין דלית תמן

יט, א

אמירן כו' דהנה מבואר למעלה בפי' אמ"ר דהרי"ש דאמ"ר הוא בחי' הדעת שנק' ברא בוכרא לאו"א ועליו הוא דאזהיר קרא אין אמ"ר זה כשאר אמירן כו' בהיות ידוע בזוהר ע"פ הקול קול יעקב ב' מיני קול א' קלא פנימאה דלא משתמע והב' קלא דמשתמע והפשוט הוא בפי' דמשתמע בהבל הפה בדיבו' וקלא דלא משתמע דלא משתמע בדיבו' אבל בלב הוא משתמע דהיינו מורגש שבלב והוא בחי' התפעלות המדות אהוי"ר המורגש בלב כידוע אך האמת הוא בפי' דלא משתמע מלבד שאינו נשמע בקול מורגש בדיבור אלא שאינו משתמע בלב דהיינו שהיא בלתי מורגש בהתפעלות בלב זהו הנק' קלא פנימאה שבלב דלא משתמע וקלא דמשתמע הוא המורגש בלב והא בהא תלי' דקלא פנימאה שבפנימי' הלב שאינו מורגש בלב גם בדיבור אינו משתמע והתפעלות הלב בחיצוניות שלו המורגש בלב משם דוקא יוצא הקול במורגש בהרכבה גשמיות דאש ומים ורוח שהקול מורכב ממנו אבל הבל פנימי' שבלב שבלתי מורגש הוא בלתי מורכב מאמ"ר הגשמי ומזה הטעם לא משתמע גם בקול מורגש כנ"ל ונמצא ב' מיני הבלים יש בלב הא' הנק' הבל הפנימי שממנו קלא פנימאה דלא משתמע ומורגש כלל והשני הבל החיצוני שממנו יוצא הקול במורגש כו' וד"ל. ולהבין זה בתוס' ביאור הנה ילה"ק ענין א' הידוע שיש ב' מדריגות יעקב וישראל והן ב' מיני מדות בחי' התפעלות המדות שבלב בחיצוני' נק' יעקב וקול יעקב זה הוא הבא במורגש בדיבור כנ"ל והב' בחי' מדות פנימיות שבפנימי' הלב שנולדים ונמשכים אחר כח התפעלות המדות שבמוח והוא ע"י בחי' הדעת שנק' ישראל ונק' ברא בוכרא לאו"א כמ"ש בני בכורי ישראל וידוע בפי' ישראל לי ראש כו' וביאור הענין הנה ידוע בענין התפעלות המדות שבמוח שהוא בחי' התפעלות ממש רק שהוא התפעלות שכלי במוח בלבד ולא בא אור התפעלות זו עדיין בלב כלל רק ההתפעלות הזאת היא במוח בבחי' התפעלות ממש רק שהוא במוח ולא בלב. ולכאורה מה הפרש יש בין מדות שבמוח למדות שבלב מאחר ששניהם נק' בשם התפעלות אך הענין ידוע שיש ב' מיני מדות שבשכל א' מדות דבינה עצמה והוא רק שכל המטה כלפי חסד או דין כו' שא"ז רק חיוב השכל מצד עצמו והוא למעלה מהתפעלות מדות שבמוח שא"ז בכלל התפעלות כלל רק חיוב שכלי כמו הלומד או השופט דבר מה בשכלו רק שנק' מדות שבשכל שהוא שכל השייך למדות בלבד שלמטה מעצם אור השכל במושכל כו' ואמנם ממדות הללו שבשכל עצמו יוליד התפעלות המדות שבמוח הנ"ל שנק' בשם התפעלות הגם שהוא התפעלות שכלי במוח כמ"ש במ"א שב' מדות שבשכל ומוח נק' ז"ת דבינה וז"ת דתבונה כו' והנה ממדות שבמוח מיד יומשך ללב ושם נק' התפעלות מדות שבלב שהוא נבדל במהות אחר ממהות

יט, ב

התפעלות שכל שבמוח אך הנה אנו רואים שיש בחי' כח ממוצע המחבר ומקרב ליחד התפעלות הלב אל התפעלות המוח והוא בחי' הדעת המתפשט כו' שהוא בחי' כח המושך שבשכל שמושך את הלב שיתפעל גם הוא מהתפעלות המוח וכנראה בחוש שמיד שיתפעל השכל שבמוח באיזה דבר מה שהוכשר מאד במוחו מיד יומשך גם הלב פתאום אחר התפעלות זאת שבמוח בלתי יגיעה ובחירה אלא ממילא ומאיליו נמשך הלב אל אותו הדבר שנתפעל השכל שבמוח והוא מצד כח המושך שהוא בחי' הדעת שמושך את הלב להתפעל באותו ההתפעלות שבמוח ממש כי אין המשכות הלב בהתפעלות זאת התפעלות מורגשת עדיין כהתפעלות אהבה וכעס בלב אלא רק בחי' פנימי' הבל הלב שלא בא בבחי' הרגשה הנ"ל הוא שנמשך והתפעלותו הוא באופן התפעלות שבמוח ממש רק שנמשך מן הלב והיינו בחי' הדעת שבלב כו' שנק' ישראל ברא בוכרא כנ"ל שהוא בחי' הבל הפנימי שבלב שנק' קלא דלא משתמע כנ"ל וד"ל. וזהו ענין ב' מיני הבל שבלב הא' הבל פנימי שבלב שההתפעלות ממנו בא ונמשך אל המוח ששם משכן הדעת שהוא כח המושך ללב אל המוח כנ"ל ואינו מורגש בלב וה"ז נחשב גם הוא בכלל מדות שבשכל שבמוח מאחר שהדע' הזה מושך המדו' שבמוח למשוך גם מדות פנימי' הלב אחריהם כנ"ל והב' מדות שבלב שנולדים במורגש הלב החיצון שבלב שמורכב מאמ"ר גשמי' והן היפוך מהות המדות הרוחני' שבשכל שבמוח וגם נבדלים במהותם ממהות התפעלו' פנימיות המדות שבהבל הפנימי הנמשך אחר המוח שאינו מורגש כלל והיינו ב' מדריגות דיעקב וישראל והן ב' מיני קול והבל פנימי וחיצוני כמ"ש הקול קול יעקב כו' כנ"ל וד"ל:

(לד) ומעתה יובן כללות ענין המאמר הנ"ל מ"ש אין אמר כו' שיש ב' מיני אמ"ר א' בבחי' הבל הפנימי' שבלב הנ"ל שמורכב מאמ"ר רוחני' מרוחני' המוחין שבראש והבל הזה כלול מג' מדרגות אמ"ר שבלתי מורגשים בלב כלל שנק' קלא פנימאה דלא משתמע ונק' ישראל לי ראש והוא ברא בוכרא לאו"א כו' שהוא הדעת שכולל בחי' המוחין דאו"א שבראש (וכמו מוח הדעת שבראש ממש שכולל לב' מוחין דחו"ב שמוח החכ' קר ולח בבחי' החסדים דאבא ומוח הבינה חם ויבש מגבו' דאימא ומוח הדעת כלול משניהם וע"י מתפשט ללב ב' מוחין כלולי' כאלה ממש בהבל פנימי' שבלב שמורכב מאמ"ר שבראש והוא דעת המתפשט כו' שנק' ברא בוכרא לאו"א אבל מוח דעת שבראש שרשו ומקורו הוא ובהגיע הארתו בלב נק' דעת המתפשט ונק' בן כו' והוא בחי' ומדריגה של משה ששרשו בבחי' דעת כידוע בענין משה מלגאו יעקב מלבר כו' שהן ב' הבלים שבלב הבל פנימי' שכלול ממוחין דחו"ב נק' קולו של משה והוא ענין הניגון שאמרו דר"מ הי' מנגן בצלותא כו' כי הגם שקול הניגון

יט, ג

בא בהבל החיצון המורגש במזיגה מריבוי אופני קולות של חו"ג שהוא המרירות והחדוה מורגש' ונק' קול ערב כידוע אבל הכוונה שבניגון שהוא התפעלות שכל שבמזיגה זו מחדוה או מרירות וכה"ג הוא מבחי' הדעת שבהבל פנימית שבלב שמורכב מאמ"ר רוחני ושרשו בדעת שבראש שע"י מתפשט בפנימי' הלב כנ"ל ע"כ הי' מנגן ר"מ דוקא בכל מיני ניגון כו' כמו שיר משולש ומרובע שכללותן בא מחו"ג דחו"ב שכלול בדעת שנק' שיר משולש בכלל ומוחין דחו"ב נק' שיר כפול ובחי' הכת"ר נק' שיר פשוט כידוע והיינו משה מלגאו מפנימי' הלב ויעקב מלבר בקול הבל החיצון שבלב באמ"ר מורגש ולזה המשמיע קולו בתפלתו כו' וצלותא בחשאי היא בהבל פנימי' שבהתפעלות כוונה שבמוח וכמ"ש בחנה מדברת על לבה פי' על הוא מכוונה פנימי' שמאיר על הלב בהעלם בלתי מורגש כלל וד"ל). ונמצא בחי' הדעת שבמוח הראש ענין א' הוא עם בחי' הדעת שבלב כי מה שנמשך בחי' כח המושך ללב להתפעל בהבל פנימי' שבו הוא הנק' דעת המתפשט מדעת שבמוח הראש שהוא העיקר וכח המושך הזה הוא הארתו ושפעו למטה בלב וכמו שג' מוחין חב"ד הם במקורם בראש טרם שמתפשטים ע"י הדעת ללב למשוך אותו אחריהם לא נק' הדעת ברא בוכרא כו' רק כשמתפשט ומושך את הלב להתפעל התפעלות המוח נק' ברא בוכרא כו'. וב' מדריגות הללו שבדעת הוא ההפרש שבין משה לישראל כי שרש משה בדעת שבראש ושרש ישראל בדעת המתפשט ולפעמים נק' משה ברא כו' כשהוא נמשך ומתפשט ללב וכולל ו"ק דז"א בפנימי' וחיצוני' כמ"ש שש מאות אלף כו' ומ"ש הלב מבין דבינה לבא וכן יש אור החכ' בלב בבחי' שמיעה וראיה דחו"ב שזהו ענין הלב רואה ראית השכל שבמוח החכ' שבראש כמו ולבי ראה הרבה חכ' כו' והלב שומע ומבין להשגה דבינה שבמוח כו' (בל"א דיא הארץ דער הערט דעם שכל שבמוח כו') הכל נכלל בהתפשטות הדעת שבהבל הפנימי' שמושך הלב להתפעל בשכל שבמוח שהוא בחי' ראי' ושמיעה דחו"ב שבראש שזהו אמ"ר רוחני שבהבל פנימי' והוא ג"כ ענין כוונת הלב שבניגון שבלתי מורגש כנ"ל בבחי' קולו של משה (ובמ"א מבואר דקולו של משה בנקודת השכל שהוא בפנימי' אבא וקול שיר הלוים בבינה שבלב הבא מן השגה כו' וא"ז סותר לענין זה דאמ"ר שבכ"מ פנימי' הדעת כולל לחו"ב ונק' קולו של משה כו' וד"ל). והנה על בחי' אמ"ר זה אמר יביע אמ"ר כו'. וזהו יחוד בחי' ישראל ורחל בשבת דוקא כידוע שהן יחוד פנימי' מדות שבלב קלא פנימאה כו' שהוא עדיין הכל בבחי' המוחין ולא בא בגילוי במורגש בלב כלל וע"ז אזהיר בקרא דאבתרי' אין אמ"ר ואין דברים אין אמר זה דבחי' ישראל כשאר אמירן ודברים דהיינו לא כאמ"ר חיצוני המורגש בלב שהוא בחי' קלא

יט, ד

דמשתמע הנ"ל שממנו נמשך הקול בדיבור במורגש הנק' יעקב ורחל קול ודיבור מורגשים כו' כי בחי' יחוד יעקב ורחל בקול ודיבור דמשתמע אינו אלא בחול בוי"ו ימי המעשה דוקא אבל בחי' האי אמ"ר ברזא עילאה דאמ"ר הרוחני' שבמוחין דחו"ב ממש כנ"ל דלית תמן אמירן כו' בלתי מורגש כו' ולא כשאר דרגין דאמ"ר דזו"נ שהן אמירן במורגש שנק' קלא דמשתמע אבל הני לא אשתמעו לעלמין והיינו בלי נשמע קולם וזהו כללות כוונת המאמר הזה וד"ל. אך הנה י"ל ביאור ענין ב' היחודים דישראל ורחל ויעקב ורחל שבחול ושבת שע"ז הזהיר אין אמ"ר כו' כנ"ל. דהנה מבואר בזוהר בכמה דוכתי בענין קול ודיבור שהוא כלל ופרט וכלל איצטריך לפרט כו' דהיינו בחי' קול הבל הלב שכולל כל פרטי צירופי האותיות שבה' מוצאות הפה שבאין בגילוי דרך פרט וא"א שלא יתחלק הקול בפרטי הדיבור ופרטי צירופי אותיות הדיבור איצטריך לכלל קול הבל הלב המורכב מאמ"ר להיות השפע תמיד הולך משם ונמשך בהבל הדיבור ואמ"ר זה שבהבל הפה מורגש יותר עד שהבל הלב נק' אמ"ר רוחני כמו יסוד האש רוחני שבלב שמזה ניחר הקול במורגש בהבל הפה ולהיפוך ביסוד המים שבלב הבל הקול שבפה צלול כו' וגם אמ"ר זה נק' גשמי' לגבי כיווץ הבל הלב דמחמת דאגה שבלב או התפשטות הבל הלב שמחמת חדוה וכן בדפיקי דלב' ברו"ש וגם זה נק' מורגש לגבי מדות אהוי"ר שבהבל הלב הגם שנק' הבל החיצוני מורגש לגבי פנימי' הבל הלב כנ"ל אבל לגבי הבל שבקול הדיבור נק' רוחני' בלתי מורגש כידוע והיינו קלא דמשתמע בדיבור שנק' יחוד יעקב ורחל כי יעקב הוא בחי' הו"ק שכלולים באמ"ר שבהבל החיצון שבלב המורגש ולמעלה נק' בחי' קול דז"א הבא במורגש בבחי' דיבור העליון שהוא בחי' רחל כידוע (כמו ז' קולות קול ה' על המים בבחי' חסד דלב דז"א שבא בקול מורגש כו' וקול ה' בכח בחי' הגבורה ובהדר בחי' ת"ת כו' ובליל שבת עליות העולמות ע"כ אומר ז' קולות שהוא בבחי' עלי' בעצמותו וקודם זה אומרי' ג"פ הבו שהן עליות דג' עולמות בי"ע כמו שמבואר במ"א). ודרך כלל בוי"ו אלפי שנין כי אלף שנים כיום כו' באלף שנה הא' נמשך בדיבור מקול הבל הלב החיצוני שבבחי' חסד דז"א כו' ואלף שנה הב' בבחי' גבו' דהבל זה כו' ודרך פרט בכל וי"ו יומין דחול ביום הא' נמשך מבחי' הבל דחסד דקול בדיבור כמו מאמר יהי אור בדיבור העליון שנמשך מהבל דלב העליון מבחי' החסדים ויהי רקיע ביום הב' שנמשך בדיבור מבחי' הגבו' כו' ועד"ז כל וי"ו ימי המעשה כידוע וזהו ענין יעקב ורחל שהוא בוי"ו יומין דחול דוקא שאז נמשך קול העליון בדיבור העליון דיו"ד מאמרות לחדש השפע דמע"ב בדרך ירידה והמשכה למטה והיינו מ"ש כאן לאו כשאר אמירן דשאר

כ, א

דרגין דהיינו יחוד יעקב ורחל שנק' זו"נ ביומין דחול בבחי' קול מורגש בדיבור דיו"ד מאמרות אלא האי אמ"ר ברזא עילאה כו' שהוא בחי' יחוד ישראל ורחל שבשבת דוקא כנ"ל וד"ל:

(לה) וביאור הענין יחוד ישראל ורחל ולמה בשבת דוקא. הנה מובן עפ"י הנ"ל בבחי' אמ"ר דהבל פנימי' שבלב בלתי מורגש כלל שהם בבחי' המוחי' דאו"א עצמן רק שהוא מבחי' כח המושך שלהם על ידי הדעת המתפשט והוא שנק' ישראל למשוך גם הלב אחריהם כנ"ל וע"כ גם בחי' המדות הנק' ו"ק הכלולי' במאמר זה הם רק בבחי' המוחין דהיינו כמו בחי' התפעלות שכלי' שבמוח ממש (והוא למעלה מכל בחי' אמ"ר רוחני' שבלב הנ"ל כמו כיווץ והתפשטות דחדוה ומרירות ומכש"כ להאמ"ר גשמי שבהבל החזה שמזה נמשך הקול מורגש כו' וגם למעלה מקול הניגון שנמשך מהבל הפנימי' בבינה שבמוח שמתפשט בו כשיר הלוים וכה"ג וגם לא כמ"ש מזמור שיר ליום השבת כו' וכמו בענין ר"מ הי' מנגן כנ"ל אלא עולה למעלה בבחי' המוחין דחו"ב עצמן ומשם יביע ונמשך אמ"ר העליון דברזא עילאה דלית תמן אמירן כו' בלי נשמע קולם כלל גם לא כקולו של משה הנ"ל וד"ל). והטעם הוא כי בשבת נא' שבת וינפש מוי"ו ימי המעשה שהוא השביתה גם משרש הראשון דו"ק דקול המורגש בדיבור כנ"ל והוא גם מבחי' שרש המוחין שבאין במדות שבלב ע"י הדעת המתפשט בשביל המשכה למטה כי בשבת מאיר בז"א מבחי' המוחין דאו"א עצמן דוקא כנ"ל ואז גם בחי' הדעת המתפשט אינו יורד במדות שבלב להיות שרש לקול מורגש כו' אלא מתאחד במוחין דאו"א עצמן כמו שהן טרם שיתפשטו להיות מושך הלב על ידי הדעת והרי בענין התפעלות פנימי' הלב יש הפרש בין חול לשבת שבשבת עולה גם הוא וכו' ובזה יתפרש בלי נשמע קולם כלל אפי' בקלא פנימאה שבדעת המתפשט כו'. אך לפי זה הדרא קושי' לדוכתא בסתירה דב' מקראות הללו דתחלה אמר יביע אמ"ר ומיד א' אין אמ"ר כו' ולפי' הזוהר דמפרש אין אמ"ר בקלא דמשתמע דוקא יתפרש בפי' יביע אמ"ר בקלא פנימאה אבל אם גם בקלא פנימאה בלי נשמע קולם האיך מתורץ יביע אמ"ר דרישא אם לא ביחוד דוי"ו קצוות דאו"א ע"י הדעת שנק' אמ"ר דג' חללי דגלגלתא עצמן טרם שמתפשט למטה כלל שע"ז א' אין אמ"ר כשאר אמירן דז"א גם בקלא פנימאה שבו כו' ועד"ז יתפרש עוד למעלה מזה והוא גם למעלה מאמ"ר דקלא פנימאה דז"ת דבינה אלא ביחוד דג"ר דאו"א עצמן ע"י הדעת עליון דא"א ועד"ז עוד למעלה גם ביחוד ב' מזלות דונוצ"ר ונק"ה כו' עד גם ביחוד חו"ב דע"י וא"א וא"ק הכל בלי נשמע קולם כלל משום ששבת וינפש לגמרי גם מהיות מקור לרצון קדום כו' ועכ"ז יביע אמ"ר ברזא

כ, ב

עילאה שבבחי' פנימי' ג"ר שבכל העולם כנ"ל בפי' עולת שבת בשבתו כו' וד"ל. אבל בזוהר מפרש לאמ"ר זה בקלא פנימאה וע"ז אזהיר אין אמ"ר כשאר אמירן בקלא דמשתמע דלשון יביע משמע ענין המשכה רק שהוא בהעלם בלתי מורגש אבל לפי פי' הנ"ל זהו בחי' ההעלא' בעצמותו דוקא היפוך בחי' ההמשכה מעצמותו כו' וד"ל. ואחר כל הנ"ל יתבארו פרטי דברי המאמר הזה מ"ש בגין דהאי אמ"ר רזא עילאה איהו ולא כשאר אמירן אזהיר קרא עלי' כו' פי' רזא עילאה בבחי' המוחין דג"ר דאו"א שלמעלה ממוחין שבמדות דאו"א שנמשכי' לז"א ע"י הדעת המתפשט הנ"ל נק' רזא עילאה דוקא משא"כ בחי' פנימית המוחין דז"א לא נק' רזא עילאה כו' והיינו שאמר לא כשאר אמירן דעלמא שהוא בבחי' אמירה בלב דז"א ולצורך השפע לעולמות כנ"ל אלא האי אמ"ר הוא בבחי' רזא עילאה דפנימי' המוחין דאו"א שנק' דרגין עילאין שלמעלה מבחי' ז"ת דחו"ב שנק' דרגין תתאין שמתלבשי' בז"א כו' (ונק' או"א תתאין יש"ס ותבונה כמ"ש במ"א) דלית תמן אמירן ודברים כשאר דרגין דאינון רזא דמהימנותא דאינון קלא דמשתמעי פי' אמירן ודברים הוא בחי' יחוד קול ודיבור שהוא בחי' יחוד יעקב ורחל ביומין דחול ובחי' המל' נק' דיבור העליון כידוע ונמשך מבחי' אמ"ר שבלב דז"א מחיצוני' שבו דהיינו הבל המורגש כנ"ל והיינו אמירן ודברים כלל ופרט וז"ש דאינון רזא דמהימנותא בכלל בחי' יחוד הוי' ואלהים דזו"נ שהוא קול ודיבור דאינון קלא דמשתמע במורגש כנ"ל אבל תמן לית אמירן ודברים במורגש אלא הוא יחוד קלא פנימאה בדיבור פנימי בלתי מורגש ונק' אמ"ר ודברים בהעלם שזהו בחי' יחו"ע ישראל ורחל הנ"ל. וזהו שמסיים אבל הני לא אשתמעי לעלמין והיינו בלי נשמע קולם פי' קולם תרי קאי על ב' מדריגות שהזכיר אמ"ר ודברים אין אמ"ר קאי בקלא פנימאה ואין דברים קאי על בחי' דיבור הנעלם דלא משתמע גם הוא כו'. וביאור הדברים הנה ילה"ק מ"ש ממצוא חפצך ודבר דבר מהו כפל הענין ודבר דבר כו' אך הנה ידוע בענין צלותא דבלחש שהדיבור הוא בשרשו במל' דאבא כו' (והוא א' זעירא דויקרא כמ"ש במ"א וגם מבואר בענין המלאך הגואל באריכות) וכמשל מי שטרוד בשרש עומק המושג אז מרחשין שפתיו ממילא ומאיליו בלתי בחירה וידיעה ובחשאי מאד כו' וז"ש שפתי תפתח ממילא כו' וכך גם בבחי' התפעלות פנימי' שבהבל פנמי' שבלב שהוא נמשך אחר התפעלות המוח אז לא יוכל להרים קול מורגש בדיבור כלל כי עולה כח הדיבור בשרשו בבחי' העלם אותיות השכל שבמוח וזהו ודבר דבר שלא יוכל הדיבור לבא בהתפשטות במורגש אלא נשאר במקור בהעלם והיא עיקר השביתה בדיבור שזהו ודבר דבר במורגש כו' אלא בהעלם יביע אמ"ר שהוא קלא פנימאה שבפנימי' הלב שמתאחד בדיבור הנעלם קודם שבא להתפשט

כ, ג

במורגש (וכמו וחנה מדברת על לבה וקולה לא ישמע ויש כאן ב' דברים הא' קול הדיבור שמדברת על לבה בהעלם ולא במורגש והב' קול הבל הלב שקולה לא ישמע במורגש גם בלב שנק' קלא פנימאה דלא משתמע במורגש גם בעודנו בלב כנ"ל ועד"ז גם כאן במ"ש אין אמ"ר ואין דברים אין אמ"ר דקול הבל הלב שאינו במורגש בלב ואין דברים שאין קול הדיבור במורגש בפה כו') ובזה מובן לשון המאמר הזה יותר במ"ש דאינון קלא דמשתמעי לשון רבים אבל הני לא כו' לשון רבים כי ב' קולות יש קול אמירה שבלב שהוא המשפיע וקול הדיבור שהוא המקבל וביחוד חיצוני דקול ודיבור ביומין דחול שניהם באין במורגש אבל בשבת שניהם בבחי' ההעלם בלתי מורגש והיינו אין קול אמ"ר מורגש בלב ואין דברים בקול מורגש בדיבור והיינו בלי נשמע קולם דמשפיע ומקבל כו'. וזהו בחי' יחוד פנימי דישראל ורחל דלית תמן אמירן ודברים במורגש (ומ"ש ברישא יביע אומר בקלא פנימאה דמשפיע ולא הזכיר דברים כי מ"ש ולילה ללילה יחוה דעת הוא בחי' השפע שמקבל המקבל ג"כ בהעלם מבחי' דעת זה שבפנימי' הבל הלב כנ"ל בפי' המאמר דדעת זה רזא דדכורא דנהיר לנוק' כו') (ולפי זה לא יובן לכאורה לשון הירושלמי דלעיל בקושי התירו לדבר ד"ת בשבת שנאמר ודבר דבר כו' שהרי הקול דתו' באמ"ר עליון דפנימי' המוחין דחו"ב וכמ"ש את הוי' האמרת כו' דלית תמן ג"כ אמירן כשאר אמירן ודברים דמשתמע כו' אך מבואר למעלה התירוץ ע"ז משום דבח"ע דתורה איתברירו והגם שזה הכח מפנימי' המוחין כו' מ"מ בחי' ירידה הוא לברר בירורים שבשבת בורר אסור וע"כ העיון וההרהור מותר רק הדיבור כו' וגם זה רק בפלפול אבל במקרא ומשנה והלכות לא בקושי התירו שהרי נא' לא ימושו מפיך כו' וד"ל):

(לו) והנה יש עוד אופן אחר לתרץ הסתירה דב' מקראות הללו יביע אמ"ר אין אמ"ר. שלא באופן הזה שפי' הזוהר והוא בהקדים תחילה ענין א' הידוע על מ"ש את ה' האמרת היום כו' שיש בחי' אמ"ר ג' מדריגות דא"ש מי"ם רו"ח בכל עולם עד רוהמ"ע וא"כ הרי כמו שיש בחי' אמ"ר בז"א שהן בחי' המדות שבלב בב' מדריגו' אמ"ר רוחני בלתי מורגש ואמ"ר מורגש בהבל החיצון כנ"ל כך באו"א עצמן יש בחי' אמ"ר בב' מדריגו' בלתי מורגש ומורגש כידוע שעצמות מוח החכ' קר ולח בחי' מים ועצם המוח דאימא חם ויבש בחי' אש (והן קנה חכ' קנה בינה שהם קנה וושט שר המשקים שר האופי' והוורידין הוא מן המוח הדעת בחי' רוח הכלול משניהם כו') וכמו בהבל חיצון שבלב נק' מורגש כך בבחי' מוחין דחב"ד עצמן בחי' חיצוני' הכלי' דמדות דאו"א והדעת שבראש שיורדין ונמשכי' בלב נק' אמ"ר מורגש (ונק' ז' הבלים דאימא כמ"ש בזוהר ע"פ הבל הבלים דז' הבלי' עילאי' דבינה

כ, ד

שהוא מהבל המדות במוח דאימא שיורדין למדות שבלב כמ"ש במ"א) ובחי' אמ"ר רוחני בלתי מורגש הוא כמו הדעת המתפשט בהבל פנימי' שבלב כו' והוא בחי' פנימי' אורות דאו"א הנעלמים במוחין שלהם כמו אור השכל והתחכמו' מ"ה דחכ' ששורה במוח החכ' כמו שנמשך מאין דכתר והוא ע"י הדעת העליון דכתר כו' וכן אור הבינה בעומק פנימי' המושג שבמוח הבינה שבלתי מורגש וד"ע דא"א מזווג חו"ב בפנימיותן שהוא אמ"ר רוחני ועד"ז עד רוהמ"ע גם בכתר שנק' א"א דאצי' שהמדות שבו כלולי' מאמ"ר מורגש ואמ"ר רוחני שהוא מפנימי' חב"ד דא"א שמקבל מד"ע דע"י (כמו ישכיל עבדי כו' ונשא חסד דע"י בגולגלתא דא"א וגבה גבו' דע"י בח"ס מאד דעת דע"י כו') ועד"ז גם בא"ק ולמעלה מעלה עד בחי' עצמות אא"ס שלפני הקו וחוט כו' שהרי הקו עצמו כלול מאמ"ר כי קו המדה שבו הוא הממוצע בין חו"ג וכלול מב' מדריגות מורגש ובלתי מורגש לפי שבשרשו בעצמות הרי ידוע דאותיות שבטה"ע כלולי' מחג"ת שנק' אמ"ר כמו בחי' חסד שבעצמות נמשך למטה עד אין תכלית ומבחי' גבורה שבעצמות למעלה מעלה עד אין קץ והממוצע הוא בחי' רוח ויש שם ג"כ ב' מדריגות כמ"ש את ה' האמרת פועל יוצא שיהי' נמשך בחי' אמ"ר בגילוי במורגש כמו גליף גליפו בטה"ע כו' מאמ"ר הנעלם בהעלם העצמיות וע"ד הנ"ל באמ"ר שבכל עולם ועולם עד אמ"ר דז"א למל' בהבל קול הדיבור והיינו פי' את ה' האמרת כו' בכללות כל ההשתלשלות מבחי' אמ"ר העצמי' ממש עד אמ"ר דיו"ד מאמרות בדיבור דמל' בחיצוני' וכאמ"ר דתורה ביו"ד הדברות בפנימי' שע"ז דוקא אמר את ה' האמרת כו' דקאי בד"ת שהקב"ה יושב וושנה כנגדו כמ"ש במ"א וד"ל. אך הנה סדר ההשתלשלות דאמ"ר זה מן העצמי' עד סוף הכל באמ"ר דמל' דבי"ע היינו באופן זה שבחי' אמ"ר הרוחני בלתי מורגש שבתחתון נק' אמ"ר מורגש לגבי אמ"ר העליון ואמ"ר העליון המורגש נק' העלם ובלתי מורגש לגבי אמ"ר רוחני שבתחתון (ע"ד המבואר בפי' וקזא"ז ומקבלין דין מן דין שמח' שבתחתון נמשך מבחי' דיבור שבעליון וכמו מח' רוחניו' שלנו שלמטה הרבה מדיבור דמלאכי' כו') ולפי זה יובן הסדר כך בחי' אמ"ר רוחני בלתי מורגש שבז"א נק' מורגש לגבי אמ"ר חיצוני דמוחין דאו"א ואמ"ר רוחני דאו"א נק' מורגש לגבי אמ"ר חיצוני דא"א ואמ"ר רוחני דא"א נק' מורגש לגבי אמ"ר חיצוני דא"ק ועד"ז גם אמ"ר רוחני דא"ק נק' מורגש לגבי ראשית הקו כו' ואמ"ר רוחני דראשית הקו נק' מורגש לגבי אמ"ר חיצוני כמו האותיות דטה"ע שלפני הצמצום כו' ומלמעלה למטה הרי מאמ"ר חיצוני דטה"ע נמשך אמ"ר רוחני דקו ומאמ"ר חיצוני דקו נמשך אמ"ר רוחני דא"ק וכן מאמ"ר חיצוני דא"ק נמשך אמ"ר רוחני דע"י וכן מע"י לא"א ומא"א לאו"א עד

כא, א

אמ"ר חיצוני דז"א למל' ומאמ"ר חיצוני [ד]מל' בג' מדריגו' עד"ז בע"ס דבי"ע וד"ל (וכמ"ש בענין יין המשומר דכוס של ברכה דלע"ל בדוד כו') וגם בבחי' עונג מורגש ועונג נעלם הן בעילוי המדריגות זע"ז דבחי' עונג המורגש בעליון נעשה עונג נעלם בתחתון א"כ בעליות המדריגו' מלמטה למעלה הרי מעונג הנעלם שבתחתון אינו אלא בחי' עונג מורגש בעליון וכן עד רוהמ"ע (וכך מבואר במ"א בענין גן ועדן דבחי' עדן שבתחתון אינו אלא בחי' גן בעליון משום דמגן שבעליון נעשה עדן לתחתון כו') ובכ"ז יתורץ הסתירה הנ"ל באופן אחר בהיות שכ"ז סדר ההשתלשלות מאמ"ר שבעליון לתחתון הוא בימות החול ביו"ד מאמרות שמחיצוני' אמ"ר דעליון נעשה אמ"ר רוחני ונעלם בתחתון אבל בשבת אמר יביע אמ"ר יביע בהעלם אמ"ר הנעלם הרוחני שבעליון יורד לתחתון כמו מאמ"ר הפנימי' דאו"א הנעלם יורד ונמשך לתחתון והוא ע"י דעת המתפשט שנק' ברא בוכרא כו' (וכמ"ש למעלה שזהו כל עיקר בחי' שבת שאז המשכת ג"ר דכל עילה בעלול כו') אבל הרי גם בחי' אמ"ר רוחני הנעלם שבאו"א נק' מורגש לגבי ע"י וא"א וכן מא"א וע"י לגבי א"ק כו' עד רוהמ"ע כנ"ל וז"ש תחילה יביע אמ"ר מדרגא לדרגא מפרצוף לפרצוף המקבל הימנו יביע אמ"ר הנעלם שבו אבל גם הוא נק' מורגש לגבי א"א העליון הימנו ויתכן בו בחי' השביתה וההעלאה לומר בו אין אמ"ר במורגש כי גם שנק' אמ"ר הנעלם באו"א והוא בחי' שבת שנק' קודש אבל לגבי א"א וע"י נק' אמ"ר מורגש בחי' קלא דמשתמע ממש ששייך בו לומר השביתה כמו ממצוא חפצך ודבר דבר במל' הנ"ל וע"ד הנ"ל בדיבור שבעליון נעשה מח' בתחתון הרי המח' נק' העלם בתחתון ונק' גילוי ומורגש בעליון שהוא בחי' חול וקטנות ויתכן בו בחי' שביתה נמצא מ"ש אין אמ"ר לפ"ז היפך פי' הזוהר דמפרש דאין אמ"ר זה כשאר אמירן במורגש אלא הוא בהעלם כו' דא"כ היינו יביע אמ"ר דרישא רק שמפרש מהו אבל לפי' זה חוזר לפרש דבר חידוש היפך אמ"ר דרישא שאעפ"י שנק' אמ"ר נעלם בז"א מ"מ אין אמ"ר כלל גם בהעלם לפי שגם הוא נק' מורגש ונק' קלא דמשתמע בא"א וע"י ששייך לומר בו אין אומר כו' פי' אין אמ"ר במורגש כי מורגש נק' לגבי העליון הימנו וד"ל. (ועד"ז עד רוהמ"ע גם בעצמות דאמ"ר דטה"ע בבחי' המורגש הוא נמשך בחול לבחי' קו וחוט ע"ד סדר ההשתלשלו' כנ"ל בפי' את ה' האמרת כו' אבל בשבת נמשך מאמ"ר פנימי דטה"ע אבל גם עלי' אמר אין אמ"ר במורגש משום דלגבי העצמות ממש גם זה נק' מורגש בחי' קלא דמשתמע וד"ל). והנכון יותר כפי הפשט דמ"ש יביע אמ"ר הוא בבחי' מורגש דהגם שמוחין דאו"א שנמשכים בהעלם בבחי' קלא פנימאה דלא משתמע נק' אמ"ר

כא, ב

בהעלם לגבי זו"נ אבל לגבי בחי' המוחין דא"א וע"י נק' מוחין דאו"א בבחי' מורגש ולזה אמר יביע אמ"ר במורגש ומ"ש אין אמ"ר שהוא בהעלם דלא משתמע היינו לגבי בחי' זו"נ ששם נק' אמ"ר זה בבחי' העלם בלי נשמע קולם וא"צ לתרץ כמ"ש בזוהר דאזהיר קרא עלי' כו' שהוא בהעלם ולא במורגש דא"כ סותר סיפא לרישא דקאמר יביע אמ"ר במורגש אלא גם מ"ש יביע אמ"ר במורגש הוא אמת משום דלגבי א"א וע"י נק' אמ"ר דאו"א מורגש ועד"ז עד רוהמ"ע קאי יביע אמ"ר בעצמו' דלגבי עצמות המאציל גם בחי' אמ"ר הנעלם לגבי התחתון נק' מורגש קלא דמשתמע לפי שאין ערוך בין המאציל לנאצלים וע"ז אמר יביע אמ"ר ולגבי הנאצלים אמר אין אמ"ר כו' (וכמ"ש במ"א בפי' דלפניך נגלו כל תעלומות דהעלם שלגבי המקבלים גילוי יחשב כו') ואין פי' זה מתיישב לנכון לפי הפשט דיביע אמ"ר משמע לגבי המקבל שהוא זו"נ ולא לגבי העליון הימנו שהוא א"א כו' אלא להיפוך יתפרש ע"ד הידוע בענין אור צח כו' אוכם הוא לגבי עה"ע וכך כל עלול בעלותו לגבי עילתו נעשה בחי' נקודה בלתי התפשטות כמ"ש בזוהר בפי' שחורה אני כו' לית חיוורתא כו' וכענין נקודה תח"י וגם כאן ג' קווין דאמ"ר שלגבי המקבל שהוא בבחי' התפשטות אין אמ"ר כלל בעלותו אל העליון הימנו וכידוע בענין ביו"ד דחכ' לגבי אור הכתר כו' וכן הכתר אוכם הוא כו' ומ"ש בלי נשמע קולם ה"ז כמשל תלמיד המשפיע אמ"ר לזולתו בעלותו להמשפיע יתבטל כאלו אינו אמר כו' וכמו אין מלה בלשוני כו' וכמ"ש אדני שפתי תפתח והקול נשאר בפנימי' ובהעלם גדול בלי נשמע קולם בצלותא שבלחש כו' וד"ל: