ובקצה תבל מליהם

כג, ג

(מ) ובקצה תבל מליהם. שם בזוהר וז"ל מרישא דעלמא עד סייפי דעלמא משתעי אינון חכימי ליבא באינון דרגין גניזין אע"ג דלא אתיידעי. הנה הזוהר מפרש פי' דמליהם לשון תרגום של דיבור וקאי על ב"נ דמשתעי אינון חכימא לבא באינון דרגין כו' וזה אינו לפי הפשט הכתוב דמליהם זה קאי אדסמיך ליה ברישא דקאמר בכל הארץ יצא קום והיינו קוום דאמ"ר ודברים הנ"ל ועז"א דגם בקצה תבל מליהם ולא על ב"נ כו' אך לפי פי' הזוהר בקום שהוא הסיבה שיכולי' ב"נ למשתעי ברזא דמהימנותא כו' ע"כ מפרש למליהם על ב"נ דמליהם היינו מה דמשתעי מכח בחי' הארת קום והכל ענין וטעם א' הוא דהיינו מפני בחי' הארת קום בכל הארץ אשר מזה בא השפע והכח לכל בני עלמא דבי"ע לאשתעי ולכך בקצה תבל מליהם דב"נ והוא מליהם דאמ"ר ודברים שיצא קום כו' אמנם י"ל מהו ובקצה תבל מליהם דמשמע שיש ב' קצות קצה עליון וקצה התחתון וכמ"ש מרישא דעלמא ועד סייפי דעלמא דסייפי

כג, ד

דעלמא נק' קצה תבל האחרון ורישא דעלמא הוא מ"ש בכל הארץ כו' והיינו מקצה העליון דכתר דא"ק וע"י כו' עד קצה האחרון דמל' דאצי' בבי"ע שנק' קצה תבל משתעי באינון דרגין גניזין וי"ל דבקצה העליון דכתר שייך לומר דמשתעי בדרגין גניזין להיות ששם נק' סדכ"ס מופלא ומכוסה כו' אבל בקצה האחרון דתבל איך שייך שם בחי' דרגין גניזין שהרי שם סוף הכל אלא הענין דזהו רבותא טפי דגם בקצה תבל דעשי' משתעי באינון דרגין גניזין באורות הנעלמו' בכתר עליון ואע"ג דלא אתיידעי גם בכתר בהיות נק' סדכ"ס מ"מ בסייפי עלמא רבותא טפי מה שמושג להם אחר ששם הוא תכלית ההסתר דאור האלקי כו' ולפי ששרש זה הכח בא מבחי' גלוי אור העצמות דקמי' כחשיכא כו' העלם וגילוי שוין כו' ע"כ גם ההעלם נגלה לפניו כו' לכך משתעי ב"נ מרישא דעלמא עד סייפי דעלמא באינון דרגין וגניזין הכל בשוה מצד הארת קום שמאיר בכל הארץ בשוה מטעם הנ"ל ולפי"ז מ"ש בכל הארץ שמאיר בכולם בשוה היינו בבחי' קום שהוא רק בחי' המשכה היולי' ועצמי' שמשפיע לגדול וקטן בשוה כו' אבל מה דמשתעי חכימי לבא שבא בדיבור והשגה יש בזה חילוקי מדריגו' מראש לסוף שנק' ב' קצוות קצה העליון עד קצה התחתון וז"ש ובקצה תבל פי' מלתא באפי נפשי' קאמר דמפני כח הקו נמשך כח הדיבור והשגה לחכימא לבא למשתעי מקצה העליון דכתר עד קצה תבל האחרון (וע"ד שאמר בשלמה וידבר מן הארז אשר בלבנון שהוא גדלות מדות שבכתר עד אזוב אשר בקיר בחי' קטנות המדות דיסוד במל' שנק' קיר כו' כמ"ש במ"א וחכמת שלמה נק' ח"ת ואיך הי' יכול לדבר בארז אשר בלבנון שהוא במדות ושכל דע"י וא"א וא"ק וכה"ג אלא משום שנא' וה' נתן חכ' לשלמה מהארת עצם אור חכמתו דשוה לפניו ראש וסוף). והנה פי' תבל הוא ארץ מיושבת בבנ"א וארץ הוא עצם הארץ כמו אנכי עשיתי ארץ וכו' וכתיב דור הולך כו' והארץ לעולם עומדת נמצא חיבור דאדם בארץ נק' תבל כמ"ש לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה כו' (והוא בחי' התכללו' דמ"ה וב"ן ב"פ גבו' גבו' עילאה וגבו' תתאה וגבורה גימט' רי"ו וב"פ רי"ו גימט' תב"ל) וכל הברואי' לבד האדם הארץ הוציאה אותם כמ"ש תדשא הארץ תוציא הארץ כו' ואדם לוקח עפרו לבד מן הארץ כו' ולמעלה ג"כ כל המלאכי' עליונים נבראו מן הארץ עילאה כמו העוף ירב זה מיכאל כו' וזהו ובקצה תבל כאשר בא בהשגת אדם דעשי' בגופו בדיבור הוא קצה האחרון לגבי עולמות הרוחני' כו'. ויש עוד פי' מליהם לשון מילוי בהעלם ולא לשון דיבור והענין הוא להיפוך דתבל מצד בחי' אדם שבו שהוא אחרון למע"ב וקדם לכולם כמ"ש אחור וקדם צרתני וכידוע דנתחב"ס דוקא לפי שהאדם אדמה לעליון מפני שהוא בבחי' התיקון

כד, א

שהוא בחי' ההתכללות מכל המדריגות ע"כ בו דוקא שורה בחי' שלימותא דכולא מבחי' העצמי' דאא"ס שנק' סדכ"ס כל בחי' דרגין עילאין גניזין דלא אתיידעי לעלמין כו' ובאדם זה שורה הכל רק שהוא כלול בבחי' העלם הנק' מילוי וז"ש ובקצה תבל מליהם בחי' המילוי (וכמ"ש במ"א באריכות בפי' הזוהר ע"פ מי ימלל גבו' ה' כו' דארץ בבחי' התיקון פרקין ושייפין ואדם עליה בראתי בבחי' התיקון ואורייתא פרקין ושייפין כו' ע"כ כל העולם נגלה ע"י בעסקו בתורה לפי שכלול מהכל והוא פי' גבורות ה' ב"פ גבו' גימט' תבל כנ"ל וד"ל). וז"ש חכימי לבא משתעי באינון דרגין כו' דהיינו מה שביכולתם לייחד יחודי' עליוני' בימות החול מרישא דעלמא עד סייפא דעלמא שהוא מראשית הקו והחוט שרש הראשון דכל השתלשלות דאבי"ע עד סייפי עלמא מאור האצי' בבי"ע שנק' קצה תבל והיינו לפי שכל יחוד הוא בחי' התכללות דמ"ה וב"ן בפרט כידוע ולהיות שבחי' אדם הוא בבחי' התכללות כללי גם מכל אורות הנעלמי' שבעצמו' דלא אתיידעי לעלמין באו"כ באצי' וכמ"ש שם מ"ה מלגו דאיהו אורח כל אצי' כו' דהיינו מה שממשיך גם מכל בחי' העלם העצמות שיהי' שורה עכ"פ ביחודים הללו וכ"ז לפי שאדם אדמה לעליון שלימות העצמות ממש רק ששורה בו בהעלם ולא בגילוי והיינו פי' מליהם בבחי' מילוי והענין יובן עפ"י הידוע ומבואר בבחי' אדם העליון שהוא בחי' ז"א דאצי' שנק' סוף עולם הא"ס בכלל והגם שנק' סוף אבל נתחב"ס דוקא ובו מתלבש בהעלם מכל אורות הנעלמי' בעצמות שנק' סדכ"ס דלא אתיידעי כלל משא"כ בעליון הימנו כמו או"א וע"י כו' ששם העלם העצמות מופלא ונק' סדכ"ס כו' שנשאר בעצמותו והענין הוא עד"מ כידוע בבחי' נפה"א שהרצון למעלה מן השכל ונעלם הימנו לעולם שלעולם לא ישיג השכל את הרצון וכן הרצון לא ישיג לשרשו מקור כל רצון כו' וכן עונג הנגלה ומורגש לא ישיג לעונג הנעלם וכן עונג ורצון הנעלם לא ישיג למקור כל רצון ועונג נעלם שנק' העלם דהעלם כו' אך בהיות הרצון בא לידי סוף מעשה שאז יתלבש בשכל והשכל במדות והמדות הן הנק' סוף גילוי הרצון והעונג מהעלמם הראשון כי המעשה לא תעשה רק ע"פ קצבת אור המדה שבלב שבהן נגבל שפע כל רצון באופן כך וכך בחסד והתפשטות ואופן כך וכך בצמצום והעדר התפשטו' וכן בבחי' הממוצע כו' וע"כ נק' סוף כמו שהסוף בו עיקר גילוי ההתחלה ולכך נתחב"ס דוקא כידוע. אך הנה א"א לומר שכל מהות אור הרצון והעונג כמו שהוא למעלה בהעלמו דהעלם כנ"ל בא ומתגלה במדות שנק' סוף כי המדות המה רק הגבלת הרצון אבל זה יתכן לומר שבאופן הגבלת המדות בהם שורה בהעלם כל אור מהות הרצון הנעלם כמו שהוא

כד, ב

בעצמו' דוקא רק שנכלל בדרך הגבלת קיצור המהות של המדות וכמו ע"ד דוגמא השונה לתלמידו בדרך קצרה שאינו מעלים ממנו דבר רק כולל הכל בדרך קיצור ובקיצור דברי' הללו שורה הכל ויוכל להגלות ממש למבין רק לשאינו מבין נעלם הוא וכן עד"מ המפה הציור שבה בקיצור כולל כל חלקי הארץ באין חסרון והעדר דבר אפי' דבר קטן רק ציורו בקו בעלמא ועיקר המשל בזה ידוע מכח המוליד בדומה לו שיש בהעלם הכל בנולד וכשיגדל יתגלה מעט מעט כמו בצלם יתהלך איש שבהיותו בן ע' שנה יוצא כל העלם חכמתו לגילוי ובקטנותו שורה בו בהעלם כמו בוצין בוצין כו' וכמ"ש במ"א ומכל דמיונות האלה מובן בבחי' אדם אדמה לעליון שבו שורה בהעלם כל אורות העצמי' שנק' סדכ"ס כו' ואין העלם זה כהעלם שבאו"א וא"א שנעלם שם אור העצמות לגמרי אבל בבחי' אדם דאצי' שורה בו ממש רק שאינו בא בגילוי גמור באו"כ ממש וזהו פי' מליהם לשון מילוי בהעלם ומה שבכל הארץ עד אדם שבתבל יצא קום בבחי' המשכה היולית בכלל אבל בקצה תבל מליהם בפרט דהיינו שכל פרטי אורות שבעצמות סתומי' בי' בבחי' מילוי הכל לא נעדר דבר וכו' משום דנתחב"ס דוקא וז"ש בתורה ג"כ משחקת לפניו בתבל ארצו דוקא וכ"ז שבימי החול יש בחכימא ליבא כח ליחד כל יחודים העליונים שבכל פרטי אורות הנעלמי' שבעצמות מפני שבשבת קבלו מהארת אור העצמו' שהוא מ"ש בכל הארץ יצא קום כנ"ל וד"ל:

(מא) והנה יש לפרש עוד בביאור המאמר הזה דמרישא דעלמא עד סייפי כו' בהיפוך מפי' הראשון והוא בהיות שהזוהר מפרש מליהם לשון דיבור דוקא והוא מה דבני עלמא יכולי' לדבר בקצה תבל מליהם כו' כנ"ל וע"כ מדקדק הזוהר במ"ש ובקצה תבל שיש בתבל זה ב' קצוות ושניהם נק' קצה תבל א' קצה תבל הא' והב' קצה תבל הב' ומ"ש ובקצה תבל מליהם היינו בקצה תבל הב' כו' ויובן זה בהקדים המבואר במ"א בפי' כי שאל נא לימים ראשונים ולמקצה השמים עד קצה השמים כו' קצה השמים לעילא וקצה השמים לתתא שהוא בחי' ע"ס דעגולי' שנק' שמים שיש בזה ב' קצוות קצה העליון וקצה התחתון והיינו בחי' כתר ומל' שבחי' אור הכתר נק' קצה העליון והוא הרצון והתענוג שבתוכו עיגול הב' דחכ' טעם לרצון כאשר יהי' האופן כו' עד עיגול האחרון הוא סוף מעשה ונק' תחילה וסוף וזהו בחי' ע"ס דאו"י כמו שהולך השפע מלמעלה למטה הרי המעשה סוף והרצון תחלה ואמנם בבחי' ע"ס דאו"ח ממטה למעלה נהפוך הוא שהמעשה נק' תחילה והרצון נק' סוף והוא כידוע דסוף מעשה עבמ"ח ורצון תחילה דהיינו תחלה לרצון כי עיקר הרצון לא הי' רק בשביל המעשה כידוע כאשר עלה המעשה תחילה נק' הרצון סוף ונמצא בבחי'

כד, ג

ע"ס דאו"ח המל' נק' כתר והכתר נק' מל' וכמו ב' קצוות שאין ידוע להחליט שזה הקצה הראשון וזה הקצה הסוף מאחר שב' קצוות הן וכ"א נק' קצה אלא כשההתחלה מצד זה נק' הקצה הב' סוף וכשההתחלה מצד האחר נק' קצה הזה סוף כו' וא"כ כשהמעשה עלה תחילה נק' הרצון שהוא הכתר סוף כו' וכך הוא ג"כ בבחי' ע"ס דיושר שהוא בחי' התיקון שנק' תבל או ארץ כידוע שזה לא כאופן בתוך כו' כעיגולים דתהו אלא מתלבש ומתכלל זה בתוך זה כמו הרצון מתלבש ומתעלם בשכל והשכל מקיפו והשכל מלובש במדות והמדות במעשה עד שהמעשה מקיף לכולם כו' כמ"ש במ"א באריכות. והנה כשבא הדבר בפועל המעשה אז נשלם הרצון דהיינו גם בחי' סוף מעשה שעלה תחילה ברצון נשלם כשבא בפו"מ דוקא אבל בעוד הסוף מעשה רק ברצון ומחשבה לא נשלם עדיין כי אולי לא יבוא פו"מ ולא ישאר רק ברצון ושכל כו' ונמצא גם מה שבבחי' עיגולים עלה בבחי' או"ח שאז הכתר נק' מל' והמל' נק' כתר שזהו סוף מעשה כמו שהוא ברצון תחילה גם הוא עיקר שלימותו בא רק מבחי' המעשה בפו"מ כמו שהוא בבחי' התיקון דע"ס דאו"י שהמעשה אחרון כנ"ל וד"ל. וכמו"כ יובן עוד דגם בבחי' התיקון יש ב' מדריגות דאו"י ואו"ח וגם בזה הכתר דתיקון נק' מל' והמל' נק' כתר והענין הוא דבחי' המעשה שעולה ברצון נק' מל' שבכתר שבא אחר הטעם ומדות שברצון אבל עדיין הוא ברצון אמנם בבחי' היושר והתיקון הרי בא ירידת הרצון עד בחי' המעשה בלבד ונק' רצון זה ששייך למעשה בלבד אחר הסתלקות הטעם ומדות שברצון כו' בשם כתר מל' וז"ש דכתר מל' איהו כתר עליון פי' שנשלם בזה עיקר הרצון שלמעלה מבחי' המעשה שברצון ונמצא הכתר שהוא עיקר הרצון נק' סוף שנשלם ע"י שלימות הרצון במעשה בפו"מ ובזה יתרון מעלת או"ח דתיקון שמשלים גם למקור ועיקר הרצון שלמעלה גם מסוף מעשה שעלה תחילה לרצון הנ"ל בבחי' עיגולים והוא מצד שלימות הרצון שבמעשה בלבד שנק' כתר מל' דתיקון שמשלים לתחילת הרצון דתיקון שלמעלה גם מתחלה שברצון דתהו שהוא סוף מעשבמח"ת הנ"ל והיינו פי' כתר עליון בחי' כשב"כ שלמעלה הרבה מבחי' מל' שבכתר כו' והיינו מ"ד ארץ קדמה לשמים דקאי בבחי' מל' דתיקון שנק' ארץ ותבל שקדמה לשמים דתהו לפי שנתחב"ס עד שהסוף דתיקון דייקא נק' ראש וראש דתיקון נק' סוף ומכש"כ לגבי ראש דתהו שנק' שמים שהן בבחי' העיגולים דתהו כידוע וד"ל. ומעתה יתבאר דברי המאמר הזה במ"ש מרישא דעלמא כו' דמפרש ובקצה תבל זה ב' קצוות דע"ס דתיקון כי ארץ ותבל הוא בבחי' התיקון ויש בו ב' קצוות דהיינו בב' מדריגות דאו"י ואו"ח. והנה בבחי' או"י הרי בע"ס דאצי' נק' כתר דאצי' תחילה והמל' דאצי'

כד, ד

שבבריאה כו' סוף וא"כ בחי' קצה הא' דתבל דאצי' הוא בבחי' הכתר דאצי' ובקצה הב' הוא במל' בבריאה ובבחי' ע"ס דאו"ח נהפוך הוא דבחי' דקצה האחרון דתבל הוא בחי' כתר דאצי' שנק' סוף לגבי עולם הבריאה ששם קצה הא' כי כתר מל' דאצי' בבריאה נק' ראש וכתר דאצי' נק' סוף מטעם הנ"ל ונמצא לגבי עולם האצי' נק' עולם הבריאה קצה תבל ולגבי עולם הבריאה נק' כל האצי' קצה תבל ובהיות שהזוהר מפרש מליהם שהוא לשון דיבור דבני עלמא יכולי' לדבר ובני עלמא זה היינו עולם הבריאה שנק' אצלם כתר דאצי' בחי' קצה תבל האחרון שהוא בחי' סוף דאצי' הגם שבאצי' עצמו הוא ראש כו' וזהו שמפרש ובקצה תבל מליהם שבני עלמא יכולים לדבר בע"ס גם בקצה תבל דאצי' דהיינו בסוף עולם האצי' שהוא בחי' כתר דאצי' שנק' לגבי מלכות דאצי' בבריאה בבחי' סוף כנ"ל כי מלמטה למעלה כתר מל' דבריאה איהו כ"ע כו' דהכתר מל' והמל' כתר שנתחב"ס וסוב"ת וכמ"ד ארץ קדמה כנ"ל וד"ל וז"ש מרישא דעלמא שהוא בחי' כתר שבמל' דאצי' שבבריאה דוקא עד סייפי עלמא שהוא בחי' הכתר דאצי' שהכתר נק' מל' כי נעוץ סוב"ת בבחי' כשב"כ וזהו היפוך הפי' הראשון דלעיל וד"ל. ולפי פי' זה יתפרש יותר לנכון כפי הפשט לשון המאמר במ"ש דחכימא לבא משתעי באינון דרגין עילאין גניזין דלא אתיידעי כו' דהיינו כל בחי' יחודים עליונים שעושים בעסקם בימי החול בדיבור באינון דרגין דע"ס דאצי' בבחי' העלם העצמות דרצוה"פ הגנוז בהם שנק' סדכ"ס [ו]רעדכ"ר וכה"ג לפי שבסוף מעשה דוקא נשלם תחילת עיקר הרצון שנק' מקור הרצון רעדכ"ר או סדכ"ס כו' ע"כ חכימא לבא דוקא משתעי כאלו אתגליין ולא הוו טמירין כלל כנ"ל והיינו מפני שבשבת קבלו הארה עצמי' דאוא"ס שבמאיר באמ"ר העליון שנק' קום וכמ"ש בכל הארץ יצא קום כו' ומ"ש ובקצה תבל קאי ארישא דיצא קום והוא לפי שבשבת אז עליות העולמות בבחי' או"ח דתיקון כמ"ש אשר ברא אלקים לעשות לתקן וכתיב ויכולו השמים כו' כי מכל מלאכתו אשר עשה בבחי' ע"ס דאו"י מלמעלה למטה עולה בבחי' או"ח וכמ"ש וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאד מפני שע"י סוף מעשה בפו"מ דוקא נשלם מקור תחילת הרצוה"פ כו' (וכמ"ש למעלה בענין ב' שבתות כהלכתן) וזהו מ"ש בכל הארץ יצא קום מהעלם אור העצמות ממש בבחי' או"י ואח"כ ובקצה תבל מלמטה למעלה בבחי' או"ח נמשך מוחין פנימאין לחכימא לבא בכל ימות החול שיכולין לדבר באינון דרגין עילאין דלא אתיידע לעלמין והוא כל בחי' יחודים עליונים דק"ש בכ"י שמקבלים רק מהארת קוום דשבת כמ"ש בתחילת זה המאמר דבגין דההוא משיכו ונגידו דאתמשיך לתתא אית לון מהימנותא שלימתא בהאי עלמא שהוא יחו"ע

כה, א

דק"ש בכל יום לכ"א מישראל בכל חד לפוש"ד וכל ב"נ משתעי כו' כי גם הקטן שבישראל שאין לו רק בחי' נפש דעשי' מקבלים מהארת קום בכל שבת בבחי' נשמה יתירה שלו כנ"ל וד"ל: