חינוך. להבין הפרש שבין תפלה לתורה. סד"פ

ק, א

(א) להבין ההפרש שבין תפלה לתור' שהתורה נקרא חיי עולם והתפלה נקרא חיי שעה י"ל תחלה מה היה עיקר כונת משה בבקשתו ליכנס לא"י כמ"ש אעברה נא ואראה אחר שכבר ידע רצון ה' שלא יוכל לבוא שם למה עמד להתחנן אל ה' כ"כ ומה גם שהי' תשוקתו וחפצו שיכנסו ישראל לא"י על ידו דוקא ולמה לא ע"י יהושע יבוא הטוב ע"י מי שיהיה כי וודאי היה נאמן לבבו בטובת ישראל גם שלא תהיה על ידו כו'. אך הענין הוא דעיקר כונתו היה לאמיתית ותכלית הטובה לישראל כרועה נאמן להיות שראה והשיג בנבואתו האמיתי' שלא יתקיימו בא"י קיום נצחי ויהיו משועבדים לאוה"ע מפני עונותיהם כו' כמ"ש כי ידעתי את מריך כו' וגם שישובו אל ה' ויושיעם לא יהי' קיום נצחי ובפרט לבנין בהמ"ק אשר בו גלוי שכינה לא יוכל להתקיים קיום נצחי רק זמן קצוב ויחרב ויבש והמה יבואו בגלות ויחזור ויבנה ולא יתקיים ויחרב ויבואו בגלות ארוך כו' וכ"ז שראה והשיג שיהי' בלתי קיום נצחי היינו כאשר יכנסו לא"י ע"י יהושע ולא ע"י אבל כאשר יכנס משה לא"י ויכנסו ישראל ע"י יתקיימו שם קיום נצחי ולא יהיה עליהם שיעבוד מלכיות לעולם וממילא יהיה קיום נצחי לבנין בהמ"ק ולא יחרב לעולם כו' ולזה היה עיקר כוונת משה בגודל בקשתו להתחנן אל ה' בשביל תכלית אמיתות הטוב לישראל עמו כו' וד"ל. ולהבין טעם ושרש הדברים הללו הנה זה מובן במ"ש ואתחנן שיש בו ב' פירושים א' ענין חנינה שהוא כמו מתנת חנם אעפ"י שאינו ראוי לכך כלל וכלל רק חנם מצד החנינה לבד והב' ענין חן לפי שיש חסד וטוב שראוי לכך מצד טעם כשרון מעשיו ויש חסד וטוב שאין שרשו נמשך רק מצד החן שנושא חן בעיניו בלא טעם כלל כמו ונח מצא חן וכן ויחונך וזהו ג"כ בפי' חנינה ובתיבת ואתחנן מובן ב' הפירושים ענין חנם וענין חן ושניהם שרש א' לפי שכל עיקר הענין הוא בחי' הארת אור פני אלהים חיים מלמעלה למטה בבחי' אתדל"ע שלא באה מצד אתדל"ת בלא העלאת מ"נ כלל כמו יאר ה' פניו אליך ויחונך בחנם או ע"י בחי' חן שלא מצד

ק, ב

הטעם בכשרון מעשה התחתונים ובחי' מדריגה זו אין לה בטול והפסק לעולם וזה היה כל עיקר כונת משה בבקשתו וד"ל. ולהבין דבר זה הנה יש להקדים משל א' כמו שני בנ"א א' משפיע וא' מקבל שהמשפיע עומד למעלה ברום המעלות כמו על רום הר גבוה והמקבל עומד למטה בארץ בתחתית ודרך מסילות נעלמות ונסתרות עולה התחתון לגבי העליון לקבל הימנו ולא כל אדם יודע לעלות במסילות הנסתרות ויוכל לטעות עד שיתעה כ"כ להיות יורד ומתרחק למטה מטה כו' וזהו מניעה א' ויש עוד מניעות רבות מצד המקבל עצמו שאין בו הכנה עדיין כראוי לעלות ולקבל לא בחומר גופו שלא נזדכך כראוי ולא בנשמתו שנפגם אורה וגם אם נזדכך גופו ונשמתו יש מניעה מצד לבושיו שהן מלוכלכות מצד איזה עון שמטמא ומלכלך בחי' לבושים כמו ביהושע כה"ג הנקרא בגדים צואים שא"א שיעלה בהן למעלה וזה שאמר מי יעלה בהר ה' נקי כפים ובר לבב לגמרי כו':

(ב) אבל כ"ז אינו רק בעליות התתתון לגבי העליון לקבל שם דוק' אך בירידת העליון לגבי התחתון למטה להשפיע לו למטה באשר הוא שם לפי ערכו למטה הנה לזה אין מניעה ועיכוב לעולם כי מצד המשפיע אין מניעה כלל ויכול לירד בכל פעם כי לא נסתרו לפניו דרכי המסילות ואין צריך הכנה והזדככות כלל כי אדרבה גם אם מתלבש ומתצמצם ביותר לפי אופן ערך כלי צמצום המקבל בירידתו למטה הרי מתקבל אור שפעו לתחתון לאור וחיות גמור כידוע וד"ל. והנה לכאורה יש יתרון מעלה הרבה לקבלת אור שפע המקבל בעלותו למעלה לגבי העליון אחר הזדככות שלו בתכלית כנ"ל שאז מקבל אור עליון ביותר לפי ערך הכנתו משא"כ בקבלתו אור שפעו למטה כשהוא בלתי מזוכך כלל בלא הכנה בגופו ונשמתו ולבושיו כו' ומה גם שהעליון נתצמצם ביותר להשפיע לו באשר הוא שם לפי ערכו השפל למטה כנ"ל אם כן זהו ודאי למטה הרבה במדריגה מקבלתו אור העליון כמו שהוא בלא צמצום כלל להיותו עולה למעלה אחר ההזדככות אבל באמת נהפוך הוא שאין ערוך כלל וכלל להתגלות האור

ק, ג

והשפע מעליון לתחתון למעלה לגבי התגלות האור והשפע מעליון לתחתון למטה ואף על פי שבהתגלות השפע למעלה יש בו ב' מעלות א' שהוא גלוי אור העליון כמו שהוא בלי לבוש והעלם וצמצום כלל והב' הזדככות כלי המקבל בתכלית עד שהוא ראוי לקבל מדריגת אור העליון כמו שהוא כו' ולמטה הרי אור העליון בלבוש והעלם גדול רק כפי צמצום חושך כלי המקבל וכלי המקבל הן בתכלית הצמצום בלי הכנה כלל כנ"ל אך הנה מצד אחר יש יתרון מעלה בשפע העליון לתחתון למטה מפני שהיא באה מצד חפץ ורצון עצמותו שחפץ ורוצה להשפיע על כן יורד בירידות המדריגות להתעלם בהעלם וצמצום כ"כ ולא מצד הכנת כלי המקבל הנקרא העלאת מ"נ כלל אבל ה"ז בחינת גלוי אור שבבחינת העצמו' של המשפיע שהוא בתכלית העלוי ברום המעלו' נבדל הרבה מערך גלוי אור השפע של המשפיע הבאה רק בשביל הצטרכות קבלת המקבל גם שהוא אחר הזדככות שלו בתכלית כנ"ל כי גם לאחר שלימות הכנה והזדככות המקבל לא יגיע רק לבחינת ומדריגה היותר תחתונה שבמשפיע שיורד ומתצמצ' רק לפי ערך בקשת המקבל ושאלתו המצומצם לפי ערכו כו' משא"כ ירידת אור העליון הבא רק מצד עצמותו שלא מחמת שאלת ובקשת המקבל בהכנה אין זה רק גלוי אור עצמותו שחפץ לבא לידי גילוי עצמותו שהוא גבוה מאד נעלה מערך המקבל שלא יגיע אליו בהעלאת מ"נ לעולם מפני שאין ערוך אליו כלל וכלל וגם שהעליון מתצמצם ומתלבש ביותר למטה בצמצום כלי המקבל כמו שהן בלתי הכנה כלל למטה כנ"ל מ"מ ה"ז בחינת גלוי אור עצמות המשפיע ולא לבחינת השפעת אורו למקבלים וכמו במ"ת שנגלה כבוד ה' על הר סיני למטה גם שהיו ישראל עדיין בלתי הכנה ראוי' כלל לקבל גלוי אור גדול של עצמו' אא"ס כמו שהוא ממש כמה שכתוב אנכי מי שאנכי כו' רק שירד מעצמו ורצונו וכמה שכתוב וירד ה' על הר סיני בלי העלאת מ"נ כלל וכו' משא"כ על ידי העלאת מ"נ מלמטה דכתיב מי יעלה בהר ה' כו' וכתיב יעננו ביום קראנו וכן מה שאמר מי כה'

ק, ד

אלקינו בכל קראנו אליו וכה"ג כתיב אם תדרשנו ימצא לך שלפי ערך הקריאה והדרישה והבקשה כך ערך גלוי אור ה' למטה בענייה כו' כמשל תלמיד השואל מרבו שלפי שאלתו דוקא ישיב לו ולא יותר וד"ל משא"כ גלוי אור שפע מרב לתלמיד מעצמו שלא על ידי שאלה שמגלה עצם חכמתו הרבה כמו שהיא בעצמותו אף על פי שהוא מלבישה בלבוש כלי התלמיד שיוכל גם הוא להשיג אבל אין זה רק דרך תפיסה והלבשה כאדם שלובש בלבוש כו' וכהתלבשות השכל במשל וכה"ג ולא דרך עו"ע כו' משא"כ השפע שבאה דרך עו"ע שאין זה ממהו' ועצמו' העילה המשפיע כלל רק לפי אופן שאלת המקבל לבד כנ"ל וד"ל. אך לפ"ז אינו מובן ענין תלמיד המחכים את רבו מאחר שהתשובה אינו רק לפי צמצום השאלה איך מזה יבוא תוס' התחכמות בעצם חכמת רבו כו'. דמחכים משמע שמפעיל תוס' חכמה בעצם כח חכמתו כי מחכים לשון מפעיל כידוע אבל הענין הוא דשאלת התלמיד גם שמצומצמת מאד ואין לה ערוך לגבי עצם דבר החכמה הזאת שברבו מכל מקום כשצריך לתרץ קושיתו ושאלתו בחכמה זו בהכרח שיתחדש חידוש שכל אחר מכח המשכיל ההיולי שברבו לעצמות משכילו בחכמה זו וזהו הנק' מחכים אף על פי שהתירוץ והתשובה מתצמצמת אחר כך רק לפי צימצום קטנות השאלה כנ"ל אמנם גם בחינת מחכים זה אינו רק לענין דבר החכמה הזאת הבאה בבחינת השפעה למטה בזה מחכימו התלמיד בשאלותיו כו' אבל לענין עצם החכמה הזאת כמו שהיא בעצמותה בכח עצם חכמתו אינו נקרא מחכים כלל וראיה ממה דלא קאים תלמיד אדעתיה דרביה (ומה שאמרו ומתלמידי יותר מכולן משמע דמחכים זה הוא גם בעצם כח חכמתו כמו שהוא בעצמותו ממש הוא יותר ממה שקיבל מרבותיו דלא קאים אדעתיה דרביה וגם ממה דקאים אדעתיה דרבותיו יותר קיבל מתלמידיו לפי שגורמים תוספת אור בעצם כח המשכיל ההיולי הכללי ומה שקיבל מרבותיו אינו רק פרטי הארותם אך על כל

קא, א

זה אין מחכים זה ערך לגבי תוספת הארת כח עצם חכמתו מלמעלה למטה וכמו וה' נתן חכמה לשלמה או כמה יהב חכמתא לחכימין וכה"ג שהוא בבחי' א"ס כו' משא"כ תלמיד המחכים את רבו שהוא בא בשיעור ומדה וד"ל):

(ג) והנה יש עוד משל שני לענין יחוד משפיע ומקבל בהפרש בין עליות המקבל לגבי המשפיע ובין ירידת המשפיע לגבי המקבל כנ"ל והוא מענין קירוב ודיבוק השמש והירח שהירח לית לה מגרמ' כלום ומקבלת אור מאור וזיו השמש כידוע דגם שהלבנה אורה בעצם אור ספירי אבל אין בה כח המאיר להאיר למטה כלל וכלל כ"א כאשר מקבלת מאור השמש המאיר בכל חלקיה אז תאיר גם היא כידוע. והנה ידוע שהלבנה במילואה אינו אלא בחצי החדש דוק' שאז יאיר אור השמש בכל חלקי כדור הירח שכנגד השמש מפני שמתקרבת ביותר אל השמש ובתחלת החדש ובסופו שהיא מתרחקת מן השמש ולא יאיר אור השמש בכל חלקיה רק בחלק הקטן שבה אז הוא מיעוט הירח עד שאין בה אור המאיר רק כנקודה אחד לבד כידוע וזה תלוי באופן וסיבת סיבוב מהלך הלבנה למול ונגד השמש בקירוב או בריחוק לפי אופן הריחוק או הקירוב כן יהיה אופן רבוי אורה או מיעוט אורה לא יוסיף ולא יגרע אפי' כמלא נימא כידוע ונמצא שיש באור הלבנה שינויי' תמיד לפעמים בקטנות האור ולפעמים בגדלות האור כי בכל חדש וחדש מתרחקת ומתקרבת מעט מעט וכן חוזר חלילה כו' אבל במאור השמש אין בו שום שנוי כלל כי תמיד מאיר אורו בכל חלקיו בלי הפרש כלל בין זמן לזמן וגם מצידו לא יבצר להאיר בגלגל הירח בכל חלקיה בכל עת וזמן בלי שום מניעה ועיכוב כלל וכלל רק מה שהשנוי בא בירח מזמן לזמן אין זה מצד השמש רק מצד הירח מפני שהלבנה לפעמים מתקרבת ביותר כמו בחצי החדש ואין זה אלא פעם א' בחדש ואח"כ מתרחקת מעט מעט וממיל' לא יאיר אור השמש בכל חלקי כדור' רק בחלק מצומצ' לפי ערך ריחוקה כו' והטעם הוא לפי שהלבנה אין בה אור עצמי רק היא

קא, ב

בחי' מקבל אור וכל בחי' מקבל הוא בבחי' השפלות בערך ואין בו כח ועוז להתקרב תמיד אל המשפיע ולקבל תמיד אורו הגדול כמו תלמיד שבוש לגשת לקבל רק בעת מן העתים (וכמו הכלה הופכת פניה וכמ"ש בזוהר) וכך הלבנה בסיבובה אין בה כח לסבב תמיד בקירוב לסיבוב גלגל השמש לכוון לנקודת מרכזו בכל עת כ"א פעם א' בחודש בלבד ואח"כ מתרחקת והולכת מעט מעט וחוזרת ומתקרבת מעט מעט כו' ולכך יש בה עליות וירידות תמיד משא"כ השמש שהוא בחי' אור משפיע אין בו שנוי בכל עת וזמן הוא מאיר בשוה כו' וה"ז עולה בסיגנון א' עם משל הראשון הנ"ל בהפרש שבין עליות התחתון לגבי העליון שא"א לו לעלו' בכל זמן ועת כ"א אחר ההכנה הראוי משא"כ ירידת אור העליון אין שום מניעה כו' (אך במשל הראשון מובן שירידת המשפיע גבוה מעליות המקבל וזה אינו מובן במשל השמש והירח שהרי אין הפרש בין עליות הירח כשמתקרב לשמש שמקבל אור השמש בעצמו בין הארת אור השמש מעצמו בירח כו' אמנם דבר זה מובן ממ"ש אז ידבר יהושע לה' כו' שמש בגבעון דום וירח בעמק כו' לפי שהסיבוב והילוך השמש והירח הוא סיבת ענין קירוב וריחוק כו' אבל בעמדם הוא יחוד תמידי בלי הפסק כמ"ש לעתיד לא יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף כו' ומזה יובן ענין הארת המשפיע מעצמו בלי העלאת מ"נ דמקבל וד"ל) ולכך אמר ולא הי' לפניו ואחריו כו' דגם שהיו ב' מאורות בשוה היו מסבבים בהילוך וכן לעתיד לא יבוא עוד שמשך כו' אבל עמידת השמש והירח הוא למעלה מבחי' השפעה למטה רק היחוד בעצמותם לבד וז"ש עד יקום גוי אויביו וכמ"ש במ"א וד"ל:

(ד) והנמשל מב' משלים הנ' יובן למעלה בבחי' משפיע ומקבל שהוא בחי' סוכ"ע ובחי' ממלא כ"ע בכלל דהנה ידוע שבחי' מל' דאצי' בבי"ע הוא בחי' ממכ"ע ונמשל לירח שיש בה שנוים לפעמים היא במילואה. כשמקבלת בכל ע"ס משמשא שהוא שם הוי"ה דז"א דאצי' כמ"ש בזוהר דהמל' שנק' סיהרא

קא, ג

לית לה מגרמה כלום כו' וזהו המאור הקטן לממשלת הלילה כו' ולפעמים אינה רק בחי' נקודא תחת היסוד ובפעם א' בחדש דים לכנ"י שיקבלו פני אביהם שבשמים שהוא בחי' הוי"ה דז"א כידוע בענין קידוש הלבנה וכל זה השנוי מצד בחי' המקבל שהן כנ"י שהוא בחי' לבנה או כמשל הראשון הנ' בעליות התחתון לגבי העליון שלא בכל עת יכול לעלות ויש בזה כמה מדריגות חלוקות לפי אופן העלאת מ"נ דכנ"י באופן הקירוב והריחוק כו' אבל בחי' הארת אור עליון דשם הוי"ה במל' מלמעלה למטה אין בזה שנוי כלל דלעולם יוכל לירד להאיר מלמעלה למטה בלי שום מניעה כלל וכלל מאחר שמאיר ובא מצד עצמו בלבד בלי סיבת העלאת מ"נ מלמטה כלל וד"ל. וע"פ כל זה יובן ג"כ שרש ענין בקשת משה במ"ש ואתחנן אל ה' כו' שיש בו ב' פירושי' ענין חנם וענין חן כו' שהמכוון בזה שיהי' הארת אור פני מלך מלמעלה למטה מצד עצמו בלתי סיבת אתדל"ת בהעלאת מ"נ כלל כנ"ל דהנה מובן מכל הב' משלים הנ"ל למעלה ג"כ בבחי' ממלא וסובב שזהו בחי' הוי"ה ואלקים בחי' זו"נ דאצי' שנק' קודשא בריך הוא ושכינתי' כידוע שכל עיקר המשכת גלוי אור ושפע הבאה משם הוי"ה בחי' סובב לשם אלקי' בחי' ממלא הוא ע"י בחי' העלאת מ"נ דשם אלקים שתלויה באופן העלאת מ"נ דכנ"י במעשה התחתונים שלפעמים שם אלקי' הוא בבחי' קטנות מאד שמעורר הדינין קשין כמו ענין פגימת הלבנה כידוע מפני עונות הדור דלא אכשר דרי וגורמים במעשיהם בחי' צמצום והסתלקות אור האלקי עד שהוא בתכלית ההסתר רק כנקודה א' כו' כמ"ש אתה אל מסתתר כמשל ריחוק הלבנה מן השמש ביותר כו' או כמשל הראשון בעליי' התחתון לגבי העליון שלא יוכל לעלות מפני הסתר דרכי המסילות או מצד פגימת עצמו ולבושיו וכה"ג וד"ל ולפעמים שם אלקים בבחי' הגדלות בציור פרצוף בכל ע"ס דמל' והוא כאשר יש העלאת מ"ן בתשובה ומע"ט דכנ"י שמעוררי' לבחי' מל' דאצי' בחי' שם אלקי' שיהי' עולה מעלה מעל' בבחי' קירוב גדול לקבל

קא, ד

אור ושפע בכל ע"ס שלה מבחי' שם הוי"ה דאצי' כמ"ש בזוהר בפי' אלקי' אל דמי לך כו' דקארי תדיר לנהורא עילאה כו' ומתייחד שם אלקי' בשם הוי"ה בבחי' יחוד גמור פב"פ כו' כמשל קירוב הלבנה עם השמש במלואה כנ"ל או כמשל עליות התחתון לגבי העליון אחר הזדככות שלו בתכלית ומקבל מאור העליון כמו שהוא במקומו כו' (ולמעל' היינו בחי' ביטול היש דבריאה בבחי' אין דאצי' ממש והי' כמוהו לקבל בבחי' אצי' והוא עליות מל' דאצי' שבבריאה לבחי' אצילות להתייחד בז"א פב"פ בבחי' האצי' כידוע אבל ענין סמיכת גאולה לתפלה שהיחוד דזו"נ בהיכל ק"ק דבריאה בלבד הרי אין כאן רק בחי' האחרונה שבז"א שיורד למטה בהיכל ק"ק דבריאה והמל' עולה שם בתכלית העילוי כמשל ב' בנ"א עליון ותחתון שמתחברים באמצע הסולם זה עולה עד החצי וזה יורד עד החצי משא"כ בעליו' התחתון לגבי העליון במקומו ממש להתייחד עמו כו' כמ"ש במ"א וד"ל אבל בחי' הארת אור ושפע משם הוי"ה לשם אלקי' הבא מעצמו שלא ע"י העלאת מ"ן דשם אלקים כלל הרי הוא למעלה הרבה במדריגה מאור ושפע הבא מהוי"ה לאלקי' ע"י העלאת מ"ן מפני ב' טעמים הא' מצד עצם האור והשפע שהוא במעלה ומדריגה נבדלת בערך כשבאה רק מצד בחי' העצמו' לבד שהיא בחי' עצמו' אור דהוי"ה המשפיע ממש שא"א לשם אלקי' בחי' מקבל להגיע שם גם בעלותו בתכלית העילוי שלו כמובן ממשל הנ"ל שגם לאחר הזדככות בתכלית השלימות של המקבל לא יגיע רק לבחי' היותר אחרונה שבמשפיע שיורד ומתצמצם רק לפי אופן העלאת מ"ן דמקבל כשאלתו ובקשתו כו' מאחר שאין השפע נמשך מן המשפיע רק כדי צימצום קבלת המקבל כו' משא"כ בחי' אור השפע דמשפיע שיורד מעצמו וחפצו שחפץ לבא לידי גילוי עצמותו שלא לפי ערך קבלת המקבל אע"פ שהמשפיע מתצמצם ומתלבש כפי אופן כלי המקבל בלבד כו' מ"מ הוא גבוה מאד נעלה מאור ושפע דמשפיע בשביל המקבל מאחר שהוא עצם אור המשפיע שאינו בא בשביל

קב, א

שפע למקבל כו' וד"ל) (והיינו למעלה גם מביטול היש דמל' לאין באצי' ביחוד פב"פ כו' שאינו גורם רק המשכת מ"ד מאין דז"א כו' אבל אין זה ערך לגבי בחי' עצם האין האמיתי כמו שהוא ממש שאין העלאת מ"ן דביטול היש לאין מגיע לשם כלל מטעם הנ"ל וד"ל). והטעם הב' מצד תמידות ההשפעה בלי שום מניעה ועיכוב כלל ואין בו שינוי כלל שבירידת השפע הבא מעצמו' שם הוי"ה בלא העלאת מ"ן דאלקי' אין בו שינוי והפסק לעולם כי גם אם מעשה התחתונים לא טובים ואינ' ראויים כלל לגילוי אלקות אדרבה כו' מ"מ יכול אור העליון דשם הוי"ה דאצי' לירד להתצמצם בכנ"י כמה שכתוב וגם בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים כו' וכמארז"ל גלו לאדום שכינה עמהם כו' וכמו במ"ת שנא' וירד ה' על הר סיני כנ"ל דאין מעשיהם תופס מקום כלל לעשות בו שינוי מאחר שיורד מצד עצמו לבד מי ימנע לו כו' דקמי' כחשיכה כאורה כו' משא"כ אור ושפע הבאה משם הויה דאצי' לאלקי' שבבי"ע ע"י העלאת מ"ן דבי"ע שיש בו שינוי' עליות וירידות קטנות וגדלו' כמובן מן ב' המשלים הנ"ל וכמ"ש בזהר ע"פ ואל יבא בכל עת כו' האי עת או סלקא או נחתא בגיניהון דישראל כו' לפי אופן העלאת מ"ן שלהם כנ"ל וד"ל):

(ה) ובכל זה הרי מובן שרש ענין המכוון של בקשת משה באמרו ואתחנן אל ה' לשון חנם ולשון חן ושניהם ענין אחד והוא שיאיר הוי' פניו מאצי' לבי"ע מצד עצמו כי חפץ חסד הוא רק מצד עצמו עצם הטוב שהוא למעלה הרבה מבחי' הארת אור משם הויה לפי אופן ערך העלאת מ"ן דשם אלקים שרש כנ"י למטה וכו' והיינו ענין חנם בלא טעם כלל גם כשאין ישראל ראוים כלל לכך כו' וכן פי' חן כמו הנושא חן בלא טעם לדבר כלל כו' וכנ"ל ואז יהיה קירוב נצחי לישראל בא"י ובבנין בהמ"ק שלא יחרב לעולם ולא יבואו בשעבוד מלכיות לעולם מטעם הנ"ל שבירידת האור מן המשפיע מצד עצמו אין לזה ביטול והפסק מצד התחתונים כלל

קב, ב

כו' וזהו שהיה משה מבקש שיכנס הוא לא"י ויכנסו ישראל על ידו דווקא משום דפני משה כפני חמה בבחינת שם הוי' שנקרא שמשא כנ"ל וכמשל השמש שאין מניעה לו לזרוח אורו בתמידות בכל חלקי הירח כנ"ל כמ"כ לא היה שום מניעה ועיכוב לגלוי אור הוי' בבהמ"ק בשום פעם גם כשלא אכשר דרי אם היה משה מכניסם לארץ ישראל משום דפני משה כפני חמה דוקא משא"כ יהושע שמקבל מפני משה כמו הלבנ' שמקבל' מהשמש וע"כ פני יהושע כפני לבנ' שלפעמי' מתקרב' לשמש ומאירה בכל חלקיה ולפעמי' מתרחקת בתכלית כו' וכך ע"י יהושע שהכניסם לארץ ישראל לא היו כל הזמנים שוין שלפעמים היו כנ"י במעלה ומדריגה עליונה כמו בימי דוד ושלמה דקיימא סיהרא באשלמותא בבחינת מלוי הלבנה שהוא בכל עשר ספירות דמל' כו' ולפעמים היו בתכלי' הקטנות והריחוק כמו בגלות בית ראשון וכן בבית שני חזר בנין המל' ואח"כ נחרב ובאו בגלות כו' וזהו דרך כלל ודרך פרט הי' בחי' עליות וירידות בכל דור גם בימי השופטים ובימי שאול ודוד ובכל ימות מלכי ישראל כו' ועד ימוהמ"ש אין לך כל דור ודור שאין בו שנוי ותמורת עליות וירידו' כמשל קירוב וריחוק הלבנה בכל חדש וחדש כו' וד"ל. (או כפי משל עליות התחתון לגבי העליון שלפעמים עולה ולפעמים יורד כשאינו ראוי כמשל העולה בהר גבוה שאם אין יכול לעלות ממילא נופל ויורד למטה כו' וחוזר ועולה כו'). אך לא פעל משה בקשתו זאת משום דסוף מעשה דווקא במחשבה תחלה והוא בחי' פני לבנה בחי' שם אלקי' כשיהי' בבחי' קטנות וגדלו' עי"ז דוקא יהי' עליות המל' באלף הז' למעלה משם הוי' כמ"ש אשת חיל עטרת בעלה נקבה תסובב גבר משום דנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן כידוע וד"ל:

(ו) וזהו אעברה נא ואראה את הארץ הטובה כו' את ההר הטוב הזה כו'. כי הנה ענין המשל הנ"ל בעליון ותחתון שיש שני דרכי' באופן התחברותם אם בעליו' התחתון לגבי עליון או בירידת העליון לגבי

קב, ג

התחתון כל זה יש ג"כ בנמשל בעבודת ה' בשרש ענין התורה והתפל' שההפרש ביניה' הוא שהתורה נק' דרך הויה שבה יורד שם הויה מלמעלה למטה מעצמו שלא על ידי אתדל"ת בהעלאת מ"ן כלל וכמו במ"ת דכתיב וירד הוי' מעצמו ודבריו חיים וקיימים גם בכל דור כשאדם מדבר דבר ה' בדברי תורה נמשך אור ה' מעצמו למטה אבל שרש התפלה הוא בבחי' העלאת מ"ן מלמטה למעלה דווקא וע"כ נק' התפלה סולם כמ"ש בזוהר ע"פ סולם מוצב ארצה כו' וגם בחי' הירידות וההמשכות שבח"י ברכות ש"ע אינו רק לפי ערך העלאת מ"נ דוקא כמשל שאל' התלמיד שמשיבין לו רק לפי שאלתו כנ"ל בענין יעננו ביום קראנו כו' וזהו שרש ענין התפלה כידוע שהתפלה עיקרה בחי' שפיכו' נפש וכמה שכתוב ואשפוך את נפשי כו' וכמ"ש בפע"ח וד"ל. ולזה הטעם גזרו אומר דמי שתורתו אומנתו פטור מן התפלה וטעם ושרש הדברים יובן בהקדם שרש ענין התפלה להיות ידוע שעיקר התפלה הוא בחי' הדביקות והמשכות הנפש בתשוקה והתלהבות נפלאה לה' לבדו בשלהובי דרחימות' ברשפי אש התשוקה בבחי' הסתלקות וכלות הנפש כמ"ש כלתה נפשי וזהו עיקר ענין העלאת מ"נ כידוע שעולה מלמטה למעלה בבחי' אור חוזר דוקא וכמו ואל אישך תשוקתך וע"כ עיקר ושרש התפלה הוא בבחי' המל' וכמ"ש ואני תפלה כו' .. והנה ידוע שכל תשוקה ברשפי אש אינו אלא מרחוק דוק' אשר לזאת תכלה נפשו אליו להשיגו ולדבוק בו כמו ואל אישך תשוקתך כשהוא מרחוק תשוקתה להתחבר ולהתיחד עמו בקירוב כו' אבל כאשר המשפיע מקרוב ונותן ומשפיע למקבל בטלה תשוקת המקבל ברשפי אש וכמ"ש אתבסמת נוק' כו' אדרבה אז המקבל בבחי' בטול בהעדר הרגשת עצמותו מכל וכל כו' וכמו התלמיד בבואו בקירוב לקבל שבא לכלל ביטול במציאות כו' ולא יתכן אז התשוקה כו' וכמ"ש במ"א באריכות. וכמו כן יובן שרש ענין התורה שהיא למעלה ממדרגת התפלה שהתפל' היא בחי' הצמאון ברשפי אש

קב, ד

התשוקה מלמטה למעלה שזהו בא מצד הריחוק של המקבל ברצותו לעלות ולהתייחד עם המשפיע כנ"ל אבל שרש התורה הוא בחי' החכמה שהוא בחי' מ"ה והוא מדריגת משה שאמר ונחנו מ"ה בבחי' ראיה מקרוב בחי' ביטול במציאות מכל וכל שהוא בא מצד בחי' עוצם הקירוב אל המשפיע ולהיות ששרש התורה הוא בחי' ההמשכה מעצמו' המשפיע בקירוב מלמעלה למטה וע"כ נמשלה התורה כמים שיורדים מגבוה לנמוך וכמ"ש הוי כל צמא לכו למים שאחר הצמאון שבתפלה לכו למים הוא בחי' המשכת אור דתורה כו' וזה היה עיקר מדריגת משה דכתיב בו כי מן המים משיתהו מים דאוריית' כו' כידוע ולזה אמרו דשכינה היתה מדברת מתוך גרונו של משה מדברת מאיליו וממיל' בבחי' ביטול וכמ"ש ואשים דברי בפיך כו' שאינו רק כלי לדבר דבר ה' וכמ"ש המגיד אני המשנה המדברת בפיך כו' וכמ"ש במ"א וד"ל:

(ז) וזהו הטעם שאמרו דמי שתורתו אומנתו פטור מן התפלה ומשום דשרש התורה הוא בחי' גלוי אא"ס ברצונו וחכמתו העצמיו' שכך רצונו מצד עצמו בלי אתדל"ת והעלאת מ"ן כלל וכידוע דהתורה קדמה לעולם כמ"ש ואהי' אצלו אמון כו' וא"כ הרי ע"י דבר ה' בד"ת נמשך רצון וחפץ ה' עצמו מלמעלה למטה שלא ע"י העלאת מ"נ כלל ולכך פטור מן התפלה שהתפלה אינה אלא בחי' העלאת מ"נ מלמטה למעלה כדי לעורר מלמעלה למטה להיות רצון העליון נמשך למטה באמרו יהי רצון מלפניך וכה"ג וע"י התורה נמשך רצון העליון מצד עצמו ואין צריך לעוררו בהעלאת מ"ן כלל וד"ל. אך עדיין יש להבין מה שאמר דפטור מן התפלה דמשמע שיש בכלל מאתים מנה ונכלל גם התפלה במצות ת"ת ולפי הנ"ל אין מבחי' התפלה שהיא העלאת מ"ן במצות ת"ת כלל. ועוד יש להבין מה שאמרו מי שתורתו אומנתו כו' אומנתו דוק' מהו אומנתו אמנם הנה הענין הוא דבאמ' הרי גם בתפלה יש בחי' המשכות גלוי אלקות בבחי' הירידה מלמעלה למטה

קג, א

בח"י ברכו' באמרו ברוך אתה הוי' כו' כידוע אך כל מה שנמשך ע"י ח"י ברכות דשמונה עשרה נק' חיי שעה שהוא בבחי' המל' בבחי' ממלא בחי' שם אלקים כח הפועל האלקי בבי"ע עד שנמשך רפואה ופרנסה גשמי' באמרו רפאנו ברך עלינו וכה"ג והתורה נק' חיי עולם אילנא דחיי כמ"ש עץ חיים היא שהיא בבחי' המשכות דשם הוי' דז"א דאצי' בבחי' מדות עליונות שהן שרש ומקור לבחי' המל' שם אלקים והוא בדברו בד"ת במדות שבתורה כשר פסול טמא טהור כו' וע"כ ממילא ומאיליו נמשך גילוי אור שם הוי' דז"א בדברו ד"ת בלא העלאת מ"ן כלל מפני שהוא למעלה מבחי' מקור לבי"ע כו' רק מעצמו נמשך כמו במ"ת דכתיב וירד ה' כו' כנ"ל ודבריו חיים וקיימים בכל דבר ה' באמרו זה כשר כו' ונמצא שדברי תורה נק' כלי אומנות שעל ידו נמשך אור שם הוי' מלמעלה למטה ועל כן מי שתורתו אומנתו פטור מן התפלה מפני שיש בכלל מאתים מנה דכל מה שנמשך בח"י ברכות דשמונה עשרה ע"י העלאת מ"ן נכלל בהמשכת עליונות דהויה דז"א ע"י התור' כי שם אלקים נכלל בשם הוי' כטפל לגבי עיקר כידוע וזהו שאמר למי שהאריך בתפלה ביותר מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה דחיי שעה בחי' המל' נכלל בחיי עולם דז"א כו' משום שאין ערוך כלל לגלוי המשכה הבאה ע"י העלאת מ"ן בבחי' ביטול היש לאין לגבי גלוי המשכה הבאה מצד עצמו בלתי התעוררות הכנה והעלאה מלמטה כנ"ל באריכות וד"ל ומה שקורא לתורה בשם אומנות דוק' וכמ"ש ואהי' אצלו אמון היינו משום דבחכמה אתברירו דוק' דגם בירור דבחי' בטול התפלה בבחי' בטול היש לאין לאהפכא חשוכא לנהור' היינו בשם מ"ה דחכמה שבתורה אתברירו באמרו זה כשר וזה פסול כו' כמ"ש להבדיל בין הטמא כו' כמו עד"מ בכלי אומנות שמתקן הכלי שיהיה כפי הצריך ועושה מדומם גולמי כלים מכלים שונים כו' כך האומנות דתורה ברמ"ח מ"ע כלים מכלים שונים מדברים דנוגה כו' וד"ל. וזהו פרנסתו להרויח כי מעלה ומברר מבחי' נוגה ניצוצות קדושות הרבה והיינו מי שתורתו

קג, ב

אומנתו פרנסתו לברר בירורים דנוגה כמו רב יהודא דכולא תנויי בנזיקין הוה כמ"ש במ"א. וזהו רק בבחי' המשכה מלמעלה למטה בחי' גלוי רצון ה' וחכמתו למטה בדברי' תחתוני' דנוגה לבררם זה כשר כו' ובזה נכלל בחי' הבירור דשם ב"ן שבתפלה בהכנה והעלאת מ"ן כביטול מנה במאתים כו' וכמ"ש למעלה דגלוי אור המשפיע מצד עצמו למעלה גם מבחי' בטול היש לאין אלא הוא בחי' האין האמיתי עצמו כו' וכמ"ש במ"א בענין מאלמים אלומים כו' קמה אלומתי כו' וד"ל. ולזה היה רבי יהודא הנשיא מעביר ידיו ע"ג עיניו בפסוק ראשון דק"ש כי היה תורתו אומנתו כו' וכן רב יהודא מצלי לשלשים יום ורבי חייא אמר מיומא לא איכוונית בתפלה כו' ועד"ז היה שכינה מדברת מתוך גרונו של משה בדברו בד"ת שהשכינה בחי' המל' תושבע"פ קרינן לה היה כטפל בבחי' בטול לגבי שם הוי' שרש נשמת משה כנ"ל וכמ"ש ואשים דברי בפיך כו'. וזהו שאמר משה אעברה נא כו' כי הנה מבואר למעלה שכל עיקר כוונת משה בבקשתו היה רק שיהיה בחי' גלוי אור שם הוי' דאצי' לבי"ע מלמעלה תמיד מצד עצמו ממילא ומאליו ולא יצטרך לבוא ע"י העלאת מ"ן כלל בכדי שלא יהיה שנוי והפסק לעולם כנ"ל ולזה רצה משה שיהיה מדריגת ישראל במצות ת"ת עיקר להיות בבחי' תורתו אומנתו רק בבחי' ההמשכה מלמעלה למטה שהוא בחי' עצמות הרצון וחכמה שבתורה שא"צ להכנת המקבלים בהעלאת מ"ן דתפלה ולא יצטרכו לתפלה בהעלאת מ"ן כלל כדי שלא יהיה הפסק ושנוי כלל כענין מי שתורתו אומנתו שפטור מן התפלה כנ"ל וזהו שאמר אעברה נא ואראה פי' אעברה נא מלמעלה למטה בלבד מצד עצמות הרצון והחפץ העליון שבתורה שהיא רק בחי' ההמשכה מלמעלה למטה בלתי סיבת התעוררות ההכנה וההעלאת מ"ן מלמטה למעלה כלל מטעם הנ"ל וד"ל:

(ח) אך עדיין יש להבין מ"ש ואראה דווק' כו' אמנם הנה יש להקדים ענין א' הידוע בשרש נשמת משה דכתיב ביה ותרא אותו כי טוב הוא שזהו בבחי'

קג, ג

פנימיות יסוד אבא שהוא בחי' פנימית יסוד ע"י שנק' טוב כו' ולהיות כי ראה משה שא"א לו לפעול רצון ה' שיכנס לא"י וינחיל הוא לכנ"י את הארץ שהיה עי"ז בחי' המשכה מעצמו' שם הוי' תמיד בלי העלא' מ"נ כלל כנ"ל בקש משה בקשה קטנה שעכ"פ יראה את הארץ בעיניו ובראייתו בעיניו כל חלקי הארץ הטובה ע"י ראייתו זאת הי' ביכולתו ג"כ להמשיך מאור העצמות דהוי' בכנ"י לדורו' שיהי' נמשך מצד עצמו' ויורד למטה בלי אתדל"ת כלל ואע"פ שבודאי יותר טוב היה כשהיה הוא בעצמו מכניסם ומנחילם את הארץ אבל בראייתו בעיניו ג"כ היה מספיק לענין מדרגה זו. ודוגמא לדבר הזה יובן מענין מצות הראי' בג' רגלים דכתיב יראה כל זכורך את פני ה' כו' וכשם שבא לראות כו' משום דיש יתרון מעלה גדולה בראיה והסתכלו' עינים של המשפיע במקבל לפעמים יותר מגופו של יחוד שלהם שהרי ע"י הראיה נמשך לב המקבל אליו ביותר לפי שמשפיע בו בראיה והסתכלות זו אור גדול ביותר משהיה משפיע לו ביחוד ממש ודוגמא וראיה לדבר מענין הקבלת פני רבו ברגל שזהו יותר תועלת למקבל מגופו של ההשפעה שמקבל מרבו כל השנה מפני שבראיה שרואה פני רבו הוא מקבל מבחי' הכתר כו' כמ"ש במ"א באריכות וכמ"ש בע"ח בענין בת היענה והראה כו' וכמ"ש עיניך יונים וכמ"ש במ"א באריכות וד"ל וכך יובן במשה שהי' בחי' משפיע בכנ"י ושרשו בבחי' פנימיות ומקור החכמה עילאה דאצי' שהיא בבחי' פנימית הכת' כו' כנ"ל ועל ידי שהיה רואה כל ארץ ישראל שהוא בחי' המל' שנקרא ארץ הטובה בכל חלקיה היה משפיע בה בזה יותר מגופו של יחוד בכניסתו וביאתו בארץ כמו אור הלבנה שמאיר בה אור השמש בכל חלקי' ופני משה כפני חמה כנ"ל ולא היה עי"ז שום שינוי והפסק לעולם כמו שהשמש מאיר בלבנה בכל חלקי' בלתי שינוי כלל כנ"ל וד"ל. ושרש הדברים הוא מפני ששרש משה בפנימי' ע"י המאיר בחכמה ובינה והוא בחי' כתר חכמה בינה דאצי' סגול העליון כמ"ש והייתם לי סגולה ישראל עם סגולתו כו' ורצה משה שיהיה

קג, ד

נמשך ג' מדריגות הללו לכנסת ישראל שהוא בחי' המל' בתמידו' לפי שההשפע' וההמשכ' מג' ראשונות כח"ב כו' אין לזה הפסק וביטול לעולם וע"ז נאמר כי לא אדם הוא להנחם להיותו בחי' עצמו' הרצון כו' וכמ"ש במ"א וג' מדרגות הללו דכח"ב רצה משה להאירם במל' ע"י שיעבור ויראה בעיניו לא"י בכל חלקיה והוא כמ"ש באידר' זוטא דבאסתכלות' דא"א בז"א ממשיך שע"ה נהורין כו' כמ"ש יאר ה' פניו כו' וכמשל הארת פני רבו לתלמיד ברגל דכתיב ביה ראי' דוקא כנ"ל ועי"ז היה נמשך מבחי' חכמה עילאה דאורייתא בחכמה תתאה דמל' כנ"י בקביעות לדורות להיות יורד מעצמו בלי העלאת מ"ן כלל כענין תורתו אומנתו הנ"ל ואז לא יחרב בהמ"ק לעולם והיה להם קיום נצחי כנ"ל וד"ל:

וזהו שאמר אעברה נא ואראה את הארץ הטובה הזאת אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון ויש להבין מה שבתחלה א' הארץ הטובה לשון נוק' ואח"כ אמר ההר הטוב הזה ל' דכר וגם מהו והלבנון וגם מה שייך זה לתחלת דבריו כמ"ש אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה כו'. אך הנה ידוע שא"י נקר' ארץ כנען בתחלה והוא בחי' שם ב"ן קודם הבירור דז' מלכים דתוהו שהן ז' אומות הכנעני כו' ואחר הבירור נק' א"י והוא לאחר הבירור ע"י שם מ"ה דישראל כי שרית עם אלקים בחי' ב"ן כידוע ועוד עלי' שלישי' למל' שהוא שם ב"ן בבחי' הכתר שלמעלה מחכמה דמ"ה דז"א ואז נק' ארץ הטובה בבחי' נוק' דע"י והיינו שאמר אעברה נא ואראה את הארץ הטובה כי שרש משה בבחי' פנימי' יסוד דע"י שנק' טוב כמ"ש ותרא אותו כי טוב הוא כו' כנ"ל ובראיה זו היה פועל בה המשכה תמידית מבחי' כתר חכמה בינה דא"א מבחי' הפנימי' שאינו מלובש בנאצלי' כידוע בענין המתנשא מימות עולם חג"ת דא"א כו' וזהו שבתחלת דבריו אמר אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה שזה רק בחי' חו"ג דא"א כידוע בענין יד הגדולה

קד, א

ויד החזקה שהוציאם ממצרים כו' אשר מי אל בשמים ובארץ בחי' זו"נ ואו"א כו' ועתה אעבר' נא כו' להיות בחי' ג"ר כח"ב דא"א מאירים במל' שנק' ארץ הטובה ע"י שארא' בראיה בלבד עכ"פ כנ"ל ואז יהי' נק' ההר הטוב הזה והלבנון פי' ההר הטוב בחי' דכר הוא בחי' פנימית יסוד דע"י שרש נשמת משה כנ"ל ולהיות ידוע דחג"ת דע"י מלובשים בג"ר דא"א חסד דע"י בגלגלתא דא"א וגבורה בח"ס כו' וז"ש ירום ונשא וגבה מאד כמו שכתוב במ"א ומשה רצה שיהיה בחי' פנימי' ע"י שיאיר בכנ"י בתמידות כמ"ש יאר ה' פניו ממש לזה אמר והלבנון דבר נוסף על בחי' ומדריגות ההר הטוב הזה שהוא בחי' פנימי' יסוד דע"י שאינו כולל רק חג"ת דע"י אבל והלבנון הוא בחי' ג"ר כח"ב דע"י וכידוע בפי' לבנון שהוא בחי' לובן העליון בחי' התענוג הפשוט שמצד עצמותו ונק' שעשועי המלך בעצמותו כו' שלמעלה הרבה מבחי' התענוג והרצון להאציל שזה נמשך בחו"ב ומדות דע"י כו' וע"ז אמר המלך המרומם לבדו למעל' גם מהתנשאות מימות עולם שהוא ג"ר דא"א כו' וד"ל. ופי' לבנון הנה יש בו נו"ן כפופה ונו"ן פשוטה שהן בחי' חו"ב דע"י כידוע דנו"ן פשוטה הוא בבחי' בינה שהיא בבחי' ההתפשטות למטה בחי' גילוי ליש והשגה למקבלים ובחי' נו"ן כפופה הוא בחי' החכמה שבהעלם עדיין כו' ובחי' כתר דע"י הוא בחי' עצמו' התענוג הפשוט אשר עליהם כמו סגול עליון כו' וכידוע בענין שיר השירים אשר לשלמה כו' שיר פשוט שיר כפול כו' וז"ש והלבנון אין די בער וחיתו אין די עול' להיותו כלול מבחי' צומח וחי והכל בבחי' א"ס ממש כי ג"ר כח"ב דע"י סוף עולם הא"ס כידוע וד"ל וזהו ההר הטוב הזה בחי' צומח שבדומם הארץ שזהו רק בחי' יסוד והלבנון עץ עושה פרי למעל' בבחי' ג"ר דע"י כמ"ש צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה כו' וכמ"ש במ"א וד"ל. וזהו כמו לעתיד בבחי' משיח דכתיב ביה והריחו ביראת ה' דמורח ודאין בבחי' חוטמא דע"י מבחי' פנימית ג' ראשונות שבו כו' ולפי שזהו למעלה ממדריגת משה ג"כ שאינו אלא בחיצונית ג"ר דע"י כידוע בענין משה ומשיח.

קד, ב

שלזה אמר שלח נא כו' ע"כ ביקש מאד לראות עכ"פ ההר הטוב הזה והלבנון לתועלת עצמו יותר מתועלת ישראל כדי שיושלם בקומה שלימה בבחי' השלימות דעצמות אא"ס שבפנימית ג"ר דע"י ובלעדי זה לא היה לו שלימות וז"ש ותחסרה"ו מע"ט מאלקי' כו' וד"ל:

(ט) אך הנה גם בקשה זו שביקש משה אעברה נא ואראה לבדו לא חפץ ה' אלא צוה לו עלה ראש הפסגה ושא עיניך כו' וראה בעיניך מרחוק לבד כי לא תעבור את הירדן הזה כו' אלא צו את יהושע וחזקהו כי הוא יעבור כו' וזהו דבר פלא לכאורה דאם פעל משה בקשתו בראיה לראות עכ"פ למה לא חפץ ה' שיראנה מקרוב בכניסתו לארץ אלא דוקא מרחוק יראנה כו'. אך הענין הוא דאם היה משה נכנס לא"י לראותה מקרוב הי' פועל בחי' ההמשכה התמידי' מבחי' ג"ר דע"י מעצמו' הרצון הפשוט בלי יצטרכו לבחי' העלאת מ"ן מלמטה למעלה כלל ובזה לא חפץ ה' משום דסוף מעשה דווקא עלה במחשבה ורצון הפשוט בתחלה דהיינו להיות לו דירה בתחתונים ע"י בחי' העלאת מ"ן שלהם דוקא בבחי' ביטול היש לאין לאכפי' כו' ע"כ לא חפץ ה' בכניסת משה גם לראות לא"י שעי"ז יהיה בחי' ביטול היש לאין ממיל' שלא ע"י העלאת מ"ן כלל כנ"ל בענין תורתו אומנתו כו' שיש בכלל מאתים מנה כו' ולזה הטעם לא חפץ ה' בזה והשיב לו רב לך אל תוסף דבר כו' פי' אותה המדריגה דבחי' תורתו אומנתו להיות ההמשכה מלמעלה תמיד מצד בחי' העצמו' לבד רב לך ולכיוצא בך דוקא שהן בבחי' משה כמו בכל דור ודור שיש יחידי סגולה ראשי אלפי כו' שתורתם אומנתם כמו ר"י הנשיא ורשב"י בדורם ורב יהודה וכיוצא בו בדורו אבל כללות ההמון לא ניתן להם מדריגה זו מפני שעיקר חפץ ה' בהם הוא לברר ולהפוך מיש לאין בבחי' העלאת מ"ן מלמטה למעל' שזה עלה במחשבה תחלה רק ליחידי סגולה שכבר נברר חומר גופם בביטול היש לאין לגמרי וא"צ לעסוק בזה כלל להם ניתנה מדריגה הגבוה זו דבחי' תורתו אומנתו (ואע"פ שסוף מעשה עלה במחשבה תחלה

קד, ג

קאי גם ליחידי סגולה הענין הוא משום שהם בבחי' ג"ר כח"ב שלא היה בהן שבירה כלל ע"כ דוקא לבחי' גופא בחי' ז"ת שהן כללות ההמון קאי ענין סוף מעשה דוקא כו') אבל כללות ההמון שלא נברר חומר גופם בבחי' ביטול היש כו' להם דוק' ניתן בחי' ומדריגת דהעלאת מ"ן במס"נ בתפלה בהזדככות החומר ואינם פטורים מן התפלה כנ"ל כי לא יוכלו להגיע למדריגה הגבו' דתורתו אומנתו הנ"ל מפני חומר גופם שלא נברר עדיין מכל וכל כו' ולזה צוה לו עלה ראש הפסגה כו' לראות מרחוק לבד שבראיה זאת מרחוק יהיה תועלת לבחי' ההמשכה שמצד העצמו' לבד הנ"ל ביחידי סגולה שבכל דור ודור שמאיר בהם מבחי' משה שיוכלו להמשיך תמיד מלמעלה ע"י עסק תורתם בבחי' תורתו אומנתו הנ"ל בלי העלאת מ"ן כלל כנ"ל אבל לא חפץ ה' שיראה לא"י מקרוב בכל חלקיה כדי שיוכלו כל ההמון שיכנסו עמו להגיע למדריגת תורתו אומנתו בכל דור ודור גם בהיותם בלתי הזדככות בחומר גופם כי לא חפץ ה' בזה כי כך עלה במחשבה תחלה שיהי' בחי' בירור היש לאין בבחי' בירורים דרפ"ח כו' וזהו ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי ואמר עלה ראש כו' פי' למענכם דוקא היתה המניעה אשר לא חפץ ה' לעשות בקשתי כי אתם כללות ההמון צריכים לבחי' הבירורי' דרפ"ח בבחי' הזדככות החומר כו' אבל מצידי לא היה מניעה כלל לפעול בקשתי ולא היה מתעבר ה' למעני כי נברר חומר גופי לגמרי בבחי' ביטול היש כו' וא"צ לעסוק במדריגה זו דבחי' הבירורים דרפ"ח כו' אלא הי' בירור זה בא מאליו וממילא ע"י בחי' תורתו אומנתו מלמעלה למטה בלא העלאת מ"ן כלל וכנ"ל וד"ל:

(י) והנה אחר שראה משה שלא פעל בקשת הראיה מקרוב בביאתו וכניסתו לארץ רק מרחוק שאין התועלת רק ליחידי סגולה ולא לכללות ההמון שבל דור נתייעץ ונתחכם בעצמו איך להביא לכנ"י למדריגה דבחי' תורתו אומנתו הנ"ל ע"י העלאת מ"ן עכ"פ והוא מה שאמר להם פ' ק"ש שמע ישראל כו' אחר שלא פעל בקשתו

קד, ד

כמובן במה שאחר שאמר לו צו את יהושע כו' כי לא תעבור כו' אמר ועתה ישראל שמע אל החוקים כו' שזהו צווי בבחי' הבירורים דרפ"ח בא"י לאהפכא חשוכא כו' ע"י בחי' העלאת מ"ן דוקא עד שאמר להם פ' ק"ש שמע ישראל וידוע בפ' שמע שם ע' ע' רבתי שהוא לברר ברורין דרפ"ח כו' שנפלו מז' מלכין קדמאין דתוהו שהן מז"ת דבינה בחי' ס"ג כו' וע"י בחי' העלאת מ"ן דווקא בבירורים דרפ"ח בבחי' ביטול היש הנפרד שנפל בשבירה כו' יוכלו להגיע למדריגה הגבוה הנ"ל דתורתו אומנתו בחי' משה והיינו בחי' ישראל לי ראש שהוא ג"כ מעין המדריגה דבחי' מה דמשה וכמשי"ת בסמוך בעז"ה וד"ל. אבל בעוד שהי' בדעת משה לפעול בקשת הראי' מקרוב בתוך הארץ ממש לא היה צריך לבנ"י פ' ק"ש בבחי' הבירורים בהעלאת מ"ן כו' כי הרי מבואר למעל' שזה היה כל עיקר בקשת משה ליכנס לא"י כדי שעי"ז יהי' רק בחי' המשכת גילוי אור עצמו' א"ס ב"ה מלמעלה למטה בתמידות בלתי הצטרכות העלאת מ"ן מבירורים דרפ"ח כו' וד"ל. ומעתה מובן סדר הפסוק אעברה נא ואראה כו' ויתעבר ה' בי למענכם דוקא כנ"ל עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה כו' בראיה מרחוק לבד כו' מטעם הנ"ל וצו את יהושע כו' לפי שפני משה כפני חמה בבחי' שם הוי"ה דתיקון בחי' שם מ"ה כמ"ש מה שמו ומ"ה שם בנו כו' ושרשו מבחי' שם מ"ה החדש שבמצחא דא"ק שלמעלה מבחי' הבירורים דרפ"ח כו' אבל פני יהושע כפני לבנה בבחי' שם ב"ן ששרשו בבחי' ס"ג דנקודים עקודים כו' שנפל בשבירה וצריך לבא בבחי' הבירורים בבחי' ביטול היש הנפרד לאין כו' ואח"כ יבאו לבחי' מה דמשה בחי' ביטול האמיתי דאין האמיתי מצד עצמו וכמ"ש ונחנו מה מה בעצם כו' כמ"ש במ"א ולזה אמר לו וצו את יהושע דוקא שהוא ינחיל' את הארץ כי בחי' בירור זה בהעלאת מ"ן דבירורים דרפ"ח במדריגתו של יהושע הוא דוקא רק שצריך חיזוק משם מ"ה כפני חמה בפני לבנה וזהו וחזקהו אבל אתה לא תעבור כו' מטעם הנ"ל וד"ל:

קה, א

(יא) ומעתה יש להבין הטעם שפעל משה הראיה מרחוק עכ"פ באמרו לו עלה ראש הפסגה כו' ומהו עיקר ההפרש בין ראיה מקרוב לראיה מרחוק כו'. הענין הוא דבראיה מרחוק פועל ועושה בבחי' אור מקיף בהעלם לבד ולא בגילוי וע"י בחי' הראיה מקרוב פועל ועושה בבחי' אור פנימי בבחי' גילוי גמור כו' ולזה הטעם ע"י ראיה מרחוק לא פעל המשכה דתורתו אומנתו לדורות רק ליחידי סגולה שנק' ראשי אלפי ישראל כו' שהן בבחי' מקיף דכללות נ"י אבל ע"י ראיה מקרוב היה פועל בכל ההמון שיוכלו הכל להגיע למדריגה ולהיותו מאיר בבחי' גילוי גמור בבחי' או"פ הרי הוא מאיר לכל פרט ופרט שבכנ"י שהיא בציור קומה שלימה עד גם הנשמות שבבחי' עקביים ג"כ כמו הע"ה וקטני הערך כמו שהיה רואה בכל חלקי הארץ שהיא ג"כ בציור אדם דתיקון עין הארץ טבור הארץ כו' כמו בחי' הארת הנפש בכל אברי הגוף בפרט שנקרא בחי' א"פ כידוע אבל ע"י ראיה מרחוק לא המשיך רק בבחי' מקיף בהעלם שהוא רק בבחי' ג"ר כח"ב ראשי הדור (ולפי שלא היה שבירה כלל בבחי' ג"ר שנקרא רישא ע"כ פעל רצון ה' בראיה מרחוק עכ"פ אבל לא בראיה מקרוב שהיה פועל גם בבחי' ז"ת בחי' גופא כו') כמו ר"י הנשיא ור"י וכיוצא בהם לבד וד"ל ועוד זאת פעל בראיה מרחוק שגם מלבד ראשי הדור כל הרוצה ומשתדל ביגיעה רבה בעבודה זו דתורתו אומנתו הנ"ל שיוכלו להגיע לזה בכל דור ודור גם שיהיו משועבדים בגלות כו' דגם שאין זה רק בבחי' מקיף בהעלם מ"מ ע"י יגיעה רבה יוכל לעורר לבחי' מקיף זה כל המשתדל ביגיעה רבה כו' אבל בלא יגיעה כלל א"א להגיע לזה כ"א אותן נשמות גבוהות שעומדים במדריגה גבוה זו שהן בבחי' משה כידוע דאתפשטותיה דמשה בכל דור על יחידי סגולה כו' כמו שמצינו בגמ' שאמרו זל"ז משה שפיר קאמרת כו' משא"כ ע"י בחי' ראיה מקרוב שהיה פועל התגלות מדריגה זו בבחי' אור פנימי בכל נפש מישראל מגדול עד קטן כנ"ל הרי היה כל אדם זוכה לזה בלי יגיע' כלל וכלל וכדוגמא זו מצינו

קה, ב

שיהיה לעתיד דכתיב ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר כו' וכתיב ובאו במערות צורים כו' מפני פחד ה' כו' הרי יהיה בחי' ביטול האמיתי דבחי' מה דמשה הנ"ל שזהו בחי' תורתו אומנתו הנ"ל גם בכל בשר שהם כללו' ההמון של כל הברואים וכמ"ש וראו כל בשר כו' ובאו במערות כו' לפי שיהיה לעתיד בחי' התגלות גמור בבחי' א"פ מה שעכשיו מדריגת בחי' מ"ה דמשה בהעלם בבחי' מקיף לבד ע"כ כל בשר יהיה בו בחי' ביטול האמיתי הזה ממילא ומאליו שלא ע"י יגיעה והכנה בבחי' ביטול היש כלל וכמ"ש ובאו במערות צורים כו' מפני פחד ה' כו'. וזהו שאמר לו עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה כו' שהוא בחי' ראיה כללית לכלול לכל ד' קצוות א"י כאחד ולא בדרך פרט בכל חלקי הארץ כו' וד"ל (ובמ"א מבואר שראיה זו בלתי מוגבלת בראש וסוף כו' והוא בבחי' עצם כח הראיה קודם שבא בגבול והיינו ג"כ ענין בחי' מקיף כו' אבל מ"מ מוגבל בד' קצוות ימה וצפונה כו' כי המקיף ג"כ מגביל מסביב כהגבלת חומת העיר כו' וד"ל):

(יב) וזהו ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר. פי' בעת ההוא בהיות ידוע שבחי' המל' נקרא עת וכמ"ש בזהר ע"פ ואל יבא בכל עת אל הקודש וכ"ח עתים הן כ"ח אתוון דשם אדנ"י כו' לפי שבחי' המל' הוא שרש הזמן מלך מלך ימלוך כו' עבר הוה ועתיד להיות שהתהוו' העולמו' מאין ליש מבחי' המל' הוא בא בג' מדריגו' עולם שנה נפש שהוא בחי' זמן ומקום וכידוע בע"ח בענין מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורו' מפני ששרש הזמן הוא בבחי' נוקב' כו' וכן בזהר ע"פ עשה ירח למועדים כו' בחושבנא תליא כמ"ש עיניך ברכות בחשבון כו' וכידוע וזהו בעת ההוא שהוא בחי' המל' ומה שקורין ההיא בחיר"ק תחת הה"א שהוא לשון נקבה ובכתב נכתב ההוא בוי"ו ל' זכר ומאחר שהעת הוא בבחי' זמן דמל' בחי' נוק' דוקא למה נכתב בוי"ו ההוא הל"ל ההיא ביו"ד ל' נוק' הענין הוא כידוע בשרש ענין הקרי והכתיב שהוא בבחי' דכר ונוקב' ע"ד שאמרו לא כשהוא נכתב הוא נקרא נכתב

קה, ג

שם הוי' ונק' אדנ"י כו' לפי שבחי' המל' בחי' נוקב' הוא בחי' עולם הדיבור בקריאה בע"פ והכתב באותיו' ע"ג הקלף הוא בבחי' דכר וכידוע שתשב"כ הוא בבחי' ז"א ותשבע"פ בבחי' מל' וכמ"כ בקרי וכתיב שבתשב"כ ג"כ בחי' הקרי הוא בבחי' המל' והכתיב הוא בבחי' ז"א בחי' דכר וזהו שתיבת ההוא נכתב בוי"ו בחי' דכר כי בכתב שהוא בחי' דכר נוסף וי"ו על הה"א גם שהוא בחי' נוק' הנק' ע"ת מ"מ בעת ההוא בוי"ו כדי להמשיך ולחבר אור ושפע הדכר בנוקב' לפי שא"א לנוק' בלי קבלת שפע מדכורא כך א"א לבחי' ה"א תתא' דמל' בלא וי"ו דז"א וראיה מן אות הה"א עצמה שיש כמו וי"ו קטן בתוכה כמ"ש במ"א אבל בבחי' הקרי קורין ההיא דהיינו בחירי"ק תחת הה"א להיותו באמת בחי' נוק' כנ"ל והוי"ו הוא בהעלם בקריאה כו' וד"ל. ובכל התור' נכתב בעת ההו"א בוי"ו והקרי בחירי"ק כמו בפ' דברים ואומר אליכם בעת ההוא לאמר לא אוכל לבדי כו' ואצוה את שופטיכם בעת ההוא לאמר כו' ונלכוד את כל עריו בעת ההוא כו' ואצוה אתכם בעת ההוא כו' ואת יהושע צויתי בעת ההוא לאמר כו' וכהנה רבות וגם בנביאים בעת ההוא בוי"ו על הרוב רק באיזה מקומות נכתב ביו"ד וכמו שנמסר במסורה והוא כמו בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים כו' ביו"ד לפי שפני יהושע כפני לבנה בבחי' נוק' וכידוע בענין ה"א לחמא עניא די אכלו כו' ד' יו"ד בחי' נקודה תחל' ואח"כ נעשי' ד"ו כו' וד"ל:

(יג) והנה רצה משה להמשיך מבחי' כח"ב בחי' ג"ר דע"י במל' דאצי' שנק' עת ההוא כנ"ל דהיינו להמשיך בה בחי' כת"ר מל' וכידוע דכתר מל' איהו כתר עליון משום דנעוץ תחלתן בסופן כו' וזהו בעת ההוא לאמר פי' לאמר ע"י בחי' אמירה בדיבור בע"פ ההלכות והאגדות דתשבע"פ מל' קרינן לה שזהו בחי' גילוי רצון העליון הפשוט שנק' כתר עליון בכלל שבא לידי גילוי בדיבור ואמירה בפה בחי' המלכות והוא בחינת כת"ר מל' דאיהו כ"ע כו' וד"ל:

וביאור הדבר הנה מבואר

קה, ד

למעל' בענין תורתו אומנתו כו' שזהו בחי' המשכת עצמו' הרצון מצד עצמו שלא ע"י העלאת מ"ן בבחי' ביטול היש כי הוא תמיד בבחי' ביטול האמיתי דאי"ן ומ"ה העצמי מצד עצמו כמו ונחנו מ"ה כו'. ודוגמ' לזה מצינו ברשב"י שאמ' בחד קטירא אתקטרנא כו' ביה אחידא ביה להיטא כו' שלא היה צריך לכוון בתפלה בהכנה דהעלאת מ"ן במס"נ כו' כי היה תמיד דבוק למעלה בבחי' ביטול עצמי דאי"ן האמיתי כו' והיינו בחד קטירא בהתקשרות קשר א' בי' אחידנא תמיד בלי יפרד לעולם להיות גם לפרקים בבחינת ביטול היש אלא הוא כלול תמיד בבחי' האי"ן האמיתי מצד העצם כמ"ש ונחנו מ"ה מ"ה בעצם כו' כנ"ל וזהו עיקר ענין תורתו אומנתו שפטור מן התפלה כנ"ל שזהו ענין שכינה מדברת מתוך גרונו של משה כענין אני המשנה המדברת בפיך כו' שהוא בחי' תשבע"פ מל' קרינן לה כו' שנקרא שכינה שמדברת ממילא ומאליו בבחי' ביטול אמיתי בדבר הנבואה בפי הנביא כו' וכמ"ש ואשים דברי בפיך והיינו בעת ההיא לאמר ההלכות כו' ולהבין למה בדיבור דתשבע"פ דוק' נמשך בחי' הביטול האמיתי דבחי' מה העצמי הנ"ל הלא בחי' מ"ה זה העצמי גם בלא דיבור הוא נמצא בעצם שרשו בבחי' אי"ן האמיתי כו'. אך הענין הוא מובן עד"מ תחלה בגזירת מלך ב"ו כו' שנשמעין הכל לרצונו בבחינת ביטול גדול מכל וכל בכל אשר יגזור אומר כידוע וזהו עיקר כבוד מלכותו כשמקיימין ציווי מאמריו ודיבוריו כשיצוה בדיבו' כך וכך וזהו עיקר ההשתררות כידוע. אך באמת אין הדבור שלו עיקר הדבר כי הדיבור אינו אלא אותיות פשוטים היוצאי' מהבל הלב ומ"ש דבר מלך שלטון היינו מפני שבדיבור זה בא בגילוי לזולתו הרצון שלו והדיבור אינו אלא המגלה רצונו בלבד אבל הרצון הבא בגילוי בדיבור הוא עיקר וכל עיקר בחי' הביטול של העם אינו אלא לגבי הרצון הזה שנשמעי' לרצונו כו' וא"כ עיקר ההשתררות של מלכותו על עמו הוא רק ענין קיום רצונו דוקא רק שא"א לו לגלו' רצונו כ"א ע"י הדיבור אבל אם אין לו רצון

קו, א

עדיין לצוות איזה דבר מה לא כך ולא כך כו' אז באותה שעה לא נמצא מציאות ממשלה ומלוכה כלל בדבר מלך שלטון אלא כאשר עולה ברצונו בענין איזה דבר מה להיות כך וכך אז הדיבור שלו מגלה רצונו זה ונקרא התגלות רצון זה שבדיבור כשנשמעי' אליו בשם השתררו' ומלוכה ולפ"ז ג"כ יובן בכללו' ענין המלוכה שכאשר אין לו חפץ ורצון כלל להשתרר בקיום רצונו אז אינו מקבל עליו כלל בחי' ההשתררות והמלוכה בכללותה וצריכים להמשיך לו רצון וחפץ שיחפוץ בכללות ענין ההשתררו' והמלוכה (כמו דרך פרט כשאינו חפץ לגזור איזה רצון כו' כנ"ל) וזהו הנקרא כתר מלכות כי כשמכתירי' את המלך היינו שנק' כתר מלוכה להיות הכל נשמעי' בכל אשר יצוה וזהו קבל' העם כתר מלכותו ותחלה צריך שיקבל הוא הכתר על ראשו שזה מורה ענין חפצו ורצונו בכלל להיות מלך על עם דהיינו שחפץ ורוצה במלוכ' והשתררות וא"ל מה יועיל קבלת העם עול מלכותו אם הוא אינו חפץ כלל להיות מלך כו' וא"כ הרי מובן שבחי' המשכת הרצון להיות רוצה בהשתררות ומלוכה נקרא רצון לרצון שירצה ברצון זה של המלוכה להיות הכל נשמעים לרצונו כו' ויש כאן ג' מדרגות הא' כשכבר גוזר ברצונו דרך פרט שנקראת מלוכה והשתררות והכל נשמעי' לרצונו והב' כשאינו מולך עדיין ואינו גוזר שום רצון כלל רק שקיבל כתר מלוכה דהיינו שרוצה וחפץ להיו' מלך ומשתרר כנ' והג' כאשר עדיין אין לו רצון למלוך כלל רק שממשיכי' לו רצון וחפץ שיהיה רוצה למלוך כו' וד"ל:

(יד) והנמשל ממלכותא דארעא יובן בבחי' מלכות' דלעיל' בחי' מלכות שמים בבחי' כתר מל' דאצי' שהוא מקור למקור לבחי' המל' הבאה בגילוי בעולמות דבי"ע כמ"ש מלכותך מלכו' כ"ע כידוע. דהנה ידוע שבחי' ומדת מלכותו ית' הוא המקור לעולמות להוות אותם מאין ליש כו'. אך צריך להמשיך רצון לבחי' מלוכה זו שירצה ה' להיות מלך על עם כו' להיות שאין ערוך כלל וכלל לעולמות בע"ג הנפרדים לגבי אור האלקי שהוא בלתי הבע"ג

קו, ב

כו' הנק' כתר למלוכה וכתר מלוכה זו עושין המלאכים והנשמות בהעלאת מ"ן מלמטה למעלה כמ"ש ויתנו לך כתר מלוכה וכמ"ש בזהר ע"פ גבורי כח עושי דברו כו' דאזעירת גרמה כו' וע"י העלאת מ"ן דגבורי כח עושין לבנין המל' בבחי' הכתר מל' שנק' דברו להיות דבר מלך שלטון כו' וכן ע"י י' פסוקים דמלכיות שאנו אומ' בר"ה כמארז"ל אמר הקב"ה אמרו לפני מלכיות כו' וכמ"ש במ"א והמדרגה הג' שיהיה לו רצון לרצון זה של המלוכה שנק' כתר שבכתר הנה זה אינו אלא ע"י עסק התור' והמצות שע"ז אמרו בזמן שישראל עושין רצונו של מקום פי' רצונו של מקום וזמן דבי"ע הוא בחי' כתר מל' הנ"ל כאשר כבר יש לו רצון להיות מלך על עם כו' אך להמשיך רצון לרצון זה דהיינו שירצה ברצון זה של המלוכה הוא הנקרא עושין רצונו של מקום לעשות הרצון של המלוכה כו' והוא בחי' כתר שבכתר ודבר זה אינו אלא ע"י התורה והמצות והוא להיות ענין ובחי' המשכת הרצון העליון שע"י התו"מ הוא בחי' עצמיות הרצון הפשוט שבעצמות אא"ס ממש (שזה בבחי' תרי"ג ארחין דגלגלתא דא"א כו' שנק' פנימיו' הרצון וי"ג חוורת' דע"י שהיא הארת פנימיות התענוג הפשוט כו') ומשם נמשך בחי' הרצון וחפץ להיות רוצה במדת המלוכה. וזהו כאשר ישראל עושין רצונו של מקום בקיום התו"מ בבחי' ביטול לרצונו הפשוט מעוררי' משם להיות לו רצון למלוכה שנק' רצונו של מקום כו' וד"ל:

(טו) ומעתה יובן שרש ענין בחי' תורתו אומנתו למה הוא ע"י בחי' הדיבור בתשבע"פ דוקא כנ"ל להיו' ידוע דמתניתא מלכתא כמלך הגוזר ואו' לעשות כך ולא כך כו' כך המשנ' תגזור אומר זה כשר וזה פסול כו' וכן יקום והוא עיקר ענין תשבע"פ מל' קרינן לה וה"ז כמו המלך שמגלה רצונו שבעצמותו ממש בדיבו' בפה ואין הדיבור עיקר אלא הרצון שבו ונמצא שבחי' עצמות הרצון הפשוט שבתו"מ מתגל' רק בדיבור שבתשבע"פ כו' ובחי' ביטול אמיתי שנשמעי' לרצון הפשוט הוא בא

קו, ג

בגילוי בדיבור שבתשבע"פ דוקא שנק' דבר מלך כו' וכנ"ל במשל גזירת מלך ב"ו. ולהיות ידוע שבחי' עשרת הדברות הוא פנימיות הי' מאמרות לפי שי' הדברות הוא גילוי עצמות רצונו וי' מאמרות הוא רק גילוי חיצוניות רצונו במלוכה על עם כו' ע"כ הא בהא תלי' שאם נמשך הרצון העצמי בדיבור שבתורה שבע"פ כו' ממילא נמשך גילוי החיצוניות של הרצון להיות מצוה ומפקד בי' מאמרות להיות דבר מלך שלטון בחיצוניות ונמצא שגם שעיקר סיבת המשכת הרצון לרצון של המלוכה בחיצוניות די' מאמרות תלוי' בהמשכת הרצון העצמי שבתו"מ דוקא. וזהו ענין עושין רצונו של מקום כנ"ל והיינו שא' שהתנאי' עוסקי' בבנינו של עולם להיות מלך על עם כו' וז"ש בי מלכים ימלוכו כו' וד"ל. ולכך מי שתורתו אומנתו בבחי' המשכ' הרצון עצמו בחי' אי"ן ומ"ה האמיתי הוא צריך לבא בבחי' גלוי בדיבור בתשבע"פ בהלכו' ואגדות שנק' מלכתא כדי להיות מקור פנימי להתעוררו' רצון לרצון של המלוכה דלעילא כו' והוא כאשר יגזור בגילוי הרצון לומר זה כשר כו' וזהו שהיתה שכינ' מדברת מתוך גרונו של משה כו' כמו אני המשנה כו' ולכך אמרו מאן מלכי רבנן דתשבע"פ דוקא כמ"ש דבר מלך שלטון כו' כמו שאמר כשגגה שיצא מלפני השליט כו' משום דמתניתין מלכתא כו' אבל הדיבו' טפל כו' וכמ"ש ואשים דברי בפיך כו' וד"ל:

וזהו ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר. להיות שעיקר בקשת משה היה שיהיה נמשך מבחי' ג' ראשונות כתר חכמה בינה דע"י במל' דאצי' שנק' ע"ת ההו"א (והוי"ו הוא תשב"כ שתשבע"פ מקבל תמיד הימנו ואם לאו אין לתשבע"פ קיום כמו מנלן אמר קרא כו') ובחי' כתר מל' דתשבע"פ מל' קרינן לה מתניתין מלכתא כו' איהו בחי' כ"ע ממש משום דנעוץ תחלתן בסופן כי עיקר גילוי רצון העצמי הוא בא בדבור בפה דוקא שהוא בחי' המל' סופא דכל דרגין והנה כל זה א"א להיות ע"י בחי' העלאת מ"ן כמו ע"י התפל' וכה"ג משום

קו, ד

דמס"נ דתפלה הוא רק ביטול הרצון בפ"מ שאינו מגיע לבחי' עצמו' הרצון הפשוט שלמעל' מבחי' רצון כו' רק ע"י בחי' ביטול האמיתי דבחי' מ"ה בעצם הנ"ל שנק' תורתו אומנתו הוא בא ונמשך מאליו ומעצמו והיינו ע"י תו"מ שמגיעי' לבחי' עצמות הרצון שיהיה נמשך ממילא כו'. וזהו ואתחנן אל ה' בחי' מתנת חנם וחנינה יתירה או מצד החן שלא ע"י טעם העלאת מ"ן כו' דהיינו ע"י תו"מ שלא ע"י העלאת מ"ן יהיה נמשך משם הויה ובע"ת ההו"א בחי' המל' והיינו לאמר ע"י בחי' אמירה דתושבע"פ דוקא שזהו דוקא בחי' כלי לבחי' תורתו אומנתו מטעם הנ"ל וד"ל:

(טז) והנה אחר שראה משה שלא פעל בקשתו הנ"ל דבחי' תורתו אומנתו שהוא רק בבחי' ההמשכה מלמעלה למטה מצד העצמות לבד כו' נתייעץ בעצמו להביא את בנ"י למדרגה זאת על ידי בחי' העלאת מ"ן בתחלה וזהו שאמר להם פ' ק"ש כנ'. אך יש להבין איך יתכן שע"י בחי' העלאת מ"ן דברורים דרפ"ח כו' יבא סבת ההמשכה העצמי דתורתו אומנתו הנ"ל שהיא בחי' ומדריגת משה כנ"ל מאחר שזהו למעלה מבחי' העלאת מ"ן וברורים שאין העלאת מ"ן מבירורים כו' מגיע לשם כלל שבחי' ביטול היש לאין אינו מגיע לשם כלל מטעם הנ"ל:

והנה יש להקדים תחלה להבין הפסוק דנעשה אדם בצלמנו כדמותנו כו' מהו ההפרש בין צלם לדמות כו' דהנה כתיב לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו כו' וידוע שג' מדריגות הללו בריאה יצירה עשיה הוא ג' מדריגות דמחשבה דיבור ומעשה בחי' הבריאה במחשבה שהבריאה היא יש מאין דוקא כידוע וזהו בחי' אותיות המחשבה שבאה בבחי' יש מאין מן השכל אבל הדיבור שהוא בבחי' יצירה הוא בא מן המחשבה שנקרא בריאה בבחי' יש מיש שנקרא חומר וצורה ע"כ נקרא יצירה ולא בבחי' יש מאין כו'. וביאור ענין ההפרש הזה שבין מחשבה לדיבור הנה תחלה יש להקדים שבחי' יש מיש אין בו בחי' התחדשות מהות רק בחי'

קז, א

גילוי ההעלם לבד כו' אבל בחי' יש מאין הוא בבחי' התחדשות דבר שלא היה מתחלה כו' וזהו כללות ענין ההפרש בין המחשבה לדיבור שהרי אותיות הדיבור הן הן אותיות המחשבה ממש בכל פרט ופרט כי כל מה שבא במחשבה בצירופי אותיות הרבה אותן הצירופים עצמן באין באותיות הדיבור ואין כאן בחי' התחדשות כלל רק נקרא גילוי ההעלם שבמחשבה הדבר עדיין בהעלם ובדיבור בא לידי גילוי לזולתו כו' משא"כ התהוות אותיות המחשבה מן השכל הרי בשכל עצמו עדיין אין בו בחי' אותיות כלל וכאשר בא אור השכל לידי בחי' מחשבה בצירופי אותיות שבמחשבה הרי זה בחי' התהוות דבר חדש שלא היה מתחלה שנתהווה מהו' אותיות המחשבה שזהו בבחי' התחדשות ממש ונקרא התחדשות זו בחי' התהוות יש מאין אבל בחי' גילוי אותיות הדיבור שבא בבחי' העלם אותיות המחשבה שאין בו בחי' התחדשות נקרא י"ש מי"ש שכבר היו אותיות הללו במחשבה בבחי' יש ודבר מה ויצאו לידי גילוי בדבור ע"כ נקרא יש מיש כו' וד"ל. ולפ"ז הרי משל המחשבה עם הדיבור הוא כמו ענין חומר וצורה שהצורה שמציירין בחומר אין בה בחי' התחדשות מהות כי הציור הרי הוא בגוף החומר עצמו שמצייר אותו בלבד שאין זה רק בחי' גילוי צורה בבחי' העלם החומר כו' ולכך נקרא הדיבור לגבי המחשבה בשם יצירה להיותו בחי' ציור אותיות המחשבה שבהעלם כו' וד"ל. אך הנה בבחי' הצורה עצמה יש בזה הפרש והוא ההפרש שבין צלם לדמות כו'. ויובן זה ע"ד דוגמא מן צורת החותם דהנה אותיות החקוקים בחותם הן נחקקי' בשעוה כשחותמין בה באותן הצירופי' ממש לא יוסיף ולא יגרע כידוע ואע"פ שהציור והתמונה בסדר הצירופים א' הוא בחותם ובשעוה מ"מ הפרש גדול יש ביניהם שאותיות שבחותם הן במהות חומר החותם עצמו ונחשבים מעצמות גוף החותם ממש ואע"פ שהאותיות נקרא ציור שבחותם מ"מ ה"ז בחי' צורה עצמית דהיינו שהעצם מצוייר והוא הנקרא צלם כמו צלם אדם שצורתו צורה עצמית היא אע"פ שגם היא

קז, ב

אינה אלא ציור בגוף חומר כו' מ"מ הרי הציור הזה בעצם הוא וכעצם יחשב שהציור בעצמות כעצמות ממש יחשב בלי יפרד למהות בפ"ע כלל אבל אותיות שבשעוה שנחקקים מאותיות שבחותם ה"ז צורה שנחקקה מן הצורה והוא הנקרא דמות שאינו בחי' צורה עצמית אלא הוא צורה נבדלת בדבר נבדל ונפרד לגמרי מן העצם כמו השעוה שהוא דבר נבדל ונפרד לגמרי מן החותם רק שצורת החותם נחקקה בשעוה זו וקיבלה ג"כ צורת החותם בדומה לה ממש ע"כ הוא הנקרא דמות ולא צלם כמו הלוח שנחקק בו צורת אדם שנקרא דמות כלומר דמות של צורת האדם שנחקק בדומה לצורתו ממש אבל אין זה צורתו העצמית ממש אלא היא צורה שנצטיירה מן הצורה וכמו"כ מן אותיות שבשעוה כשנחקק בדבר אחר זולתו נקרא דמות לדמות כו' וכך עד כמה פעמים כו' וזהו עיקר ההפרש בין צלם לדמות כידוע ובלשון הזוהר נקרא הדמות בשם גליפא כמו אתוון אתגליפו וכה"ג דהיינו שבחי' האותיות שנחקקו בעצמות הנקרא צורה עצמית בחי' צלם כאשר נחקקו עוד בדבר נבדל נקרא גליפה והיינו אתוון אתגליפו כו' והוא בחי' דמות כמו הציור דאותיות דחותם בשעוה כנ"ל וד"ל ונמצא שעיקר ההפרש בין צלם לדמות הוא שהצלם הנקרא צורה שבעצמיות היא הצורה הראשונה שלא קדם אליה צורה כלל אלא היה חומר פשוט והיולי וא"כ ציור צורה זו שבעצם החומר אע"פ שנעשית בעצם החומר ואין כל חדש בו בחידוש מהות אחר מ"מ מהות ציור זה נתחדש כי לא היה תחלה וחידושו בא מעצם החומר ההיולי וזהו הנקרא יש מאין כנ"ל שזהו משל להבין ענין התהוות אותיות המחשבה מן השכל שחקיקה זו שנחקקים אותיות מחשבה מן השכל ההיולי שהיו תחלה בלא ציור אותיות כלל כנ"ל ה"ז ממש כמו חקיקת אותיות שבחותם או כמו צלם אדם שנקרא צורה עצמית צורה הראשונה שלא קדם אליה צורה כו' והוא בחי' י"ש מאי"ן ההיולי של אור השכל כו' משא"כ אותיו' הדיבור לגבי אותיות המחשב' ה"ז כמו הציור דאותיות החותם בשעוה שהן ב' דברים נבדלים ונקרא דמות שאינו צורה

קז, ג

העצמית הראשונה אלא בחי' צורה שנצטיירה מן הצורה כנ"ל כך המחשבה והדיבור הן ב' דברים נבדלים שהרי מהות המחשבה ומהות הדיבור אינו מהות אחד אלא ב' מהותים נבדלים ורק שנחקקים מן מהות אותיות המחשבה במהות אותיות הדיבור כמו שנחקקים אותיות החותם במהות השעוה הנבדל כו' שנקרא דמות וצורה לצורה כנ"ל שכבר קדם לה צורה שבחותם כו' כך אותיות המחשבה נחקקים באותיות הדיבור לדבר מה שחושב במחשבה כו' וזהו הנקרא י"ש מי"ש שאין התחדשות גם בציור כי כבר קדם לה צורת אותיות שבמחשבה ומשם נצטייר ציור אותיות הדיבור כמות הדמות שבלוח כו' וכן אותיות הכתב מאותיות הדיבור נקרא דמות לדמות כמו שמציירין אותיות מן השעוה בדבר אחר או מן הציור שבלוח בדבר נבדל אחר כו' וד"ל. ולפ"ז מה שמבואר למעלה בדיבור עם המחשבה שנקרא יצירה כצורה בחומר כו' אין זה בחי' צורה הראשונה שנקרא צורה עצמית בחי' צלם שזהו בחי' המחשבה מן השכל דוקא כנ"ל אבל הדיבור לגבי המחשבה היא בחי' צורה מצורה שנקרא דמות שזהו בבחי' י"ש מי"ש כנ"ל (וזהו שהנביאים ששרשם בבחי' יצירה שהוא בחי' הדיבור כמ"ש דבר ה' כו' ולכך נקרא נביא מלשון ניב שפתים כו' נאמר בהן ביד הנביאים אדמה בבחי' דמות כמ"ש (הן) במראה אליו אתודע ונק' מראה דמות כבוד ה' כו' וכמשי"ת בסמוך בעז"ה וד"ל):

(יז) והנמשל מכל הנ"ל יובן למעלה במ"ש נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כו' שזהו מ"ש לכבודי בראתיו יצרתיו כו' דהנה בבריאת אדם נזכר ג' לשונות בי"ע וכמ"ש בראתיו יצרתיו כו' והעיקר הוא בריאה ויצירה שהוא בחי' מחשב' ודיבור ומ"ש ויפח באפיו הוא בחי' עשיה כמו שאנו אומרים אתה בראת יצרת נפחת כו' וזהו בחי' צלם ודמות צלם הוא מבחי' אותיות המחשבה שנקרא צורה העצמית וז"ש נעשה אדם בצלמנו בצלם בחי' אדם דבריאה כמ"ש ועל הכסא דמות כמראה אדם פי' על הכסא בחי' כסא הכבוד שבבריאה ובחי' ציור אדם שעל הכסא הזה הוא בבחי'

קז, ד

עולם המחשבה שנקרא צורה עצמית שהוא בחי' צלם כנ"ל וז"ש בצלמנו וע"ז נאמר ויברא אלקים את האדם בצלמו כו' ומבחי' צלם אדם דבריאה זה נחקק בכסא להאיר למטה בבחי' היצירה נקרא דמות שזהו מבחי' עולם המחשבה הבא אל עולם הדיבור שזהו צורה מצורה בבחי' יש מיש כנ"ל וע"ז נאמר וייצר ה' אלקים את האדם ונקרא אדם דיצירה וכן מיצירה לעשיה שזהו כמו הציור שמציירים ע"י חקיקות הדמות וכמו אותיות הכתב לגבי אותיות הדיבור כו' וד"ל. אבל הדמות הנראה במראה הרי אין שם גם חקיקת דמות ולא נקרא דמות מדמות ג"כ אלא רק מראה של דמות לבד כו' ולא נקרא הארה דהארה כדמות מדמות שנקרא יש מיש עכ"פ כו' (ואע"פ שנראה צלם הצורה העצמית במראה אין זה עצם הצורה ממש שהרי אינו רואה שם עצם הפנים רק דמותו לבד רק שיש בו יתרון מעלה מן הדמות במה שנראה בו כמו ראיות צורה העצמית ממש משא"כ בצורה שבדמות שעל הלוח וכה"ג שהרי במראה רואין גם תנועות החיות של סקירת העין ותנועות הפה וכה"ג כו') וענין בבואה דבבואה שזהו צל של צל אינו נקרא דמות דדמות אלא כמו מראה ממראה הנכפל כו' ולמעלה יובן שמ"ש בראתיו יצרתיו הוא בחי' אדם דבריאה ואדם דיצירה בחי' צלם ודמות ומ"ש אף עשיתיו הוא בחי' דמות דדמות שמיצירה לעשיה ונקרא אדם דעשיה כשנתלבש בגוף כו' והן ג' מדריגות דנר"ן נשמה בבריאה רוח ביצירה ונפש בעשיה וכל נפש כלולה מנר"נ שבחי' הנפש שלו בעשיה ורוחו ביצירה ונשמתו בבריאה ואדה"ר כלול היה מג' מדרגות הללו בכללות וכמ"ש נעשה אדם בחי' עשיה שהוא בחי' נפש בגוף וכמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים כו' בצלמנו כדמותנו בחי' בריאה ויצירה מחשבה ודיבור כו' (ומ"ש אף עשיתיו אף זה הפסיק הענין לפי שבעשיה נחקק בחומר גופני ואין לזה ערך כלל לגבי בחינת רוח שביצירה מה שאין כן ערך בחינת הרוח שביצירה לגבי נשמה דבריאה אע"פ שנק' יש מיש כמו משל חקיקות החותם בדבר נבדל כו' מ"מ הרי נשאר בחי' אור

קח, א

רשימו מאותיות שבמחשבה בדיבור ונמשך גם הוא אחר הצורה העצמית הנקר' צלם וז"ש אך בצלם יתהלך איש איש הוא בבחי' רוח דיצירה ויתהלך בבחי' צלם אלקים דבריאה מבחי' נשמה ששרשה בעולם המחשבה כמ"ש ישראל עלה במחשבה כו' וכמו שמצינו שיש בחי' נשמות ששרשם רק מעולם המחשבה כמו נשמת רב המנונא סבא כו' ונק' נוני ימא כו' וכמ"ש במ"א במ"ש בזהר ע"פ וידגו לרוב בקרב הארץ כו' וד"ל משא"כ עד"מ מחקיקות אותיות שבשעוה בדבר נבדל אחר אע"פ שלכאורה אין הפרש בין זה לחקיקת אותיות החותם בשעוה מ"מ אחר שכבר לא יש בשעוה רק רשימו בעלמא מחקיקות גופי האותיות שבחות' א"כ מה שנחקק מחקיקות אותיות שבשעוה בדבר אחר הרי זה בחי' רשימו דרשימו כו' שהוא בתכלית הקטנות כו' וכמ"כ יובן במ"ש אף עשיתיו שבחי' נפש שבעשי' הבאה בהתלבשות בחומר גופני אינו רק בחי' רשימו דרשימו מבחי' אותיות צלם אלקים נשמה דבריאה כו' וד"ל:

(יח) וזה שאמר בזהר ע"פ אך בצלם כו'. ששרש כל הנשמות חקוקות למעלה בכסא הכבוד דבריאה כו' ועל הכסא דמות כמראה אדם בבחי' צלם אלקי' ממש וכל נשמה קיימא בדיוקנהא קמי מלכא קדישא כו'. אך הנה מ"ש ועל הכסא דמות כמראה אדם לכאורה אין זה בחי' צלם שנק' צורה העצמי כנ"ל שהרי נאמר דמות כמראה כו' ולא צלם אך הענין הוא כידוע דבחי' אדם דבריא' הוא בחי' ז"א דבריאה ויושב על כסא דבריא' כמ"ש וישב שלמה על כסא ה' כו' ושש מעלות לכסא הוא בחי' ו"ק דז"א דבריא' שיושב למשפט כמארז"ל יושב ודן כו' וכמ"ש השופט כל הארץ כו' ועל זה נאמר דמות כמראה אדם שאינו רק בחי' דמות לגבי בחי' אדם העליון דאצי' בחי' ז"א דאצי' שהוא בבחי' צלם העצמי ומ"ש ויברא אלקים את האדם בצלמו היינו בחי' אדם דבריא' ז"א דבריא' שהו' בבחי' צלמו דז"א ועכ"ז הוא בבחי' דמות וכמ"ש דמות כמראה אדם להיו' דפי' כמראה אדם היינו כמרא' אדם

קח, ב

ממש בבחי' צורה העצמי' שהוא בבחי' צלמו דז"א דאצי' והיינו כמרא' אדם דאצי' כו' ועכ"ז הוא למטה בבריאה רק בבחי' דמות כמראה אדם כמו ערך בחי' דמות לגבי צלם בחי' רשימו לבד כנ"ל וכמ"ש נעשה אדם בצלמנו כדמותנו בב' מדריגות צלם ודמות וקאי על אדם דבריאה וכך יתפרש פסוק זה על אדם דיצירה ואדם דעשיה שאדם דיצי' נעשה בבחי' צלם ודמות דאדם דבריאה ואדם דעשיה נעשה בצלם ודמות דאדם דיצי' כו' וד"ל. (ויש הפרש בין דמות כמראה אדם שזהו בחי' דמות לבחי' מראה אדם בחי' צורה העצמי שנק' צלם ומ"ש מראה דמות כבוד ה' שהדמות ג"כ אינו בא רק בבחי' מראה כמו צורת אדם הנראה במראה שאין שם גם בחי' חקיקות דמות בעצם רק מראה דמות לבד כנ"ל אלא זהו בחי' התראות והתגלות בחי' ז"א דבריאה שנק' דמות כמראה אדם שהוא נק' ג"כ בחי' דמות של כבוד הוי' בחי' ז"א דאצילות כנ"ל במ"ש בצלמו כו' אל הנביאים במראה הנבואה שנק' מראה דמות כבוד י"י כו' והוא בבחי' ז"א דיצירה שנק' דמות לדמות וזהו מראה דמות כבוד י"י וכמ"ש (הן) במראה אליו אתוודע כו' משא"כ משה ראה בבחי' ראיית צלם צורה העצמי פא"פ אדבר בו כנ"ל שהוא בבחינת ז"א דאצילות עצמו ולא בדמות שלו שבבריאה כו' וזהו שאמרו רז"ל כל הנביאים נתנבאו בכה בבחי' מל' שבוקע המסך מאצילות לבריאה בבחי' הארה דהארה וזהו כמו ישעיה שנבואתו בבריאה ששם השרפים נקרא בן כרך וכ"ה כף הדמיון בחי' דמות ויחזקאל ביצי' מראה דמות כו' אבל משה בזה לנוכח כו' אבל יש יתרון מעלה במראה במה שנראה בו כמו ראיה בצורה העצמי' כנ"ל ע"כ אמר (הן) במראה אליו אתוודע ממש משא"כ בחי' מראה דמות בחי' דמות לדמות כו' וד"ל) :

(יט) והנה ידוע שכמו שיש ג' מדריגות דבריאה יצירה עשיה בעולמות הנפרדי' יש מאין בחי' מחשבה דיבור ומעשה כו' כנ"ל כך יש ג' מדריגות הללו בעולם הנאצלים דאיהו וחיוהי חד כו' בחי' בריאה שבאצילות ויצי' שבאצי' ועשיה

קח, ג

שבאצי' והן ג' מיני אדם ז"א דאצילות נק' אדם דעשי' ובחי' ע"י וא"א נק' אדם דיצירה ובחי' א"ק נק' אדם דבריאה ועליו נאמר לכבודי בראתיו יצרתיו כו' וזהו דרך כללות כל ההשתלשלות מעצמות אא"ס הפשוט בתכלית כידוע ובחי' אצילות שבאצי' הוא בחי' עצמות אא"ס בכלל כידוע אך הנה לכאורה גם באורות הנאצלי' מעצמות אא"ס ב"ה ענין חילוקי מדריגות הללו דבי"ע הן ע"ד הנ"ל במחשבה דו"מ שהוא בבחי' צלם ודמות ודמות לדמות כו' אבל באמת אינו כן שהרי נאמר ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש כו' ומה דמות תערכו לו כו' ומ"ש מראה דמות כבוד י"י וכן ועל הכסא דמות כמראה אדם כו' הכל קאי בבחי' הארת אור האצילו' שבבריא' שכבר נתצמצ' האור העצמי ע"י הפסק מסך כידוע אבל גם בבחי' למ"ד כלים דז"א שנעשים נר"ן לבי"ע אין בהם עצמן בחי' דמות אלא בחי' צלם רק מה שנחקק מהן בי"ס דבריאה הוא שנק' בחי' דמות כבוד הוי' דאצילות כנ"ל. (ומ"ש נעשה אדם בצלמנו כדמותנו דקאי גם על בחי' אדם דעשי' שבאצי' שנעשה בעשי' דאצי' וביצי' דאצי' שנק' דמותנו ובצלמנו בחי' בריאה שבאצי' כו' אין זה כמו אדם דעשיה ממש שהרי גם בחי' עשי' שבאצי' בחי' אצי' יחשב וכל בחי' אצי' גם בחי' האחרונה שבו הרי אמרו דאיהו וחיוהי חד כו' וכמשי"ת בעז"ה) וז"ש אך בצלם יתהלך איש אך זה מיעוטא הוא לומר רק בצלם ולא בבחי' דמות והוא מדבר בבחי' איש העליון בחי' ז"א דאצי' כמ"ש ה' איש מלחמה שאין הילוכו ממדריגה למדריגה רק בבחי' צלם והוא בחי' צלם דאבא כידוע ומבואר בע"ח דבחי' מוחין דאו"א שנמשכים בז"א אינו רק ע"י בחי' צלם והוא בחי' אות צ' דצלם ול' דצלם ומ' דצלם כו' וכך הוא בכל השתלשלו' הפרצופי' שבעולם הנאצלי' כל ההמשכות וההשפעות מזה לזה הכל הוא בבחי' צלם שהוא מבחינת האותיות העצמי' שבעליון שנעשה בחי' מקור ומוחין לתחתון אבל לא מבחי' דמות כו' עד שגם בחי' ומדריגה היותר תחתון שבאצי' שהן בחי' למ"ד כלים דז"א ג"כ בבחי' צלם רק מה שנחקקי' בי"ס דבריאה באו שם

קח, ד

בבחי' דמות ונק' דמות מראה כבוד ה' כנ"ל וד"ל. ולהבין שרש וטעם הדברים הנה יש להקדים תחלה בשרש ענין אור עולם הנאצל מהו ולמה אמרו דבאצילות דוקא איהו וחיוהי חד כו' דהנה פי' אצילות ידוע שזהו כמו ויאצל מן הרוח שנאצל מרוחו של משה ממש ונחשב הארה זו ממדריג' רוחו של משה ממש גם שאינו אלא הארה בעלמ' חלק קטן נבדל מגדול כניצוץ מן השלהבת כו' אבל הוא בחי' הארה עצמית ולא נבדלת הימנו בערך במהות אחר אלא הוא מאותו המהות רק שהוא קטן גם אינו נבדל בריחוק אלא אחוז וקשור בו בבחי' עצמיות כו' וזהו ל' אצילות ל' אצל וסמוך כמ"ש במ"א והוא בחי' אותיות שנחקקים בעצם שאינן נבדלים מן העצם כלל שהרי חקוקים בעצם הדבר אע"פ שהאותיות הן המשכות מן העצם בצמצומים באופנים שונים מאוד מ"מ אינן נבדלים כלל בבחי' נפרד למהות אחר כמו אותיות המחשבה שבולטין ונמשכים מן השכל שכלולים בעצם אור השכל וחקוקים בו בבחי' עצמיות כמו אותיות שחקוקים בחותם שנחשבים מבחי' עצם החותם (וראי' לזה ממה שאנו רואים שלפי טבע המהות העצם של השכל כך יתהווה ממנו אותיות המחשבה לחשוב במחשבה ע"כ זה יחשוב בצירופים הללו וזה יחשוב בצירופים אחרים אע"פ שהשכל אחד הוא כו' וממיל' זה יכתוב וידבר בצירופי' אלה וזה יכתוב וידבר בצירופים אחרים וכמ"ש במ"א וד"ל):

(כ) וכך יובן בענין הארת אור מעצמות א"ס בתחלת כללות ההשתלשלות שנק' טהירו עילאה כידוע דאע"פ שהאור הזה הי' פשוט בתכלית הפשיטות דאחדות הפשוטה כמו בחי' העצמות דא"ס ממש כאשר חקק באור זה בחי' אותיות כמ"ש בריש הורמנא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה אין גליפה וחקיקה זו כמו גליפת וחקיקת אותיות בדבר נבדל מן העצמו' אלא גליפה וחקיק' זו היה בבחי' עצמות דאור זה כמו משל אותיות שבחותם וכמשל אותיו' מחשב' מן השכל שהוא בבחי' יש מאין כצורת החותם שמתאחד במהות א' ואין הציור מהות נפרד כי גופו של חותם הוא

קט, א

שנצטייר כו' כך גופו ומהותו של אא"ס הוא שנחקק באותיות ושמות כו' וד"ל. והנה כמו שבחי' האותיות והשמות שבעצמות אור א"ס מיוחדים בבחי' עצמיות כמו צורה העצמית שבחותם כנ"ל כך גם מה שירד משם ונשתלשל מעילה לעילה בצמצומים רבים עד שנאצל עולם הנאצל בע"ס כח"ב כו' בבחי' אורות וכלים שהן בכלל ד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהן ד' אותיות דשם הוי' יו"ד בחכמה שם ע"ב במילוי יודין ה"א בבינה בחי' ס"ג כו' הרי אמרו ע"ז דאיהו וחיוהי חד ממש פי' איהו הוא בחי' עצמות אא"ס הנ"ל וחיוהי הן אורות הנאצלים וגם גרמוהי שהן בחי' הכלים שלהם כמו ע"ב ס"ג ע"ב כלי אור החכמה כו' ע"ז אמר ג"כ דאיהו וגרמוהי חד כו' עד גם בחי' למ"ד הכלים דנה"י דז"א סוף עולם האצילות ג"כ בבחי' א"ס משום דאיהו וגרמוהי חד כו' כנ"ל והטעם הוא לפי שכל האצילות מראשו לסופו הרי מאיר שם הארת הקו והחוט שנמשך מעצמות אא"ס כידוע שסיום הארת קו זה הוא עד סוף האצילות שהוא בחי' מל' דאצילות סופא דכל דרגין ושם מסתיים אור הקו הזה ונעשה מסך להבדיל בין אצילות לבריאה ובעולם הבריאה נפסק הארת הקו הזה ואינו מאיר שם רק דרך מסך שנק' הארה דהארה כו' שזהו בחי' דמות כנ"ל אבל בכל האצילות גם בחיצוניו' הכלים דנה"י דז"א ונוק' מאיר הארת הקו להדיא גם שבא שם בריבוי הצמצומים מאד עכ"ז מאיר אורו העצמי רק שהוא בבחי' הצמצום ומיעוט אחר מיעוט כו' אבל הוא בבחי' אותיו' עצמיות בבחי' צלם משום דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד כו' כנ"ל מטעם שכל בחי' אצילות הוא בחי' הארה עצמיות ולא הארה נבדלת כאותיו' החותם בשעוה כו' אבל בעולם הבריאה אחרי הבדלת המסך ה"ז בבחי' הארה נבדלת מן העצם כצורת החותם בשעוה וע"ז א' אתוון אתגליפו פי' אתוון המה בחי' כלים דז"א שנעשים נר"ן בבי"ע המה נחקקים שם בבחי' דמות צורה מצורה כחותם בשעוה כו' להיות כי עולם הבריאה הוא עולם הנפרד בחי' גבול ותכלית ע"כ גם ההארה האלקי'

קט, ב

דאצילות מבחי' אותיו' וכלים דז"א שנחקק שם ה"ז כמו שנחקק בדבר נבדל מערך ומהות האצילו' אבל גם אותו האור דאצי' שנחקק שם מצד עצמו הרי הוא בבחי' האצילות דשם הוא בבחי' צלם וצורה העצמיו' משום דאיהו וגרמוהי ג"כ חד והן גם ל' כלים דז"א כו' מטעם הנ"ל וד"ל. וזהו שאמר ועל הכסא דמות כמראה אדם על בחי' כסא דבריאה עולם הנפרד דוקא שם ההארה דאצי' בבחי' דמות מפני הבדלת המסך שנתעלם עצם אור הקו להיות בבחי' יש ונפרד כו' אבל גם בחי' אדם זה שעל הכסא דבריאה מצד שרשו באצי' בבחי' כלים דז"א גם הוא אינו בבחי' דמות אלא בבחי' צלם כמ"ש נעשה אדם בצלמנו כו' כנ"ל וד"ל. וכל זה מפני שכל האצי' מראשו לסופו הוא בבחי' הארה עצמיו' מן המאציל ואינו בבחי' יש ודבר בפ"ע כלל וכלל כנ"ל אלא מיוחדים בעצמות המאציל בתכלית הביטול בבחי' מהות א' ממש וכמ"ש דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד ממש כמו אותיו' שבחותם עצמו כנ"ל ולזה הטעם כל ההמשכות והשפעות שבאצי' גם בריבוי ההשתלשלו' דבי"ע שבאצי' עד חיצוניו' הכלים דזו"נ הכל נמשך בבחי' צלם בבחי' הארה עצמית מאותיו' העצמיות כו' משא"כ בי"ע שהן בבחי' נפרד השפע באה שם בבחי' דמות שהוא דרך מסך ומסך דמסך כו' עד כמה פעמים כנ"ל וד"ל:

(כא) ולהבין זה בתוס' ביאור הנה אמרו בזוהר בכמה דוכתי על כללות ההשתלשלו' דע"ס דאצי' שנק' רזא דשמא קדישא כו' כמו ד' שמות ע"ב ס"ג כו' הרי החכמה בבחי' שם ע"ב במילוי יודין כו' וכה"ג כל האורות דאצי' הן רק בחי' שמות עצמות המאציל שנק' בהן ועל ידן כו' כמו עד"מ קריאת שם לאדם ראובן או שמעון דאע"פ שאין השם רק בחי' אותיו' לבד ואינן שייכים לגופו ומהותו של האדם מ"מ הרי כל גופו ומהותו נפנה לקוראו הרי מוכרח שיש מעצמיות נפשו חקיקת אור וחיות באותיו' שמו זה ע"כ הוא נפנה מיד לקוראו (וכמ"ש במ"א בענין ויקרא האדם שמות כו') והיינו להיות כי אותיו' שמו

קט, ג

חקוקים בעצם נפשו כמו צורה העצמית שבחותם (ולא כמו חקיקת שמו בחותם שהחותם נבדל מעצמותו ואין האדם נמשך אחר שמו שבחותם כלל משא"כ בקריאת שמו להיותו שמו העצמי כנ"ל ולפ"ז יובן למעלה בענין חותמו של הקב"ה שהוא בדבר נבדל מעצמות כו' והוא הארת כלים דאצי' בבי"ע אבל כלים דאצי' ה"ז כמו בחי' קריאת שמות לעצמות המאציל שנפנה לקוראו כו' וד"ל) וכך יובן בע"ס אורות וכלים דאצי' שנק' שמא קדישא שנפנה עצמיות המאציל לקוראו בשמות הללו שמוכרח שהאותיו' שלהם חקוקים בעצמותו בבחי' צורה עצמית כנ"ל בענין גליף גליפי' בטהירו עילאה כו' לפי שבענין זה כל האצי' מראשית הקו עד סופו כולא חד כנ"ל וד"ל (וכמו כחות הנפש כח השכל והרצון והמדות שחקוקי' בעצם הנפש ונחשבים ממהות הנפש ואינם דבר נבדל רק כצורה העצמית שבחותם כנ"ל וכמ"כ כ"ב אותיו' שבנפש כו' רק בחקיקת אורן בכלי הגוף ה"ז כמו האותיו' של החותם בשעוה כו' שנק' דמות וזהו דוקא בבחי' אדם דבריאה אבל באצי' גם בחי' אדם דעשי' נאמר כי לא אדם הוא כו' משום דאיהו וגרמוהי ג"כ חד באצי' כנ"ל וד"ל) וזהו מ"ש כי לא מחשבותי מחשבותיכם פי' מחשבותי לשון רבים דאית מחשבה ואית מחשבה כו' עד מחשבה סתימאה דא"ק ולמעלה מעלה בסתימו דכל סתימין בעצמות אא"ס ממש והנה כל אותיות מחשבותי שבכל ההשתלשלו' מן העצמו' עד סוף האצי' גם במחשבה דאדם דעשיה שבאצי' שזהו עד בחי' חיצוניו' הכלים דנה"י דז"א שהן מחשבה דו"מ שנוגע לענין מעשה לבד שהוא בחי' נה"י עד"מ המחשבה שחושב אדם רק איך להביא לפועל המעשה לבד כו' גם שם הוא בבחי' עצמות המאציל משום דאיהו וגרמוהי חד עד סיום הקו בסוף כל האצי' כנ"ל וע"כ א' כי לא מחשבותי שבבחי' האצי' מחשבותיכם שאין למחשבותיכם שבבחי' הבריאה ערוך למחשבותי כלל גם לבחי' המחשבה שבאדם דבריאה כמו שא' ועל הכסא דמות כמראה אדם כו' כנ"ל הרי הוא בבחי' דמות שהן

קט, ד

בחי' אותיו' נבדלים מהעצמות מפני הבדלת המסך כנ"ל וא"כ גם כל בחי' עלמין סתימין שנתהוו מבחי' אותיו' המחשבה העליונה שבבריאה גם העוה"ב שנברא ביו"ד שבמחשבה דבריאה כו' הכל הוא בחי' מחשבותיכם שהוא בבחי' דמות נבדל מן העצמות כמו אתוון אתגליפו באותיו' החותם בשעוה כנ"ל. ויובן זה עד"מ אדם שחושב לעשות איזה דבר גם שהמחשבה ירדה בבחי' עשי' מ"מ קשורה ומתאחדת בעצמותו ממש כו' משא"כ כשאותיו' מחשבה הללו עצמן כשנחקקים בדבר נבדל כמו בלוח וכה"ג כך ענין אותיו' המחשבה דבריאה שהוא לבר מגופא (כמו שפי' בשמא דבריאה כו') שאין לזה ערך לגבי מחשבה דאדם דאצי' גם לגבי מחשבה המצומצם בעשי' דאצי' כו' הרי איהו וגרמוהי חד כו' וד"ל. וממיל' מובן הטעם מ"ש בסו"פ ולא דרכיכם דרכי פי' דרך הוא בחי' הילוך השפע והחיות מעילה לעילה מעליון לתחתון ונק' למעלה דרכי הוי"ה וכמו ושמרו דרך הוי"ה וכן כי ישרים דרכי ה' כו' ולהיות כי כל ההילוך של השפע בדרכים ונתיבות מעילה לעילה בכל האצילו' מראשו לסופו הכל הוא בבחי' צלם בבחי' אותיו' צורה העצמי' שבעילה הוא שנמשך לעלול כו' לפי שכל האצי' הוא בבחי' עצמיו' כמו ויאצל מן כו' כנ"ל ע"כ נק' דרכי שאני בעצמי הולך בהן דאיהו וחיוהי חד ואמנם דרכיכם היינו בחי' הילוך האור והשפע מעילה לעילה בבי"ע שהן נבדלים בבחי' מסך ומסך דמסך כו' שהוא בבחי' דמות כו' ע"כ הילוך דרכי ה' מזה לזה ג"כ ע"י בחי' דמות שהוא ע"י בחי' מסך ומסך למסך כו' כמו עד"מ צורת האותיו' שבשעוה שנחקק בדבר נבדל וכן מחותם זה לדבר נבדל אחר עד כמה פעמים כו' עד שנתמעט האור מיעוט אחר מיעוט להיות בסוף העשי' הסתר גמור בבחי' יש ונפרד לגמרי כידוע משא"כ בדרכי הוי"ה שבבחי' האצי' גם בסוף האצי' ממש אין שם בחי' יש נבדל ונפרד כלל אלא מיוחד בתכלי' הביטול בעצמו' המאציל כמ"ש דאיהו וגרמוהי חד כו' כנ"ל והיינו משום שכל האצי' עד סופו הכל הוא בבחי' עצמו'

קי, א

כנ"ל ולכך אמ' ולא דרכיכם דרכי משום דלא מחשבותי מחשבותיכם והא בהא תלי' מטעם כל הנ"ל וד"ל:

(כב) ומעתה יש להבין שרש ענין ישראל לי ראש כו'. דהנה מבואר בכתוב הטעם שנק' ישראל כי שרית עם אלקי' ואנשים ותוכל. ויש להבין מהו אלקי' ואנשים כו'. דהנה כתיב ויברא אלקי' את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו כו' ויש להבין למה הכפיל הדבר ועוד למה לא הזכיר דמות שהרי בתחלה אמ' נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כו' וכמ"ש בסוף הפ' זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלקי' אדם בדמות אלקי' עשה אותו כו'. אך הנה מבואר למעלה דגם באצי' כלול מג' מדריגות בי"ע והן ג' מיני אדם א"ק אדם דבריאה וע"י וא"א אדם דיצי' וז"א דאצילו' אדם דעשי' וכאשר אמ' נעשה אדם בצלמנו או ויברא את האדם בצלמו קאי על כל ג' מיני אדם הללו עד גם בחי' אדם דעשי' שהוא בחי' ז"א דאצי' הוא שנברא בצלמו כי גם שנק' אדם דעשי' לגבי המאציל עצמו אבל בצלמו עשהו ובצלם אלקי' עשה אותו כו'. וביאור הדברים מובן ע"פ הנ"ל דכל האצילו' נאצל בכלל ובפרט מן העצמות דאא"ס בבחי' צורה עצמי' בחי' צלם כמו צורה הראשונה של עצמו' הנז' בזוהר בהקדמה דגליף גליפו בטהירו עילאה כנ"ל וע"פ אופן ומדריגת אותה הצורה הראשונה שבעצמו' באותיו' החקוקים וגלופים כו' (שזהו מה ששיער בעצמותו בכח מה שעתיד להיות בהשתלשלו' דקו וחוט כו' כמ"ש בכתבי האריז"ל) כך היה ההמשכה בהשתלשלות דקו וחוט ממדריגה למדריגה כמו לבחי' א"ק אדם דבריאה ומא"ק לע"י וא"א אדם דיצי' ומשם לז"א אדם דעשי' כו' הכל בבחי' צלם שהוא מבחי' אותיות שבעצמות ולא בבחי' ומדריגה נבדל מן העצמות משום דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד כנ"ל באריכות. וזהו שאמר ויברא אלקי' את האדם בצלמו פי' בצלמו בבחי' צלם וצורה הראשונה דאותיות שבעצמות אא"ס ביחוד גמור עד דאיהו עצמו וחיוהי חד ממש כנ"ל וד"ל. אך א"כ יש להבין שהרי אמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו הרי יש ב'

קי, ב

מדריגות הללו דצלם ודמות גם בעצמות המאציל מאחר שא' כדמותנו וכמ"ש בסוף הפ' בדמות אלקי' עשה אותו כו' וגם כאן מ"ש עוד בצלם אלקי' ברא אותו לכאורה מיותר הוא שכבר אמר ויברא אלקי' את האדם בצלמו כו' וגם למה א' כאן ברא אותו ובסוף הפ' אמר בדמות אלקי' עשה אותו כו'. אך הנה יש להקדים תחלה מ"ש בזהר דצלם בדכורא ודמות בנוקב' כו' והן ב' שמות דהויה אלקי' הויה בדכורא ואלקי' בנוק' כידוע וא"כ יותר קשה מ"ש בצלם אלקי' דוק' הלא דמות בנוק' ולא צלם כו'. ולהבין זה הנה ידוע בענין דכר ונוקב' דהוי' ואלקי' היינו כמו בחי' אור וכלי בנשמה וגוף שהאור הוא בחי' עצם החיות והכלי הוא בחי' המגביל ומקבל בתוכו כגוף שמקבל חיות אור הנשמה כו' וה"ז כמו בחי' אותיות השכל שהאור והחיות העצמי הוא השכל עצמו ואותיות השכל הן המגבילים ומקבלים אור השכל אמנם הנה לא יובן ויושג למטה למקבל את אור השכל אלא ע"י האותיות דוק' שמביאין אור שפע השכל למקבל כו' ונעשי' בחי' משפיעים למטה ולגבי אור השכל הן בחי' מקבל כו' וכך יובן בב' שמות דהוי' אלקי' שהוי' בבחי' דכורא עצם האור והשפע ובחי' אלקי' הוא בחי' כלי המגביל והמקבל בצימצומי' וה"ז כמו אותיות החות' שהאותיות מוגבלי' בציור' אבל בהם נתקבל אור העצ' להביאו בהשפעה והמשכה לדבר נבדל והוא לחתו' בו בשעוה והרי כל עיקר חקיקות אותיות החות' אינו נעשה רק כדי לחתו' בו הכתב בשביל קיו' דבר כמו אשר נחתו' בטבעת המלך אין להשיב אבל אם היה גוף החות' חלק בלי אותיות לא יצלח לשום דבר אע"פ שהוא העיקר והעצ' כו' וכך יובן למעלה בב' שמות דהוי' ואלקי' שנק' צלם ודמות שישנם בכל המדריגות עד גם בבחי' העצמות ממש הרי א' בצלמנו כדמותנו שיש שם ב' מדריגות צלם ודמות דכר ונוק' שהן ב' שמות דהוי' אלקי'. והענין הוא דגם שבעצמו' החקיקה דאותיות בבחי' צורה עצמית כנ"ל נק' צלם כנ"ל אבל מה שהאותיות הללו עשויין כדי להביא השפע עוד למטה למקבל הוא בחי' אלקי' שנק' בשם דמות לגבי צורה העצמי' דאותיות

קי, ג

הללו שמצד עצמותן שמיוחדי' בעצמות בתכלית כנ"ל כי הרי נחקק מאותיות הללו אותיות אחרי' כו' אך גם בחי' דמות שבעליון המשפיע הוא בחי' צלם לגבי התחתון כמו אותיות החות' גם שמציירי' בשעוה דמות שלהן ממש לא נקר' דמות מצד עצמותן כי הרי הן צורה עצמי' רק ע"ש פעולתן שפועלין בחקיקתן בדבר אחר כו' וד"ל:

(כג) ועפ"ז יובן ג"כ בכלליו' עולם הנאצלי' דאע"פ שאין שם ענין ההשפעה מעילה לעילה בבחי' דמות רק בבחי' צלם כנ"ל אבל מ"מ בהכרח שמבחי' אותיות שבעליון שהוא בחי' אלקי' שבו יבא ההשפעה לתחתון כידוע וא"כ ע"ש פעולת והמשכת אותיות הללו שבעליון נק' בחי' דמות לגבי עצם צורתו בעליון כו' כמשל אותיות החות' כו' ולפ"ז גם במקור הראשון דעצמות אא"ס ממש שאמר גליף גליפו בטהירו עילאה היינו בחי' אותיות דבחי' אלקי' שנק' בחי' דמות ע"ש פעולתן והמשכתן למטה לגבי עצם ציורין שבעצמו' שהוא בחי' הוי' בחי' צלם וז"ש בצלמנו כדמותנו עד רום המעלו' גם בעצמות ממש יש שם ב' מדרגו' הללו דצל' ודמו' רק שאינו בחי' דמות ממש בדבר נבדל כמו אותיות שבשעוה רק ע"ש פעולתן כנ"ל. וא"כ יובן גם כן בכל ההשתלשלות דעצמות אא"ס ע"י בחי' הקו והחוט מעילה לעילה בג' מיני אדם א"ק וע"י כו' שבכל עליון יש צלם ודמות ומבחי' דמות שהוא בחי' אלקי' שבעליון נעשה בחי' צורה העצמי בתחתון שהוא בבחי' הויה שבו כו' וד"ל. ומעתה מתורץ הקושי' הנ"ל דגם שבכל האצילו' הכל בבחי' צורה העצמי' בחי' צלם משו' דאיהו וחיוהי חד כו' אבל מ"מ אמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כו' לפי שמבחי' אלקי' שהוא נקר' דמות הוי' ע"ש פעולתו למטה לבד אבל אינו בא בבחי' דבר נבדל אלא הכל בבחי' עצמיות דמאציל כו' וד"ל. וזהו פשט הכתוב נעשה אדם וקאי על כל ג' מיני אדם גם לאדם קדמון כו' כנ"ל בצלמנו בבחי' צורה העצמי' בחי' הויה שבאותיות דגליף גליפו כו' מצד עצמו ציורין כו' כנ"ל כדמותנו פי' כח פעולתו למטה ולא באופן אחר שלפעמים

קי, ד

יכול להיות שלא יהיה הנברא רק בצלמו דהיינו כפי צורה העצמיות שהוא בבחי' העצ' של האור והחיות אבל לא כדמותו בבחי' הכלי המגביל בבחי' ההשפעה למטה שאינו כדמותו אלא בדמות ואופן אחר כמשל תלמיד שמקבל מרבו לעצמו ממש כמו שהשפע אצל רבו אבל בהשפעת התלמיד למקבל משנה מאופן קבלתו כו' או כמו אותיות שבחותם שאינם נחקקים כצורתם בדבר זולתו אלא בסדר משונה מימין לשמאל או בחילוף אותיות כו' וד"ל. (או להיפוך שיוכל להיות בדמותו ולא בצלמו לפי שלפעמי' אין הדמות מכוון כפי הצלם לפי שלא יוכל לבא כל בחי' הדקות שבצורה העצמית באותיות שבאין בדמות כו' כמו התלמיד שלא יוכל להבין פנימיות השכל שקיבל מרבו רק חיצוניות האותיות לבד דברים כהוייתן אבל אינן מכווני' כלל אצלו כפי אמיתית אור השכל לפי שלא קיבל הצורה רק החומר ולא כפי אופן הצורה וראיה לזה ממה דלא קאי' אינש אדעתיה דרביה כו' וכמ"ש במ"א וד"ל):

וזה שאמר בצלמנו כדמותנו בשניה' לא יוסיף ולא יגרע שיהיה בצלמנו מבחי' צורה העצמי בבחי' הויה שבאדם זה וגם בבחי' אלקי' שהוא בחי' הכלי המגביל להביא למטה יהיה כדמותנו שהוא מכוון אל בחי' הצלם משום דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד כו' (ומ"ש בצלמנו בצלמנו ממש כדמותנו בכף הדמיון לבד משום דמצד בחי' העצמיות דצלם הכל שוין מטעם הנ"ל אבל בבחי' הכלי שהוא בחי' הפעולה וההמשכה מעילה לעלול אינו רק שידמה לעילתו שישפיע ע"פ אותו האופן ג"כ אבל א"א לומר שישפיע בחי' אותה ההשפעה עצמה מאחר שהוא למטה הימנו כו' וד"ל):

(כד) אבל מעתה יש להבין מ"ש בצלם אלקי' הל"ל בדמות אלקים כנ"ל אך הענין הוא דאלקי' נק' דמות לגבי הוי' ע"ש פעולתו לבד אבל מצד עצמו הרי הוא בבחי' צלם וצורה עצמית כמו בחי' הוי' עצמו כנ"ל וז"ש ויברא אלקי' בחי' אותיות דגליף גליפו כו' את האדם דבריאה בחי' א"ק כו' בצלמו בצלמו העצמי' בחי' הויה שבאותיו' דעצמות אא"ס כנ"ל ואח"כ אמר

קיא, א

בצלם אלקי' דאותו בחי' אלקי' עצמו שבראו בצלמו דאלקי' שהוא בחי' הוי' כו' בצלם אלקי' ג"כ ברא אותו שהוא בחי' צורה של אלקים כשבאין ונמשכים למטה ואף ע"פ שנוקבא בחי' דמות היינו ע"ש פעולתו שזהו כאשר נמשך הפעולה למטה אבל בעודנו למעלה רק שבכחו מוכן להשפיע למטה נק' צלם אלקים כלומר בחי' צורתו העצמית גם שנק' דמות לגבי בחי' הוי' שאינו בא למטה לעולם כו' וד"ל. וז"ש בצלם אלקים ברא אותו בבחי' בריאה כשהוא במקורו באלקי' עצמו משא"כ כשנמשך למטה ע"ז א' בדמות אלקים עשה אותו ולא ברא כו' וד"ל. והנה באמת מ"ש נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וכן מ"ש ויברא אלקי' את האדם בצלמו בצל' אלקי' כו' קאי גם על בחי' אדם דבריאה גם שהוא בא בבחי' בריאה יש מאין ונק' בחי' דמות ממש בדבר נבדל שזהו מ"ש ועל הכסא דמות כמראה אדם כנ"ל באריכות מ"מ הרי בפי' אמר ויברא אלקים את האדם שהוא בחי' אדם דבריא' ממש בצלמו בצלם אלקים דהיינו בבחי' צלם דאדם שהוא ז"א דאצילו' (גם שנק' אדם דעשי' לגבי העצמות כו') וכן מ"ש נעשה אדם בצלמנו כדמותנו קאי ג"כ על בחי' אדם דבריאה ויצירה שהן בחי' מט"ט וסנד"ל שנק' אנשים כמ"ש כי שרית עם אלקים ועם אנשי' כו' והענין הוא לפי שגם בבחי' דמות הבא בדבר נבדל מן העצמות ממש כמשל האותיות שבחות' שחקוקי' בשעוה וכה"ג שנק' אתוון אתגליפו כנ"ל הנה גם בהן יש בחי' צלם ודמות בחי' צלם הוא בחי' צורתם העצמי כאשר הן חקוקי' בשעוה אף ע"פ שנחקקו מצורת החותם כו' ובחי' דמות הוא אשר מצורתן העצמי נחקק עוד בדבר נבדל הימנו וכן בדבר הנבדל הימנו שנחקק בו האותיות שבשעוה יש בו ב' מדריגות הללו דצלם ודמות לגבי הדבר הנחקק הימנו שהוא בחי' אור וכלי כנ"ל וד"ל וא"כ כמו שבקבלת הדבר הנבדל מן השעוה שייך לומר שנחקק בבחי' צלם ודמות שבאותיו' החקוקי' בשעוה כך ממש שייך לומר באותיו' שבשעוה שנחקקו בצלם ודמות שבאותיות החות' אע"פ שגם השעוה דבר נבדל מן החותם וענין ב' מדריגות דצלם ודמות מבואר למעלה שעצמו' החקיקה נקרא צלם ומה שפועלין פעולת

קיא, ב

החקיקה בדבר זולתו היא בחי' הדמות של עצם ציורן כו'. ועפ"י משל זה יובן ג"כ בבחי' חקיקת האותיות שבאדם דאצילות שהוא בחי' ז"א דאצילות שבחי' צלם שלהן הוא בחי' עצם ציורן ונקרא צלם אלקים כנ"ל שהוא בחי' עצם הצורה דאלקים שבז"א בעודנו למעלה רק שיש בכחו להביא השפע למטה ע"י חקיקתן בדבר נבדל כנ"ל והוא בחי' למ"ד כלים דז"א כמו שהן למעל' עדין כו' אבל בחי' דמות שלהן היינו כאשר נחקק מאותיות דאלקים שבז"א בדבר נבדל שהוא בבחי' הבריאה שנבדל מן האצילות על ידי המסך שנפסק שם הארת הקו ונקרא הארה דהארה כנ"ל ונמצא שגם דב' מדריגות הללו דצלם ודמות דז"א דאצילות שנקרא חיוהי וגרמוהי חד בבחינת א"ס עדיין כנ"ל באריכות ואשר כבר נחקק בבריאה מאותיות דאלקים דז"א הוא בבחי' בריאה נבדלת כו' מ"מ שייך לומר שבחי' אדם דבריאה זה שנקרא מט"ט וסנד"ל בצלם אלקים דז"א נברא דהיינו כמו שצורתן דאותיות אלקים דז"א הן בעצם וכן בדמותן נעשה אדם שהוא כאשר באו פעולת חקיקתן למטה וכמ"ש בדמות אלקים עשה אותו כנ"ל וא"כ הרי גם על בחי' אדם זה דבריאה יש מאין כו' אמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו שהוא בחי' צלם ודמות דז"א אדם דאצי' בכלל וכן מ"ש ויברא אלקים את האדם בצלמו שהוא צלם דהוי"ה דאורות דז"א ובצלם אלקים בחי' הכלים דז"א כמו שהן בעצם ובדמותן כשבאין למטה כו' קאי הכל על בחי' מט"ט דבריאה ג"כ שהרי נאמר הנני שולח מלאכי כו' כי שמי בקרבו ששמו כשם רבו שהוא גם בבחי' דמות נדמה לבחי' דמות דז"א וכמ"ש כדמותנו לפי שיכול להיות שיהיה דומה בצלם ולא בדמות או בדמות ולא בצלם כנ"ל וד"ל. והנה ידוע דבחי' זו"נ כמו שהן בבחי' האצי' הן בחי' ב' שמות דהוי"ה ואלקים ובחי' הוי"ה הוא בחי' צלם שהוא בדכורא ובחי' אלקים דז"א הוא בחי' נוקבא בחי' דמות שהוא בנוקבא כנ"ל ונק' מראה דמות כבוד הוי"ה כו' ומ"ש ועל הכסא דמות כמראה אדם היינו בחי' ז"א דבריאה שהוא דמות כמראה אדם דאצילות דומה כצורה וכמראה עצמו דאלקים דז"א

קיא, ג

שנקרא שכינה עילאה והוא בחי' צלם אלקים כנ"ל וגם בדמות אלקים כנ"ל ונמצא שהוא בבחי' דמות דדמות מראה כבוד הוי"ה כו' וד"ל וזהו שבחי' מט"ט וסנד"ל נקר' אנשים שמקבלים מבחינת אלקים דאצילות בחי' המל' בכלל ונקראו לגבי בחי' אלקים זה בשם נעל וסנדל כידוע דמט"ט דבריאה הוא בחי' נע"ל דשכינה כמ"ש של נעלך כו' וכן מ"ש מה יפו פעמיך בנעלים כו' ובחי' מט"ט דיצירה הוא בחי' סנד"ל זה של עור וזה של עץ אבל שניהם ציורן רק כפי אופן ציור הרגל לבד לא יוסיף ולא יגרע כו' עד"מ נעל וסנדל גשמי ציורם עשוי כפי ציור הרגל וכפי מדתו באורך ורוחב ועומק ואם לאו או יפול מן הרגל או לא יהיה לרגל לבחי' לבוש כו' ועצם הנעל והסנדל הוא של עור ועץ בחי' דבר נבדל ונפרד לגמרי מן העצמות של הרגל ואינם נחשבים כלל מגופו ומהותו של רגל שכאשר יחתוך בנעל לא ירגיש הרגל כו' רק שמלבישים את הרגל ומסתירים ומעלימים אותו כו' כך עד"מ הארת אור האצי' שבבריאה גם שהוא בבחי' היותר אחרונה שבו שהוא רק בחי' ל' כלים דזו"נ בחי' אור הנמשך מאותיות דאלקים למטה שזהו מבחי' נה"י כו' אבל עדיין נחשב מגופו ומהותו של נה"י דנוקבא שזהו בחי' אלקים כו' משא"כ כאשר בא ונחקק ונתקבל בבריאה שהוא בחי' נפרד ונבדל יש מאין כו' ה"ז כמו הרגל שנתלבש בנעל וסנדל כו' כך ו"ק דבריאה ויצירה מט"ט וסנד"ל נקרא נעל וסנדל להעלים ולהסתיר עצם אור האלקי כו' ונקרא רק דמות דדמות כבוד הוי"ה שהוא בחי' דמות דצלם אלקים דאצי' כנ"ל וז"ש ועל הכסא דמות כמראה אדם בחי' דמות של בחי' מראה וצלם אדם שהיא השכינה בחי' אלקים כו' כנ"ל וד"ל. ועכ"ז גם בחי' הלבושים האלה דנעל וסנדל הרי הן נעשים בבחי' צלם ודמות דאדם דאצי' שנקרא אדם דעשיה דאצי' כו' ואדם דעשי' דאצי' שהוא בחי' ז"א דאצי' הוא בדוגמא לצלם ודמות דאדם דיצירה דאצי' שהוא בחי' א"א וע"י כו' שע"ז אמר נעשה אדם בצלמנו כו' וכן אדם דיצירה שהוא בחי' א"א וע"י כו' הוא בצלם ודמות דא"ק שנקרא

קיא, ד

אדם דבריאה וכמ"ש לכבודי בראתיו יצרתיו כו' וכבודי זה הוא בחי' מל' דא"ס עצמו שלמעלה מבחי' אדם בציור קוין כמ"ש כי לא אדם הוא וכמ"ש ולאו מכל אינון מדות כלל רק שמ"מ נק' א"ק אדם דבריאה יש מאין הרי עליו נאמר ויברא אלקים את האדם שהוא בחי' מל' דא"ס גליף גליפו בטהירו עילאה כו' שנק' אלקי' שבעצמו' אא"ס בצלמו בצלם אלקי' ע"ד הנ"ל באדם דאצי' בבריא' כו' וד"ל. וז"ש אדם אדמה לעליון ממש כו' וד"ל:

(כה) ומעתה יש להבין מ"ש בטעם קריאת שם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל כו'. דהנה פי' הפשוט דישראל ל' שררה שר א"ל כלומר שר של א"ל וענין שררה הוא ההשתררות והממשלה על זולתו וזה דבר פלא לכאורה איך שייך עניין ההשתררות והממשלה על בחי' אל שהוא בחי' אלקי' וכמ"ש בפי' הטעם כי שרית עם אלקי' כו' וגם יש להבין דלכאורה גם לפ"ז אינו עולה כמו הטעם שאמר כי שרית עם אלקים ובתיבת ישראל משמע שנשתרר על בחי' אל ולא על בחי' אלקים וכידוע ההפרש בין שם אל לשם אלקי' ששם אל הוא בבחי' החסד ושם אלקים הוא בבחי' הגבורות וכמ"ש אל אלקים ה' כו' ג' שמות אל בחסד אלקים בגבורות והוי"ה בת"ת וכמ"ש מי כמוכה באלים הוי"ה כידוע. אך הענין הוא דא"ל זה הוא בחי' שם הוי"ה דאלקי' שהוא בחי' צלם ואלקי' הוא בבחי' דמות שזהו בחי' דכר ונוק' כנ"ל והיינו אל מאלקים שכולל כל בחי' אלקי' כי בחי' הנוק' כלול בדכורא להיותה אחת מצלעותיו כמ"ש כי מאיש לוקחה זאת כו' ולפ"ז כאשר נשתרר על בחי' אל שהוא בחי' צלם ממילא נכלל השתררו' זו גם על בחי' אלקים שנכלל באל כו' ולמעלה היינו בחי' עצמו' המאציל דלאו מכל אינון מדות כלל למעלה מהוי"ה ואלקי' וכמ"ש כי שמש ומגן הוי"ה אלקי' כו' שהן ב' שמות שנאצלו מן העצמו' עד"מ שמש ומגן כו' והוא המשתרר על בחי' הוי"ה ואלקי' שהן בחי' צלם ודמות דכר ונוק' בחי' אור וכלי כמו נשמה וגוף כנ"ל באריכו'

קיב, א

כו' שיהי' רק כפי רצונו דוק' דהיינו שמשתר' גם על בחי' צלמו שנק' צלם אלקים שהוא בחי' האור שיהי' צורתו באופן העצמית שהוא רוצה דווק' וגם על בחי' חקיקת האותיו' למטה שהוא בחי' דמות בחי' הכלי תהי' אופן החקיקה למטה כפי אופן רצון של ישראל זה כו'. וביאור דבר זה יובן ע"פ הנ"ל בביאור ענין צלם בדכורא ודמות בנוק' בחי' אור וכלי שזהו כמשל אותיו' המחשבה שבולטי' מן השכל שהשכל נק' אור ועצם החיות ואותיו' המחשבה מוגבלים לקבל בתוכן את אור שפע השכל כו' כמו הנפש בגוף כו' הרי ציור עצמו של אותיו' הללו שרש התהוות אופן חקיקתן בצירופים הללו דוקא הוא מפני אופן הארת והשפעת השכל כי בשכל עצמו כשלא בא לבחי' שפע כלל אין בו המשכת אותיו' כלל וכלל רק בחי' שכל היולי כו' ונמצא שהעיקר שהוא באופן בחי' הארת השכל לבא לידי אותיות דמחשבה הוא תלוי בעצמו' רצון בעל השכל אם להאיר אותו באופן כך או כך ואז ממיל' יהיה אופן ציור וחקיקת אותיו' דמחשבה בצירופים הללו דוקא כו' וה"ז ממש כמו עד"מ בעל החתימה שכפי רצונו דוק' יביא את חומר הפשוט של החותם לידי חקיקת אותיו' בצירופי' שונים כפי רצונו דוק' והנה ודאי שגופי האותיו' דמחשבה החקוקים שנחקקו מאור עצם השכל ההיולי הן באים בבחי' גבול וצמצום גדול להסתיר ולהעלים לגופו ומהותו של עצם אור השכל ההיולי הפשוט שאינו מוגבל ומצוייר בבחי' אותיות כלל וכלל כי עצם אור השכל כמו שהוא ממש א"א להביאו בציור אותיו' כו' כידוע אך מה שבא ממנו בציור וחקיקת אותיו' הוא רק בחי' צמצום אפס קצהו כו' ואשר לא בא בגילוי בצמצום ציור אותיו' הללו נשאר בבחי' הסתר בעצם אור השכל שא"א לבוא לידי גילוי כלל ונק' שכל הנעלם מכל רעיון גם מרעיון המחשבה כו' וא"כ הרי קצתו בא בגילוי וקצתו נשאר בהסתר והעלם העצמו' ואופן מדידה זו כמה ישאר בהסתר וכמה יבא לידי גילוי באותיו' דבר זה תלוי ברצון בעל השכל דוק' כפי רצונו דוק' כך יבא במדה ושיעור מצומצם להסתיר מה שצריך

קיב, ב

הסתר ולגלות מה שרוצה לגלות כו' וה"ז ממש כמו בעל החותם שכפי רצונו יעשה ציור אותיות החותם שבוודאי האותיות שנחקקים בחותם המה באו בגבול מצומצם אבל בהן נגלה דבר מה כמו אותיות שמו וכה"ג בכל דבר חתימה אבל בחותם עצמו לא ניכר דבר מה כו' אך אופן מדידת שיעור האותיו' שבחותם תלוי ברצון בעל החותם שהוא החוקק ומגלה בו צורת אותיות כפי רצונו דוקא כנ"ל וד"ל:

(כו) וכך יובן עד"מ למשכיל למעלה גם בבחי' אותיו' המחשבה היותר ראשונה שהו' מ"ש גליף גליפו בטהירו עילאה שזהו בחי' דמות חקיקה לחקיקה העצמית שנחקק בעצמו' אא"ס ב"ה שהוא אור הפשוט ההיולי כו' שאופן חקיקת אותיו' הללו בשיעורן ומדתן בגילוי כך וכך ולא יותר זה תלוי ברצון בעל האור העצם ההיולי הפשוט שכפי רצונו יביא וימשיך לאור זה הפשוט שנקרא טהירו עילאה לידי המשכת חקיקת אותיות בצירופים הללו דוקא וז"ש בריש הורמנא דמלכא דוקא שהוא בעל הרצון הפשוט כו' גליף גליפו להביאו בבחי' צלם וצורה העצמית וממילא נעשה בחי' הדמות שהוא בחי' עצם ציורן וחקיקתן כו' לפי אופן ההארה וההמשכה מן העצמות הפשוט כו' וד"ל והנה כמו"כ יובן בבחי' המשכת האור מאצילות לבריאה שזהו בא מבחי' דמות שבאותיות דאלקים דאצי' כנז' הגם שבא בבחי' דמות בדבר נבדל יש מאין כנ"ל מ"מ הרי גם שם נאמר בצלמנו כדמותנו כו' בבחי' צלם ודמות אדם דאצי' כמ"ש ויברא את האדם בצלמו בצלם אלקים כנ"ל וא"כ ודאי גם זה תלוי ברצון בעל הצלם ודמות שבאצי' אם לחקוק האותיות בדבר הנבדל כך או כך בשיעור ומדה להסתי' מה שצריך הסתר דהיינו שישאר האור בבחי' האצי' ולא יבא לידי גילוי בבריאה ולגלות מה שרוצה לגלות כו' כמו עד"מ טבעת חותם המלך שתלוי ברצון בעל החותם איך ובאיזה אופן ציור יהיה חקיקת אותיות החותם בדבר הנבדל כו' כך מ"ש אתוון אתגליפו מאצי' לבריאה הנה ודאי בא בשיעור ומדה כפי הרצון שבעצמות דוקא (וזהו ענין פועל אמת שפעולתו אמת כידוע דחותמו של

קיב, ג

הקב"ה שהוא עצמות המאציל אותיות אמת שהוא בחי' ראש תוך סוף ומ"ש אתה סתר שהוא בבחי' ל' כלים דנה"י דז"א בנוקבא פנימיות הכלים ואמצעיות הכלים וחיצוניות הכלים נקרא פעולתו אמת בבחי' דמות כמו אותיות החותם שנחקק בדבר נבדל כו' וע"כ נקרא המל' מראה דמות כבוד הוי"ה כנ"ל וד"ל). וכתיב אשר נחתם בטבעת המלך שהוא בחי' חותמו של הקב"ה אין להשיב וכמו שמבקשים חתמנו בספר החיים כו' כידוע בענין בחי' החותם דנעילה דיו"כ כו' וד"ל. ולפעמים לא יחפוץ המלך לחתום כלל כמו שאמרו ליבא לפומא לא גלי שאין רצונו לבא באותיות הדיבור ואותיות הכתב שהוא בחי' יצירה ועשיה וגם לא באותיות המחשבה דבריאה כו' ע"ד שאמרו ואלו צדיק ורשע לא קאמר וכה"ג וזהו אינו רק מאצילות לבריאה להיות האור והשפע באה מן העצמיות דאצילו' דאיהו וחיוהי חד לבחי' בריאה דבר נבדל מן העצמות כמו אותיות שבחותם שתלוי בבחירת בעל החותם אם לחתום כלל אבל גופו של החקיקה של החותם כבר עשוי כפי רצון בעל החותם כו' וכמו"כ הוא בחי' דמות שהן בחי' עצם ציור האותיות דאלקים שכבר נחקקו מרצון העצמות רק שגם שם מושל הארת הרצון איך יהיה אופן הצלם והדמות שהוא בחי' אור וכלי שבעצמות כו' אך אין זה כמו השתררות לחוץ ממנו רק בבחי' עצמותו שהרי אמר דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד כו' וד"ל והנה יש בכל זה באופן להיפוך אבל המכוון א' והוא שבחי' ציור האותיות הן בחי' גילוי העצמות כנ"ל ואשר אינו בא בציור האותיות נשאר בבחי' הסתר והעלם בעצמות כנ"ל ועד"מ מאותיות המחשבה לגבי עצם אור השכל כו' אלא נהפוך הוא שבחי' האותיות הן הן בחינת הצימצומים להסתיר ולהעלים את אור העצמו' דוקא ומה שלא בא בבחי' האותיות הוא אשר בא בבחי' גילוי העצמו' כמו עד"מ ציור צורת אותיו' שבחותם שעצם גוף החותם הוא חומר פשוט והציור של האות הוא המעלים ומכסה ומסתיר על עצם החומר הפשוט וכך כל אות ואות הוא רק צימצום והעלם והסתר

קיב, ד

כ"א בפ"ע כו' עד שכל ציור האותיות הן בחי' לבוש והעלם להעלי' ולהסתיר את העצם הפשוט כו' וראי' לדבר זה הוא ממה שאנו רואים בחקיקת אותיו' שבחותם בדבר נבדל כמו בשעו' ששם ודאי הציור אותיו' שבשעוה מכסה על עצם האותיות שבחותם בין בשעת ציור כשמציירי' שם בחותם בין לאחר סילוקו שהרי לאחר סילוקו מן השעוה לא נשאר בשעוה מגופו ומהות של אותיות החותם כלל וכלל רק בחי' רשימת חקיקתן וציורן לבד ועד"ז בכל צורה מצורה נבדלת כמו השעוה שנחקק עוד בדבר נבדל וכן עד כמה פעמים כו' וכך הוא ג"כ מובן בציור האותיו' שבחות' עצמו שהן מסתירי' ומעלימי' לגוף עצם החותם כו' וד"ל (ובאמת אין זה דומ' לזה דדוקא בצורה מצורה נבדלת כשעוה מן החותם וכה"ג הוא ששייך לומר דבר זה להיו' שלא נשאר באותיות שבשעוה רק בחי' רשימו בהעלם מאותיות שבחותם ולא מהותן כו' וגם בשעת הציור בהכרח שיתעלם גופן של האותיות שבחותם כו' משא"כ בציור אותיות שבחותם עצמו אדרב' לכאורה נהפוך הוא שהאותיו' הללו הרי הן נקראי' בשם צורה לחותם שהן בחי' גילוי ההעלם העצמי וכן אותיות שבשעוה הן בחי' גילוי וצורה לגבי חומר השעוה כו' אך ממשל אותיו' המחשבה מובן שאין הפרש ביניהם משום דגילוי זה הוא הנקרא הסתר כו' וד"ל). ויובן דבר זה בתוס' ביאור ממשל אותיות המחשבה דגם שלכאורה הרי בהן גילוי אור עצם השכל ההיולי כנ"ל אבל באמ' נהפוך הוא שבחי' גילוי אותיו' הללו הבאי' במחשב' הרי הן בחי' צמצו' והסתר והעלם גמור לגבי עצם אור השכל כמו שהוא שהרי עצם אור השכל כמו שהוא הרי הוא בבחי' השכלה וסברא וכאשר בא במחשבה הוא בא בבחי' לבוש נפרד דאותיו' המחשבה המעלימי' לבחי' עצמו' ההשכלה והסברא כידוע הראיה לזה ממה ששכל וסברא א' יוכל לחשוב בכמה צרופים שונים במחשבה משום שהמחשבה נקר' לבוש לגבי העצם כמ"ש כלבוש תחליפם כו' אלא שנק' לבוש פנימי כו' כמ"ש במ"א באריכו' ולפ"ז הרי מובן הנמשל מכל זה למעלה בבחי' דמות

קיג, א

דאותיו' אלקי' שבאצי' שהוא בחי' ל' כלים כו' שזהו בחי' הסתר והעלם להעלים לבחי' האור דהוי' העצמי דאדם דאצי' וכמו עד"מ אותיו' שבחותם ואותיו' המחשבה וכמו שנחקק מצורה לצורה נבדלת שנק' דמות שבודאי מסתיר לבחי' הצלם שהוא עצם האותיות שבחותם כך גם בחי' דמות האותיו' שבחותם מעלים על העצם כו' וד"ל ולפ"ז מה שתלוי ברצון בעל החותם להסתיר מה שצריך הסתר ולגלות מה שחפץ לגלות הוא להיפך מכפי הנ"ל שבאותיו' דחותם הוא מסתיר ומעלים בבחי' לבוש נפרד כאדם שמלביש א"ע וכאשר נחקק מצורה לצורה עד כ"פ כו' היינו בחי' העלם בתוך העלם ולבו' בתוך לבוש עד כמ' לבושים והעלמו' זה בתוך זה כו' ומה שלא בא באותיות הוא בחי' גילוי אור העצמי כו' לפי שבכל מקום בחי' הדמות מסתיר על בחי' הצלם ונמצא שבחי' אלקי' מסתיר על שם הוי' בכל מקום עד רום המעלות גם בבחי' עצמות אא"ס שנק' טהירו עילאה דגליף גליפו כו' וד"ל. ולפ"ז יתפרש יותר הפסוק דשמש ומגן הוי' אלקי' שהמשל דומה עם הנמשל דכמו שהמגן לשמש הוא בחי' נרתק לכסות ולהעלים לעצם אור השמש כך שם אלקי' הוא בחי' צמצום והסתר להסתיר ולהעלים לעצם אור דהוי' כו' וכך הוא האמת דשם אלקי' בכל מקום הוא בחי' הצמצום וההסתר כידוע אבל לפי הפי' הראשון בבחי' האותיות שהן בחי' הגילוי הרי בחי' אלקי' הוא בחי' גילוי דשם הויה ולא בחי' הסתר כו' וד"ל. אך עיקר המכוון העולה בכל זה שהכל תלוי ברצון בעל החותם בבחי' צלם ודמות כנ"ל א' הוא לב' הפירושים רק השינוי ביניהם הוא בשמות דה' אלקי' כו' אבל בחי' יחוד דהוי' אלקי' שהוא בחי' צלם ודמות בחי' אור וכלי דכר ונוק' באיזה אופן יהיה יחודם כמה ישאר בבחי' העלם במשפיע שלא יבא לידי גילוי במקבל וכמה יבא בבחי' גילוי כו' היינו כמשל בעל החותם שתלוי ברצונו דוקא אופן ציור אותיו' החתימה הנק' דמות איך יקבל מבחי' העצמות שנק' צלם ואיך ישפיע כו' בין בעצם החותם בין בפעולתו וחקיקתו למטה לב' הפירושים א' הוא כו' כנ"ל (ולפעמים לא יבא כל בחי' הצלם העצמי

קיג, ב

לבחי' דמות כי לא יוכל לקבל הדקות שבו כנ"ל במשל תלמיד דלא קאים אדעתי' דרבי' כו' וזה תלוי ברצון בעל הצלם והדמות כו' כענין החתימה מן החותם שלפעמים לא יחפוץ לחתום כו') וא"כ הרי רצון העצמות מושל ומשתרר על בחי' המשפיע הנק' הויה ועל בחי' המקבל שנק' אלהי' שהן בחי' צלם ודמות כו' על שניהם בשוה וז"ש ביום ברוא אלקים אדם בדמות אלקי' עשה אותו זכר ונקבה ברא כו' ויברך אותם ויקרא שמם אדם ביום הבראם כו' וכן אחר מ"ש נעשה אדם כו' ויברא את האדם בצלמו כו' כתיב זכר ונקיבה ברא אותם שהוא בחי' צלם ודמות שבכל פרצוף אדם עד רום המעלות כנ"ל וד"ל:

(כז) ובכל זה יובן שורש ענין ישראל ש"ר א"ל כו' כי שרית עם אלקי' כו' שהוא בחי' ממשלת והשתררו' רצון העצמו' על בחי' אל ואלקים שהן בחי' צלם ודמו' דכר ונוק' אור וכלי איך ובאיזה אופן יהי' יחודם בעצם וגם בבחי' השפעה למטה כנ"ל ולפי שהעיקר הוא המשפיע בחי' דכר שכולל לבחי' נוקבא כמ"ש כי מאיש לוקחה זאת כנ"ל ע"כ נק' שר א"ל כנ"ל וממילא נכלל בזה בחי' השתררות על בחי' אלקי' בחי' דמות כו' וכנ"ל וד"ל. אך עדיין אינו מובן מ"ש בנתינת הטעם לקריאת שם כי שרית עם אלקי' דוקא ולא הזכיר בחי' אל שהוא העיקר כו'. אך הענין הוא שיש בהשתררות גשמיות ב' מדריגות הא' בעצם מהות ההשתררו' והממשלה בכל אשר ירצה לגזור אומר גם בדבר גדול מאוד הכל נשמעי' לרצונו לקיים מיד כו' עד שמבלעדו לא ירים איש את ידו ורגלו גם גדולי המדינה רק כפי שיגזור רצון המלך עליהם בלבד כידוע והב' היא בחי' השתררות וממשלה יותר והוא גם לאחר שנעשה דבר משפט מה לטוב או לרע יהפוך הגזר דין כרצונו מטוב לרע או מרע לטוב שזהו בחי' ביטול רצון לנגד רצונו שזה יותר השתררות מקבלת רצונו בתחלה וזהו עיקר הממשלה והשתררו' כידוע. וכך יובן למעלה בענין מ"ש כי שרית עם אלקים דוק' להיות מבואר למעלה שבחי' החקיקה של אותיו' דאלקי' עיקרן הוא להביא

קיג, ג

ההשפעה למטה בדבר זולתו וכמו שחותמין בחותם שכבר נגמר הדבר ואין להשיב כו' אבל רצון עצמות המאציל הוא המושל גם על דבר שכבר נעשה ונגמר בחקיקת חותם העליון שהוא בחי' אלקים וביכלתו להפוך אופן החקיקה של אלקי' מהיפך להיפך דהיינו שמהפך בחי' צלם אלקים שבא בבחי' דמות כך וכך להיות חקיקה שלו באופן אחר להיפך כמו מרע לטוב שמצינו שקורע גזר דין של ע' שנה אע"פ שכבר נחתם בחותם המלך ע"פ משפט ב"ד העליון ע"ב סנהדרין עליונים כמ"ש וה' הוא ובית דינו כמו שנהפך גז"ד של חזקיהו ממות לחיים וכמו שנהפך הדין לחסד בשרה שהיתה עקרה שתלד וכה"ג בכל ר"ה ויו"כ עיקר הממשלה דרצון עצמות המאציל הוא להפוך גם הדבר שכבר נגזר ונתקיים בחותם דשם אלקים שהוא העיקר להביא הדבר לידי פ"מ למטה ע"י חקיקה לחקיקה בבחי' דמות לדמות בג' עולמות דבי"ע עד שבא הדבר בסוף עולם העשיה בעוה"ז השפל אם לחסד אם לדין בפ"מ כידוע ולכך אמר כי שרית עם אלקים דוקא שהוא לשנות צירופי' דאלקי' וז"ש צדיק מושל ביראת אלקים ק"ך צרופי' דאלקי' כו' אבל ההשתררו' הראשונה בקיום גזרת רצונו בלבד הוא מה שנק' ישראל שר א"ל שהוא העיקר לענין זה משום שנא' והוא ימשל בך דדכורא עיקר כו' וד"ל:

(כח) ולהבין זה בתוס' ביאור הנה אנו מוצאי' דבר פלא ביותר שיוכל להיות בחי' גילוי אור האלקי' דאצי' ממש בנבראים בע"ג ותכלית גם למטה מטה בסוף העשי' סוף כל ההשתלשלו' אשר שם הוא תכלית ההסתר והצמצום עד אשר יוכל להיות בחי' פירוד גמור דבחי' רע דנוגה כמו ע' שרים דעשי' שיודעים רבונ' ומתכווני' למרוד כו' לומר כחי ועוצם ידי כו' מפני ששם בא האור האלקי בתכלי' ההסתר והצמצום דהיינו בכמה לבושים והעלמות העל' תוך העל' והוא ע"י ריבוי המסכים ביותר כידוע דבין אצילה לבריאה מסך מפסיק וכן מבריאה ליצירה ומיצירה לעשי' כו' כמ"ש שמעתי מאחורי הפרגוד כו' ואנו אומרים המבדיל בין קודש לחול כו' שמבדיל

קיג, ד

הבדלה זו שבין עול' לעול' הנה בכל עולם בפ"ע יש הבדלה בין סט' דקדושה האלקי' ובין סטרא דקליפ' שמקבלים רק מבחי' אחורי' דשם אלקי' דקדושה ונק' אלקי' אחרי' כו' כידוע ואנו מוצאין בכמה מקומו' שיוכל להיות ירידת אור האלקי' דהוי"ה אלקי' דאצי' גם בחושך והסתר דקליפה דעשי' כמו ויאמר ה' אלקי' אל הנחש כו' וכן ויאמר ה' אל בלעם כו' וידוע דנחש ובלעם הן מבחי' תוקף הקליפה הקשה בחי' כתרין דמסאבותא כו' בחי' כחב"ד דקליפה אך מפני שבאמת אין בחי' מסתיר לפניו ית' משום דכל המסכים וההעלמות וריבוי הצמצומים כו' הכל ממנו שנאמר אתה אל מסתתר והוא ע"י בחי' שם אלקים שיורד ומתלבש בריבוי לבושי' ומסכי' ביותר אבל קמי עצמותו אין הסתר כלל וכלל וכמ"ש גם חושך לא יחשיך כו' כחשיכה כאורה כו' וכל זה מפני שבחי' שם הוי"ה דז"א דאצילו' הנה הוא בא בצמצום דחקיקות אותיו' דאלקי' ובחי' אלקי' זה מסתתר בבחי' דבר נבדל דבי"ע בכמה לבושין שוני' כו' אבל בהסיר הלבושים וההעלמות הללו ממילא נגלה כבוד הוי"ה דאצי' גם בסוף העשי' וכמו לעתיד דכתיב וראו כל בשר לפי שנגל' כבוד ה' גם על הגוי' כמ"ש ובאו במערות צורי' מפני פחד ה' כו' בבחי' ביטול אמיתי מכל וכל לפי שלעתיד אמרו שהקב"ה יוציא חמה מנרתקה שזהו מ"ש שמש ומגן הוי"ה אלקי' שיוסר בחי' הנרתק וההסתר דשם אלקי' מעל שם הוי"ה אז ממילא נגלה כבוד הוי"ה כו' וד"ל. וכה"ג מצינו במ"ב מסעות שהלכו בני ישראל במדבר שהי' בחי' גילוי שכינה וארון וענני כבוד ענן הוי"ה יומם ועמוד אש כו' במדבר העמים נחש שרף ועקרב ג' קליפות הטמאו' לגמרי כו' וכן בכל גלות מצינו שאמרו רז"ל גלו לאדום שכינה עמהם כו' אפי' בתוך טומאות' מטעם הנ"ל וד"ל. והנה גם בירידות והשתלשלות אור האלקי בסט' דקדושה מעילה לעילה מאצילו' לבי"ע אנו מוצאים שיוכל להיות בחי' דילוג המדריגה שלא לפי ערך קבלת המקבלים כלל וכלל דהנה כמו הנשמות בג"ע שנהנין מזיו כו' ה"ז בא בבחי' מדריגה מבחי' בינה שבמל' דאצי'

קיד, א

שמסתתר כו' וכמ"ש בזוהר דאימ' מקננא בכורסייא כו' וזהו בחי' ג"ע העליון דבריאה כידוע ועד"ז מבריאה ליצירה ומיצירה לעשי' כו' אבל הנה בחי' גילוי אלקות שהי' בהיכל ק"ק דבהמ"ק שאין שם ההארה רק בצימצום גדול מבחי' היכל ק"ק דעשי' כידוע אשר לפי ערך ההשתלשלו' דבי"ע בג' מסכים והעלמות כו' לא היה מהראוי להיות שם הארת אור האלקי רק בצמצום גדול מאד ואנו מוצאים שהאי' שם מבחי' הוי"ה דז"א דאצי' עצמו כמ"ש יראה כל זכורך את פני הוי"ה כו' כמ"ש והיו עיני ולבי שם כו' וכך מצינו בכל דור בלימוד ד"ת בד"א של הלכה שהוא כמו היכל ק"ק דבהמ"ק וכמ"ש את הוי"ה האמרת כו' וכמ"ש במ"א וד"ל (וכן במצרים שנגלה כבוד הוי"ה בעצמו כמ"ש ועברתי כו' אני ולא מלאך כו') אך הנה כל זה הוא מטעם ענין ובחי' הממשלה וההשתררות על בחי' אלקי' המצמצם על שם הוי"ה שיהיה אופן החקיקה בבחי' הגילוי מן ההעלם יותר מכפי המדה הראשונה וזהו עיקר הממשלה לשנות מה שכבר נעשה כנ"ל וכן מצינו להיפך שיהי' בחי' ההשתררו' והממשלה לשנות אופן החקיקה והדמות דאותיות צלם אלקי' מבחי' הגילוי להעלם דהיינו שיהיה בחי' הסתר והעלם אור האלקי דאצילו' יותר מכפי המדה שכבר נחקק בבחי' הגילוי כו' כמו עד"מ שאין המלך חפץ בהתגלו' החותם רק לעצמו בהסתר כו' ע"ד שאמר לבא לפומא לא גלי בקץ של משיח וכה"ג וכמו בזמן הגלות שבחי' ההסתר יותר מדאי וכמ"ש אתה אל מסתתר עד שאותותינו לא ראינו כו' וכמאמר רז"ל כל שאינו בהסתר פנים אינו מהם כמ"ש ביום ההוא אסתיר פני כו' וזה גם בא בבחי' ההשתררו' והממשלה על בחי' אלקי' דאצי' ואנשי' מט"ט וסנד"ל דבי"ע שלא יהי' בחי' הגילוי וההעלם רק כפי רצון עצמו' המאציל שהוא בחי' ישראל שנק' ישראל סבא בחי' פנימיו' א"ק וע"י כו' כמ"ש באדרא דסבא דעתיק סתי' בבחי' סתימו דכל סתימין עד בחי' עצמו' אא"ס שמושל על בחי' הוי"ה אלקים שבעצמו' שזהו ענין גליף גליפו בטהירו עילאה כנ"ל וד"ל:

קיד, ב

(כח) וזהו כי שרית עם אלקים ואנשים ותוכל. פי' ותוכל להיות כי עיקר הנצחון וההשתררו' אינו אלא כאשר בא הדבר לידי סוף מעשה בפ"מ דוק' שאז דוקא נגמר עיקר המכוון שהיה בהשתררות ונצוח אבל כל זמן שלא נשלם בפ"מ דוק' אין ההשתררות והניצוח כלום כו' וכך יובן למעלה בענין בחי' ההשתררות דעצמות המאציל בה' אלקים ובאנשים דבי"ע להיות כרצונו דוקא כנ"ל הכל עדיין אין זה שלימות הניצוח וההשתררו' אלא כאשר יבא לידי בחי' סוף מעשה דוקא שזהו בסוף כל ההשתלשלו' דעשי' דהיינו גם בבחי' מל' שבמלכות דע"ס דעשי' כששם נהפך הדבר מן הקצה לקצה כמו מן ההעל' לגילוי שהיה בהיכל ק"ק שבבהמ"ק בזה העולם החומרי דוקא כנ"ל שזהו עיקר הגבורה והניצוח שנשתרר עם ה' אלקים דאצי' ואנשים דבריאה ויצי' כו' לפי שנעוץ תחלתן בסופן דוקא וסוף מעשה דוקא הוא שעלה במחשבה תחלה בעצמות רצון המאציל בחקקו חקיקות האותיות בטהירו עילאה וכמ"ש אני ראשון ואני אחרון כו' וכן ראו כי אני אני הוא שזהו בחי' מל' דא"ס במל' שבמל' דעשי' כו' היותר אחרון כו' וכמ"ש במ"א וד"ל. וזהו ותוכל כי המל' נק' כל כידוע ופי' ותוכל שהיה ביכולת כחך להביא בחי' גילוי עצמו' המאציל עד בחי' כל שבמדריגה היותר אחרונה שזהו סוף מעשה שעלה במחשבה תחלה ולזה א' דנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתוני' דוקא והיינו עיקר ההשתררו' דש"ר א"ל ואלקי' שבתחלה כי נעוץ תחלתן בסופן דוקא כנ"ל וד"ל. ומעתה יש להבין סדר המשך הפסוקי' מ"ש ויאבק איש עמו כו' ויגע בכף ירכו כו'. דהנה באמת יש להבין בזה שהיה ביכולתו ליגע בכף יריכו עכ"פ שהן בחי' נו"ה תרין ירכין כו' דהלא ק"ו הוא לכאורה דאם היה כח וגבורה ביעקב שנק' ישראל להשתרר על בחי' אלקים ואנשי' מט"ט וסנד"ל כו' עד גם בחי' המל' סופא דכל דרגין כנ"ל בפי' ותוכל כו' א"כ איך היה בכחו ליגע בכף יריכו שהן בחי' נו"ה שלמעלה מבחי' המל' כידוע בפי' ושלשה עדרי צאן רובצים עליה

קיד, ג

כו' אך הענין יובן דרך קצרה להיות שעיקר סיבת התוקף והעוז והגבורה של יעקב שנק' ישראל לא הי' רק מפני שהו' בבחי' קו האמצעי בריח התיכון שמבריח מן הקצה לקצה דהיינו לבחי' עצמות אא"ס קודם שבא לבחי' ג' קוין כו' כידוע ובחי' המל' הוא בבחי' קו האמצעי דז"א דתי"ם כידוע ע"כ נאמר ותוכל רק בכף יריכו שהן בחי' נו"ה שבקו הימין וקו השמאל הוא שיכול לו וגם זאת בבחי' נו"ה דבי"ע ולא באצילות משום דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד כו' וד"ל והטעם שבבחי' נו"ה דוקא ולא בבחי' חו"ג וחו"ב כו' שאינן ג"כ בקו האמצעי אלא בב' הקוין ימין ושמאל כידוע דחח"ן ימין ובג"ה משמאל כו' הנה יש להקדים לזה ענין א' והוא בהיות ידוע בזהר וע"ח דבחי' נו"ה נקרא בדי ערבות שאין בהם לא טעם ולא ריח כו'. וביאור הדברים הנה ידוע שבחי' המוחין העליונים נקרא טעם כו' כמו השכל שנקרא טעם למדה והוא בחי' האור והחיות של המדה ממש שלפי ערך אור השכל והטעם למדה כך הוא בחי' עצם חיותה ובהסתלק האור של השכל המלובש בה אין למדה זו אור וחיות כלל וכלל וכמו אהבה התלויה בדבר מה אם בטל הדבר והטעם שמחמתו נולדה האהבה בטלה האהבה לגמרי וזהו בחי' מוחין דחו"ב שמלובשים בחג"ת להחיותם תמיד וכמ"ש במ"א בענין לפי שכלו יהולל איש כו' שהמדות מתאחדים עם השכל ממש כו' אבל בחי' נו"ה הנה מדת הנצחון אין בו מבחי' הארת המוחין והטעם שבחסד ואע"פ שהולך בהשתלשלות מחכמה לחסד ומחסד לנצח בקו הימין כידוע מ"מ החסד עם החכמה מתאחד ממש אבל הנצחון נפרד מן מדת החסד שהרי אנו רואים שמדת הניצוח אינו רק בחי' הסכם בעלמא לעשות החסד בלא טעם ואור וחיות כלל רק מצד הנצוח וההסכם לבד וע"כ אנו רואים שהיריכים נבדלים מעיקר המדות חג"ת שבלב והוא מפני הפסקת אור המוחין שבחג"ת שבלב שנפסק אורם ונשאר רק בחי' רשימו בעלמא בנו"ה כו' וכמ"ש במ"א באריכות:

(כט) וזהו מ"ש בזוהר שנו"ה נקרא בדי ערבות שאין בהם טעם

קיד, ד

המוחין שבמדות רק בבחי' רשימו בעלמא כו' וד"ל והנה בבחי' המדות חג"ת שהמוחין דחו"ב מאיר בהן הגם שלפעמים אין הארתם רק בבחי' הקטנות מאוד כמו משל התינוק שמדותיו בקטנות מפני ששכלו הוא בבחי' קטנות כו' הנה יש ביכולת המשתרר על בחי' המוחין שנקרא ש"ר א"ל שזהו בחי' הכתר עליון שלמעלה מבחי' או"א תרין רעין כו' להוסיף ולהרחיב לבחי' המוחין דאו"א במדות דז"א שיהיה בבחי' הגדלות בגילוי רב מאוד משום דהחכמה מאין תמצא מאין דכתר כו' והוא הנקרא ישראל סבא פי' ישראל ביו"ד דלכאורה היו"ד הזה מיותר מאחר שעיקר ענינו רק בחי' ההשתררות לבד היה ראוי שיקרא שר א"ל לבד מהו ישר אל כו' אלא פי' יש"ר זה לשון יושר וכמו ישראל שנקרא ישורון כידוע לפי ששרשו בקו האמצעי דת"י שעולה עד בחי' פנימיות הכת"ר דוקא ששם הארת העצמות שלמעלה מבחי' התחלקות הקוין חח"נ ובג"ה כו' כידוע ע"כ יש בכוחו להגדיל המוחין בגילוי רב כו' וממילא אז אין יניקה משם כלל לבחי' הפסולת דשבעים שרים כמו ישמעאל ועשו שמקבלים מחו"ג דקדושה כמו שאמר לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל חסד דקליפה ויצחק שיצא ממנו עשו בחי' גבורות דקליפה כו' וע"כ בהאבק עמו שר של עשו לא יכול לו בגופא בחי' חג"ת וחב"ד כו' כי ישראל זה שורשו בבריח התיכון עד פנימית הכתר שיכול להוסיף גילוי המוחין ושם אין יניקה לחיצונים כלל וכלל וכמ"ש במ"א בפ' ואתה מרום ה' כו' יעקב משמש במרום כו' אבל בבחי' נו"ה שנקרא יריכו שם יכול לו והיינו מפני ששם נפסק הארת המוחין כנ"ל שאין בהן טעם המוחין רק בחי' רשימו בעלמא כו' הנה שם לא היה בכח ישראל זה להמשיך גילוי המוחין מבחי' הכתר כ"כ ע"כ שם יכול להיות יניקה לחיצונים ג"כ כמו לשרו של עשו וכה"ג וזהו בכף יריכו דוקא אבל בחו"ג וחו"ב גם שהן ג"כ בב' הקוין ולא בקו האמצעי אבל ממשלת הארת אור הכתר עליהם נקרא יש"ר א"ל כו' (ומ"ש כי שרית עם אלקים דוקא מפני שזהו עיקר הממשלה להכניע לקו השמאל שיוכלל

קטו, א

בחסדים דימין ואמנם התגברות כח הימין על השמאל זה תלוי בבחי' הכתר שנקרא שר א"ל כו' להוסיף כח באל בחי' ימין כמה שאמר חסד אל כל היום וכמ"ש כי גבר עלינו חסדו כו' וכמ"ש במקום אחר וד"ל) אך הנה גם זאת שנגע בכף יריכו אינו אלא בבחי' נו"ה דבריאה ולא בבחי' נו"ה דאצי' משום דבאצי' גם שנפסק הארת המוחין בנו"ה דז"א מ"מ הרי הארת הקו שלמעלה מהתחלקות הקוין מאיר גם שם ולזה אמר דבאצי' איהו וחיוהי וגם גרמוהי חד שהן בחי' ל' כלים דנה"י דז"א כו' כנ"ל רק בבריאה ששם נפסק הארת הקו מפני המסך כו' נגע בכף יריכו לבד בבחי' נו"ה ולא בחג"ת וחב"ד דבריאה הגם שנפסק הארת הקו שם מ"מ במוחין דחו"ב מאיר מהארת אור א"ס גם בעולם הנפרד כמ"ש ה' בחכמה כו' ואין יניקה לחיצונים שם לפי שנ' ימותו ולא בחכמה שבג"ר לא היה שבירה כלל כידוע וגם בבחי' המדות שמקבלים מהארת המוחין דחו"ב לא יוכלו החיצונים לקבל מטעם זה רק בבחי' נו"ה שנפסק שם הארת המוחין כו' כנ"ל וד"ל ובכל זה יתפרש סדר הפסוק ויאבק איש עמו איש זה הוא בחי' ז"א דנוגה דאצי' שמקבל מבחי' אחוריים דז"א דאצי' שהוא יעקב וישראל כידוע ואיש זה לא יכול לקבל יניקה מישראל זה דאצי' מטעם הנ"ל שבחי' קו האמצעי עולה עד הכתר העצמי שבכח גבורתו להשתרר על אל ואלקים כו' וזהו ויאבק שהעלו אבק שהוא בחי' נוגה דאצי' שנקרא אבק כמ"ש במ"א ויגע רק בכף יריכו בבחי' נו"ה דז"א דבריאה מטעם הנ"ל וידוע דשמואל הנביא ששורשו היה בבחי' נצח דז"א כמ"ש וגם נצח ישראל לא ישקר כו' תיקן לבחי' נגיעה זו דשר של עשו בירך יעקב העליון וז"ש וגם נצח ישראל לא ישקר שגם הוא לא יגיע יניקה ממנו לחיצונים כו' וכמ"ש במ"א באריכות וד"ל:

(ל) והנה אחר שנתבאר בחי' ישראל כי שרית עם אלקים כו' ונקרא שר אל וישר אל כו' כנ"ל מעתה יובן פ' ק"ש באמרו שמע ישראל דוקא שישראל זה אותיות לי ראש כנ"ל דהנה מבואר למעלה

קטו, ב

בענין פ' ק"ש שאמר משה לישראל אחר שראה שלא פעל בקשתו שזהו כדי שיפעלו בחי' המשכת מ"ד מלמעלה למטה בתמידות כענין תורתו אומנתו הנ"ל ע"י בחי' העלאת מ"ן דק"ש בתחלה כנ"ל והענין הוא להיות כי בק"ש אומר שמע ישראל דוקא ומהו אומר לישראל זה ה' אלקינו ה' אחד שזהו בחי' יחוד הוי"ה אלקים יחוד קוב"ה ושכינתיה דכר ונוקבא צלם ודמות הנ"ל ולפי שבבחי' ישראל זה תלוי היחוד הזה להיות בחי' שר אל כנ"ל ע"כ אומר שמע ישראל דוקא כו' והגם שע"פ הפשוט ישראל זה הוא לכללות נ"י שנקרא בשם ישראל כידוע הנה גם זה אמת להיות שכל ניצוץ האלקי שבכל אחד מישראל הוא הנקרא ישר אל שר אל והוא בדוגמת בחי' ישראל דלעילא המשתרר על ה' אלקים כנ"ל ואין זה דבר פלא לכאורה איך ידמה ניצוץ האלקי שבא בכלי חומר הגוף גשמי לבחי' ישראל העליון הנ"ל שהוא למעלה מכל ההשתלשלות דאבי"ע כנ"ל הענין הוא שישראל זה דלתתא שרשו בישראל דלעילא ממש דהיינו בבחי' עצמות אור א"ס שלפני הצמצום והחקיקה דגליף גליפו כו' וראיה לדבר זה הוא ממה שאנו מוצאים בדברי רז"ל ישראל עלה במחשבה פי' נשמות ישראל ששרשם עלה בבחי' מחשבה העליונה הפשוטה שהוא בחי' עצמות אא"ס הפשוט שנקרא מחשבה אחת דוקא משא"כ בחי' ציור אותיות דגליף גליפו בטהירו עילאה לא נקרא מחשבה אחת כו' וד"ל. ועוד ראיה לדבר זה ממה שאמרו רז"ל במדרש במי נמלך הקב"ה בנשמותיהן של צדיקים כו' פי' במי נמלך עצמות אור א"ס הפשוט בתכלית במחשבתו העצמי הפשוט אם להיות לו רצון בהשתלשלות דקו וחוט כו' בנשמות הצדיקים כו' הרי לפי זה בהכרח שכבר היה נשמות הצדיקים כלולים בעצמות אור א"ס במחשבתו הפשוטה טרם שעלה ברצונו להאציל כו' והיינו בבחי' מחשבה אחת הנ"ל שנקרא שר אל שמשתרר על בחי' צלם ודמות בחי' הוי"ה ואלקים שבעצמות טהירו עילאה כו' ולכך גם למטה בירידת אור הניצוץ אלקי ממחשבה העליונה ממדריגה למדריגה ע"י ריבוי ההשתלשלות

קטו, ג

דאבי"ע עד שנתלבש בסוף עולם העשיה ג"כ יש בו עדיין כוחו ושרשו שבעצמות המאציל להיות על ידו דוקא בחי' יחוד קוב"ה ושכינתיה שהוא בחי' יחוד ה' אלקים כו' ולזה אמר שמע ישראל דוקא דבדידי' תליא מילתא דוקא מטעם הנ"ל (וכידוע דשרש כל הנשמות מבחי' ל' כלים דז"א שנעשי' נר"נ בבי"ע כו' ועיקר שרשם בז"א עצמו ע"כ הן מספר ת"ר אלף לנגד ו"ק דז"א כו' והרי אמר דבאצי' איהו וכו' וד"ל):

(לא) והנה להבין כל זה בתוס' ביאור יש להקדים הקדמה אחת והוא בענין מ"ש את הוי"ה האמרת היום כו' פי' האמרת לשון מפעיל שהפעיל את האמירה אצלו שיאמר כידוע והיינו על ידי התעוררות בהעלאת מ"ן כידוע. וביאור הדברים הנה ידוע בענין י' מאמרות שיש בהן ב' מדריגות מאמר פתוח ומאמר סתום מאמר פתוח הוא בחי' הדיבור דעשרה מאמרות שבא לידי גילוי מאין ליש כמו מאמר יהי אור וכה"ג ומאמר סתום הוא בחי' המחשבה של אותו המאמר שהוא נשאר בבחי' ההעל' במחשב' עד"מ שיש לכל דיבור בפ"ע בחי' המחשבה שלו בהעל' תחלה כו'. אך הנה יש בחי' מחשבה הנק' מחשבה אחת ובחי' מחשבה אחת שכוללת כל המחשבו' פרטיות בצירופי' רבים ושונים ונק' מחשבה כללית והיא פשוטה בלתי מורכבת מציור אותיות עדיין בדרך פרט רק דרך כלל עדיין שכולל כללו' הענין בסקירה א' וע"כ נק' מחשבה אחת לבד ואח"כ נתגלו ריבוי מחשבות פרטי' מהעלם מחשבה זו הכללית שכוללם יחד וכמו עד"מ מי שעולה במחשבתו ורצונו שיהיה לו בנין נאה ה"ז בחי' מחשבה כללית עדיין בלי התחלקות אותיות מחשבות פרטי' איך ובאיזה אופן יהיה פרטיות מעשה הבנין אבל ממחשבה אחת זו כוללות בסקירה אחת כל ריבוי המחשבות פרטיות שאח"כ באופני' שונים ואין לך כל פרט ופרט שבמחשבות הללו שלא היה נכלל במחשבה כללית זו כידוע דהפרט אינו דבר נבדל מן הכלל כי הכלל כוללם יחד רק שהפרט יוצא מן הכלל מן ההעלם לגילוי לבד וגם לאחר יציאתו לגילוי אינו בחי' נבדל מן הכלל כי עיקר

קטו, ד

קיומו אינו רק מן הכלל שאם אין כלל אין פרט וכמ"ש בזהר דפרט אצטריך לכלל וגם כלל אצטריך לפרט כו' וכמ"ש במ"א וכך יובן בפרטי המאמרות שנק' מאמר סתום שיש מחשבה כללית שכוללת יחד בסקירה אחת הנק' מחשבה אחת והוא מ"ש שבמחשבה אחת צופה ומביט עד סוף כל הדורות דהיינו שכל דורות פרטיות שיוצאים מכללות המחשבה הזאת הנקרא מחשבה אחת הנה מחשבה זו הכללית צופה ומביט לכללותם יחד מראש לסוף ולמעלה יותר היינו מ"ש קורא הדורות מראש מראש דא"ק ולמעלה יותר היינו גם בעצמות טהירו עילאה דגליף גליפו כו' הן בחי' אותיות פרטי' שבמחשבה הפשוטה שבעצמות אא"ס כו' ובחי' מחשבה הפשוטה היינו טרם שיגלה בה בחי' התחלקות אותיות שכוללם יחד בסקירה אחת וצופה ומביט בה מראש דקו שבא"ק עד סוף כל הדורות כסוף רגלי העשיה כו' וד"ל. ודרך פרט מה שצופה ומביט עד סוף כל הדורות היינו כל שית' אלפי שני דהוי עלמא שנק' ששת ימי בראשית בכלל כמ"ש כי אלף שנים כיום כו' ושרשם בו"ק דז"א ושרש שרשם בא"א וא"ק עד בחי' עצמו' המאציל כידוע וכל הדורות שנמשכים כל ששת ימ"ב בכלל גם עד האלף הז' ועד בכלל הכל נכללו בסקירה אחת במחשבה הכללית שבי' מאמרות דאבי"ע עד רום המעלות כנ"ל וד"ל וזהו שאמרו רז"ל והלא במאמר אחד יכול להבראות כו' שהוא מאמר דבראשית בחי' מחשבה אחת הנ"ל שכולל' יחד רק שנחלקו לי' מאמרות כו' והנה אנו אומרים מחדש בכל יום מעשה בראשית וכן ידוע שבכל שבת ושבת מתחדש מע"ב כי כל שבת ושבת מאיר בו מבחי' שבת בראשית מאחר שמחדש בכל יום מע"ב כו' וכל זה יש להבין למה צריך לחדש מ"ב מאחר שכבר נמשך המאמר הכללי ונחלק לפרטים במחשבה ובדיבור ג"כ ודבריו חיים כו' וכמ"ש ודבר אלקינו יקום כו' וכתיב בדבר ה' שמים נעשו כו' וכתיב לעולם דברך נצב כו'. אך הנה פי' מחדש מעשה בראשית היינו לחדש מחדש לבחי' המחשבה הכללי' הנ"ל שנק' בראשית בכלל וכמו שאמר בראשית נמי

קטז, א

מאמר הוא והוא הכולל לכל המאמרו' כנ"ל והטעם שצריך חידוש הענין הוא כי הנה הגם שנקרא מחשבה אחת מחשבה פשוטה בלי התחלקות אותיות עדיין כנ"ל מ"מ מאחר שנק' מחשבה כללית עכ"פ הרי היא בחי' מחשבה אחת לבד המיוחדת להיות בחי' כלל לפרטי' האלה לבד ואין לה ערך כלל וכלל לגבי עצמות המחשבה הפשוטה בתכלית עד שבחי' מחשבה זו הכללית שכוללת צמצום גדול הוא שמתצמצם בחי' העצמות לחשוב מחשבה זו וע"כ נק' מחשבה אחת ע"ש בחי' הצמצום כמו עד"מ שצמצום גדול לחשוב רק מחשבה אחת לבד כמו לחשוב רק מחשבה אחת להיות לו בנין וכה"ג הגם שהיא כללי' לגבי פרטי המחשבות שיוצאים ממנה אבל היא בחי' צמצום גדול לגבי כח המחשבה העצמי כו' וא"כ הרי צריך לעורר תמיד בבעל המחשבה הזאת רצון חדש שהוא לחדש רצונו במחשבה זו תמיד שיחפוץ בה ובלתי ההתעוררות יסתלק רצונו ממנה כי בחי' ירידה וצמצום גדול היא אצלו כו' וד"ל:

(לב) והנמשל מזה מובן ג"כ למשכיל למעלה מעלה שצריך להיות בחי' העלאת מ"ן מלמטה תמיד בכל יום לעורר לעצמו' אא"ס בעל המחשבה הכללי' שיהיה לו רצון הפשוט מחדש בה כו' כי הרי מחשבה זאת בחי' ירידה וצמצום גדול לגבי עצמותו וע"כ נקרא מחשבה אחת מצומצמת כו' וד"ל. והנה ידוע בע"ח שבתחלת ההשתלשלות דקו וחוט כו' היה מצד כי חפץ חסד הוא בלתי העלאת מ"נ מלמטה כלל דהיינו מה שעלה ברצונו הפשוט בעצמותו להיות לו לרצון פשוט במחשבה זו הכללית לפרטי' כו' זהו רק מצד כי חפץ חסד הוא בבחי' עצם הטוב והחסד הפשוט שבעצמותו ממש (וז"ש בריש הורמנא דמלכא גליף כו' פי' הורמנא רצון ורשות כו' ובריש הורמנא היינו בבחי' הרצון הפשוט שבעצמו' ממש כו' וטהירו עילאה היא בחי' מחשבה אחת הכללית הנ"ל והגליפה הוא בחי' הפרט וזהו בחי' טהירו תתאה שהיא מקור לבחי' א"ק אבל בחי' טהירו עילאה מזו היינו בחי' עצמו' אא"ס ממש שטהירו תתאה זו בחי'

קטז, ב

ירידה וצמצום גדול הוא לגביו כמו עד"מ מחשבה אחת באדם למטה וכמ"ש במ"א בענין מ"ש בכתבי האריז"ל עצמו על ענין מה ששיער בעצמו בכח מה שעתיד להיות בפועל כו' וכמ"ש במ"א שיש ב' מיני טהירו כנ"ל וד"ל) אבל לאחר ההשתלשלות דקו כו' תלוי במעשה התחתוני' בהעלאת מ"נ לעורר לעצמו' רצונו הפשוט שיחדש רצונו במחשבה כללית זו ותתחדש מחדש בבחי' כלל ופרט שבה כו' וזהו שאנו אומרים מחדש בכל יום מע"ב שבכל יום ויום ע"י העלאת מ"נ מלמטה דוקא מתחדש מבעל הרצון הפשוט הארה חדשה בבחי' רצון פשוט במחשבה אחת הכללי וזהו מחדש מע"ב במקורם הראשון הכללי שנק' בראשית בכלל ובפרט עד פרטי המאמרות שבדבור כו' וכן בכל שבת ושבת שהוא בחי' שבת בראשית כי בו שבת וינפש מעורר חידוש כללי לכל ו' ימי המעשה כו' וד"ל. ובכל זה יובן מ"ש את ה' האמרת כו' האמרת זה הוא פועל יוצא כנ"ל שפועל אצלו בהתעוררות שיתעורר לבחי' אמירה זו תחלה במחשבה שנק' מאמר סתום כנ"ל ואח"כ ממילא בא בדיבור שנק' מאמר פתוח כנ"ל אך הנה פי' האמרת הוא ל' כולל בחי' אמירה כללית כמו עד"מ שמעוררים לאדם שיבא לכלל האמירה לא דרך פרט כו' כך עד"מ בחי' מחשבה א' הכללי הנ"ל שנק' מאמר סתום בכללו' הכל הרי העיקר הוא לעורר הרצון הפשוט באמירה כללית זו וממילא יבואו מאמרים הפרטי' מן ההעלם לגילוי כנ"ל ע"כ אמר את ה' האמרת בחי' אמירה ומחשבה כללי' הנ"ל והאמרת פועל יוצא לפעול אמירה זו ע"י חידוש הרצון הפשוט דוקא כי צמצום גדול הוא לחשוב רק מחשבה אחת כו' כנ"ל ומי הוא המעורר הנה אמר האמרת שאתה האמרת מלמטה למעלה בבחינת העלאת מ"נ של נשמות הצדיקים בתורה ומע"ט (וגם בתחלה נמלך בהן כנ"ל):

(לג) וזהו ענין פ' ק"ש שהוא עיקר בחי' העלאת מ"נ מלמטה לעורר רצון העצמות מחדש במחשבה אחת הנ"ל. ולהבין האיך יש ביכולת כנ"י למטה בבחי' העלאת מ"נ שלהם בק"ש לעורר לבחי'

קטז, ג

עצמו' אא"ס שיהיה לו רצון פשוט מחדש במחשבה אחת הכללי הנ"ל. הנה הענין הוא ע"פ הנ"ל בפי' ישראל שר אל כו' שביכלתו ליחד יחוד דה' אלקים וזהו בכח כל ניצוץ האלקי שבכל א' מישראל כו' כי שרשו בישראל דלעילא שהוא בבחי' עצמו' המאציל שמשתרר על בחי' צלם ודמות ה' אלקים שבטהירו עילאה כו' לפי שבחי' העצמות ממש למעלה מבחי' ה' אלקי' שהן בחי' צלם ודמות כו' ובחי' צלם הוא אור המחשבה כללי' שמביא לידי פרטי אותיות מן ההעלם לגילוי כו' אבל ההשתררות גם על המחשבה כללי' איך תהיה בכלל שממילא יבאו הפרטי' כו' תלוי בעצמות הרצון לפי אופן התחדשות הרצון בה ואז ממילא יהיה אופן יחוד ה' אלקים כפי אופן הרצון הפשוט דוקא (וזהו שאמר בקידוש הלבנה חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם פי' אופן יחודם כי ששים ושמחים לעשות רצון קונם לבד כו' וכמ"ש במ"א) וזהו שפ' ק"ש דוקא הוא העיקר בבחי' העלאת מ"נ זה באמרו שמע ישראל דוקא שהוא בחי' שר אל שביכלתו דוקא לחדש רצון פשוט מחדש בכללות המחשבה כו' וגם בכל ניצוץ אלקי שבכאו"א שנק' ישראל יש כח זה לחדש מע"ב במקור הכללי כנ"ל בפי' האמרת כו' דקאי על כאו"א מישראל והטעם הוא כנ"ל שע"י בחי' מס"נ הרצון הפשוט להטות רצון למחשבה כו' הנק' רעותא דלבא כידוע עי"ז מעורר למעלה ג"כ בחי' רצון פשוט להטות רצון מחדש במחשבה אחת הנ"ל וז"ש כי שרית עם אלקי' לחקוק מחדש לבחי' צלם ודמות בחי' הויה אלקים כו' כנ"ל וד"ל. והנה פי' שמע הוא ענין קיבוץ ואסיפה כמו וישמע שאול את העם כו' הענין הוא כי ידוע שיש ב' מיני רצון א' רצון הנולד כמו מצד השכל והטעם לדבר ובו יש התחלקות רצונות רבות בכמה מיני אופנים שונים לפעמים כך ולפעמים כך וגם יש לרצונות רבות האלה ביטול והפסק מפני שמשתנה מרצון לרצון כשרצון אחר גובר על רצון זה וכה"ג ולפעמים יבוטל רצון האחר לנגד רצון זה וכמו שאנו רואים שבכל שעה ושעה נולדים רצונות זרות רבות מאד בכמה דברים שונים וידוע שהרצון הוא בחי'

קטז, ד

הארת והמשכת עצמיות הנפש וע"כ הרצון הוא הנק' נפש לפעמים כמו היש את נפשכם כו' או אין נפשי אל כו' כלומר רצונם וא"כ הרי גם הארת רצון פרטי לדבר פרטי ה"ז בחי' המשכת חלק פרטי מן הנפש עצמו וכאשר נמשך עוד רצון בדבר אחר נמשך עוד חלק מן הנפש וכן בכמה רצונות בכמה דברים הרי כולן הן חלקי הנפש ונק' זה בשם פיזור הנפש דהיינו שהנפש עצמה נתפזרה ונתפרדה לחלקים רבים בריבוי הרצונות האלה שבריבוי הדברים של חמדת עוה"ז כידוע והנה בחי' קיבוץ ואסיפת כל חלקים הקטנים שנתפזרו מן הנפש בריבוי הרצונות האלה שיחזרו כולם למקורם בעצם הנפש היינו ענין עקירת הרצון וביטולו מכל וכל מאותו הדבר שנמשך ונקשר בו עד שלא נשאר בו גם רושם בעלמא הימנו כמו התשובה האמיתית שהיא ענין חרטה אמיתית בעצם המשכת התקשרות הרצון מלבד עזיבת החטא בפ"מ שנק' תשובה תתאה כידוע עד שימאס בדבר ע"ד דוגמא כשנהפך אדם מאוהב לשונא שזהו עקירת התקשרות רצון הנפש לגמרי להיות להיפך כו' וכמ"כ ענין קיבוץ ואסיפת כל הרצונות הזרות שלא לה' המה שיבוטלו מכל וכל ישאר מהם גם רושם בעלמא שזהו ענין קיבוץ של פיזור הנפש כנ"ל וז"ש אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ולכאורה איך יתכן ענין נדח שהוא הפיזור לחלקים באדם א' אך הכונה הוא על בחי' פיזור הנפש לחלקים ששייך גם באדם א' וכמ"ש במ"א (וכמ"ש במ"א דבחי' תשובה עלאה כזו לעקור לגמרי כל הרצון הזר מכל וכל ע"ד תשובה של ר"א בן דורדייא שיצא נשמתו בבכיה וכה"ג הרי גם מה שהוליד ממזר מתאו' רעה ימות כידוע במעשה שהיה בבעל תשובה א' שצעק בכל נפשו עד שמאס בחייו באמת והיה קרוב ליציאת הנפש כו' ומתו פתאום באותו הרגע כל ממזרים הנולדים מעונו כו' לפי שהיה בכח עקירת הרצון הזה כ"כ לעקור גם מה שכבר נמשך ונשפע בתאותו להוליד ולד שילקח ממנו החיות כו' וד"ל) והנה לכאורה יש להבין מאין יבוא בחי' עקירת כל הרצונות הלא כל רצון ורצון מקושר היטיב במקומו

קיז, א

וגם אין רצון א' יכול למשול על רצון זולתו לבטלו כי כחו וגבורתו במקומו כמוהו ואם יגבר האחד על זולתו לפרקים כנ"ל אבל הרי כולם הוא בעניני חמדת העוה"ז אבל איך ובמה יתעקרו כל הרצונות הזרות שבעוה"ז לגמרי מכל וכל ולא להיות רק הרצון לה' לבדו וכמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו' כלה כו'. אך הענין הוא כנ"ל שיש ב' מיני רצון הא' רצון הנולד שיש בזה בחי' ריבוי והתחלקות בכמה דברים שונים כנ"ל והב' הוא בחי' רצון הפשוט בחי' נקודת ומקור כל הרצונות ולא נק' רצון הנולד כלל כי הוא בחי' רצון עצמי ופשוט בלי מורכב בדבר מה בפרט והוא בבחי' עצמות הנפש ממש כמו שהיא ולא בבחי' פיזור התחלקותה בהמשכות והתפשטות עדיין ומבחי' נקודת מקור כל הרצונות נולדים ומתפשטים הריבוי של כל הרצונות בכמה מיני אופנים דברים שונים הנ"ל. והנה בבחי' נקודות מקור כל הרצונות הזה הוא שיש בכחו לעקור ולהחזיר כל נדחי הרצונות שנדחו ונתפזרו בכל תאוה רעה שלא ישאר מהם גם רושם בעלמא מאחר שהוא בחי' מקורם ושרשם הכל נמשך אל העיקר והשרש כניצוץ הנמשך אל השלהבת כו' וזהו עיקר ענין מסירת נפש שהנפש עצמה נמסרה לה' לבדו והוא בחי' פנימיות ומקור כל הרצונות שנולדי' ומסתעפי' מכחו כו' וברצון כזה א' מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו' שלא חפץ בשום דבר מפני שעקר כל הרצונות הזרות בלתי לה' לבדו רצון א' פשוט ועצמי בעצמות הנפש ממש כו' וזהו בבחי' יחידה שבנפש ובלשון רז"ל היינו מ"ש לב אחד לאביו שבשמים כו' וכמ"ש במ"א שעי"ז נתקבצו כל בחי' פיזור הנפש ברצונו' זרות שלא יחפוץ כלל וכלל בהם גם בבחינ' רושם בעלמא אלא אדרבה ימאס בחייו לגמרי מכל וכל כו' רק להויה לבדו ואין זר אתו כו' (וכדוגמא זו יש בקליפה ברצון זר בחי' נקודת הרצון הפנימי עד שימאס בכל רצונות נכריות זולתו ולא יחפוץ בחיים כלל עד שיבא לידי חולי מות כמו מעשה בא' שהעלה בלבו טינא כו' וכמ"ש במ"א) וזהו פי' שמע ישראל שמע זה לשון אסיפה וקיבוץ כל נדחי רצונות הזרו' של הנפש לעקור אותם מכל וכל כנ"ל בלתי

קיז, ב

לה' לבדו שזהו ע"י מס"נ בפנימיות ומקור כל הרצונו' בבחי' יחידה כנ"ל שזהו הנקרא ישראל שר אל בחי' המקור והשרש של כל הרצונות המשתרר על כל הרצונות גם לאחר שכבר נמשכו ונתקשרו הטיב בתאוה רעה שיתעקרו משם מכל וכל כנ"ל ומכל שכן שבכחו להטות רצון לרצון שהרי אנו רואים שאם אין אדם חפץ באיזה רצון לדבר מה לא ירצה בו כלל ואם חפץ ורוצה ברצון זה אז ירצה ברצון זה הרי יש מושל בבחי' הטיית הרצון ברצון להטותו כפי שרוצה ואין זה אלא בבחי' מקור הרצון שבו תלוי אופן הטיית כל רצון לרצון כו' והנמשל מזה יובן למעלה שבאתדל"ת במס"נ בחי' מקור כל הטיית רצון לרצון כו' מעורר למעלה בבחי' רעוא דכל רעוין הנק' רצון הפשוט שבעצמו' אא"ס ממש שמשתרר להטות רצון לרצון שזהו להטות רצון פשוט במחשבה כללית הנ"ל מחדש לחדש מע"ב בכל יום באופן חדש ביחוד ה' אלקי' צלם ודמות שבמחשבה א' הנ"ל וכמ"ש כי שרית עם אלקי' כו' ולכך אין זה אלא ע"י העלאת מ"נ דק"ש דוקא וע"י ניצוץ האלקי הנקרא ישראל באמרו שמע ישראל למטה אז נעשה בחי' יחוד חדש במע"ב שהוא הוי' אלקינו שבעצמות עד למטה מטה כו':

(לד) ומעתה יש להבין מה שמבואר למעלה ענין מה שאמ' להם משה פ' ק"ש אחר שראה שלא פעל בקשתו בהמשכה תמידית מצד עצמות הרצון שלא ע"י העלאת מ"נ שזהו בחי' תורתו אומנתו הנ"ל נתייעץ בעצמו להביא לבנ"י למדרגה זו ע"י בחי' העלאת מ"ן דק"ש דוקא והגם שלכאורה אין בחי' העלאת מ"נ בעולם מגיע לשם כלל מטעם הנ"ל אבל ע"י העלאת מ"ן דק"ש שמע ישראל מעורר לבחי' עצמות הרצון הפשוט שבעצמו' ממש שירד מעצמו בתמידו' בלי הפסק כלל גם כשלא אכשר דרא לפרקים כו' וזה אינו אלא ע"י ק"ש בבחי' מס"נ הנ"ל שמעורר לבחי' עצמות הרצון להטות רצון מחדש במחשבה ורצון הכללי הנ"ל מטעם הנ"ל אבל גם ע"י התורה אע"פ ששרשה בבחי' עצמות הרצון הפשוט שקדמה לעולם כו'

קיז, ג

אינו מעורר בתמידות כ"כ כמו ע"י הק"ש במס"נ הנ"ל ובזאת יש יתרון מעל' להעלאת מ"ן דק"ש (על התורה) ולזה ביקש משה ומצא עצה לפעול רצונו בכנ"י ע"י פ' ק"ש שאמ' להם כנ"ל וד"ל. ולהבין זה הנה יש להבין תחלה עוד ענין א' בענין מס"נ הנ"ל בשמע ישראל שהוא בחי' קיבוץ ועקירת כל הרצונות הזרות אשר לא לה' כו' להיות ידוע בשרש ענין המחשבות הזרות שפוגמין בבחי' עלמא דאתכסיא דוק' הנקרא עולם המחשבה ולזה הטעם אמרו דהרהורי עבירה קשין מעבירה ולכאורה זה דבר פלא ביותר איך יתכן שהרהור של עבירה כשלא עשה מעשה עדיין קשה מגופה של מעשה כו' אך הענין ידוע שזה שאמרו שהרהורי עבירה קשין אין זה מצד עצם ההרהור והמחשבה שהרי ההרהור לא עביד מידי שאינו פועל כלום אך מצד השרש והמקור של המחשבה שהוא הרצון שלמעלה מן השכל והטעם שהוא בבחי' המשכת עצמות הנפש כנ"ל שהרי הרצון נק' מחשב' והמחשבה נק' רצון כמו שמצינו על ענין איזה רצון שהי' בדבר שנק' בשם מחשבה וכמו אשר חשב לעשות כלומר אשר רצה וכהנה רבות לפי שכל רצון הנמשך מן הנפש מתלבש במחשבה לחשוב אותו הרצון כי במחשבה דוקא שורה הרצון וכמו שאנו רואים שכל מה שירצה האדם ברצונו חושב מיד במחשבה לאותו הענין שרוצה ובלתי המחשבה לחשוב בדבר הרצון אין לאור רצון זה מקום וכלי לשכון לפעול פעולתו כלל כי יש בחי' גידין דקים בכלי מוח המחשבה הנק' גידי הרצון שבמחשבה שמזה בא סיבת התנועה הרצונית שבאברים להניע כל אבר כפי הרצון דוקא מיד שעולה הרצון במחשבה כו' (ובהסתלקות כח אור וחיות הרצון מגידי המוח של המחשבה אין לאברי' תנועה והרגשה כלל אע"פ שלא נחסר עצם מזיגת החיות שלהם כלל וכלל והוא הנק' מאנייע כו' וכמ"ש במ"א) וא"כ כמו שהרצון כחו ושרשו מתאחד בעצם הנפש כך גם המחשבה מתאחדת בעצם הנפש אע"פ שנראית כמו בחי' לבוש בבחי' אותיות נפרדים מן עצם השכל כו' וראיה ברורה

קיז, ד

לדבר זה הוא מה שאנו רואים בחוש שלא תפול המחשבה לעולם כ"א רק באותן דברי' שעלה בהן הרצון והחפץ שכבר רצה וחפץ באותו דבר גם לאחר זמן תפול במחשבתו לחשוב באותו הדבר כי גם באותה שעה יש לו בהן חפץ ורצון ע"כ תמשך כח המחשבה להרהר ולחשוב בהן תמיד וגם אם באותה שעה אין לו חפץ ורצון בהן מ"מ יפול במחשבתו בלי בחירה כלל לחשוב ולהרהר לפי שכבר נמשך פנימיות חיו' נפשו ברצון הדבר ההוא ע"כ מושך כח הרצון שכבר נמשך לכח המחשבה לחשוב בו עד שאין ביכולת האדם להסיח דעתו ומחשבתו כמו הרהורי תאו' זנות או כמו הרהורי חמדת ממון או כבוד וגדולה וכה"ג שנפשו מחמדתן ברצון פנימי מפנימיות הנפש ע"כ מושך את כח המחשב' שהרצון מתלבש בו להרהר ולחשוב בתאוה זו גם לאחר זמן שנסתלק הרצון מ"מ נופל הדבר במחשבה מצד בחי' רשימו שנשאר מן הרצון במחשבה כו' והמחשבה מתאחדת עם הרצון והן הן המחשבות זרות של הרהורי זנות וכה"ג הרהורי' רעי' אחרי' בתאות וחמדת הממון כו' שנופלים רק בדברים שיש לו בהן חפץ ורצון דוקא בשעה זו או שהי' לו כבר רצון בהן (אבל דברים שלא הי' לו בהן מעולם שום רצון ותשוקה כלל לא יפול במחשבה רק דרך העברה בעלמא מפני שאיזה פעם הי' לו הרהור או ראי' והסתכלות בדבר זה בדרך מעבר בעלמא או שמע דרך סיפור וכה"ג והוא המ"ז שנק' מוץ כמו המוץ של התבואה שאין בו חיות כלל מגופה של חטה וכמ"ש במ"א) ולזה אמרו דהרהורי עבירה הן קשין מגופו של מעשה העבירה לפי ששרש הרהור של עבירה זו הוא בבחי' הרצון של הנפש שנמשך ונקשר בעבירה זו שמתלבש להרהר אותה במחשבה כנ"ל א"כ הרי פגם בהרהור זה בבחי' עומק פנימיות הנפש בטומאה פנימית ועמוקה יותר שהוא טומאת הרצון שנמשך מפנימיות הנפש וזה יותר קשה מטומאת העבירה במעשה באברי' שבגוף שהיא בחי' חיצונית בגוף שמלביש לנפש כו' אך א"כ למה אין עונשין ד' מיתו' ב"ד רק על המעש'

קיח, א

ואין עונשין על ההרהור והמחשבה כלל וכלל הענין ידוע שהעיקר הוא המעשה בפ"מ לפי שעיקר יניקות כחות הטומאה הוא בבחי' סוף מעשה הבא בכלי הגוף שזהו למעלה בחי' עלמא דאתגלי' (ובחי' חסדים מגולים שלמט' מהחזה כו') אבל בעולם המחשבה שאין שם יניקה לחיצונים כלל אין מבחי' הרהור עבירה נמשך להם חיות כ"כ אבל מצד טומאת הנפש הרהור עבירה קשה יותר אע"פ שאין עונשין עליה כלל להיותה בחי' מקור האמיתי לגופה של מעשה להביא לידי מעשה כמה פעמים וכמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם כו' העין רואה והלב חומד ברצון ומהרהר במחשבה והוא מקור סיבת המעשה ולפי שבמעשה דוקא נשלם הרצון והתשוקה ובלעדו אין לו שלימות ולא ניתן שפע לחיצוני' כלל ע"כ עיקר הדין על המעש' כמו בבחי' הטוב המעשה עיקר לפי שנעוץ תחלתן בסופן וסוף מעשה דוקא הוא שעלה במחשבה תחל' שהוא עצם שלימות הרצון שנשלם כחו במעשה דוקא יותר מכמו שהוא במחשבה עדיין כו' וד"ל. ומכל זה יובן ג"כ בענין מס"נ הנ"ל שהוא בחי' עקירת כל הרצונו' הזרות שבהרהורי' רעי' כל היום אשר לא לה' כו' לסלק לגמרי האור והחיות של הנפש שנמשך שם אשר פגם וטימא עצם הנפש בהן כנ"ל והנה להפשיט ולסלק לגמרי כל הרצונות הזרות מן המחשבות הזרות והרהורים הרעים שנקרא פיזור הנפש כנ"ל היינו ע"י מס"נ ברצון הפשוט שבעצמו' שבכחו להפשיט כל הרצונות הזרות שנתפזרו כנ"ל כמו מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו' שנקרא אסיפה וקיבוץ כל הנדחים כנ"ל וזהו פי' שמע ישראל כמו וישמע שאול כו' כנ"ל (וענין זה לאמיתתו ממש הוא ענין הזדככות החומר הנק' הפשטת הגשמיות בעצם ולא לפי שעה לבד כידוע). והנה מובן עכ"פ מבחי' מס"נ זה שהוא עושה בחינת הסתלקות הרצון הזר מכל וכל עד שלא נשאר שום רושם יניקה וחיות כלל לחיצונים מאחר שנעקר ונסתלק הרצון באמת מכל דבר גשמי אשר לא לה' כו' ולא נשאר רק עצם הרצון רק לה' לבדו ואין זר אתו כו' ובאתדל"ת אתדל"ע כמים הפנים כו' ג"כ נמשך ויתעורר בחי' עצם רצון העצמות הפשוט שבעצמות

קיח, ב

המאציל ממש שלמעלה מעלה מכל בחי' רצון הנולד ומסתעף למטה הנקרא רעוא דכל רעוין באופן כזה ממש דהיינו שמפשיט ומסלק כל רצון אפי' בחי' רושם בעלמא מלהשפיע לע' שרים שהפרידן מאחדותו כו' גם לא בבחי' אחוריים ותמצית כמאן דשדי בתר כתפי' כו' ומלבד שמסלק רצונו בתחל' וכמו שאמר ואת עשו שנאתי וכמו שאמרו ירד' שנאה לאוה"ע כו' אלא גם בחי' אור והשפע שכבר נמשך בהן בבחי' חיצוניות בעלמא ע"ד דוגמא מירידת הרצון באדם בדברים זרים לפרקים בדרך בחי' מעבר בעלמא (כמו עד"מ המ"ז שאין בהן חיות כלל רק כמו המוץ כך הקליפות נקר' מוץ אשר תדפנו רוח כו') כך גלות השכינה בע' שרים המסתירים אור האלקי ונקרא אלקים אחרים שמקבלי' מבחי' אחוריים כידוע אבל הרי בהתעוררות עצם פנימיות רצון הפשוט באתדל"ת במס"נ דישראל דלתתא הנ"ל ניטל ומסתלק לגמרי גם בחי' הרושם בעלמ' מרצון העליון שירד בחיצוניות לע' שרים כו' כענין קיבוץ ואסיפה דרצונות הזרות באדם התחתון למטה על ידי מס"נ בק"ש באמרו שמע ישראל כך הוא ענין שמע ישראל דלעיל' כו' וד"ל. ומעתה יובן בחי' יתרון מעלה במס"נ דק"ש גם על בחי' מעלת לימוד התורה כנ"ל בהיות שגם ע"י מצות ת"ת הרי נמשך בחי' פנימיות עצמות הרצון שבעצמו' אא"ס ממש כי ההלכות שבתורה הן הן בחי' פנימיות ועצמיות רצונותיו שבעצמות אא"ס ממש כידוע בענין המצות ששרשן תרי"ג ארחין כו' וכמארז"ל כשישראל עושין רצונו של מקום פי' עושין לרצון ה"ז בחי' המשכת והטיית רצון לרצון שזהו מבחי' עצמות בעל הרצון הפשוט כו' וד"ל. אך אין דבר זה נעשה ע"י התורה רק למעלה מעלה בבחי' העצמות ומאיר ונמשך עוד עד האצי' דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד כו' אבל בבי"ע שכבר נפסק הארת הקו מפני המסך המבדיל כו' ומלבד זה הנה יש קליפות וסט"א המסתירי' על בחי' אור האלקי דבע"ס דבי"ע כמו בחי' נוגה דבי"ע ובפרט בסוף העשיה שקליפות קשות גוברי' בו מפני שנוג"ה שבו רובו רע כו'. הנה לזאת לא יוכל לבא למט' בחי' גילוי עצמות רצונו הפשוט שבתורה

קיח, ג

כמו שהוא למעלה בעצמותו מפני ריבוי המסכים וההעלמות גם במי שתורתו אומנתו אין הגילוי למטה כמו למעלה ממש ומ"ש וירד ה' על הר סיני אע"פ שלא פסקה זוהמא של נחש עדיין כלל למטה בע' שרים דנוג"ה הרי זה היה למטה בבחי' התלבשות והסתר ולא כמו שהוא למעלה שנק' אנכ"י כו' וכמשל הנ"ל בעליון שיורד לגבי התחתון שמתלבש עכ"פ בלבוש וערך המדרגה של התחתון כו' אע"פ שאין בחי' לבוש והסתר זה אמיתי לגבי העליון כו' דקמיה כחשכה כאורה כו' אבל לגבי התחתונים בהסתר הוא כו' אבל ע"י מס"נ דעשי' הרי נעקר כל רושם יניקה מן הע' שרי' ואין מסתיר כלל למטה ויוכל לבא הגילוי למטה כמו למעלה ממש ולזאת רצה משה שע"י העלאת מ"נ דק"ש דוקא שעושה הסתלקות רצון מע' שרי' שעי"ז יבא הגילוי של העצמיות למטה כמו למעלה כמו ע"י בחי' תורתו אומנתו בתמידות יותר בלי הפסק כי גם כשלא אכשר דרי לפרקי' ע"י העלאת מ"נ היינו ע"י מניעת חומר נפש הבהמית שלהם מצד שרשם בנוג"ה דע' שרים דעשי' אבל מצד בחי' אור האלקי' שבנשמתם שנקרא ישראל ש"ר א"ל הרי הוא עצם הרצון האלקי שמוציא ומביא כל הרצונות הנדחים כו' להיו' רצון רק לה' לבדו הרי עי"ז מעורר ג"כ שפע פנימיות רצון העצמי בתמידות בלי הפסק כלל לפי שאין מסתיר ומונע כלל כו' גם בא בתוס' גילוי יותר בבחי' הפנימיות והעמקות יותר משום דכד אתכפיי' ס"א דוקא אסתלק יקרא דקב"ה כו' פי' אסתלק בעילוי אור גדול ביותר כו' לפי שבזה יתרון אור התענוג העצמי כו' כמ"ש במ"א וד"ל. ואחר כל זה יובן מה שא' להם משה פ' ק"ש דוקא אחר שראה שלא פעל בקשתו בהמשכה תמידי' מצד עצמות הרצון שלא ע"י העלאת מ"נ כו' כנ"ל כי גם שכל בחי' העלאת מ"נ לא יגיע לבחי' ומדריגת התעוררו' של עצמות מצד העצמיו' לבד כנ"ל באריכות היינו רק כמו העלאת מ"נ דביטול היש לאין בתפלה כו' וכה"ג אבל בחי' העלאת מ"נ דק"ש שהוא עקירת הרצון הזר הבא מצד התגברות אור עצם

קיח, ד

הרצון שבנפש האלקי מצד עצמותה לבד כו' אין זה בחי' ביטול היש הנפרד דנוג"ה שבא מצד הכנה למטה כמו ע"י התבוננות כו' אלא ה"ז מצד בחי' האין העצמי שבנה"א שמתגב' מעצמו למס"נ באחד כשלהבת העולה מאליה שזה בפסוק ראשון דוקא כידוע ועל ידי זה ממילא יתקבצו כל רצונות הזרים הנדחים כו' כנ"ל א"כ ה"ז ממש כמו בחי' תורתו אומנתו שפועל גילוי עצמות וממילא יבורר החיצונים כו' ויותר מעלה יש בקריאת שמע מבתורתו אומנתו שמאיר באין מונע כמו למעלה כנ"ל ולכך גם מי שתורתו אומנתו חייב בקריאת שמע לומר פסו' ראשון כמו רבי יהודא הנשיא ורבי שמעון ב"י וכה"ג רק מן התפלה פטור מטעם זה וד"ל. ולפ"ז הרי מובן שפעל משה בכנ"י להיות המשכת עצמות הרצון בתמידות ע"י פ' קריאת שמע שא' להם יותר מבחי' תורתו אומנתו כו' רק כשהיה עובר לראות ארץ ישראל בעצמו כמ"ש אעברה נא ואראה כו' היה פועל הארת העצמות יותר מע"י ק"ש שלא הי' צריכי' למס"נ דק"ש בפעולת עקירת הרצון כי פני משה כפני חמה להאיר אא"ס למטה מט' להיות ביטול כל רצון זר לגמרי ממילא כו' (כמו במדבר שהיו כל העדה כולם קדושי' כו' רק אחר חטאם כתיב והביטו אחרי משה כו' ולא יוכלו להסתכל בפניו כו' וד"ל):

(לה) ולהבין בתו' ביאור היאך יש ביכול' כנ"י למט' בבחי' העלאת מ"נ שלהם בק"ש לעורר לבחי' עצמי' אא"ס שיהיה לו רצון פשוט מחדש במחשב' א' הכללי הנ"ל יש להקדים הפסוק דוהי' עקב תשמעון כו' ושמרת' ועשית' אותם ושמר ה' אלקיך לך את הברית והחסד אשר נשבע לאבותיך כו'. ויש להבין מהו ל' עקב דוקא הל"ל והיה בעבור תשמעון וכה"ג. אך הנה פי' עקב זה הוא לשון עקביים וידו אוחזת בעקב כו' ע"כ קרא שמו יעקב וכמ"ש ויעקבני זה פעמים כו' כי הנה כללות נ"י ששרשן למעלה הן בבחי' ציור קומה שלימה רישא חב"ד וחג"ת גופא כו' עד בחי' עקביים שהן נשמות היותר תחתונים שבסוף הרגלים חיצונים דחיצונים נו"ה כו' שרחוקים מבחי'

קיט, א

המוחין בתכלית הקצה שאין עוד למטה מהם והן הנקר' סוף לגבי הראש והנה ידוע בפי' יעקב יו"ד עקב שבחכמה אתברירו עד בחי' העקביים שבסוף והיינו גם בנשמות שבסוף כל המדריגות שהן נשמות דעקבות משיחא אשר ע"ז אמר אשר חרפו עקבות משיחך מפני שאז מתגברים שפע יניקות החיצונים ביותר ובחי' הטוב דנשמות ישראל נבלע במיעוטו וכמ"ש נבלע ישראל בגוים מפני שהן נשמות הנמוכות ביותר בתכלית קטנות הארת המוחין מפני עצם ריחוקן בהיותן בבחי' עקביים דמל' שנקרא עקבות משיחא והן הדורות שלפני זמן ביאת משיח כידוע שאז נקרא קדרותא דצפרא כו' ועכ"ז נאמר וידו אוחזת בעקב עשו לברר גם אז העלאת ניצוצות ע"י תורה ומצות שבחכמה מתבררים גם בבחי' העקביים וז"ש וידו אותיות יו"ד כו' וכמ"ש במ"א וד"ל ואדרבה מלבד שגם בעקבות משיחא יש כח בנשמות ישראל לברר בירורים ע"י תו"מ אלא שיהיה אז תכלית שלימות הבירור אשר לא היה כמוהו עד הזמן ההוא וזהו שאמר כאן דרך רמז והיה עקב תשמעון פי' בזמן עקבות משיחא דוקא כשיהיה בבחי' עקב אז ודאי תשמעון את המשפטים האלה שיהיה אז שלימות הבירורים ע"י שמיעת החוקים והמשפטים ואז תשמעון ודאי אעפ"י שעד אותו הזמן לא היה בחי' שמיעתכם בבירור שלם אבל אז ודאי תשמעון לתכלית הבירור ובניחותא קאמר והיה עקב כשיהיה עקב אז תשמעון ודאי כו' וד"ל. ולכאורה זהו כדבר פלא האיך ימצא שלימות הבירור בסוף כל המדריגות יותר מבראש ששם גילוי המוחין דחכמה בתכלית הגדלות ובעקבות משיחא בחי' הארת המוחין בתכלית הקטנות כו' אך הנה בהכרח לומר שהוא בחי' עקביים שלימות הבירור דוקא מפני שנעוץ תחלתן בסופן כידוע א"כ אדרבא היא הנותנת דמשום שבבחי' העקביים הוא סוף הכל שאין עוד למטה הימנו ע"כ שם דוקא נשלם בחי' הבירורים שבראש ותחלה כו' וכמו עד"מ שהראש עיקר קיום מעמדו על העקב שברגל דוקא וכמ"ש במ"א במ"ש משה ת"ר אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו דהיינו בנשמות שבבחי' רגלים עקבות משיחא

קיט, ב

דוקא שם אנכי בחי' מקור פנימית המוחין כו' ולזה אמר דוד נר לרגלי דבריך לרגלי דוקא ולזה אמר והיה עקב אז תשמעון ודאי ולא מקודם לכן. וכידוע מארז"ל שאם ישראל עושין תשובה דוקא נגאלין ואם לאו אין נגאלין כו' וא"כ אין הכל חוזרין בתשובה רק בעקבות משיחא דוקא ואז והיה עקב אז תשמעון כו' וד"ל. אך א"כ מהו שאמר תשמעון שזהו קיום המצות והלא בתשובה תליא ולא אמרו רק שע"י תשובה נגאלין ולא ע"י קיום המצות כו'. אך הנה עיקר הענין יובן בהקדים תחלה בשורש ענין הבירורים המבואר במ"א שיש ב' מיני בירורים הא' בחי' בירורים דאור ישר מלמעלה למטה והוא ע"י תו"מ דבחכמה אתברירו כנ"ל וע"ז אמר והיה עקב תשמעון בבחי' עקב דוקא כנ"ל והב' בחי' בירורים דאור חוזר מלמטה למעלה שזהו בחי' התשובה שאמרו ז"ל שאין נגאלין אלא בתשובה דוקא ושניהם אמת כמארז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט כו' (וזהו שלא כמ"ד אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב שכולו זכאי היינו בתו"מ בלעדי התשובה וכולו חייב רק על ידי התשובה כו'):

(לו) וביאור ענין ב' הבירורים הנ"ל מבואר במ"א עד"מ ב' מיני בירורים בגשמיות כמו מצרף לכסף או כור מצרף הברזל כו' שיש ב' אופנים בירור א' לברר את הנקי לבד כשלוקח חתיכת כסף מעורב בריבוי סיג ופסולת הנה בהתוך הראשון יוצא חלק הנקי בריבוי גדול שעדיין יש בו פסולת רב ביותר שלא נברר עדיין ולוקח חלק זה ומהתך אותו פעם ב' להוציא ממנו הפסולת ונעשה נקי מן הסיג יותר עד כמה פעמים עד אשר נשאר חלק זה הנקי בתכלית הבירור מכל סיג אבל השאר נשאר הכל בבחי' פסולת רק שהפסולת מן הבירור פ"א הוא בגסות יותר והפסולת הנשאר מבירור והיתוך הנקי פ"ב הוא דק יותר וכן עד כמה פעמים עד ההיתוך האחרון יותר הפסולת הנשאר הוא דק מאוד כו' והאופן הב' כשלוקח חתיכת כסף מעורב בסיג ופסולת הרבה הנה בהיתוך הראשון יוצא תכלית המובחר והברור שבו הנקרא

קיט, ג

כסף נקי בתכלית וכל השאר נשאר בבחי' פסולת אך מעורב בו הרבה נקי וטוב וע"כ לוקח כל החלק הפסולת הנשאר ומביא בהיתוך המצרף ויוצא עוד הפעם כסף נקי וטוב אך לא טוב כמו הראשון וכן הוא מהתך כמה פעמים עד שעושה מכל הפסולת כסף נקי רק שחלוקים במדריגות עד שכאשר בא אל היתוך האחרון יותר שכבר ניטל מן הפסולת כל הטוב והנקי ואינו רק פסולת יותר גם לא יוכל לברר ממנו רק מעט מזעיר וגם זה בתכלית שפלות הערך כו' עד שלא נשאר רק הפסולת היותר גס שא"א לברר ממנו עוד וזורקין אותו חוצה ונמצא שב' אופנים הללו הן ב' הפכים בסידור המדריגות דבבירור הראשון בהיתוך הא' הפסולת הנשאר בגסות יותר מכולם והנקי מעורב בריבוי פסולת ביותר ובהיתוך האחרון להיפוך שהפסולת הנשאר דק ביותר והנקי נשאר בתכלית העילוי מה שא"צ בירור עוד כנ"ל אבל באופן בירור השני נהפוך הוא שבהיתוך הראשון הפסולת מעורב בו ריבוי הטוב והנקי כי לא ימצא ממנו רק היותר טוב ומובחר כו' והנקי תכלית המובחר ובהיתוך האחרון שבו להיפוך שנשאר רק תכלית הגסות שבפסולת שנזרק לחוץ והנקי שמבררים היינו הוא בשפלות המדריגה בתכלית כנ"ל וד"ל:

(לז) והנמשל מכל זה יובן ג"כ למעלה שיש ב' מיני בירורים א' בחי' ברורים דאור חוזר מלמטה למעלה כנ"ל דהיינו בעולם העשיה דתחלת הבירור דעה"ד טו"ר ואחר הבירור דעשיה עולה לעולם היצירה להתברר שם בירור שני ומיצירה עולה לבריאה להתברר שם בירור ג' ומבריאה לאצי' הוא בחי' בירור רביעי עד היותר אחרון עד שנכלל בבחי' עצמות אור המאציל שבאצי' כו' כענין מיכאל כה"ר מקריב נשמות דבריאה ע"ג מזבח העליון דאצי' שעולין בעילוי אחר עילוי ברום המעלות ליכלל ולאשתאבא בגופא דמלכא כו' וה"ז כמו ענין בירור הראשון הנ"ל שלוקח חתיכת כסף מעורב הרבה בסיג ופסולת קשה שזהו בסוף עולם העשיה שע"י ריבוי הצמצומים שם הנה בחי' רפ"ח ניצוצין שנפלו עד שם נתערב בהן בחי' פסולת רב ביותר וכידוע

קיט, ד

דגם בחי' קליפת נוגה דעשיה רובו רע ומיעוטו טוב גם לאחר הבירור הא' דהיינו בחי' הפסולת רובו רע כו' והנה כי הבירור הראשון בעולם העשיה בעה"ד טו"ר כו' ה"ז כמו שבבירור והיתוך הראשון יוצא חלק הנקי מעורב בריבוי פסולת עדיין שלא נברר ונבדל בבחי' הפסולת רק היותר גס וצריך ליתן חלק זה הנקי עוד הפעם בהתוך לבררו יותר כנ"ל כך גם לאחר שנברר בעולם העשיה ע"י תשובה ומע"ט בסור מרע ועשה טוב כו' עדיין אין זה בירור גמור כי לא נבדל רק בחי' הרע הגמור לגמרי הנקרא פסולת גס ביותר אבל גם הנברר בבחי' טוב מעורב עדיין הרבה מבחי' הסיג של הרע רק שאינו רע גמור כו' וצריך לבוא עוד הפעם בבירור שני בבחי' היצי' ושם נברר יותר כנ"ל שלוקחי' הכסף הנקי הנברר פ"א לבררו פ"ב ואז נעשה נקי יותר והפסולת הנשאר מבירור הב' הזה אינו גס כ"כ כפסולת שנשאר מבירור הא' וכן יובן בבירור הב' שביצי' שנברר בחי' הטוב שכבר נברר בעשיה ונעשה נקי וטוב יותר והנשא' גם מזה הבירור בחי' פסולת ורע הוא בחי' נוגה דיצירה שחצי' טוב וחצי' רע משא"כ נוגה דעשי' רובו רע ומיעוטו טוב (אחר הבירור דוקא דקודם הבירור מעורב טו"ר הכל ביחד כו') וכן עד"ז בבירור פ"ג בבריאה נברר הטוב עוד יותר והפסולת בחי' נוגה שלו יותר דק עד שרובו טוב ומעוטו רע כו' עד שבבירור הרביעי באצי' שעולה במעלת בחי' אצילו' שכולו טוב בתכלית העילוי וגם שעכ"ז יש בבירו' זה בחי' יציא' פסולת הוא בתכלית הדקות ונקרא בחינת נוגה דאצילו' שאין בו בחי' רע כלל משום שנאמר לא יגורך רע כו' רק בחינת הרגשת יש כמ"ש ופילגשו ראומה כו' שבולט הדבר שעושה דבר מה כו' וכמ"ש במ"א וזהו מיכאל מקריב נשמות דבריאה באצי' עד שעולי' בתכלית העילוי לאשתאבא בגופא דמלכא בבחי' עצמות אור א"ס שבאצי' דאיהו וחיוהי כו' וד"ל. ואמנם בחי' בירור השני בחי' בירור דאור ישר מלמעלה למטה נהפוך הוא שתחלת הבירור הראשון הוא במקור ופנימיות עולם האצילו' ואח"כ בירור הב' באצי' ומאצי' לבריאה בירור הג' כו'

קכ, א

וה"ז כמו משל בירור והיתוך כסף באופן הב' הנ"ל שלוקח כסף מעורב טו"ר שבהיתוך הא' מבדיל הימנו בחי' הטוב והנקי היותר מובחר בתכלית שא"צ עוד בירור והתוך כלל כי אין בו בחי' פסולת כלל וכלל גם בדק שבדקות וזהו משל לבחי' בירור הא' שלפני האצי' שהוא בא בתכלית הבירור גם בדק שבדקות כו' ונק' יין המשומר בענביו כו' והוא בבחי' פנימי' ח"ס דא"א מוחא דשקי' כחמר טב' על דורדיי' כו' ואמנ' מה שנשאר בבחי' שמרי' להתברר מעורב בו ריבוי טוב ביותר מאחר שלא הוברר ממנו רק תכלית הטוב המוברר כו' כנ"ל ע"כ יורד להתברר עוד הפעם באצי' והנברר ממנו הוא בבחי' הקדושה דאצי' ואינו במעלת הטוב והמובחר כ"כ כמו האור שנברר לפני האצי' כו' כמובן ממשל היתוך באופן זה הב' הנ"ל ובחי' הפסולת הזה שבבירור הב' יותר גס והוא בחי' נוגה דאצי' וכן עד"ז מתברר בבירור הג' שהוא בבריאה מה שלא יוכל לבא בבירור האצי' וכן מבריאה ליצי' מה שלא נברר בבריאה מתברר ביצי' וכן בבירור דיצי' מה שלא נברר עדין ביצירה יורד להתברר בעשיה ששם הוא בחי' הבירור היותר אחרון מפני שכבר נברר מבחי' הפסולת כל מה שהיה בו מבחי' הטוב ואינו רק פסולת גס ביותר והוא בחי' נוגה דעשי' שרובו רע אך מיעוטו טוב ומוציאי' ממנו גם המיעוט הזה של חלק הטוב ולא נשאר רק הרע כמו שהוא לבד וזורקין אותו חוץ שא"א לברר ממנו שום טוב ואין לו תקנה רק בזריקה ואיבוד לחוץ לבד כו' וד"ל ונמצא שב' אופני הבירורים דאור ישר ואור חוזר הללו ב' הפכים הן בענין סדר המדריגות מבירור הראשון עד בירור האחרון שבבחי' א"י בירור הא' לפני האצי' היותר טוב בנברר וגם בנשאר בבחי' פסולת ובירור האחרון דעשי' להיפוך ובירור דתשובה ומע"ט בעוה"ז שהנברר בתכלית הירידה של המדריגה ושפלות הערך כו' והנבדל בבחי' פסולת רע גמור ונזרק חוץ כנ"ל ובבחי' בירור דא"ח נהפוך הוא שבירור

קכ, ב

הראשון שלו בעשי' בחי' הטוב מעורב עדיין ביותר ברע וגם הפסולת גס ביותר כנ"ל ובירור האחרון שלו להיפך שהטוב נברר לתכליתו והוא כמו בירור דא"י לפני האצי' ממש כו' והפסולת בתכלית הדקות כו' וד"ל. אך בעצם הענין אין הפרש לכאורה בין בחי' בירור דא"י וא"ח דלפני האצי' הטוב בתכלית הבירור והפסולת ג"כ בתכלית הדקות ובסוף העשי' בחי' הטוב בתכלית הגרעון והפסולת רע גמור כו' אמנם באמת דצריך לב' אופני הבירורים הללו שיהיה תחלה בחי' ברורים דאור חוזר מברורים דרפ"ח שנפלו בשבירה עד סוף העשיה ושרשם בבחי' עיגולים דתוהו שהעליון מכולם משובח מכולם כו' ואחר שעולה בירור דא"ח לתכליתו בלפני האצי' שהטוב נעשה בתכלית המובחר כו' כנ"ל אזי יורד בחי' אור ישר בבחי' הבירורים שמלמעלה למטה הנ"ל והוא בחי' או"ר יש"ר שבוקע לעיגולים דא"ח כו' עד שמתברר גם בסוף העשיה שהוא כמו אופן בירור הב' הנ"ל לברר הפסול' כו' עד שלא נשאר רק פסולת היותר גס שאין לברר ממנו עוד וזורקים אותו חוץ כו' כנ"ל וד"ל. ובכל זה יובן מ"ש כאן והיה עקב תשמעון כו' שזהו בבחי' קיום התו"מ שהוא בחי' הבירורים דא"י מלמעלה למטה כנ"ל שאז תשמעון ודאי לפי שהוא אחר העלאת הבירורים דא"ח ע"י תשובה מלמטה למעלה ואז דוקא נגאלין כנ"ל לפי שאז אין יניקה לחיצונים כלל דבחי' פסולת ורע גמור דנוגה שאין לו בירור עוד זורקין חוץ וע"ד שאמרו שישחוט ליצה"ר כו' לפי שנאמר ואת רוח הטומאה אעביר כו' ובלע המות לנצח וכה"ג אבל כל זה בבחי' עקבות משיחא דוקא שאז הוא שלימות הבירורים דא"י וא"ח תשובה ומע"ט להיותן בבחי' העקביים סוף הכל שאין עוד בחי' בירור למטה מהם בבחי' בירור דא"י (ונעוץ תחלתן בסופן דוקא כנ"ל) ואע"פ שבחי' בירור דא"י האחרון מתמעט שם האור בבחי' הקטנות של המוחין (וכמשל בירור באופן הב' הנ"ל לברר הפסולת כו' שבירור האחרון הוא בתכלית קטנות המדריגה בין

קכ, ג

בפסולת בין בנקי כו' כנ"ל) אבל זהו שלימות של בירור הראשון לפי שאין לו מקום עוד להתברר בשלמטה מהם כי אין עוד בחי' בירורים למטה משם א"כ הרי בהכרח שיהיה כאן תכלית הבירור השלם כי אם לא עכשיו אימתי מאחר שהוא בבחי' העקביים כו' ולזה אמר והיה עקב אז תשמעון ודאי בהכרח כי אם לא עכשיו אימתי כו' והיינו מפני שנעוץ תחלתן בסופן דוקא שבסוף חוזר כח התחלה כו' (וזהו מ"ש בזהר דמי שיודע שיעורא דירכין כו' יודע שיעור גלותא דאתמשיך כו' עד דמטי רגלין ברגלין דוקא כו' שזהו הארת בחי' הבירורי' דא"י שבוקע ומאיר מלמעל' למט' על בחי' הבירורי' דא"ח כו' עד למטה מטה שגובר בחי' היושר דתקון על בחי' העגולים דתוהו עד למטה בתשלום העקביים דא"ק וכמ"ש במ"א בענין לגוזר ים סוף לגזרים כו' ובענין יהללו שמו במחול כו' שהוא בחי' התגברות דבחי' יושר על בחי' העיגולים כו' ולזה אמר להגיד כי ישר ה' כו' אז ולא עולתה בו כלל כו' וד"ל):

(לח) והנה אמר כאן ג' דברים תשמעון ושמרתם ועשיתם אותם שמיעה ושמירה ועשי' ולנגד ג' אלה אמר ושמר לך את הברית והחסד והשבועה כו' והנה ג' מדריגות הללו דשמיעה ושמירה ועשי' ישנם בשמיעה עצמה כי הנה בשמיעה עצמה יש ג' מדריגו' הללו דשמיעה ושמירה ועשיה כו' להיות ידוע דבפי' שמע יש ג' פרושים שהן ג' מעלות ומדריגו' שבמחשבה הא' היותר עליונה שבמחשבה והוא ההבנה שבמוח הבינה להבחין ולהבין היטב בהשגה עמוקה במה ששומע כמו דבר כי שומע עבדך כלומר מבין כדפרש"י שם כי הנה השמיעה גשמית שהאדם שומע קול דברים הרי הקול גשמי מורכב מאויר של אמ"ר ונכנס בחללי האוזן ומחללי האוזן הולך ונכנס במחשבה שבמוח שהרי במחשבה שבמוח שומע הוא לקול הדברים שצריכים השגה במחשבה ובלא מחשבה לחשוב ולעיין בקול דברים הללו ששומע בכלי אזנו אינו יודע כלום מה ששומע אע"פ שהאוזן מצד טבעו שומע הקול והדבור בפרטיות אינו כלום רק

קכ, ד

ע"י המחשבה שמקבלת קול הדיבור הזה דרך החללי אוזן כו' והנה שמיעה זו שבמחשבה לקול הדיבור של זולתו נק' בחי' דיבור שבמחשבה דהיינו מה שיש בכח המחשבה לחשוב ולקבל בחי' אותיו' הדיבור וכאשר אותיות הדיבור ששומע מצטיירים במחשבה כששומע אותם במחשבה כנ"ל אז הוא הנק' רק בחי' דיבור שבמחשבה לבד כי בחי' המחשבה מצד עצמה הרי יש לה בחי' טבע אותיות עצמותם כמו שחושב במחשבתו באיזה ענין ודבר מה כמו מחשבת עיון השכל שמהרהר בו או שמהרהר באיזה דבר חמדה כו' ונק' זה בחי' מחשבה שבמחשבה וממנו דוקא באה ענין השמיעה הפנימית הנק' הבנה שבמוח הנ"ל שהוא מעיין ומבחין היטיב בעיון הדק היטיב בהשגה שבמוח הבינה אשר מלובש במחשב' (שזהו בחי' מל' דתבונה בחי' אחוריים דאימא כו' שהוא פנימיות המחשבה כו' כמ"ש במ"א בענין דלי"ת רבתא דאח"ד בחי' לאה שנמשך ומקבל מאחוריים דאימא והוא קשר של תש"ר כו') בפרטי קול הדברים ששומע באזנו (והוא ע"י חללי האזן שמתעקמים ביותר ובהן יש טבע הבחנה גשמית בין טב לביש בחיצוניו' כמ"ש בזהר כמו שאנו רואים שדבר רע יבחין בחלל האזן מיד ולא יחפוץ לשמוע ודבר טוב יבחין וירגיש בחלל האוזן ויחפוץ וישתוקק לשמוע כו' וכמ"כ בפנימי' יותר והוא בטו"ר או חו"ג שבאיזה שכל או תענוג רוחני גם בשמיעת קול כינור ששומע דבר עצב בקול המורה עצבות ומרירות או להיפך קול חדוה וכן בשכל כשאינו שומע כפי סברתו לזכות אלא להיפך לחוב המנגד מאד לרצון ושכלו וכה"ג כו' שכל זה נכנס מיד במחשבתו תחלה הנק' דיבור שבמחשבה ושם כבר מבחין היטב בין טו"ר או חו"ג שבדבר ששומע אך בחי' עיון היותר פנימי בהבחנה עמוקה ביותר בכל חלקי הדבר ששומע כבר במחשבה הוא בחי' עיון המוח דבינה הנק' הבנה והשגה עמוקה בדבר זה שעולה בשמיעה במחשבתו וז"ש דבר כי שומע עבדך כלומר מבין היטיב בהבחנ' טובה ועמוקה באותה הדבר ששומע וזהו דוקא ע"י בחי' האזנה כמו האזינו

קכא, א

השמים כו' שענינו הוא בחי' ההתקבלות באזנו בכי טוב שאז נק' האזנה בכלי האזן בתוך חלליו שנתקבל שם בכי טוב ששמע והאזין היטב וע"כ אזן עצמו בבחי' ס"ג דבינה כידוע משום דהא בהא תליא ונק' אזן שומעת (ובזהר א' דמללי על אודנין דשמעין כו') וכמ"ש אזן מילין תבחן אזן דוקא תבחין בכח בחי' בינה שבה כו') ולזה אמרו שמע ישראל השמע לאזניך כו' וכמשי"ת בסמוך בעז"ה וזהו מדריגה הג' שבמחשבה שהוא בחי' עשיה שבמחשבה כי פי' הג' דשמע הוא לשון אסיפה וקיבוץ הדבר כמו וישמע שאול כו' (וע"ז אמר ג"כ השמע לאזניך מה שאתה מוציא כלו' תאסף ותקבץ היטב לאזנך להתקבל שם בבחי' האזנה טובה כו') וזהו ענין כניסת ואסיפ' קול הדברים ששומע באזן שיתקבצו היטב ויוקלטו בכלי האזן שזהו בבחי' עשי' בפ"מ משא"כ השומע בלתי הטיית אזן לדבר כלל שאין הדברים נכנסין באזנו בקיבוץ והתאחדות הנק' קליטה אלא כמו זר נחשבו ונפרדים הן ממנו עד שישכח עליהם מיד כאלו לא שמעם כו' משום דנעוץ תחלתן בסופן דוקא כידוע ע"כ בחי' עיון דמוח הבינה הנק' הבנה שהוא בבחי' מחשבה שבמחשבה נעוץ בסופן שזהו עשי' שבמחשבה בחינת התקבלות היטב בקיבוץ הדברים בחלל האזן בהאזנה טובה הנ"ל והא בהא תליא כו' ולכך נקרא מעשה שבמחשב' לפי שמזה דוקא יבא הדבר לידי מעשה בפ"מ לפי שאין כל המחשבות באות לידי מעשה כי יוכל לחזור במחשבה מטוב לרע וכו' אבל הדבר שהאזין היטב בבחי' עשיה שבמחשבה לא ישנה תפקידו ויביא מחשבה זו לידי מעשה בפ"מ דוקא משא"כ בחי' דבור שבמחשבה גם ששומע הדבר שבמחשב' היטב עדיין יוכל להיות שלא יבא לידי פ"מ גם לא לבחי' גילוי בדיבור כמו וינחם ה' על הרע' אשר חשב כו' וד"ל:

(לט) והנה ג' מדרגות הללו שבמחשב' הוא ענין ג' מדריגות דשמיעה ושמירה ועשי' שא' כאן תשמעון ושמרתם ועשיתם שהן בחי' ג' מדריגות דמחשבה דו"מ בכלל רק שבדרך פרט ישנם גם בשמיעה דמחשבה עצמה הנ"ל תשמעון בבחי' מחשבה דמחשבה הנקרא

קכא, ב

הבנה כנ"ל ושמרתם בחי' דיבור שבמחשב' כי בחי' השמירה הוא בבחינת הדיבור דוקא כמשי"ת ועשיתם בבחי' עשיה שבמחשבה כנ"ל וד"ל. והנה מ"ש כאן תשמעון ושמרת' ועשית' הכל קאי בקיום התו"מ שיש בהן ג' מדריגות שמיעה ושמיר' ועשיה והענין הוא כידוע שיש ב' מדריגות במצות ת"ת אחד מצות עיון והגיון במחשבה כמ"ש והגית בו יומם ולילה כו' והב' מצות קריאה בדיבור תמיד כמ"ש לא ימוש סה"ת הזה מפיך כו' ואשים דברי בפיך כו' וידוע שדרך כלל הן ב' מדריגות דתורה שבכתב ותורה שבעל פה דתורה שבעל פה מל' קרינן לה הנה עיקר ענינה בפה בדיבור דוקא לומר טמא טהור כשר פסול חייב זכאי כו' כי מתניתין מלכתא כמלך שגוזר בדיבור בפה דוקא כמ"ש דבר מלך כו' אבל בתושב"כ כל המצות סתומים ונעלמים בלי ידיעת פסק דין ברור כמו איך יהיה מעשה התפילין בכל פרטי דיני הכשירם ופסולן רק א' וקשרתם כו' ולא נודע מהו כו' וכן בדיני שבת וסוכה ופסח וכן בדיני טומאה וטהרה וד"מ חייב זכאי כו' הכל נפסק כל דין ודין בין טמא לטהור וכשר לפסול בפרטי פרטיות בתורה שבע"פ דוקא מל' קרינן לה שבא שם בדבר הלכה בדיבור בפה לגזור אומר דבר ברור בכל פרטי' זה כשר. וזה פסול זה טהור וזה טמא כו'. וכן בכל פרטי מעשה המצות כתפילין וציצית ושבת כו' ובמעשה הקרבנות ותרומות כו' וזהו שבחי' תשבע"פ שהוא בחי' דיבור הוא הנק' בחי' שמירה וע"ז אמר ושמרתם כו' כי עיקר השמירה הוא לבל יבא הדבר לידי זרים ולא יפול בו שינוי ותמורה כלל כו' או הפסד ורקבון כו' כך ענין המשנה דתשבע"פ הרי נאמר עליה ערוכה בכל ושמורה כו' שכאשר שונה המשנה בפה דוקא הרי בא הדבר לידי שמירה מעולה שלא יתפשט ממנו יניקה לזרים שהן החיצונים כלל כי הרי באמרו בפה זה הדבר כשר וזה הדבר פסול זה טמא וזה הוא הטהור כו' בדיבור זה דוק' נבדל ונפרש הרע מן הטוב הטמא מן הטהור הפסול מן הכשר כו' זה יורד למטה מטה וזה עולה מעלה כו' ע"י דיבור זה דוקא באמרו בדבר ה' זו הלכה זה כשר כו' משום דמתניתין

קכא, ג

מלכתא כמלך שגוזר בדבריו שאז כן יקום בפ"מ לרחק ולקרב להשפיל ולהרים כו' אבל כל זמן שלא בא הדבר מלכות לידי דיבור בפה עדיין הדבר שקול ולא נודע מי יחיה מי ימות מי ירום ומי ישפל וכה"ג כמ"כ בבחי' ההעלם והסתימות שבתשב"כ לא הובדל עדין הבדל גמור בין טמא לטהור בין רע לטוב כו' כמו במחשבה שהדבר בהעלם עדיין ויוכל לבא לידי שינוי ותמורה מרע לטוב ומטוב לרע כנ"ל שהרי יוכל להיות השכלת עיון במחשבה לטמא את הטהור ולטהר את הטמא להכשיר הפסול כו' משא"כ כשבא הדבר לידי דיבור בפה כבר נפסק הדין וגזירת מלך בדבר מלכות אין להשיב ואין בו שינוי ותמורה כלל כידוע ולכך בחי' המשנה דתשבע"פ שם עיקר השמירה מן החיצונים שלא יקבלו יניקה יותר מכפי המדה הקצובה להם ע"פ דבר מלכו' מתניתין מלכת' וז"ש ושמורה שהתורה עצמה עיקר שמירתה שמשתמרת שלא יומשך לחיצונים יותר מכפי המדה כו' היינו בבחי' הדיבור שבתבע"פ דוקא וז"ש ושמרתם כו' וד"ל. ונמצא שבתו"מ ג"כ יש ג' מדריגות שבמחשבה הנ"ל מחשבה שבמחשבה דיבור שבמחשבה מעשה שבמחשבה כו' כי הנה בחי' מחשבה שבמחשבה הנ"ל הוא בבחי' תושב"כ שהדבר סתום שם בהגיון עיון המחשבה וכמ"ש והגית בו כו' הנק' הבנה כנ"ל בפי' דבר כי שומע עבדך כו' וע"ז א' כאן תשמעון בבחי' הבנה והתבוננות היטב הדק כו' והב' בחי' דיבור שבמחשבה הוא מ"ש ושמרתם בחי' שמירה זו הוא דוקא בדיבור דתורה שבע"פ מל' קרינן לה אבל שרשו במחשבה להשמיע לאזניו מה שמוציא בפיו דבר ה' זו הלכה כמו שאמרו השמע לאזנך כו' וכן אמרו עשה אזנך כארפכסת כו' שיבא בחי' הדיבור דד"ת דתשבע"פ במחשבה היטב ולא יקרא בדיבור בלי בחי' מחשבה והטיי' אזן לדבריו שאינו כלום ואינו יוצא י"ח מצות ת"ת בדיבור כלל וכלל כידוע ונמצא שזהו עולה בבחי' דיבור שבמחשבה וכמו שאנו רואים שתשבע"פ מקבל מתשב"כ כמו שהדיבור מקבל מן המחשבה (כי אוריי' סתים וגליא כו') שהרי אם אין מוצאי'

קכא, ד

מקרא מפורש לדבר ההלכה אינה הלכה ודין כלל כמו מ"ט דר' פלוני אמר קרא כו' וכן מנלן כו' כידוע (רק בתשב"כ אין השמיעה באוזן להבחין בכל פרט הדיבור מעכב מצות קריאה כי מצות קריאה דתשב"כ למעלה מדיבור וקריאה דתשבע"פ וכמ"ש לא ימוש ס"ת הזה כו' וראי' מע"ה שעולה לקרות בתשב"כ אע"פ שאינו מבין כלום רק מדבר אותיות כו') והנה מדריגה הג' הוא בחי' עשיה שבמחשבה והוא שרש ענין קיום המצות בפ"מ דוקא וע"ז אמר ועשיתם אותם כו' והענין הוא כי מבחי' הדיבור דתשבע"פ בא לידי פ"מ דוקא לעשות דבר מלך שלטון ונק' מצות המלך כשמצוה לעשות דבר בחי' עשיה שבדיבור ע"י עקימת שפתיו שבדיבור דהוי מעשה שהוא בחי' עשיה שבדיבור כי הדיבור עצמו הוא דבר מלך כמו בחי' מתניתין מלכתא הנ"ל שגוזר ואו' עפ"י משפט שכלו ומדותיו זה יכשר וזה לא יכשר כו' וכאשר מצוה להביא הדבר לידי מעשה להשפיל ולהרים וכה"ג בפ"מ נקרא מצות המלך ושרשו בדבר מלכות דתשבע"פ מל' קרינן לה כנ"ל ונמצא שבחי' עשיה שבדיבור הוא בחי' מקור לעשי' בפ"מ ואם אין דבר המלך בא לידי פ"מ אינו נק' דבר גזרת מלך כלל וכך למעלה נא' ההוא אמר ולא יעשה כו' וכן ודברי אשר יצא מפי לא ישוב ריקם כ"א עשה כו'. אך הנה שרש בחי' עשי' של הדיבור הוא במחשבה עצמה דהיינו מבחי' דיבור שבמחשבה כשבא לידי בחי' האזנה היטב שאז בא לידי פ"מ ולא יתנחם במחשבה בשינוי ותמורה מהיפך להיפוך וז"ש ההוא אמר בדיבור שבמחשבה שיצא לידי בחי' האזנה בחי' עשי' שבמחשבה ודאי יעשה כו' וז"ש כי אמר במחשבה ויהי בדיבור כמו ויאמר אלקי' יהי אור וכה"ג הוא צוה ויעמוד בפ"מ כו' וד"ל. וזהו פי' הג' דשמיעה שהוא עניין קיבוץ ואסיפה כנ"ל שהוא בחי' הפ"מ שבדיבור ומחשבה ולכך אמר כאן ג' מדריגות תשמעון ושמרתם ועשיתם בחי' ג' מדריגות דמחשבה דו"מ שישנם בשמיעה דמחשבה עצמה כנ"ל (ודוקא כשהיה עקב עקבות משיחא שנשלם גם בבחי' עשיה ג"כ כו' כנ"ל) ולנגד ג'

קכב, א

אלה בקיומ' למטה שזהו בבחי' ההעלאת מ"נ מלמטה למעלה מבחי' מחשבה דו"מ דכנ"י כך יומשך מלמעלה למטה מעצמות המאציל ג"כ ג' מדריגות כאלה והן מ"ש הברית והחסד כו' כמשי"ת בעז"ה וד"ל:

(מ) אך הנה יש להבין ג"כ בפי' שמע ישראל דק"ש בחי' מדריגה הא' הנ"ל בשמיעה שהוא בחי' ההבנה וההשגה בעיון ההתבוננות היטב כו' וקא מפרש ואזיל מה יתבונן כ"כ אשר ה' אלקינו ה' אחד וצריך להאריך בדלי"ת של אחד שהוא דלי"ת רבתי כו' וכמארז"ל תמליכהו בשמים וארץ וד' רוחות העולם שהוא הדלי"ת כו'. ולהבין ביאור הדברים הנה ידוע מארז"ל דבמאמר אחד יכול להבראות והוא בחי' מאמר דבראשית שכולל כל היו"ד מאמרות כו' אלא שנחלק לי' מאמרות כו'. ויובן זה עד"מ הידוע כמו במחשבה שבאדם כאשר חושב איזה ענין ודבר מה שמחשבה זאת כוללת היא ודאי כמה ענינים חלוקים אשר כל ענין בפרט כאשר בא לבחי' הדיבור צריך לדבר אותו בכמה צירופים שונים ונמצא שבמחשבה אחת שחשב כולל כמה ריבוי צירופי אותיות הדיבור עד שמחשבה אחת שיחשוב במעט רגע בסקירה א' ממש כאשר רוצה להביאה בדיבור בפה יצטרך לדבר שעה או שתים ואין כל חדש בכל פרט ופרט שבדיבור בכל ריבוי הצרופים הכל נכללו בסקירה א' במחשבה אחת שקדמה לדיבור זה והרי בחי' מחשבה זו האחת שקדמה לדיבור רב זה הוא מקור האמיתי שממנו נמצאו כל אותיות הדיבור אח"כ דרך פרט מפני שהיא הכוללת אותם יחד מקודם שבא התגלות הדיבור מראש לסוף בבת א' כו' כי אע"פ שבהתגלו' הדיבור הרי יש בו סדר מוקדם ומאוחר בצירופי אותיות הדיבור בערך זמן שעה וכה"ג ואם ישנה הסדר מראש לסוף ומסוף לראש אין הענין מובן כלל לא בפרט ולא בכלל כי בכל דיבור פרטי מאיר אור שכל ומחשבה פרטי' לפי אופן אותו הצירוף לבד כו' ומתחבר בסדר עם הצירוף השני והשלישי כו' ואז יש לו הבנה בגילוי משא"כ אם ישונה סדר הצירופים כמו מאמר יהי אור אם ישונה

קכב, ב

צירופים האלה אין לו הבנה ואין זה בחי' גילוי להיות מזה התהוות האור במציאות אור כו' אבל בחי' התכללות כללות כל צירופי האותיות הדיבור כשנכללו במחשבה האחת שקדמה לדיבור שכוללת הכל בבת א' ממש מראש לסוף ומסו' לראש ה"ז בלי סדר צירופי' כלל בקדימה ואיחור אלא הכל כא' ואין שם צירופים מיוחדים כמו צירופי' דיהי אור בפ"ע כו' אע"פ שבודאי אין כל חדש בגילוי דיבור ומאמר זה דיהי אור כי ודאי עלה במחשבה שיהיה מציאת אור כו' אבל לא בא שם בצירוף בפ"ע אלא נכלל בתוך כללית המחשבה האחת הזאת כו' רק אחר שבא מן המחשבה האחת הזאת לבחי' התחלקות בצירופים בשביל הדיבור הנה אז נקרא דיבור שבמחשבה. פי' כי מה ששייך וצריך מן המחשבה לבא בהתחלקות הדיבור כו' שאז מתחלקת המחשבה האחת הנ"ל בצירופי אותיות במחשבה להאיר בכל דיבור בפרט ע"כ הוא הנקרא דיבור שבמחשבה ונקרא מאמר סתום אבל מאמר פרטי הוא גם במחשבה כו' כמו למאמר יהיה אור בדיבור קדם לו מקור במחשבה בפ"ע והוא מאמר יהי אור שבמחשבה ומאחר שצריך לחשוב זה רק בשביל שידבר א"כ מחשבה זו לצורך הדיבור ע"כ הוא הנקרא דיבור שבמחשבה ולא מחשבה העצמית כו' אבל לאחר שכבר נמשך ובא בחי' התחלקות אותיות המחשבה בדיבור בכל דיבור בפרט כמו במאמר יהי אור שמלובש בו צירוף זה דיהי אור בבחי' מחשבה שחושב בשעה שמדבר דיבור זה דיהי אור אע"פ שנקרא ג"כ מאמר סתום לגבי הדיבור דיהי אור אבל הוא כבר בא למטה בהתלבשות בדבור זה ע"כ נק' מחשבה שבדיבור ולא דיבור שבמחשבה כי הרי בדיבור הוא מאיר ולא במחשבה שקודם לדיבור משא"כ בחי' דיבור שבמחשבה הנ"ל גם שבאה בהתחלקו' צירופים במחשבה בשביל הדיבור אבל קודם הדיבור הוא על כן נקרא דיבור שבמחשבה ממש עדיין רק שהיא מחשבה שלצורך הדיבור היא ולא מחשבה העצמית כנ"ל וגם בה יש שני מדריגות הראשון בחי' התחלקו' אותיות המחשב' בשביל הדיבור והשני בחי'

קכב, ג

מחשבה כוללת שכוללת עדיין כל צירופים אותיות הדיבור שבמחשבה בסקירה א' הנ"ל דהיינו גם מה שרוצה להביא מן המחשבה בשביל הדיבור הנקרא דיבור שבמחשבה אינו דרך פרט עדיין רק דרך כלל בבחינת מחשבה א' כללית לבד ועכ"ז גם מחשבה כללית זו אינו נקרא מחשבה עצמית שאינה בשביל הדיבור כלל אבל מחשבה זו הכללית אינו רק בשביל גילוי הדיבור שצריך לגלות כללו' מחשבה זו אח"כ בדיבור שעה ושתי' כנ"ל ע"כ נקרא גם היא דיבור שבמחשבה לבד כו' וד"ל והיינו בחי' דלי"ת רבתי דאח"ד שכולל מעלה ומטה וד' סטרין כו' להיות ידוע דפי' אות ד' מורה על בחי' הדיבור ובדיבור יש ב' מדריגות קטנות וגדלות קטנות הדיבור הוא הדיבו' הבא בגילוי שהמחשבה מצומצמ' בו להיותו בבחי' התחלקות צירופי' מצומצמי' מאד כו' אבל בחי' גדלות הדיבור היינו כמו שהוא בבחי' המחשבה עצמה שקדם לדיבור הנקרא דיבור שבמחשבה הנ"ל שהוא הצריך לבא מן המחשבה אל הדיבור בכלל ובפרט כנ"ל שממנו נמשך אח"כ לבא התגלות המחשב' בדיבור בהתחלקות הנק' מחשבה שבדיבור כנ"ל ואמנם הנה נקראין גדלות הדבור ולא גדלות המחשבה עדיין כי אינו רק בחי' גדלות ומקור ההתפשטות של הדיבור בשרשו ומקורו מן המחשבה אבל אין זה בחי' גדלות המחשבה עצמה כלל אלא אדרבה היא בחי' קטנות המחשבה עצמית להיות שגם המחשבה זו הכללית הנ"ל שבשביל הדיבור ה"ז בחי' מחשבה א' מצומצמ' מאד לגבי כח המחשב' העצמי' וכמו שקשה לאדם לצמצם כח מחשבתו העצמית להרהר ולחשב רק מחשבה א' לבד כו' וזהו ענין דלי"ת רבת' דאחד שהוא מורה על בחי' גדלות ומקור הדיבור כמו שהוא במחשבה בכלל ואח"כ בפרט בא במחשבה שבדיבור כו' שזהו ענין בשכמל"ו שהוא בחי' התחלקו' הדיבור בצירופים שבמלכות (כמ"ש בע"ח דעקבי לאה נכנסים תוך ראש רחל כו' וזהו מה שעשתה ענוה עקב כו' עשתה יראה שהוא המל' עטרה לראשה כו' וכמ"ש במ"א) וענין הע' רבתי דשמע הוא בחי' ז' מדות דבינה שהמחשבה מלבשת אותם והוא בחי'

קכב, ד

דלי"ת רבתי דיבור שבמחשבה הנ"ל בכלל שמלביש אותם ובאים לידי גילוי בפרט והיינו ז' רקיעי' וארץ וכמו שאמרו תמליכהו כו' שקדמו במחשבה לדיבור די' מאמרות וזהו שאמרו שבמאמר א' יכול להבראו' כו' והוא בחי' מאמר דבראשית שכולל כל פרטי המאמרות בסקירה א' והוא בחי' מחשבה א' הנ"ל שנק' דיבור שבמחשבה בכלל לכלול כל מה שיביא מן המחשבה לדיבור דרך פרט כו' והיינו צופה ומביט עד סוף כו' מראש לסוף בבת אחת מבלי קדימה ואיחור בסדר צירופים כו' כנ"ל ולכך נאמר בראשית ברא את השמים כו' דאע"פ שבדבר ה' שמים נעשו ויש לו צירוף מיוחד יהי רקיע וכן כל צבא השמים יש להם צירופי' מיוחדי' כמ"ש וברוח פיו כל צבא' כו' וכן הארץ וכל אשר בה יש בהן צירופי' רבי' כמו תדשא הארץ תוצא הארץ כו' אבל במאמר זה דבראשית נכללו כולם בסקירה אחת כמו שבמחשבה א' כולל מה שצריך לדבר שעה כו' כנ"ל ולכך אמר בראשית כו' השמים והארץ וכל צבא' בכללות מבלי קדימה ואיחור כו' הכל כאחד כו' ואח"כ נחלק ובא דרך פרט ויאמר אלקי' יהי אור מאמר בפ"ע בסדר הצירוף כו' כי מאמר הכללי שבמחשב' נחלק בפרט לבא אל הדיבור בפרט כנ"ל אך גם בחי' מאמר זה הכללי דבראשית נקר' מאמר ג"כ כמ"ש ז"ל בראשית נמי מאמר הוא רק שהוא כולל את כל הפרטי' והוא בחי' צימצום לגבי בחי' מחשבה העצמית שאינה באה כלל לבחי' דיבור גם לא בבחי' כלל לפרט כו' וע"כ נקרא בראשית גם כן מאמר עכ"פ כו' וד"ל:

(מא) אך עדיין יש להבין מ"ש בראשית ברא בבחי' הכלל תחלה אחר שלא נברא ממנו שום בריא' מיוחד' איך יתכן לשון ברא בבחי' הכלל שבמחשבה כו' ואם מפני שמאמר זה דבראשית מקור לכללות הבריאה שנשתלשל מי' מאמרות עכ"ז לא שייך לומר ברא ממש מאין ליש לשמי' וארץ וכל צבאם כו'. אך הנה לפי משמעות פשט הכתוב דבראשית ברא בריאה ממש קא' וכן מה שאמרו ז"ל דבראשית נמי מאמר הוא הכוונה שהוא בא בבחי' מאמר כשאר המאמרו' שבורא יש מאין כו' והרי מקרא

קכג, א

מפורש אמר כולם בחכמה עשית שבחכמה עשה את הכל מאין ליש כו' וכמ"כ ה' בחכמ' יסד ארץ וכה"ג אך הענין הוא דבאמת כן הוא דגם לאחר שנתהווה הכל מן הצירופי' שבמאמרות מאין ליש כמו מציאות האור ע"י מאמר יהי אור וכה"ג מ"מ אין עיקר קיום מציאות האור רק ע"י בחי' החכמ' שבמחשב' הכללית הנ"ל שהוא מאמר דבראשית כנ"ל ויובן זה עד"מ מחשבה כללית שהפרטים נמשכו ממנה הרי בכל רגע מקבל כל פרט ופרט מן הכלל הזה ואין הפרט נבדל כלל וכלל בבחי' מהות בפ"ע וז"ש בזהר דפרט אצטריך לכלל שאין לפרט קיו' מציאות בלא הכלל ולא שהכלל מאיר בפרט דרך כלל לבד כמו שהפרט כולו נסקר בכלל בסקירה א' כנ"ל אלא מאיר בכל פרט ופרט דוקא להיות מזה עיקר קיו' מציאותו ואם לאו לא היה לו קיום אפי' רגע כו' ולזה א' כולם בחכמה עשית שהוא מאמר הכללי דבראשית דקאי על כל פרט ופרט מן הנבראים וכידוע בזהר שבחי' אור החכמה שבדיבור מאיר בכל פרטי הנמצאים כולם אחד לא נעדר וזהו פי' אל אדון על כל המעשים אל נהירו דחכמתא כו' וכמ"ש בפרדס ע"פ ושמן מחלמיש צור שגם בצור יש מבחי' החכמה שהוא בבחי' שמן וכמ"ש במ"א וד"ל. אך כמו שפרט אצטריך לכלל שקדם לו שהוא אמיתי' מקור מוצאו כנ"ל במחשב' ודיבור אלא גם לבחי' הכלל שאחר הפרט דהנה גם אחר שבא הכלל לבחי' פרט במחשבה ודיבור כנ"ל הרי יש בחי' התכללות שכולל כל דבריו שדיבר דרך פרט כל שעה זאת כמו עד"מ כאשר האדם גמר כל דבריו בפרט הנה יש לכל דבריו הללו השכלה כללית שכוללת כל דבריו ומאמריו הפרטים דוקא אחר שגמר דברו בפרט והיא מכוונת עם כללות ההשכלה שבמחשבה שקדמה לדיבור זה שבא בפרט הזה כו' וד"ל ונמצא שגם דברים הבאים בפרט צריכים למקורם זה הכוללם אח"כ שיהיו מכוונים אליו ומקבלים הימנו תמיד והיינו דפרט אצטריך לכלל שאחר הפרט שכוללם יחד והוא עיקר מקורם כו' וד"ל. וזהו שאמר בראשית ברא ממש דכלל זה ברא יש מאין לשמים וארץ וכל צבאם דרך פרט כמ"ש כולם בחכמה עשית מטע' הנ"ל בין

קכג, ב

מטעם כלל שלפני הפרט בין מטעם כלל שאחר הפרט כי שרשם אחד הוא כנ"ל אבל אין ערך לבחי' מחשבה זו הכללי' דבראשית לגבי עצמות המחשבה שאינו שייך לדיבור די' מאמרות כלל והוא בי"ת דבראשית כו' והוא בחי' חכמה שבתורה שנאמר בה בחכמה יבנה בית כו' וכמ"ש ואהיה אצלו אמון כו' וכמ"ש בזהר אסתכל באורייתא וברא עלמא בכלל ובפרט כנ"ל וד"ל (מבואר במ"א שי' הדברות לנגד הי' מאמרות בכלל ובפרט ע"ד הנ"ל וד"ל) ובכל הנ"ל יובן מה שאומרי' המלאכים ג' פעמים קדוש שהן ג' מיני צמצומים דבי"ע בחי' מחשבה דו"מ והיינו בחי' ג' מדריגות הנ"ל מחשבה שבמחשבה ודיבור שבמחשבה ועשיה שבמחשבה כו' והענין הוא כמבואר ומובן מכל הנ"ל דבחי' צימצום הראשון הוא מעצמות המחשבה בחי' מחשבה שבמחשב' לצמצם א"ע בבחי' מחשבה כללית שנקרא דיבור שבמחשבה בחי' דלי"ת רבתי הנ"ל והצימצום הב' הוא מבחי' מחשבה כללית זו לבא בהתחלקו' המחשבה שנקרא מחשב' שבדיבור כנ"ל אבל עדיין הוא קודם לדיבור וצימצום הג' צמצום המחשבה הבא בבחי' הדיבור עצמו שמתלבש ומתצמצם שם אותיות המחשבה שזהו בחי' בשכמל"ו כנ' וד"ל. ומעתה יובן פי' דשמע ישראל שאו' זה לניצוץ האלקי שנקרא ישראל שיתבונן היטב אשר הוי' אלקינו בחי' חו"ב דאצילו' שבמח' העצמי' אחד הוא בבחי' יחוד אמיתי בהיות שכל צירופי אותיות שמהן נעשי' ז' רקיעים וארץ במחשבה ודיבור די' מאמרות נכללי' ביחוד אמיתי בבחי' דיבור שבמחשבה שנק' דלי"ת רבתי הנ"ל בביטול אמיתי וכידוע דברוח פיו כל צבאם הרי כל ריבוי ההשתלשלות דג' עולמות בי"ע הכל באין מסיבת שינויים ותמורות דצירופי אותיות שבדבר ה' ורוח פיו כי הוא אמר ויהי כו' עד שאין מספר לגדודיו כמ"ש במ"א מפני שאין מספר לריבוי אופני הצירופים שבדיבור וכמ"ש בס"י ה' אבנים בונות ק"ך בתים כו' מכאן ואילך צאן וחשוב עד אין שיעור כו' (ומ"ש עיניך בריכות בחשבון ובזוהר אמר דהמלכו' בחושבנא כמ"ש עשה ירח למועדים כו' היינו מ"ש המוציא במספר צבאם כו' אבל

קכג, ג

מצד עצמו אין מספר כמ"ש במ"א באריכות ע"פ והיה מספר כו'). אך הנה כל בחי' ריבוי הצירופים שבדיבור כלא ממש חשיב לגבי בחי' מחשבה הא' הכללי שבמוח המחשבה שמתבטל שם כל הדיבור במציאו' ממש כשנכלל ועולה במחשבה כללי' זו כנ"ל וד"ל. וזהו שאומר ג' פעמים קדוש בג' מיני צמצומים כנ"ל ע"ש בחי' ההבדל' בערך שהוא ית' נבדל בערך מאד נעלה על כל מקור ההשתלשלות דמחשב' כללית הנ"ל עד שגם כל בחי' ו' אלפי שני דהוי עלמא שמקבלים מבחי' ו' מדות שבמחשב' הכללי' כו' וגם אלף הז' שיהיה עליות העולמות כידוע הכל כלא חשיב ונכלל בסקירה אחת במחשבה א' הנ"ל שצופה ומביט עד סוף כו' כנ"ל וד"ל:

(מב) אך מעתה יש להבין למה או' שמע ישראל דוקא מה שייך יחוד' זה לישראל דוקא כו' והנה יש להקדים לזה שיש עוד בחי' ומדריגה רביעית שלמעלה מג' מדריגות דמחשבה דו"מ הנ"ל והיינו בחי' גדלות המחשבה העצמי' שלמעל' מבחי' דיבור שבמחשבה שנק' גדלות הדיבור לבד כנ"ל והענין הוא שבחי' מחשבה העצמית הנ"ל הוא הנקרא מחשבת שכל עיוני' כו' כי הנה מבואר במ"א שיש במחשב' ב' מדריגות הא' בחי' מחשבה שבאה בבחי' אותיות גם שהיא מחשבה עצמיות כמו לחשב איזה ענין חכמה או מו"מ גם שאינו בשביל דיבור כלל וכלל אבל כאשר בא באותיות אין זה בחי' עצם כח פנימיות המחשבה כמו שהיא מתאחדת בשכל שהיא ממהות השכל ממש בלא בחי' אותיות כלל והיינו הנקרא מחשבת שכל שזהו בחי' מחשבה עיונית בעיון השכל הבא במחשבה לחשוב אור אותו השכל והסברא שאז גם במחשבה זו שחושב את השכל אין בה בחי' אותיות עדיין כלל וכלל רק מחשבת עיון שכלי לבד כידוע והוא בחי' גדלות המחשבה העצמית כמו שהיא טרם בואה לבחי' קטנו' האותיות שכולל כל מה שצריך להביא המחשבה באותיות ע"ד דוגמא מבחי' מחשבה בסקירה א' הנקרא דיבור שבמחשבה שכולל כל צירופי אותיו' הדיבור כנ"ל כך בחי' מחשבה

קכג, ד

שכל עיוני' הנ"ל הרי בסקיר' אחת כוללת כל מה שצריך לחשוב אותה בבחי' אותיו' המחשב' משך זמן מה כו' כידוע וצמצום זה דמחשב' עיונית לבא באותיות המחשבה העצמית ה"ז יותר מצמצום המחשבה העצמי' לצמצם א"ע לבחי' מחשבה כללית שכולל רק בשביל הדיבור שנקרא דיבור שבמחשבה הנ"ל וד"ל. ומעתה בחי' גדלות המחשבה בענין ודוגמא א' עם גדלות הדיבור כו' דכמו שגדלות הדיבור כלל לגבי פרט בשביל הדיבו' כך גדלות המחשבה העיונית בחי' כלל לגבי פרט אותיות המחשבה העצמיית ולפ"ז יובן שכמו בדיבור שבמחשבה שנקרא מאמר פתוח לבא בדיבור עלמין דאתגליין יש כלל ופרט ומאמר אחד הכוללם יחד הוא בחי' מחשבה א' הנ"ל כך בבחי' המחשבה העצמית שנק' מאמר סתום מפני שאין בא לבחי' דיבור בגילוי לעולם ונקרא עלמין סתימין לעולם כו' הרי יש בו ג"כ בחי' כלל ופרט והוא בחי' מאמר הכללי דהיינו בחי' גדלות המחשבה שנקרא מחשב' שכל העיונית והוא כולל כל מה שצריך לבא באותיות המחשבה העצמי' דרך פרט כו' וד"ל ולפ"ז יובן דמה שאמרו ז"ל בראשית נמי מאמר הוא קאי גם על בחי' מאמר סתום הזה דבחי' גדלות המחשב' הנקרא מחשבת עיון השכל כו' דאע"פ שכלל הוא לכלול כל פרטי מאמרות הסתומים במחשבה העצמית שמהם נבראו עלמין סתימין (כמו ביוד נברא העוה"ב ביוד שבמחשבה העצמי' דוקא וכמ"ש במ"א) מ"מ נמי מאמר הוא דרבות' קאמר דהגם שלכאורה בראשית שהוא בחי' אור החכמה המתאחד במחשבה עיונית שאינה בבחי' אותיות כלל לא נקרא מאמר כלל כי בחי' המאמר הוא בא בבחי' אותיות עכ"פ אבל מ"מ רבותא קאמר דבראשית זה נמי מאמר הוא כו' והיינו לפי שבא לכלל בחי' השפעה למטה על כל פנים גם שבא בבחי' כלל לפרט לכלול ריבוי כל צירופי אותיות דמחשבה ה"ז מ"מ נקרא מחשבה אחת מצומצמת לבד לגבי עצם אור השכל כמו שהוא טרם בואו להתלבש בבחי' מחשבה זאת בחי' מחשבת עיון הנקרא מחשבת

קכד, א

שכלי כו' כי הרי עצם אור השכלי כמו שהוא הרי הוא פשוט והיולי ויכול להתלבש בכמה מיני אופני מחשבות עיונית כך או כך כו' כמו שהמחשבה עיוני' מתלבשת בכמה אופני צירופי אותיות המחשבה כו' וד"ל. וא"כ גם מאמר זה הסתו' הכללי שנקרא מחשבה עיונית נמי בחי' מאמר עכ"פ מאחר שהוא מקור לאותיות המחשבה וכלל אצטריך לפרט כו' וכנ"ל בדיבור שבמחשבה לגבי עצמות המחשבה אלא ששם פי' דבראשית נמי מאמר בבחי' מאמר פתוח להיותו מקור ודיבור הבא בגילוי ומקור של אותיות המחשבה העצמי שנשאר בהעלם המחשבה ולא באי' להיות מקור לדיבור הוא בבחי' מאמר סתו' הכללי אבל עכ"פ נקרא מאמר משא"כ בחי' אור השכל עצמו שהוא פשוט והיולי בלתי בא בהרכבת המחשבה העיונית הנ"ל כלל אינו נקרא גם בחי' כלל לפרטי המחשבות עיונית שמתלבש בהן אח"כ ע"כ לא נקרא בשם מאמר כלל גם לא בבחי' מאמר סתום כמו המחשבה העיונית כו' וד"ל. וזהו שאמרו דבראשית בבי"ת דוקא נמי מאמר הוא אבל לא בחינת ראשית דחכמה עצמה אלא רק בבי"ת דראשית שהוא בחי' אור החכמה שמלובש בבחי' בינה בחיצונית שהוא בחי' תבונה וז"ש בחכמה יבנה בית כו' בי"ת דבראשית כו' וכמ"ש כונן שמים בתבונה כו' וד"ל (אך לפי מ"ש בזהר בפ' בראשית ברא אלקים כו' דאבא אמר לאימא הרי גם מה שנמשך מן החכמ' במחשב' דבינה נקרא ג"כ מאמר דאבא עכ"פ וא"כ גם בחי' ראשית דחכמה עצמה נקרא מאמר אלא שאין זה מצד עצמו רק בשביל שצריך לבא לידי בחינת אמירה שהוא מה שאמר לאימא כו' וכמ"ש אתה האמרת פועל יוצא כו' וזהו שאמר אבא לאימא כו' במע"ב היינו בשביל התורה שנקרא ראשית דרכו ובשביל ישראל שנקרא ראשית תבואתו כו' דהיינו בחי' עצם כח החכמה עילאה כמו שהיא טרם בואה לבחי' מאמר לאמר לאמא כו' וד"ל). וזהו שאמרו ישראל עלה במחשבה א"א לומר שהכונה רק על בחי' מחשבה שבדיבור שהוא דיבור שבמחשבה דהיינו ענין א' עם המאמר והמשמעות שעלו במחשבה שקודם לדיבור

קכד, ב

לגמרי אלא גם על בחי' גדלות המחשבה שנקרא מחשבה עיונית מאמר סתום הכללי דבראשית ג"כ עלו למעלה ממנה והוא בעצמות החכמה כו' כנ"ל וזהו כמ"ש במדרש ע"פ אחור וקד' צרתני אחור למע"ב במאמר האחרון דנעשה אדם אבל נשמתו קדם למאמרות הסתומים ג"כ וכמארז"ל במי נמלך בנשמות של צדיקים במי נמלך בעצם חכמתו כו' וכן אמרו ז' דברים קדמו לעולם תורה ותשובה כו' ומחשבתן של ישראל קדמה לכולן וזהו בחי' מחשבה סתימאה בחי' חכמה סתימאה שלא בא לידי גילוי במאמר דאבא לאימא כו' וזהו בשביל ישראל שנקר' ראשי' ישראל לי ראש כו' וד"ל. וזהו שאומר שמע ישראל דוקא דיחוד זה דאו"א ה' אלקינו כו' בישראל זה שעלה במחשבה סתימאה תליא וד"ל (וז"ש בזוהר דאית מחשבה ואית מחשבה כו' דמחשבה עיונית שרשה בחכמה הגלוי' אבל מחשבה סתימאה היינו בבחי' חכמה ושכל הנעלם מכל רעיון המחשבה העיונית כו' וד"ל). והנה באמת אין ערוך כלל בין בחי' מחשבה העיונית הנ"ל גם שנקרא גדלות המחשבה שבלא אותיות עדין כו' לגבי עצמות כח המחשבה ההיולית שבכחה העצמית כלול כמה מיני' של מחשבו' פרטיו' עיוני' כי לעיין במחשבה עיונית דרך פרט בשכל וסברא פרטי ה"ז רק בחי' הארה פרטית מעצמות כח המחשבה ההיולית כו' ועיקר ההפרש הוא שבחי' מחשבה פרטיות העיונית הרי היא בחינת מקור למקור למציאת הדיבור בפרט האחרון אבל עצם כח המחשב' ההיולי' הנ"ל טרם בואה בפרט מחשבה עיונית שכלי' אינו נקרא גם מקור למקור כו' לדיבור. ועד"ז יובן ג"כ באור השכל העצמי ההיולי שאנו רואים ג"כ שאין ערך גם למחשבה העיונית עמו כלל וכלל ומכ"ש לבחי' אותיות המחשבה המגבילי' אור עצם השכל ומעלימים אותו לגמרי כו' שהרי אנו רואים ששכל וסברא אחת היולית ופשוטה בלתי מורכבת עדיין במחשבה עיונית הנ"ל הרי אופן השכלתה והבנתה באה בעיון המחשבה העיונית בכמה מיני אופנים שונים מאד והכל אינו רק שכל וסברא אחת לבד רק שיחשב במחשבת עיון בכמה אופנים

קכד, ג

שונים כו' וא"כ הרי גם בחי' מחשבה עיונית הנ"ל אינו רק בחינת לבוש שיחליף כמ"ש כלבוש תחליפם כמו שפושט ולובש ופושט כו' וכמו אותיות המחשבה ממש לגבי בחי' גדלות המחשבה הנק' מחשבה עיונית שבודאי הן בחי' לבוש שהרי אנו רואים שמחשבה עיוני' שבלא אותיות עדיין מתלבש' בכמה מיני צירופי אותיות המחשבה לפעמים כך ולפעמי' כך והכל מחשבה שכל עיונית אחת כו' וכמ"כ מחשבה פרטי' של מחשבה עיונית כשצריך לבא בדיבור שנק' דיבור שבמחשבה הנ"ל וכן מדיבור שבמחשב' הנ"ל כשבא בהתחלקות אותיות וצירופים שונים כו' עד בחי' לבוש האחרון יותר שהוא התחלקות צירופי הדיבור עצמו כו' וד"ל. והנה יש עוד ענין א' בענין הבדלת ערך המדריגה ממחשבה לשכל עצמו שהשכל מצד עצמו כמו שהוא הרי הוא פשוט והיולי הרי אין בו מדה וגבול להגבילו כו' משא"כ כשנעשה השכל בבחי' הרכבה ונקרא שכל מורכב ולא שכל פשוט והוא כאשר מתצמצם ובא בהרכבה במחשבה עיונית הנ"ל שאז אין השכל כמו שהוא בבחי' עצמותו ממש כו' ואז יש בו בחי' מדידה ושיעור וגבול המגביל אורו והוא שמתגלה ונראה למשיגי' אותו רק לפי אופן הגבל' מהות המחשבה העיונית (כמו ביד הנביאים אדמה שזהו במחשבה דשכל וח"ע מה שא"כ בבחי' ח"ע ומהותה דמשה שנאמר בו פא"פ כו' בבחי' ראיה דח"ע עצמה כו') והוא הטעם שהמחשבה עיונית בהכרח באה לידי התחלקות אותיות המחשבה שהוא בחי' מדידה ושיעור גבולי ממש ומכ"ש מהתחלקות זו להתחלקות המחשבה בדיבור כו' אבל כשהשכל פשוט כמו שהוא בעצמותו בלתי הרכבה כלל (ונקרא שכל הנעלם מכל רעיון שבמחשבה העיונית כו' אז אין בו בחי' מדידה ושיעור מאחר שאינו גם בחי' מקור למקור ההתחלקות של האותיות מפני היותו פשוט בתכלי' בלתי מורכב כלל וכלל כו' וד"ל). וכך יובן למעלה בענין דלי"ת רבתי הנ"ל שזהו בחינ' גדלות הדיבור שבמחשבה הנ"ל שבו נכללים ביחוד אמיתי ז' רקיעים וד' סטרין שבדיבור כו' ועד"ז גם בחינת

קכד, ד

גדלות הדיבור הזה נכלל במחשבה העצמית שנקרא גדלות המחשבה שהיא מחשבה העיונית הנ"ל וגם מחשבה העיונית הנ"ל נכללת ביחוד אמיתי בעצם אור החכמה הפשוט והיולי (או בעצם כח המחשבה ההיולית כנ"ל) שאין שם בחי' מדידה ושיעור כלל להיותו למעלה גם מבחינת מקור של ההתחלקות כו' מפני שהוא אחד פשוט בתכלית בלתי מורכב כלל וכלל כו' והיינו אח"ד א"ח דלי"ת כו' הוא אחד פשוט כו' וד"ל. וזהו מ"ש בס"י לפני אחד מה אתה סופר פי' לפני בחינת א"ח דלי"ת הנ"ל שזהו בבחינ' העצמות הפשוט דאא"ס שבח"ע הפשוטה בלתי מורכב עדיין בע"ס אורות וכלים מכלים שונים שהן התחלקות צירופי אותיות כנ"ל מה אתה סופר שם בבחי' התחלקות כו' מאחר שהוא בחינת אחד פשוט בתכלית הפשיטות והוא לפני אח"ד דק"ש שנקרא א"ח דל"ת שאליו נעשה היחוד באמרו ה' אלקינו הוי"ה אחד כלומר א"ח דלי"ת הוא אחד פשוט משום דאיהו עם חיוהי וגרמוהי חד ממש וכמ"ש במ"א וד"ל:

(מג) אך הנה יש להפליא מאד בענין שמע ישראל דישראל זה הוא שעלה בבחי' מחשבה סתימאה בחי' עצמות אא"ס שבח"ע הפשוטה הנעלם מכל רעיון המחשבה כו' כנ"ל וה"ז ג"כ בבחי' ומדריגה העליונה דלפני אחד א"ח דלי"ת ששם א' לפני אחד מה אתה סופר וזהו שאמר והיה מספר בנ"י כו' אשר לא ימד ויספר בבחי' ומדריגה שלמעלה מבחי' המספר וההתחלקות כו' וא"כ מאד יפלא על בחי' עוצם תכלית הירידה וההשפלה דניצוץ האלקי הזה שנקרא ישראל איך ירד והושפל כ"כ מאיגרא רמא לבירא עמיקתא כ"כ כו' דהיינו ממה שעלה במחשבה העצמית ירד למטה להתלבש בחומר גופני ששרשו מד' יסודות דנוג"ה דעשיה עפר מן האדמה כו' כמ"ש ויצר ה' אלקי' את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים שעלה במחשבה סתימאה כו'. אמנם הנה הענין הוא דירידה עצומה זאת לצורך עליה היא שתתעלה הנשמה האלקי' עי"ז יותר ממעלתה ומדריגתה הראשונה שעלה במחשבה שבעצמו' הפשוט הנ"ל:

קכה, א

ולהבין דבר זה יש להקדים עוד שיש עוד מדריגה חמישית שלמעלה גם מבחי' מדריגה רביעית הנ"ל הנקרא בחי' מחשבה ושכל העצמי' הפשו' כו' והוא בחי' הרצון שבנקוד' הלב הנקר' רעותא דלבא כידוע וראי' לדבר זה הוא מה שאמר דלית מחשבה תפיסא בך דמשמע כל מחשבה אפי' מחשבה ושכל העצמי' אין לו תפיסא בעצמות אא"ס ממש מפני שהוא למעלה מבחי' החכמה והמחשב' גם מבחי' השכל הנעלם מכל רעיון הנ"ל אבל ברעותא דלבא שלמעלה מן השכל לגמרי הוא נתפס ומתלבש כו' וכמ"ש אם ישים אליו לבו כו' ודוקא בבחי' נקודת הרצון הפנימי שבלב שהוא אהבת בכל מאודך כמשי"ת בעז"ה. להיות שיש ב' מיני רצון הא' הרצון הנולד מצד השכל והטעם ונקרא רצון התחתון אבל רצון העליון הוא רצון עצמי וטבעי שלא נולד מצד השכל וטעם ועליו אמר שאין טעם לרצון כלל ובזוהר נקרא רעווא דכל רעווין פי' רצון כל הרצונות דהיינו בחי' מקור כל הרצונות כמו שאנו רואים שאם לא ירצה במקור הרצון לא יחפוץ ברצון דבר מה כלל כו' וכמ"ש במ"א וזהו בחי' נקודת רצון הפשוט שבלב שאין טעם לרצון כלל והוא בבחי' מקיף על השכל והמחשבה וכל אשר נולד רצון ושכל וטעם כו' הכל כלא חשיבא ממש לגבי בחי' מקור הרצון הזה שנקרא נקודת הלב כו' וכך למעלה מעלה אע"פ שאמר דלית מחשבה תפיס' ביה היינו בחי' מחשבה דחכמה אפי' מחשבה וחכמה סתימאה דא"ק כו' אבל בחי' רצון של העליון הפשוט שבעצמות בו נתפס בחי' עצמותו וזהו ע"י אתדל"ת בהעלאת מ"נ דאהבת בכל מאדך בבחי' רצון הפשוט שבבחי' נקודת הלב למעלה מכלי השכל שבמוח כו' שמעורר בזה אתדל"ע ג"כ בבחי' רצון הפשוט העליון כו' וא"כ הרי על ידי זה תתעלה ותדבק הנפש האלקי' בהתפעלות רצון הפשוט בבחי' רצון הפשוט העליון שנק' רעווא דכל רעווין שזהו למעלה הרבה גם מבחי' מחשבה וחכמה הפשוטה שבלתי מורכב עדיין באותיות כו' כי אין ערך למחשבה ושכל לגבי בחי' הרצון העליון בחי' הכתר שהרי אין טעם לרצון כלל ומה שנולד טעם

קכה, ב

ושכל לרצון אינו רק מבחי' צומח שבכתר בחי' מזל דונוצר חסד כידוע דאור אבא יונק ממזל זה דנוצר כו' וכך הוא עד רום המעלות (אך יש פי' ב' במחשבה שהוא הרצון כידוע ופי' מחשבה סתימאה הוא בחי' הרצון הפשוט עד רום המעלות א"כ מה שישראל עלה במחשבה היינו במחשבה ורצון הפשוט והיינו שאו' שמע ישראל דווקא ולפ"ז אין מירידה זו עלי' כלל לכאורה אך גם בזה יש עלי' גדולה וכמ"ש בסמוך שגם בבחי' רצון העליון הפשוט יש ב' מדריגות בחי' כתר ובחי' כתר שבכתר שהוא בעל הרצון הפשוט עצמו כו' וד"ל):

(מד) אך הנה להבין היטיב ענין ירידה זאת שהיא צורך עלי' איך יתכן שמבחי' ירידה גדולה כזאת יבא לבחי' עליה גדולה כזאת כו' דהנה יש להקדים ענין אחד והוא לתרץ הקושי' החזקה הידועה על מאמרם ז"ל במה דרמו קראי אהדדי כתיב ואספת דגנך כו' וכתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם כו' ותירצו כאן כשישראל עושין רצונו של מקום ועמדו זרים ורעו כו' וכשאין ישראל עושין רש"מ ואספת דגנך כו' והקושיא ע"ז הוא ממה שמבואר בפ' והיה אם שמוע כשאמר ואספת דגנך כו' שזהו כשישמעו אל מצותי לאהב' את הוי"ה ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם אז ונתתי מטר כו' ואספת דגנך כו' א"כ הרי אין לך עושין רש"מ יותר מבחי' מס"נ כזה בכל לבבכם ובכל נפשכם ואעפ"כ אמר ואספת דגנך וזה ודאי א"א לומר דבמס"נ דבכל לבבכם ובכל נפשכם ג"כ יהיו נקראים אין עושין רצונו של מקום כו'. והנה התירוץ האמיתי על קושיא זאת הנה ידוע בשם הה"מ ז"ל דגם שבפ' שניה נאמר בכל לבבכם ובכל נפשכם אבל לא נאמר בה ובכל מאודכם כמו בפ' ראשונה שא' גם ובכל מאודך וזה דבר פלא באמת למה בפ' ראשונ' נא' ובכל מאודך ובפ' שנייה לא הזכיר בכל מאודכם וא"כ מפני שאין שם בחי' אהבה רבה דבכל מאודך אינו נקראים עדיין בשם בחי' עושין רצונו של מקום רק כשיהיה בהם אהבת בכל מאדך כמו לעתיד אז נאמר ועמדו זרים כו' ובזה מתורץ הקושי' הנ"ל. אך עדיין אין זה מתיישב

קכה, ג

היטב לכאורה דאיך יתכן דבשביל חסרון מעלת ומדריגת אהבה רבה דבכל מאדך יהיו נקראים בשם אין עושין רש"מ להיות עליהם כובד עול הקשה דואספת דגנך כו' דלכאורה גם באהבה דבכל לבבכם ובכל נפשכם בבחי' מס"נ ממש תספיק לענין שיהיו נקראים בשם עושין רש"מ להיות פרנסתם ע"י אחרים כמ"ש ועמדו זרים כו'. אך הנה תחלה יש להבין ולדקדק בביאור לשון רצונו של מקום מהו דלכאורה אין זה מובן מהו רצונו של מקום מקום זה מהו הל"ל רצון העליון או רצונו של הקב"ה וכה"ג. והנה ידוע בפי' מקום שהוא כולל ששה קצוות מעלה ומטה מזרח ומערב כו' וכמו ענין ו' קצוות גשמיים שהוא בגדר מקום גשמי כך יש ו"ק רוחניים שבחי' הו"ק גשמיים (ו"ק) מקבלים מהם וכמו בחי' ו"ק דעולם העשיה בכלל מקבלים מבחי' ו"ק דיצי' ובחי' ו"ק דיצירה מקבל מו"ק דבריאה וו"ק דבריא' מקבלים מבחי' ו"ק דאצי' וע"ז נאמר כי הנה מקום אתי שבחי' מקום של כל עולם ועולם עד לפני האצי' ועד בכלל כו' הכל הוא רק בבחי' ממלא כ"ע לבד שהוא בטל ונכלל בבחי' סובב כ"ע הכללי שלמעלה מבחי' המקום של כל העולמות דאבי"ע כידוע וע"ז נאמר בכלל הנה מקום אתי שנכלל בבחי' סובב כו' וד"ל וזהו שארז"ל הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו פי' הוא מקומו של עולם היינו בחי' הארת השפע מסובב כ"ע שנק' הוא לשון נסתר לבחי' ממלא להיות נק' מקומו של כל עולם כו' אבל אין העולם דבחי' ממלא מקומו העצמי' כמ"ש הנה מקום אתי להיות בחי' סובב נבדל בערך מכל בחי' מקום עד רום המעלות (ומ"ש ברוך כבוד ה' ממקומו העצמי וכן מ"ש הנה ה' יוצא ממקומו כו' זהו בחי' גילוי דהעלם העצמות דסובב לבא בעצמו לידי גילוי ולא בבחי' צמצום הארה כעכשיו מסובב לממלא כו' וכן ממקומו יפן ברחמיו כו' וכה"ג) ולזה אמר ברוך המקום שיבא בחי' מקום דבחי' ממלא לבחי' ומדריגה דבחי' סובב ע"י בחי' הברכה מן ההעלם לגילוי כמו ברוך אתה כו' וד"ל:

(מה) וזהו המשך הענין דפסוק ראשון דק"ש שמע ישראל בחי'

קכה, ד

ישראל שעלה במחשבה עליונה העצמי' שנק' מחשבה סתימאה כלו' חכמה סתימאה הנעלם מכל רעיון ומחשבה כנ"ל וזהו לפני א' מה אתה סופר למעלה גם מבחי' מקור המספר הכללי דגדלות המחשבה שנק' מחשבה עיונית שהיא בחי' מקור כללי לפרטי ההתחלקות אותיות כנ"ל אבל פי' עלה במחשבה היינו בעצמות ח"ע הפשוטה כו' כנ"ל ולזה יש בכח ישראל זה ליחד יחוד עליון דק"ש שהוא מ"ש הוי"ה אלקינו ה' אחד ופי' הוי"ה אחד א"ח דלי"ת רבתי הנה יובן בדרך כללות כל ההשתלשלות דסובב וממלא עד רום המעלות דבחי' א"ח דלי"ת היינו בחי' ממלא בכלל שבחי' דלי"ת רבתי היינו בחי' גדלות הדיבור שבמחשבה שהוא מקור כללי לבחי' הדיבור בפרט הוא בחי' ממלא ממש כידוע וכמ"כ עד רום המעלות בחי' גדלות הדיבור שבמחשבה היותר עליונה הפשוטה בתכלית הפשיטות דעצמות אא"ס הפשוט שנק' טהירו עילאה (דבי' גליף גליפו בחי' חקיקה לחקיקה דהיינו ב' מיני אותיות דמחשבה ודיבור בבחי' גדלות וקטנות שלהן בחי' מחשבה העצמית שבלתי אותיות במחשבה עדיין ובחי' גליפה וחקיקה דאותיו' המחשבה כו' ה"ז בחי' גדלות וקטנות במחשבה (ויתפרש גם ע"ז לבד גליף גליפו כו') וכמ"כ באותיות הדיבור (גליף גליפו) בחי' גדלות הדיבור הנ"ל ובחי' קטנות שבא בהתחלקות אותיות הדיבור כו') הוא בחי' ממלא בכלל ובחי' א"ח דלי"ת הוא מחשבה העליונה הפשוטה העצמית שנק' בחי' סובב (וגם במחשבה זו עצמה יש בה בחי' סובב וממלא והוא בחי' גדלות וקטנות שבה כנ"ל) והנה כדי להיות בחי' יחוד זה דסובב וממלא צריך להיות בהכרח מלמעלה מבחי' סובב וממלא דהיינו למעלה גם מבחי' מחשבה העצמי' הפשוטה כו' שנק' מחשבה עיונית שבאה לכלל בחי' מקור התחלקות דממלא עכ"פ כנ"ל שלזה נק' א"ח דלי"ת א"ח לדלי"ת שמקור א' לו עם דלי"ת רבתי כי גם גדלות המחשבה הנ"ל נמשך מעצמות הח"ע הפשוטה שנק' שכל הנעלם מכל רעיון גם לא נגלה במחשבה עיונית כו' וזהו מלפני א"ח דלי"ת הנ"ל והוא ע"י בחי' עצמות הח"ע הפשוטה כו' שלמעלה מבחי' סובב וממלא

קכו, א

דבא"ח דלי"ת הנ"ל וכנ"ל בענין לפני אחד מה אתה סופר שזהו מה שישראל עלה במחשבה כנ"ל והיינו פי' הוי"ה א' כידוע דכל הוי"ה בחכמה כמ"ש ה' בחכמה כו' כי בחי' ראשי' התגלות דעצמות אא"ס הוא בחכמה דוקא והיינו בבחי' ח"ע הפשוטה שבעצמותו ממש ואמנם כדי שיהיה יחוד דסובב וממלא הכללי דמחשבה ודיבור שבעצמות טהירו עילאה כנ"ל הנה לזה נמשך שם הוי"ה דח"ע ע"י בחי' ד' אותיות הללו יו"ד צמצום ואח"כ ה"א בחי' התפשטות שהוא בחי' המחשבה דבינה ואח"כ וי"ו בחי' המשכה מן המחשבה אל הדיבור שהוא ה"א אחרונה כידוע והכל עדיין בבחי' עצמות ח"ע הפשוטה כו' נמשך ד' אותיות הללו בכדי שיהיה מזה מקור לבחי' יחוד דא"ח דלי"ת בגילוי גמור מן העצמות שזהו בחי' סובב וממלא שהוא בכלל בחי' משפיע ומקבל שהרי נק' סובב לעלמין עכ"פ כו' וד"ל. והיינו מאמר רז"ל הוא מקומו של עולם שזהו בחי' הארת היחוד והשפע דסובב בממלא להיות נק' מקומו של עולם בחי' ממלא בכלל וכמ"ש הנה מקום אתי כו' כנ"ל אבל אין העולם מקומו העצמי כי בעצמותו הרי הוא למעלה מהיות גם בחי' מקור למקום כו' והיינו למעלה מבחי' סובב ג"כ כנ"ל וצריך להיות בחי' המשכה דד' אותיות הוי"ה דח"ע בשביל זה שיהיה נק' מקומו של עולם בבחי' סובב וממלא כו' (ולזה או' ברוך המקום ואח"כ ברוך הוא עצמו כו') וזהו ענין החי"ת דאחד שהוא ז' רקיעים וארץ שכולל עיקר בחי' המקום כי הארץ יש בה ו"ק מעלה ומטה וד' סטרין כו' והוא הדלי"ת רבתי (ומעלה ומטה נמשך לד' בהעלם מבחי' מקום העליון כו') וז' רקיעים בחי' משפיע לארץ וכוללים לבחי' המקבל ונק' א"ח שנכלל באות חי"ת לבד והא' הוא אלופו של עולם בחי' אור דחכמה עילאה עצמה שנמשך משם הוי"ה להיות יחוד סובב וממלא שזהו החי"ת והדלי"ת חי"ת דחכמה בחי' משפיע והדלי"ת בחי' מקבל כו' וכדי להיות מקור לחי"ת דח"ע שכולל ז' רקיעים וארץ שהוא בחי' מקור למקום דארץ שע"ז אמרו הוא מקומו של עולם כנ"ל הוא ע"י שמע ישראל ישראל

קכו, ב

שעלה במחשבה עילאה דח"ע כנ"ל שעל ידו דוקא יוכל ההמשכה דהוי"ה דח"ע בא"ח דלי"ת כו' וד"ל:

(מו) אך מעתה יש להבין מ"ש הוי"ה אלקינו ה' אחד הרי יש ב' הויות ולמה צריך תחלה ליחוד דהוי"ה אלקינו ואח"כ יחוד דהוי"ה אחד הנ"ל. והנה להבין זה יש להקדים שיש ב' יחודים בשם הוי"ה של ד' אותיות והוא יח"ע דחו"ב שהן אותיות י"ה דשם הוי"ה והיחוד הב' יחו"ת דו"ה דשם הוי"ה כידוע וזהו ההפרש בין ה' אלקינו לה' אחד כידוע דרך כלל שה' אלקינו יחוד או"א לצורך עצמן וה' אחד יחוד זו"נ לצורך שפע העולמות כו'. ויובן כל זה ג"כ בשם הוי"ה העצמי דח"ע הפשוטה הנ"ל דהנה מה שמבואר למעלה בבחי' ההמשכה דסובב בממלא שזהו מחשבה ודיבור כו' היינו בחי' יחו"ת דו"ה דשם הוי"ה כי עיקר היחוד הזה הוא להביא העלם המחשבה לידי גילוי בדיבור מגדלות המחשבה הנקרא מחשבה עיונית לגדלות הדיבור הנ"ל ומקטנו' המחשבה באותיות לאותיות הדיבור כו' והיינו מה"א ראשונה שנק' שם הגדולה לאה נמשך ע"י וי"ו זה לה"א אחרונה בחי' דיבור והוא כידוע דקול הוא בחי' וי"ו שעל ידו נמשך מהעלם המחשבה לדיבור בה' מוצאו' והיינו כלל ופרט קול ודיבור בין במחשבה עצמה מגדלות שלה לקטנות ע"י בחי' קול הוא נמשך והוא הנק' קלא פנימאה כו' כמ"ש בזוהר ע"פ והקול נשמע כו' וקול התור נשמע כו' בין מדיבור שבמחשבה שנק' מחשבה לדיבור כו' בבחי' כלל ופרט וד"ל. אבל יח"ע היינו יחוד י"ה חו"ב עצמו שלמעלה מבחי' יחוד השפע דמחשב' ודיבור כלל ופרט כו' אלא יחוד זה הוא בחי' עצמות אא"ס שבח"ע שנק' יו"ד שבטהירו כו' שיתייחד ויומשך בה"א עילאה בחי' מחשבה דבינה שבעצמות שנק' מחשבה עיונית (ויש יחוד יש"ס ותבונה שנק' או"א תתאין כו') ולא בשביל להיות מקור להתחלקות אותיות עדיין כלל רק כמו עד"מ חכם גדול שטרוד בכח עצם שכלו באיזה הרהור ועיון מחשבה שכל פשוט והיולי שגם לא להיות מזה מקור ושפע אור למקבלים ע"י אותיות רק לעצמו

קכו, ג

לבד כו' וד"ל. ולמעלה היינו יחוד עליון דחו"ב חכים ולא בחכמה ידיעא שבעצמות אא"ס ומבין ולא בבינה ידיע' שבעצמות כו' וזה ג"כ נעשה ע"י ישראל שעלה במחשבה למעלה גם מבחי' מחשבה אלא בח"ע כנ"ל (וממילא עי"ז נעשה יחוד הב' דו"ה דמחשבה ודיבור הנ"ל וז"ש הוי"ה אלקינו תחילה מח"ע לבינה עילאה ויהיה נק' אלקינו ואז גם בחי' מחשבה שבה"א עילאה נמשך מה"א ראשונה לה"א אחרונה ע"י הוי"ו מפני ששרש וי"ו זה שהוא וי"ו דא' שהוא קו האמצעי באות הא' שממשיך מיו"ד עילאה ח"ע ליו"ד תתאה שהיא דלי"ת קטנה יחו"ת דמל' וזהו אות א' דאחד שמתחלף לוי"ו בוע"ד בחילופי אתוון דאחד מפני שיחוד זה שבוע"ד בבחי' מל' דאצי' בבריאה דלי"ת קטנה בחי' קטנות הדיבור כו' שרשו למעלה יותר מה"א עילאה דמחשבה כו' דהיינו ביו"ד דח"ע עצמו משום דאבא יסד ברתא כי נעוץ תחלתן בסופן וכמ"ש הן יראת ה' היא חכמה כידוע בענין דחילו ורחימו רחימו ודחילו יראה תתאה שרשה ביראה עילאה דח"ע כו' ונמצא דלי"ת קטנה שרשה יותר נעלה מדלי"ת רבתי שאינו מקבל רק מחי"ת ולא מאות הא' הנ"ל שהוא חיבור ב' יודין שהו' למעלה מחיבור ב' ההין כו' וכמ"ש במ"א וד"ל):

(מז) אך יש להבין מאין יש בכח ישראל זה לייחד יחוד עליון דה' אלקינו בחי' חו"ב עצמן כו' הרי מבואר למעלה שכדי שיהיה היחוד צריך להיות מלמעלה ממקור ושרש של המשפיע כו' והרי שרש של בחי' ישראל שעלה במחשבה אינו רק בבחי' ח"ע עצמה שהוא היו"ד כו' ואיך יהיה ביכולת לעשות היחוד דיו"ד בה"א כו' שזהו יח"ע דה' אלקינו כנ"ל. אך הנה ידוע דבחי' מס"נ שהוא למסור נפשו באח"ד היינו בפסוק ראשון דוקא כשמאריך באח"ד כמו ר"ע שהיה מאריך בתיבת אחד עד שיצא נשמתו באחד וזהו פי' מס"נ ליכלל נשמתו באחד פשוט כו' שהוא הוי' של א"ח דלי"ת שנק' לפני אחד וכנ"ל וזהו מפני שישראל זה עלה במחשבה וח"ע לבד ע"כ מס"נ שלו הוא בה' אחד וא"כ לכאורה למה צריך לומר עוד

קכו, ד

ואהבת בכל נפשך כו' הלא כבר מסר נפשו באחד אמנם מה שנשמתו נכלל באחד זה כניצוץ הנכלל בשלהב' כו' מצד שרש הניצוץ האלקי באור א"ס שבח"ע כמ"ש כי אתה אבינו כו' כידוע ואין זה דרך מצוה ועבודה כלל כי כמו טבע בניצוץ זה למסור וליכלל באחד כו' אך העיקר הוא הציווי לישראל זה כשאו' דרך ציווי ועבודה באמרו לישראל שמע ישראל פי' שמע התבונן היטב היינו בחי' ההתבוננות דבחי' שמיעה בהשגת הנשמות האלקי' בבחי' ומדריגה הא' שבמחשבה הנקרא מחשבה שבמחשבה והוא ענין מחשבה עיונית בעומק העיון שנקרא הבנה (והיינו בינה ותבונה כו' כנ"ל בפי' שמע ישראל השמע לאזניך דאזן מילין תבחן כו') ושרש מחשבה זו העצמי' מגיע למעלה במחשבה וח"ע העצמי. אמנם הנה בחי' האהבה שנולדה מן בחי' הבנה דשמע ישראל באמרו ואהבת כו' הוא בחי' הרצון והתשוקה שנולד מן השכל וח"ע כמו כאשר מתבונן איך שעצמות אא"ס סובב וממלא כו' עי"ז יתפעל באהבה ואהבה זאת הוא בחי' רצון כידוע בפי' ואהבת ל' אבה כו' והנה בחי' אהבה זו ורצון זה אע"פ שנולד מן השכל שנקרא רצון התחתון אין זה רק שמתלבש בבחי' מעבר בעלמא בשכל וטעם להיות טעם לרצונו אבל באמת גם שיופסק כח השכל והטעם אין הפסק וביטול לרצון כי שרש הרצון למעלה מן הטעם כמו ע"ד דוגמא כשאדם חפץ ורוצה באיזה דבר טוב מטעם טוב הדבר ואם היה רע ע"פ השכל לא היה רוצה לחפוץ בו כלל כו' ובאמת לא כן נראה לבסוף כי גם אם עפ"י השכל רע הדבר לא יבוטל רצונו כלל כי לא היה רצונו מצד הטעם רק דרך התלבשות לבד כו' וראיה מן האוהב שדן לאוהבו לכף זכות בכל טעם ושכל שיוכל להמציא ואע"פ שנראה הדבר לעין הרואה כאילו הטעם והשכל לבד גזר והוליד להטות הרצון לזכות ולחסד כו' ובאמת נהפוך הוא שהרצון שהוא האהבה שאוהבו בלא טעם הוא המוליד וממציא כל מיני שכל לזכותו ומה שנראה שמצד השכל בא הולדת הרצון לחסד זהו רק בחי' התלבשות הרצון בשכל כו' וכך

קכז, א

הוא בכל הרצונות הנולדים מן השכל באמת זה הרצון הנולד הוא מקור המוליד (ודוגמא לזה תענוג הבא אחר השכל שנראה כאילו נולד מכח השכל ובאמת הוא מקור המוליד השכל ההוא כמ"ש במ"א) אך לכאורה אנו רואים שיש רצונות שאין קיומם רק מחמת הטעם וכשבטל הטעם בטל הרצון לגמרי ולא עוד אלא שמתהפך מחסד לדין או להיפוך כמו ברצון למו"מ שירויח בו ואם יתחדש הטעם להיפך שיפסיד ויזיק לו יברח ממנו וימאס בו וכך כל מואס ברע ובוחר בטוב שע"פ הטעם ישונה מהיפך להיפך כידוע וכמו שא' אהבה תלויה בדבר בטל דבר בטל אהבה כו' אמנם הענין הוא דיש הפרש בין אהבה לרצון דאהבה הא' נוספת באב"ה שהוא בחי' המדות שבלב שנוספים על הרצון והן הרצונות שלא נולדו רק מכח השכל והטעם ובטל דבר הטעם בטל האהבה אבל כשנק' רצון הרי עצם מהותו למעלה מן הטעם רק שמתלבש בטעם ע"כ כשיבטל הטעם איננו משתנה כלל והיינו רצון אותיות צינור ואותיות נוצר שזהו בחי' ונוצר חסד מזל הח' דממנו יונק אור החכמה כו' כידוע וד"ל. ובכאן אמר ואהבת בחי' אהבה שבלב ועכ"ז זהו בבחי' הרצון שלמעלה מן הטעם לגמרי שאין בו שינוי כלל וראיה ממ"ש מיד בכל נפשך שהוא הרצון שנק' נפש כידוע והענין הוא משום שגם שישראל עלה במחשבה וח"ע לבד מ"מ ברצון הנולד מהשגת הנשמה שרשו מגיע בבחי' הרצון שלמעלה מן השכל הנקרא רצון העליון שהוא בחי' נקודת הלב הנ"ל ולזה הרי הציווי הזה דשמע ואהבת למעלה ממס"נ באחד מצד טבעה שאינו בא רק בשרשו במחשבה וח"ע כו' אבל ע"י מס"נ דרצון שלמעלה מן השכל בחי' רעותא דבלבא שבאהבה זו דבכל נפשך מגיע בבחי' רצון העליון הפשוט שבחי' עצמות אא"ס ממש נתפס שם אע"פ דלית מחשבה תפיסא ביה כלל היינו רק מחשבה וחכמה אבל ברעותא דלבא נתפס כו' כנ"ל באריכות וד"ל:

(מה) והנה אע"פ שבכל זה מתורץ איך נעשה היחוד דחו"ב הוי' אלקינו כו' ע"י ישראל ששרשו רק במחשבה

קכז, ב

וח"ע כו' שאין זה רק ע"י מס"נ דרצון העליון דבכל נפשך הנ"ל (כמו שאמר בפע"ח דיחוד פנימי דאו"א אין זה אלא ע"י מס"נ דוקא כו' וראיה מעשרה הרוגי מלכות שהעלו מ"נ לאו"א כו') אבל עדיין יש להבין דא"כ מהו ההפרש בין אהבת בכל נפשך לאהבה דבכל מאדך כו' מאחר ששניהם בבחי' רצון העליון שלמעלה מן השכל כו' ולמעלה מבואר דדוק' ע"י בכל מאדך מתעורר למעלה ג"כ בחי' רעוא דכל רעוין כו' כנ"ל אך הנה ידוע דואהבת הוא גי' תי"ד שהן ב"פ או"ר והיינו להיות כי האהבה נקרא אור ויש ב' מדריגות בחי' אור ישר ובחי' אור חוזר כידוע והיינו ב' מדריגות דבכל נפשך ובכל מאדך כו' להבין כל זה יש להקדים תחלה ענין אחד הידוע בפע"ח שכל עיקר ענין הק"ש והתפילה דשחרית היינו כדי שיהיה היחוד פב"פ דוקא כי מתחלה היה יחוד משפיע ומקבל בבחי' אב"א לבד וע"י הק"ש נעשה החזרת פב"פ (ע"ד שאמרו באדם וחוה שהיו דו פרצופים בחי' אב"א ואחר הנסירה נעשה יחוד' בבחי' פב"פ כו' כידוע) ולהבין ביאו' ענין יחוד דפב"פ למעלה הנה אנו רואים ג"כ למטה בכנ"י שמתייחדים בהקב"ה שהוא בחי' סובב כו' שיש בהן ב' אופנים דיחוד אב"א פב"פ כו' להיות מבואר בפע"ח דסיבת החזרת היחוד פב"פ היינו ע"י בחי' דו"ר שכליים בבחי' המוחין דוקא והיינו בק"ש דוקא באמרו ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך בשני יצריך כו' וזה דבר פלא לכאורה איך ע"י אוי"ר שנולדים מן ההתבוננות דשמע ישראל בסובב וממלא כו' עי"ז יהיה יחוד עליון דכנ"י בשרשם בסובב כ"ע בבחי' פב"פ כו'. אך הנה להבין בחי' פב"פ יש להקדים תחלה ענין יחוד דאב"א דלכאורה אם רק בחי' האחוריים של המשפיע והמקבל מתקרבים למה נקרא יחוד כו' להיות שיש להבין במ"ש כי פנו אלי עורף ולא פנים וידוע עד"מ באדם החזרת עורף לרעהו מורה ענין עזיבת האהבה והקירוב לגמרי אלא להיפוך להתרחק בחזרה זו שפונה עורף אליו כידוע וא"כ מה זה שאמר כי פנו אלי עורף ולא פנים שמזה הל' משמע שיש בזה איזה צד קירוב ויחוד רק שאינם מתייחדי' בבחי' פנים

קכז, ג

רק בבחינת עורף לבד וז"ש כי פנו אלי פי' שהן פונים אלי ביחוד וקירוב אך רק בבחי' עורף לבד הם פונים אלי ולא בבחי' פנים כו' אבל הנה הענין הוא כידוע דבחי' עורף או בחי' אחוריים דרצון הפנימי שבמוח ולב ופי' אחוריים היינו בחי' החיצוני' שהוא בחי' התמצית שנפל כלאחר יד כמו הנותן שפע כלאחר יד שאין פנימיות רצונו כלל בהשפע' זו רק בדרך חיצונית הרצון ביותר מפני שלא יהי' נראה כמרחק לגמרי אבל מ"מ הרי חל הרצון עכ"פ בהשפעה זו שאם לא היה רוצה כלל כמו לשונא לא היה משפיע גם בבחי' אחוריי' כו' אבל זה האוהב רוצה להשפיע חסדו רק מפני שאין פנימית רצונו ולבבו עמו אינו משפיע רק בהחזרת הפני' ממנו אלא מבתר כתפין וכה"ג ע"י שליח שלא יראה פניו כמו האב שמשפיע לבנו בדרך אחוריי' כשאינו רוצה בו בבחי' פנימיות כו' והיינו משום דכמים הפני' כו' לפי אופן קירוב המקבל אל המשפיע שמתקר' אליו רק בבחי' אחוריי' לבד דהיינו שלא בא אליו בבחינת פנימיות רצון הנפש כלל וכלל כי אין לו אהבה ורצון פנימי כלל אל המשפיע רק שמ"מ מתקרב אליו לבקש בפה מן השפה לחוץ לבד ולבו בל עמו ומה שאין לו אליו בחי' התקשרו' פנימית הנפש כלל היינו מפני שהלך אחר איש זר ושם נפשו קשור' בבחינת הפנימית ע"כ לא נשאר בנפשו אל זה המשפיע רק חיצוניות הרצון בעלמא שאין בו חיות כלל עד"מ אשה זונה מבעלה שעיקר פנימיות רצונה נתנה באחר ולבעלה אין לה רק חיצוניות ואחוריי' של הרצון בקרבתה עמו שלא יהיה נראה כריחוק גמור וכמ"כ בעלה מתרחק בפנימיות רצון ממנה ואינו מתקרב אליה רק בבחי' חיצונית בעלמא שלא יהיה נראה כמרחק לגמרי כו' וזהו הנקרא יחוד אב"א שיש במשפיע ומקבל בחינ' קירוב ויחוד זה עם זה אבל אין בזה שום התקשרו' בחי' פנימית רצון הנפש כלל זה עם זה רק בבחי' האחורי' והחיצונים שבנפשם קשור ומיוחד זע"ז כו' וד"ל. ולמעל' יובן ג"כ ביחוד דכנ"י בבעלה בחי' סובב כ"ע שז"ש כי פנו אלי פי' אף על פי שהם פוני' ומתקרבים אלי בתפלתם בבקשת

קכז, ד

צרכיה' ומסדרי' שבחו תחלה בפסד"ז ומתפעלים באוי"ר בק"ש כו' כל זה שפוני' אלי אינו רק בבחי' חיצוני' הרצון שלהם לבד (כמו מצות אנשי' מלומדה שלא יוכל לעזוב דרך אבותיו ומצד עצמו אין לו רצון פנימי) וכמ"ש בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני כו' וגם שמראין עבודה שבלב בק"ש ותפלה אין זה רק בחי' אחוריים וחיצוניות הרצון הפנימי וזהו הנקרא עורף ולכך א' כי פנו אלי עורף דאע"פ שהן פוני' אלי אבל הקירוב הזה אינו רק בחי' עורף של הרצון הפנימי ולא פנים של הרצון כי אין ברצון זה שום אור וחיות פנימי מפנימות רצון הנפש כלל וכל זה מפני שהלכו אחר שרירות לבם כמו עד"מ אשה זונה מבעלה שפנימות רצון נפשה נתנה באחר כו' וכמ"ש ולא תתורו כו' אשר אתם זונים אחריהם כו' דהיינו שעיקר בחינת הפנימית של הרצון שבנפש וכל עיקר מהות הנפש קשורה בהבלי העוה"ז ובכל תענוגי הגשמי' ובעושר וכבוד ופרנסת רווח הון רב ובכהאי גוונא כל פנימיות נפשו נתון ומקושר שם היטיב עד שלא נשאר בנפשו ורצונו לעבודת ה' שום בחי' פנימיות הנפש בעמדו להתקרב לה' בתפלה או בתורה ומצות וכהאי גוונא רק מן השפה ולחוץ או כמו מצות אנשים מלומד' כו' כנ"ל וכמים הפנים כו' ודאי כמו כן מן המשפיע אל המקבל שהוא מבחינת סובב כל עלמין לכנ"י לא נמשך שום הארה פנימית מפנימיות רצון העליון וגם הוא אינו פונה אל כנ"י בבחינת הפנים שלו רק בבחי' עורף שהוא רק בחינ' החיצוניות האחוריים דרצון העליון בבחינת הסתר פנים שע"י בחי' שם אלקי' המסתיר על בחי' הפנימית כו' כמ"ש ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא כו' אך עכ"ז אין זה סילוק הרצון לגמרי ח"ו שהרי נאמר לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם כו' רק שהקירוב שהוא מתקרב אליהם ג"כ רק בבחי' אחוריים והוא שמשפיע להם לא בבחי' הארת פנים כלל רק בחיצונו' הרצון כו' שאין פנימיות רצונו בזה רק שלא יהא נראה כמרחק לגמרי כמו שכ"י באים אליו בקירוב חיצוני כו' אבל עכ"פ בחי' יחוד וקירוב הוא עד"מ באשה ובעלה

קכח, א

שמתייחדים ממש רק שהוא בבחי' חיצוניות הרצון זע"ז כנ"ל וזהו הנקרא בחי' יחוד אב"א שנקר' יחוד עכ"פ רק שהוא בבחי' אב"א כו' (משא"כ השפע הניתן לחיצונים מבחי' אחוריי' אין זה קירוב כלל כמ"ש לא יגורך רע כו' אלא כמאן דשדי בתר כתפין שהשונא לא יוכל לבא אליו בקירוב כלל גם ממול אחוריו רק שמשליך מבתר כתפיו אליו מרחוק דוקא וזהו כמאן דשדי דוקא מפני שהשפעה זו אין הרצון חל עליו כלל וכלל גם לא מבחי' חיצוניו' הרצון מאחר שירדה שנאה לאוה"ע וכמ"ש ואת עשו שנאתי אך גם לשונא צריך להשפיע לפרקים כמו אם רעב שונאך האכילהו לחם כי גחלים כו' או כמו השעיר לעזאזל כו' בחי' מותרות ונובלות השפע שנופל כלאחר יד מן השלחן או כמו פזור חיצוני ביותר שנופל דרך מותרות לפחותי העבדים שעומדים מרחוק להיכל המלך כו' משום דלגדולתו אין חקר ע"כ יפול בחי' מותרות ביותר שנפילת המותרות בריבוי או מיעוט תלוי לפי ערך הגדולה כידוע וכמ"ש במ"א). אבל הנה בחי' יחוד פב"פ דכנ"י בקב"ה היינו כמ"ש לך אמר לבי בקשו פני את פניך ה' אבקש כו'. פי' פני הוא בחי' הפנימית כי עיקר פנימי' הנפש שורה בפנים דוקא וע"כ נקרא פנים ע"ש בחי' הפנימי' דוקא. ויובן זה עד"מ כאשר המקבל מתקרב אל המשפיע בקירוב ודיבוק פנימית מפנימיות נפשו דהיינו בבחי' פנימיו' רצונו בכל פנימיות נקודות לבבו כמו העני שנפשו בשאלתו להחיותו שנושא את כל פנימיות נפשו בתשוקה נפלאה וכן באוהב האמיתי כאשר כל לבבו ונפשו קשורה בנפש אוהבו שנפשו בכל פנימיות שבה דבוקה ומתקשרת בתשוקה נפלאה לאוהבו כמו ואל אישך תשוקתך שהאשה כאשר אהבתה נאמנה לאישה ואינה נזקקת אלא לבן זוגה ואין לה רצון ותשוקה רק לו לבדו ולא תחפוץ באיש זר זולתו כלל וכלל כמו היונה כו' הרי כל פנימיות נפשה קשורה בבעלה ואין לה רצון פנימי בנפש רק אליו לבד ומה שמדברת עם אנשים בשוק אין זה רק בבחי' חיצוניו' בעלמא בע"כ לצורך פרנסת' לבד וכה"ג בעבודת ה' בעבודה שבלב

קכח, ב

בכנ"י בתפלה כאשר מתקרבים בכל פנימיו' רצונם שבנפש' רק לה' לבדו ואין זר אתו דהיינו לבטל כל הרצונות הזרות הנכרים המקושרים בעניני הבלי העוה"ז למאוס בהם לגמרי ולא עוד אלא שיהי' פנימיו' הרצון של הנפש בלתי לה' לבדו דוקא וכמ"ש מי לי בשמי' ועמך לא חפצתי כו' דהיינו גם הרצון בתענוג העליון האלקי בג"ע ועוה"ב שהנשמות נהנין כו' גם בזה אין עיקר החפץ והרצון גם שהוא שכר הנשמות אבל קבלת פרס זה לא היה בו עיקר רצון הנפש האלקי' בלתי להוי"ה לבדו במהותו ועצמותו דוקא בהיות שכל מקור חיות אור האלקי שבג"ע ועוה"ב אינו רק מבחי' אות א' שבמחשבה ודיבור העליון כמ"ש ז"ל ביו"ד נברא העוה"ב כו' אבל דביקות הרצון שבפנימיות הנפש אינו רק במהות ועצמות אא"ס לבדו דוקא ולא בבחי' הארתו באותיות לבד כו' וז"ש מי לי בשמים שהוא בחי' מקיפים דבריאה שבג"ע העליון דבריאה גם לא בג"ע התחתון שבארץ כ"א במהותו ועצמותו דוקא כלה שארי ולבבי כו' וז"ש את פניך ה' אבקש פניך דוקא בחי' פנימיות ועצמות אא"ס שבפנימיות רצון העליון עצמו שזהו בחי' פנימיות דשם הוי"ה וז"ש את פניך הוי"ה כו' שלמעלה מבחי' הארה חיצוניות דשם הוי"ה באחד להיות בבחי' סובב וממלא כו' כנ"ל והיינו כמים הפנים כו' משום דאתדל"ת מכנ"י מלמטה למעלה בחי' קרבתם לפני ה' בעבודה שבלב בק"ש ותפלה בא מבחי' פנימיות הרצון שבנקודת הלב בביטול כל רצון זר רק להוי"ה לבדו בבחי' פנימי' וז"ש לך אמר לבי בקשו פני ואז ממילא את פניך ה' אבקש כו' בחי' פנים בפנים כי רוח אייתי רוח כו' וזהו הנק' יחוד פנים בפנים שהמשפיע והמקבל מתקשרים זע"ז בכל פנימית שבנפשם בחי' פנימית המקבל אל המשפיע ובחי' פנימיות המשפיע אל המקבל בשעת יחודם כו' (וכמ"כ היה במ"ת דכתי' פב"פ דיבר הוי"ה עמכם כו' לפי שעל כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן כו' שהרי בכל פנימיות הרצון קיבלו עליהם כשאמרו נעשה ונשמע כו' וא"כ הרי יובן מכ"ז בק"ש באמרו ואהבת בכל לבבך בשני יצריך שזהו לבטל כל הרצונות הזרות

קכח, ג

עד שימאס בחיי הבלי העוה"ז ולא יאיר רצונו בהן רק בבחי' אחוריים בהכרח בע"כ מפני צורך קיום הנפש לבד כו' וע"ד שארז"ל שיהיה תורתו קבע ומלאכתו עראי דהכוונה גם על בחי' הפנימיות שבדבר זה שהוא מפני שפנימיות נפשו מקושר בהוי"ה אחד ע"כ תורתו קבע בקביעות נפשו הפנימיות ומלאכתו בעניני עוה"ז עראי דרך חיצוניות כמתעסק בעלמא רק מפני ההכרח כו' ומאחר שפונה כל פנימיות שבנפשו להוי"ה באמרו בכל לבבך ובכל נפשך אז ממילא כמים הפנים כו' הקב"ה פונה אליו ג"כ בבחי' פנים שלו כמו יאר ה' פניך אליך אלי"ך לכל פרט ניצוץ שבכאו"א מישראל מבחי' פנימיות דהוי"ה שלמעלה מהיות מקור להתהוות מקומו של עולם כו' וא"כ הרי מובן עכ"פ שע"י בחי' אהבה דבכל נפשך כו' נעשה בחי' החזרת היחוד פב"פ דוקא גם שהיה תחלה בבחי' אב"א כו' ולא היה נעשה זה בפסוק ראשון לבד במס"נ של הנשמה מצד טבעה באחד לפי שישראל עלה במחשבה וח"ע כו' שאין זה עדיין בבחי' פנימיות הרצון שלמעלה מן השכל כו' אלא דווקא ע"י מס"נ דאהבה ורצון שלמעלה מן השכל רק שנולד מצד התלבשות הרצון בשכל כנ"ל באריכות וד"ל:

(מח) וזהו מ"ש בפע"ח דסיבת היחוד שבק"ש בחזרת פנים בפנים כו' הוא ע"י דו"ר שכליים שאחר שמע ישראל כו' שהחכמה והמוחין שמתבונן באחדות הוי"ה כו' גורם תולדות הרצון הפנימית כו' כנ"ל ולא ע"י דו"ר טבעיי' כו' שאין בזה בחי' הרצון הפנימי כי הלא אינו מסלק כל הרצון זר למאוס ברע כו' מאחר שהוא בלא דעת והתבוננות דסובב להיות הרצון רק לה' לבדו כו' וד"ל. אך הנה אהבה ורצון דבכל נפשך הוא בא בבחי' אור ישר מלמעלה למטה דהיינו ע"י אתדל"ת בהכנת הנפ"א בהתבוננות דסובב כו' לפי שיעור מדריגת' תדבק נפשה להכלל באור א"ס כו' מחשבה שלה תדבק במחשבה עליונה ודיבור בדיבור כו' וכפי ערך העלאת מ"נ כן נמשך בחי' אור ישר בחי' ירידה והמשכת אור האלקי בנפשו כו' בבחי' פב"פ

קכח, ד

כו' כנ"ל. אבל בחי' אהבת בכל מאדך היא אהבה רבה הבאה מלמטה למעלה בבחי' אור חוזר מלמטה למעלה דוקא וזהו שרש בחי' התשובה שהיא ג"כ בחי' אור חוזר כידוע:

וביאור הדברים הנה התשובה היא גורמת בחי' החזרת היחוד פב"פ דוקא יותר מן הק"ש כו' שהרי מקרא מפורש נאמר השיבנו ה' אליך ונשובה פי' השיבנו בתחלה שהיא תשובה ראשונה ואח"כ ונשובה בחי' תשובה שנית ולכאורה למה צריך לב' תשובות אך הענין הוא דבחי' תשובה הא' הוא רק כח ההחזרה מן הריחוק שנתרחקו ופנו עורף וכמ"ש אתה הסיבות את לבם אחורנית כו' ולזה אמר השיבנו ה' אליך שהתשובה זאת מאת ה' היא להשיב את הנדח והמרוחק כמ"ש נדחי ישראל יכנס כו' וזהו אליך כדי שיפנו בבחי' פנים אליך צריך להשיבם תחלה מן הריחוק הגדול שנתרחקו ועומדים בבחי' אחוריים כו' וזהו הנקרא תשובה תתאה כו' וכמ"ש רז"ל בת קול מכרזת בכל יום שובו בנים שובבים כו' וכרוז זה פועל התעוררות תשובה בעולם להחזירם מן הריחוק כמו שאמר שובו בנים שובבים כו' אך אח"כ ונשובה לעמוד בבחי' פב"פ שהוא בחי' תשובה עילאה שזהו בחי' פנימיות הרצון והתשוקה לידבק וליכלל בה' אחד ותשובה זו באה בכנ"י מצד עצמם כמ"ש ונשובה כו' והיינו בחי' אהבת בכל מאודך שהיא בלי גבול כו' ולכך אמרו דבע"ת גדולים מצדיקים גמורים דצד"ג בבחי' אהבה דבכל נפשך ע"י ההתבוננות דשמע ישראל כנ"ל הרי בא בחי' גילוי אור א"ס מלמעלה למטה בשיעור ומדה עכ"פ לפי ערך הכנת הנפש ברצון דמס"נ אע"פ שהוא למעלה מן השכל כנ"ל מ"מ גם בחי' הארת פנימית דהויה ע"י העלאת מ"נ זה אשר בא ג"כ בבחי' רצון העליון שלמעלה מבחי' מחשבה וחכמה כו' הנה הוא נמשך לפי המדה של המקבל דהיינו לפי אופן בחי' הפנימיות רצון של המקבל וזהו הנקרא בחי' אור ישר שנמשך בבחי' המשכה מוגבלת לפי אופן כלי המקבל כו' משא"כ בחי' אור חוזר דתשובה שגורם אהבה דבכל מאודך שהיא בלי גבול כלל והענין הוא כי

קכט, א

בחי' התשובה הבאה מעומקא דלבא ביותר הרי ידוע שזהו בחי' רצון ואהבה ותשוקה רבה בתגבורת גדולה כ"כ בלב הנק' נקודת הלב עד אשר לא יכילנו כלי הלב והמוח כלל וזהו הנק' אור חוזר שמפני שלא יוכל להתיישב בכלי המוח והלב לעוצם התגבורת בהתפעלות ברצון פנימי כ"כ שאין בכח המוח והלב להכילו ולהחזיקו אשר ע"כ אור זה חוזר למעלה דהיינו מה שנשאר האור של הרצון ואה"ר זאת בבחי' מקיף על המוח והלב וזהו הנק' מקיף דאור חוזר כידוע וד"ל. והנה בחי' אור חוזר זה חוזר לקדמותו דהיינו למעלה מעלה בבחי' העצמות ממש שהוא למעלה גם מבחי' מסירת נפש דבכל נפשך הנ"ל להיות דמסירת נפש דבכל נפשך הוא בבחי' הרצון עכ"פ רק שהוא בחי' פנימיות הרצון אבל גם מהות הרצון אינו רק בחי' המשכה אחת מעצמות הנפש אע"פ שהיא המשכה עצמית מעצמות הנפש כידוע אבל אין זה עצמות הנפש ממש רק חלק ממנה לבד הוא שנמשך ברצון וגם בפנימיות הרצון הזה אין בו רק חלק קטן כניצוץ הנבדל מן השלהבת כו' שהרי עצמות הנפש ממש הוא שנק' בעל הרצון שממנה נמשכו כל הרצונות הפנימיות ג"כ ובאמת אין זה כדמיון הניצוץ לגבי השלהבת שמהות א' הן עכ"פ רק שזה בקטנות וזה בגדלות כו' אבל מהות הרצון לגבי עצם הנפש אין לו דמיון במהות כלל כי הרי אנו רואים שהרצון הוא בחי' התפעלות שהרי מתפעל ברצון וחשק לדבר מה וא"כ יש בזה בחי' הרכבה ושינוי כמו שאנו רואים שמתפעל ברצון לרצות כך ולא כך הרי יש שינוי שבאופן אחר לא יתפעל ברצון כלל או לדבר אחר אין לו רצון זה כלל אלא דוקא לדבר זה יש לו התפעלות הרצון וא"כ רצון זה בא בבחי' הרכבה שמורכב בדבר מה וכל בחי' מורכב יש בו שינויים רבים ולפ"ז גם בעיקר המשכת מהות הרצון יש בו ג' אלה הרכבה ושינוי והתפעלות והא בהא תליא כידוע וכל זה אינו בעצמו' מהות הנפש כלל כי ידוע דעצמות מהות הנפש פשוטה מושללת מכל בחי' הרכבה ושינוי והתפעלות כי היא אור פשוט וכאשר תבא לכלל בחי' התפעלות ברצון שזהו בבחי' מורכב שיפול

קכט, ב

בו שינוי ותמורות אין זה מבחי' עצמותה כלל רק שמתצמצמת בעצמותה ומהותה לבא לבחי' מהות התפעלות הרצון הזה כו' וד"ל. וזהו הנק' בעל הרצון שממנו מתצמצם בחי' התפעלות רצונות רבים ואע"פ שנק' מקור כל הרצונות הבאים בהתפעלות אבל הוא עצמו שנק' בעל הרצון אינו בגדר בחי' התפעלות הרצון כלל בו רק עצם פשוט לבד נבדל ממהות הרצון לגמרי וד"ל. וא"כ הרי מובן בבחי' התפעלות הרצון דבכל נפשך אין זה עצמות ומהות הנפש ממש רק בחי' המשכה עצמיות שנמשך מעצמות מהות הנפש שהוא פנימיות הרצון הנק' רצון פשוט שלמעלה מהרכבת השכל והטעם אבל אין זה ערך לגבי בעל הרצון הפשוט הזה שלמעלה מבחי' ומהות התפעלות רצון כלל כנ"ל. אך אהבה דבכל מאדך שהיא בלי גבול כלל היינו בבחי' עצמות ומהות הנפש ממש שנק' בעל הרצון שלמעלה מבחי' רצון לגמרי כנ"ל דהיינו שכל עצמיות הנפש תכלה ותכסוף לצאת ולידבק ולא בבחי' רצון לבד וע"כ נק' מאדך בלי גבול שאין אהבה רבה כזאת באה מבחי' גבול כחות הנפש ברצון וכה"ג אלא בכל בחי' עצמותה שהיא היולית בלתי מוגבלת כלל אך הנה בחי' התפעלות כל עצמיות הנפש מכל וכל כו' א"א להיות כ"א בבחי' א"ח אל העצמות שזהו כאשר לא יכיל כלי הנפש להחזיק ההתפעלות כי רב הוא למעלה מצמצום כלי כחות הנפש כמו השכל והלב שאז בהכרח שישאר ההתפעלות כזאת בבחי' מקיף על השכל והרצון ג"כ דהיינו בעצמות הנפש בעל הרצון כו' וזאת המדריגה אינו אלא ע"י בעלי תשובה דוקא יותר מע"י צדיקים גמורים כנ"ל לפי שבע"ת היה רחוק מאד מאד מאור פני מלך חיים כי ע"י עונותיו הרבים נתרחק בתכלית הריחוק העצום ולזאת יתמרמר בנפשו ביותר על עוצם ריחוקו עד אשר תשובתו לה' באה מעומקא דלבא ביותר כמו ר"א בן דורדייא שיצאה נשמתו בבכייה כו' וכה"ג והוא בחי' תגבורת התשוקה להדבק בה' בכל נקודת הלב שלמעלה מהכיל בכלי המוח והלב כלל וכלל והיינו מ"ש בזהר דבע"ת משכי לי' לקב"ה בחילא יתיר פי' חילא יתיר הוא עוצם הכח

קכט, ג

החזק שבעצמות הנפש שא"א למוח ולב להכילו כלל וזהו הנק' בחי' אור חוזר והוא מצד בחי' הריחוק שמחמתו יתפעל בנקודת הלב אשר אין זה בצדיקי' גמורי' שהתפעלות' רק מצד השגתם והתענגם על ה' בתורה ותפלה גם בהתפעלות דבכל נפשך בק"ש אין זה בכל נקודת עצמות הנפש רק בחי' אור הנמשך מעצמות הנפש שהוא הרצון משא"כ תשוקת הבע"ת שהוא בבחי' כליון הנפש כמ"ש כלתה נפשי כמו רבי אלעזר בן דורדייא הנ"ל וד"ל. וזהו השיבנו ה' אליך ונשובה פי' השיבנו ה' זהו בחי' התעוררות תשובה שמעוררים מלמעלה שיוחזרו כנ"י בבחי' פב"פ וזהו ונשובה מעצמם בבחי' אהבת בכל מאדך כו' ונמצא שגם שהיה תחלה בבחי' אב"א בא סיבת ההחזרה בבחי' פב"פ ע"י התעוררו' תשובה מלמעלה כמ"ש השיבנו הוי"ה אליך כו' ואז ממילא ונשובה וזהו סותר למ"ש למעלה דהשיבנו הוא רק תשובה תתאה ומן הריחוק לבד ונשובה הוא תשובה עלאה דפב"פ כו' ולכאורה איך מתש"ת דהשיבנו מלמעלה יבא סיבת תשובה עילאה כו' אך הנה באמת ע"י התשובה מן הריחוק דוקא רק כשהוא בעומקא דלבא במרירות עצומה שנוגעת עד יציאת הנפש כראב"ד הנ"ל הוא עיקר הכח ועוז שיהיה החזרת פב"פ גם אם היה תחלה בבחי' אב"א וזהו יתרון מעלת התשובה שיש בכחה להחזיר פב"פ שהוא אהבת בכל מאדך הנ"ל לפי שמרירות זו למעלה מהכיל בכלי המוח והלב בא מזה אה"ר דבכל מאדך הנ"ל וה"ז ע"ד משל אב ובנו או ב' אוהבים שמחזירים פנים זה מזה ומתרחקים מאוד שכאשר יתעורר הבן מרחוק וצועק בקול מר עד שנגע לנקודת נפשו על דבר הריחוק הזה עד שמואס בחייו כו' הנה אע"פ שעומד האב מרחוק בבחי' אב"א עמו מתעורר גם הוא להחזיר פניו אליו ונמצא סיבת קירוב פב"פ הזה בא מצד סיבת הריחוק של הבן או האוהב ממה שצעק במרירות בעודו מרוחק דווק' שאם היה מקורב לא היה לבבו במרירו' כלל כו' וכפי אופן המרירות שהיא למעלה מהכיל בכלי כו' כך הוא התהוות אופן החזרת פנים בבחי' אה"ר שלמעלה מן הכלי

קכט, ד

שהוא אהבת בכל מאדך במשפיע ומקבל כו' ולפ"ז יובן שהתשובה שגורמת יחוד דפב"פ מאחר שיש בכחה לעשות חזרת פנים בפנים זה מוכרח שהיא למעלה גם מגופו של יחוד זה דפב"פ כו' וא"כ הרי בע"ת שגדולי' מצד"ג היינו גם מאהבת דבכל מאודך שבצדיקים גמורים בק"ש כו' וד"ל. וזהו שהזוהר אמר על בע"ת דמשכי ליה לקב"ה בחילא יתיר פי' משכי לי' לקב"ה להיות בבחי' אהבה רבה דיחוד פב"פ הנ"ל בחילא יתיר ע"י עומקא דלבא שלהם בעוצם המרירות עד יציאת הנפש שזהו למעלה גם מבכל מאדך ע"כ נק' חילא יתיר כו' (ופי' חילא יתיר היינו בחי' יחידה שבנפש משא"כ בכל מאדך אף שהיא בלי גבול היינו רק לגבי כוחות הנפש כמו הרצון והשכל כו' שנק' מקיף לגביהם אבל לא עצם פנימית הנפש שנק' יחידה שלא נק' מקיף לגבי כוחות הנפש כמ"ש במ"א בענין ל"מ דצלם כו') ומ"ש השיבנו כו' דמשמע שסיבת החזרת פב"פ בא מלמעלה למטה דוקא ולא ע"י התשובה שלמטה כמו גודל המרירות על הריחוק כנ"ל הענין הוא דשניהם אמת דלעולם אין בכח להחזיר פב"פ אלא מלמעלה גם ממקור השפע דמשפיע ומקבל והוא מבחי' הכתר מבחי' פנימיות שבו דוקא כי בחי' חיצוניות שבו כבר מלובש בחו"ב וזו"נ כידוע ובחי' פנימיות הכתר הוא בחי' כת"ר שבכת"ר שנק' בזוהר רעוא דכל רעוין (פי' מקור כל הרצונות ואין הכונה בחי' מקור של פנימיות הרצון לבד כנ"ל בבחי' בכל נפשך שהוא רצון פשוט שלמעלה מן השכל לבד שא"כ לא היה נקרא רעוא דכל רעוין שכולל להיות מקור של כל הרצונות גם לכל רצונות הפשוטים שלמעלה מן השכל ולא לרצון פשוט בפרט הוא מקור מהווה אלא הוא כללות המקור לכל הרצונות הפשוטי' ואח"כ מסתעף ממנו דרך פרט להיות מקור לרצון פשוט בפרט כו' וזהו פי' רעוא דכל רעוין פי' מקור הרצון הכללי של כל הרצונות כו' והיינו ענין בעל הרצון שממנו נמשך רצון כללי לכללות כל הרצונות כו') ונמצא מובן דגם אהבת בכל מאדך שהוא בבחי' עצמות הנפש ממש שלמעלה מבחי' התפעלות רצון

קל, א

פנימי ג"כ עדיין אין מגיע רק בבחי' פרט של רצון הפשוט הכללי הנק' רעוא דכל רעוין כשנעשה מקור פרטי לאה"ר זו דבכל מאדך בלי גבול כו' אבל לא בעצמות מהות רעוא דכל רעוין ממש (כמו בחי' גילוי רעוא דכל רעוין במנחה דשבת כמ"ש ואני תפלתי כו' עת רצון עת פרטי מרצון העצמי הפשוט הזה כו') וגם עצמות דרעוא דכל רעוין הרי נק' בשם רצון רק שהוא רצון של כל הרצונות א"כ הרי גם הוא בטל ונכלל בבעל הרצון עצמו ממש כו' (ונמצא סדר המדרגו' ברצון כך הוא א' רצון שבא מצד השכל והב' רצון שלמעלה מן השכל והוא בכל נפשך והג' התפעלות עצמות הנפש שלמעלה מבחי' רצון אבל הוא מקור הרצון ונק' בכל מאדך שמקבל דרך פרט מעצמות רעוא דכל רעוין כנ"ל והד' בחי' עצמות דרעוא דכ"ר בחי' מקור למקור הרצון עכ"פ כו' וה"ה בחי' בעל הרצון כשעלה ברצונו הפשוט ההיולי הכללי הנק' רעוא דכ"ר כו' וד"ל) וכמ"כ ע"י בע"ת דמשכי בחילא יתיר כמו זה בכל עצמות הרצון ההיולי מקור כללי לכללות הרצונות מלמטה למעלה כענין מרירות העצומה על הריחוק שלהם כנ"ל ושניהם אמת וד"ל:

(מט) וזהו שאמרו רז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב דפי' חיי העוה"ב היינו בחי' מקור היו"ד דחכמה שבו נברא העוה"ב בחי' פנימיות בינה יובלא עילאה כו' והוא בחי' קוצו של יו"ד בחי' הכתר וגם בחי' פנימיות הכת"ר שנק' כל חיי העוה"ב גם הוא כלא חשיבא לגבי כחה של תשובה שגורם בחי' החזרת יחוד פב"פ דחו"ב כו' מפני ששרשו מגיע בבעל הרצון עצמו שמשם נמשך מקור למקור כל רצון כו' וד"ל. וכמ"כ ע"י מע"ט שהן קיום המצות דגם שהמצות שרשם רק בחי' פנימיות רצון העליון שמתצמצם בחו"ב כו' אבל אמיתית מקורם הראשון היינו בבעל הרצון עצמו כו' וד"ל. והעושה המצוה דווקא הוא המעורר לבעל הרצון שלמעלה מן רצון העליון שבמצות וכמו במ"ת שאמרו נעשה ואח"כ ונשמע דזהו קבלת כל רצון העליון מצד שבכל עצמות נפשם שלמעלה גם מבחי' מקור לכל רצון קיבלו עליהם כל רצון

קל, ב

שישמעו והיינו נעשה כל רצון שיבא בהתגלו' בשמיעה אח"כ שהוא רצונו המורכבים בחו"ב וגם כל רצונות הפשוטים הפרטיות כו' ובזה נתעורר למעלה ג"כ בחי' בעל הרצון מקור כל הרצונו' הפנימיות שבמצות וזהו שארז"ל כאן כשישראל עושין רצונו של מקום פי' עושין רצונו בבחי' המקור של הרצונות כו' ומאחר שיש בכחם לעשות רצון במקור כל הרצונות שנק' רעוא דכל רעווין כנ"ל בהכרח שזהו בבחי' בעל הרצון עצמו כו' וד"ל. וזהו שאמרו לשון רצונו של מקום דוקא ולא רצונו של הקב"ה וכה"ג בהיות מבואר למעלה בפי' הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו דבחי' מקום הוא בחי' ממלא וסובב עד רום המעלות גם בראשית הארת הקו והחוט מעצמות א"ס ממש וז"ש הנה מקום אתי וזהו הוא מקומו של עולם אך הנה כדי שיהיה הוא ית' נק' מקומו של עולם בבחי' סובב וממלא מאחר שבאמת אין העולם מקומו כו' הוצרך להיות בחי' צמצום הרצון שיהיה רצון העצמות בהשתלשלות דסובב וממלא הנק' מקום והוא הנק' רצונו של מקום בכללות הכל מראש לסוף ולא רצון הבא דרך פרט הבא בהשתלשלות דקו וחוט כו' ולכך לא א' רצונו של הקב"ה שהוא בחי' כתר דז"א או בחי' כתר או"א וא"א וע"י כו' (וגם אם פי' קדוש וברוך כו' הוא בחי' סובב וממלא כמ"ש במ"א מ"מ הרי פי' רצונו של הקב"ה הוא הרצון הבא מהקב"ה בחי' סובב כו' אבל רצונו של מקום הוא הרצון להיות בחי' סובב כו' כנ"ל ובאמת כמו כן יתפרש ברצונו של הקב"ה כו' והאמת הוא בפי' רצונו של מקום כפשוטו מבחי' מקומו העצמי נמשך הרצון והכל א' וד"ל) והיינו בחי' בעל הרצון עצמו שממנו נמשך רצון הפשוט הכללי בחי' רעוא דכ"ר הנ"ל שהוא הנק' רצונו ש"מ דסובב וממלא בכלל דוקא כנ"ל וד"ל. והנה פי' עושין רצונו של מקום הנ"ל היינו לעשות בבעל הרצון צמצו' זה דרצונו ש"מ להיות לו רצון זה הכללי שזה הרצון הוא מקור הראשון דסובב וממלא כמ"ש בריש הורמנא דמלכא גליף גליפו כו' דהיינו כשעלה ברצונו הפשוט הכללי שנקרא רעוא דכ"ר ונקרא רצונו של מקום כנ"ל והנה באמת כל בחי'

קל, ג

רצון אפי' בחי' מקור למקור הרצון בכללו' כמו רעוא דכ"ר מאחר שיפול בו שם רצון עכ"פ ה"ז בחי' צמצום גדול לגבי בעל הרצון עצמו שמושלל לגמרי מכל בחי' רצון גם בכללות כו' שהרי עד"מ באדם גם בחי' רצון פשוט הכללי שממנו נולדו ונמשכו כל הרצונות כו' ה"ז בחי' צמצום לגבי עצמות הנפש כמו שהיא בעצמותה ממש שאינה רוצה בשום רצון כלל ואדרבה הרי מה שתתעורר הנפש בהתפעלות רצון גם בהתפעלות רצון פשוט להיות רוצה בכל הרצונות ה"ז בחי' שינוי ותמורה כי לפעמי' יתפעל להיות רוצה ברצון ולפעמים לא ירצה בכל רצון אם בשינוי עתים או בשינוי אופנים לפי אופן ההתפעלות בעצמות הגורם הרצון הכללי הזה וידוע דכל בחי' התפעלות הוא בחי' שינוי ונקרא מורכב ולא פשוט דהיינו שבחי' העצמות ממש הנק' פשוט נעשה מורכב בדבר מה שאינו מבחי' העצמות כמו שמורכב ברצון שבו יש שינוי ותמורה כו' והתפעלות עצמה שברצון זה הוא בחי' הרכבה לגבי העצמות הפשוט הנקרא בעל הרצון כו' וכך ממש יובן למשכיל למעלה בבחי' אחדות הפשוטה בתכלית הפשיטות דעצמות א"ס ב"ה שבו לא יתכן ג' אלה שינוי והתפעלות והרכבה ושלשתן א' הוא דהשינוי בא מצד התפעלות עצמה שהוא שינוי והוא מפני שהתפעלות הוא בבחי' הרכבה כנ"ל אבל בעצמות אור א"ס הפשוט בתכלית מושלל מכל בחי' הרכבה לגמרי ולא יתכן בו בחי' התפעלות ושינוי רצון כו' מאחר שהוא פשוט בתכלית הפשיטות וכמ"ש ולאו מכל אינון מדות כלל אפי' המקור של הרצון שנק' מדה עכ"פ כי הרצון יש לו בחי' התפשטות בשיעור ומדה עד כאן הוא רוצה לא יותר וכן עד כאן רוצה ברצון לרצון וכה"ג ולכך נק' מאמר קו המדה גם בכללות הכל כו' וז"ש בזהר אפי' אור צח אור מצוחצח שהוא רעוא דכל רעוין כו' בחי' כת"ר דכת"ר בכלל אוכם הוא לגבי עילת העילות עצמו הפשוט בתכלית כנ"ל דבחי' צמצום גדול הוא להיות מורכב גם בבחי' מקור למציא' רצון כו' משום שנאמר אני הוי"ה לא שניתי כלל וכלל דהיינו בחי'

קל, ד

בעל הרצון עצמו שאין בו שינוי והתפעלות כלל בין קודם ההשתלשלות הנמשך ממקור הרצון כו' לאח"כ ולכך אנו אומרים דרך בקשה יהי רצון מלפניך פי' יהי' בחי' צמצום לצמצם א"ע להיו' מורכב ברצון כמו שצריך לצמצם מאד להיות בחי' אור החכמה כך בעל הרצון מצמצם א"ע להיות מורכב בבחי' רצון כנ"ל וזהו מלפניך בבחי' העצמות ממש שנקרא בעל הרצון יהיה צמצום הרצון הכללי כו' ומשם יומשך למט' דרך פרט בהשתלשלו' דקו עד בחי' כתר דמל' דעשיה שהוא מ"ש כל אשר חפץ ה' עשה כו'.

(וזהו ג"כ פי' יהא שמי' רבא מברך כו' דשמו גי' רצון ושמו הגדול הוא בחי' רצון הפשוט הכללי מקור כל הרצונות הנקרא רעוא דכל רעוין הנ"ל ושמו הגדול הזה יתברך ממקורו מבחי' בעל הרצון והיינו יהא שמי' רבא מברך כו' לעלם עד לעלמי עלמיא בסוף ההשתלשלות דקו כו' ג' עולמות דבי"ע כידוע וד"ל). ומעתה יובן ג"כ ענין עושין רש"מ מבחי' בעל הרצון נמשך רצון למקום בכלל כנ"ל שזהו ע"י קיום המצות שממשיכי' מבעל הרצון דוקא כנ"ל ולכך א' רש"מ דוקא כו' וזהו שאמרו ב' דברי' הללו תשובה ומע"ט ובעה"ז דוקא לפי שב' דברי' הללו גורמים להיו' החזרת פב"פ שלמעלה מגופו של יחוד דפב"פ כנ"ל לפי שמעוררים בבעל הרצון עצמו דוקא שביכולתו להחזיר פב"פ כנ"ל וזהו שאמר תשובה ומע"ט בעוה"ז דוקא לפי שבעוה"ז הוא בחי' הבירורים לאהפכא חשוכא לנהורא כו' מלמטה למעלה בבחי' אור חוזר וכל בחי' אור חוזר חוזר לקדמותו שזהו לבחי' קדמון לכל הקדומים שנק' בעל הרצון הפשוט כו' והוא למעלה מבחי' אור ישר שבאהבת בכל נפשך שאין ההארה רק בבחי' צמצום ממקור הרצון שנקרא רעוא דכ"ר כו' ובע"ת גדולים מצדיקי' גמורים גם מאהבת בכל מאדך שלהם לפי שע"י התשובה גורם להיו' אהבת בכל מאדך שהוא פב"פ כנ"ל מטעם הנ"ל וד"ל. וכן ע"י מע"ט בעוה"ז דוקא מטעם בחי' הבירורים כידוע וד"ל. וזהו שארז"ל על מה דרמו קראי אהדדי כתיב והיה מספר בנ"י כו' וסיפא דקרא אשר לא

קלא, א

ימד ולא יספר ומשני ל"ק כאן כשישראל עושין רש"מ כו' אז לא יספר כו' פי' כשעושין רש"מ שאז קשורים ודבוקים בעצמות בעל הרצון שמשם ממשיכים להיות לו רצון במקום בחי' סובב וממלא כנ"ל ע"י קיום המצות בקבלת העול לבד כמו שאמר נעשה ונשמע כו' כנ"ל (וזהו הקים על מאה ברכות שהן ע"ס שבכתר דכתר שיצאו מבחי' העלם עצמות בעל הרצון כו' וד"ל) ומשום דנעוץ תחלתן בסוף מעשה שהוא בחי' דוד עול קבלת מ"ש ע"כ דוד דוקא הקים על כו' וכמ"ש במ"א וכתיב כי נר מצוה ותורה אור שע"י נר מצוה שהוא בחי' עול מצות שנקרא מצות המלך נעשה תורה אור (שע"י התורה ג"כ יאיר אור הנעלם שבעצמות בעל הרצון כמשי"ת בסמוך) ואז נאמר לא ימד ולא יספר לפי ששרשו בעצמות אא"ס בעל הרצון שע"ז א' לפני א' מה אתה סופר (ומ"ש בר"מ העשיר לא ירבה מעשר ע"י הדעת שנקרא עשיר והד"ל בחי' יסוד לא ימעיט כו' כל זה בע"ס הגנוזות בעצמות אבל בעצמותו ממש לא מכל אלין מדות כלל אפי' בהעלם וז"ש מה אתה סופר אפי' בהעלם כו') ונקרא יחיד קדמון לכל הקדומים שאין עוד מלבדו רק אחד פשוט בתכלית כו' אבל כשאין עושין רש"מ בקיום המצות בקבלת ע"מ (מלמטה למעלה בבחי' א"ח כנ"ל) אז כתיב והיה מספר שהן בחי' תרי"ג ארחין כו' שבאין במספר ולא כמו שהן בשרשן בבעל הרצון שהוא למעלה מבחי' מספר לפני אחד כו' ואע"פ שמקיימין המצות כך כשאין זה בקבלת עול כענין נעשה כו' לפי שקבלת עול למעלה מגופו של מעשה המצות מטעם הנ"ל וזהו שכר מצוה מצוה עצמה שנעשית בקבלת עול כו' וד"ל (ומבואר במ"א והיה מספר כו' דהמספר יהי' בבחי' למעלה מן המספר כו' ולק"מ מרישא לסיפא והיינו בחי' עליית המל' בחי' מספר קבלת עול לבד בבעל הרצון שלמעלה מן המספר כו' וזהו הקים על עול"ה של תורה כו' משום דנעוץ תחלתן בסופן דוקא כו' וד"ל). והנה כמו שמבואר למעלה בב' דברים תשובה ומע"ט בעוה"ז שעל ידם יוכל להיות בחי' החזרת פב"פ כו' כך גם ע"י

קלא, ב

התורה יוכל להיות החזרת היחוד פב"פ גם שהיה תחלה בבחי' אב"א יותר מע"י תשוב' ומע"ט (והיינו ג' דברים תורה ועבודה וגמ"ח תורה קו האמצעי ועבודה קו השמאל בחי' בירורים דא"ח דע"י תשובה וכן קרבנות להפוך נפש הבהמית מרע לטוב וזהו התפלה שבמקום קרבן כידוע וג"ח שנקרא צדקה קו הימין שכוללת כל המצות כידוע ועל ג' אלה העולם עומד בחי' מקומו של עולם שנקרא רש"מ מבעל הרצון כו') והטעם הוא מפני שהתורה נקרא ברית כמ"ש אלה דברי הברית כו' וכתיב אשר כרת עמך ברית בחורב כו' כידוע וע"י בחי' כריתת ברית שבתורה יוכל להיות בחי' חזרה דפב"פ הנ"ל יותר מע"י תשובה ומע"ט הנ"ל. ולהבין דבר זה יש להקדים ענין ושרש הי"ג מדות הרחמים אל רחום וחנון כו'. דהנה כתיב זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה. ויש להבין מהו מעולם כו' וגם מהו שצריך להזכירו לומר לו זכור רחמיך ה' כו' וכי איכא שכחה קמי קב"ה כו' והלא אנו או' אין שכחה לפני כסא כבודך וכה"ג. אך הנה ידוע ענין המאמר לאו דאית לך צדק ידיעא כו' עד ולאו מכל אינון מדות כלל שעצמות אא"ס ב"ה הוא פשוט בתכלית האחדות הפשיטות שלא יתכן בו לומר בחי' הרכבה כלל כנ"ל אפי' בבחי' אורות הנקר' ספירות כי האורות שנאצלו הן בבחי' מהות ומציאות דבר מה בפרט כמו החכמה או החסד וכה"ג ואיך יתכן בעצמות הפשוט ענין תואר מדות כמו חסדן ורחמן שהוא בא בבחי' התפעלות רחמים וחסד כו' ושינוי ותמורה כו' שזהו בחי' מורכב כנ"ל וא"א לומר שאא"ס הפשוט יהיה נמשך בבחי' הרכבה גם בספירה ומדות וגם לא ברצון של כל הרצונות שנקרא כתר שבכת"ר כנ"ל ומכ"ש בחכמה ומדות כו' (ומ"ש חכים ולא בחכמה ידיעה שעכ"פ נקרא חכים אלא שאינו בחכמה ידיעא בגילוי רק בבחי' ההעלם אין הכוונה בזה על בחי' ע"ס הגנוזות בהעלם כו' דא"כ קשה רישא לסיפא דמסיים ולאו מכל אינון מדות כלל דמשמע אפי' בהעלם אלא הכוונה על בחי' גילוי אור הנאצל דגם לאחר שנאצלו הרי איהו וחיוהי חד כו' שמיוחדים באצי' א"כ גם

קלא, ג

שנקרא חכים ה"ז עדיין בבחי' העצמות ממש דלאו מכל אינון מדות כלל כו') אך מה שנק' חכים ומבין וכן חסדן ורחמן כו' אין זה מצד עצמותו הפשוט אלא מצד בחינת הצימצום שמצמצם את עצמו ונמשך ובא לכלל ספי' ומדה כמו רצון וחכמה וחסד וכה"ג משום דחפץ חסד הוא כדי להטיב מטובו כמ"ש בע"ח ע"כ עלה ברצון הפשוט כו' (וחפץ חסד זה איננו עדיין בבחי' מהות מדה כלל מאחר שהוא מקור להיות מחמתו אור הרצון הפשוט כו' אלא הוא אור עצמי הפשוט הנקרא טהירו עילאה כו' ובריש הורמנא כו' היינו קודם שעלה ברצונו כו' גליף גליפו חקיקה לחקיקה בחי' הארה דהארה באור חפץ חסד הפשוט הזה שבעצמות כמ"ש באורך נראה אור ע"י בחי' צמצום הנקרא מק"פ כו' וד"ל) וע"כ גם שבתחלת ההשתלשלות היה חפץ חסד מצד עצמותו עצם הטוב כו' אבל אח"כ צריך לעורר תמיד חסדו העצמי להיות משפיל ומצמצם א"ע לבא לבחי' הרצון והחכמה ומדות גם בהעלם בעצמותו ומן ההעלם יבא לגילוי כו' וכמ"ש בע"ח דעכשיו תלוי במעשה התחתונים בהעלאת מ"נ כו' והוא כמו שאנו מבקשים זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה פי' מעולם מעולם הא"ס עצמו שהוא בחי' חסד העצמי שגורם להיות צמצום שמצמצם א"ע לרצון וחכמה כו' בבחי' ע"ס אורות וכלים כו' לאחזאה לאתנהגא בהון עלמין דבי"ע כו' ומפני שבחי' החסד והרחמים שבעצמות אא"ס ב"ה הנק' רחמיך וחסדיך לנוכח הוא נבדל בערך לגמרי מכל ההשתלשלות דע"ס כו' (כמ"ש באורך נראה ע"י צמצום כו' כנ"ל) ע"כ צריך לעוררו להזכירו על אותן החסדים העליונים הפשוטים בתכלית כו'. וז"ש זכור רחמיך שיתעורר לזכור עליהם להיות חפץ חסד עוד הפעם לצמצם א"ע ברצון וחכמה כו' כי מעולם הא"ס המה ע"כ אין להם ג"כ הפסק ולא שכחה ח"ו ולכך זכור רחמיך כו' (והפי' הב' זכור רחמיך וחסדיך הבאין בגילוי באצי' תזכור לעורר עצמך לצמצם א"ע לבא לבחי' רצון וחסד ורחמים עד שתקרא בשם חכים וחסדן ורחמן כו' בבחי' אורות וכלים באצילות והיינו זכור רחמיך להיות זכרון עליהם ממקורם הראשון שבעצמות כו' כי

קלא, ד

מעולם המה ששרשם בעצמות עולם הא"ס כי חפץ חסד הוא כנ"ל ע"כ גם להם אין הפסק ושכחה מצד שרשם בעולם הא"ס וזהו כמ"ד זכות אבות לא תמה כו' ואעפ"י שהאבות מרכבה רק לחג"ת דאצילות אבל מצד שרשם בעולם הא"ס עצמו הרי נאמר חסדי ה' כי לא תמנו כו' וז"ש ושמר לך את הברית כו' וכמ"ש במ"א בפי' אשר נשבע לאבותיך מימי קדם כו') וזהו זכור רחמיך תחלה ואח"כ וחסדיך וברחמיך הזכיר שם הוי' ולא בחסדיך כמ"ש והמרחם כי לא תמו חסדיך ועל הרחמנו' א' הטוב שהוא החסד כי לא כלו רחמיך וזהו להיפוך שמהפך מבחי' רחמים לחסדים ומחסדים לרחמים מפני שהרחמים הוא בבחי' קו האמצעי שעולה עד פנימיות כתר שבכתר שהוא עד העצמות ממש (וז"ש כי לא כלו רחמיך אך מ"מ רחמים הללו מה שאין להן הפסק אלא בבחי' א"ס עד שלא כלו רחמיך היינו שיזכור ה' לרחמיו הפשוטים וזכרון זה הוא ע"י הטוב שבעצמו' כי חפץ חסד הוא כו' וכן להיפך שהחסד תלוי ברחמים וז"ש והמרחם ע"כ לא תמו חסדיך כו' כי שרש הרחמים בקו האמצעי בחי' יעקב שנאמר בו וגבה מאוד בבחי' א"ס ממש ע"כ לא תמו חסדיך למטה כמו זכות אבות ג"כ לא תמו כו' וז"ש זכור רחמיך תחלה ואח"כ וחסדיך ולא נז' הויה בחסד מצד שרשו בחפץ חסד שלמעלה משם הויה משא"כ הרחמים שהוא בת"ת בחי' יעקב שזהו דוקא בשם הויה ולא באל דחסד כו' ומצד בחי' הויה בחי' ת"ת דוקא הוא שעולה עד פנימיות הכתר כו' ע"כ הזכיר הויה ברחמיך וכמ"ש ליעקב אשר פדה את אברהם כו' וכמ"ש במ"א וד"ל). וזהו שרש ענין הי"ג מדה"ר כמ"ש ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון כו' פי' ויקרא ה' ה' כו' הוא בחי' הקריאה וההמשכה מהעלם העצמות ששם ע"ס גנוזות בהעלם כשלהבת הקשורה כו' שיבואו לידי גילוי בבחי' אצי' והיינו ב' הויו' העלם וגילוי ולמעלה יותר היינו בחי' עצמות הרצון הפשוט שנקרא רעוא דכל רעוין שבא בגילוי מהעלם עצמות בעל הרצון כו' עד בעצמותו ממש שיצמצם א"ע לבא לכלל בחי' רצון גם לרעוא דכ"ר כו' כנ"ל והיינו ג"כ ב' הוי' וכדי

קלב, א

שיתעורר לבחי' חפץ חסד העצמי מחדש שזהו מקור הכל כנ"ל ע"ז אמר ויעבור ה' על פניו כו' בעצמותו תחלה נתעורר לזכרון החסד העצמי כו' ויעבור זה בחי' צמצום גדול מעצמותו לזכור א"ע על החסד כו' ואח"כ ויקרא בבחי' העלם וגילוי להיות נק' אל רחום וחנון עד למטה באבי"ע בפ"מ כו' וד"ל. וא"כ הרי מובן עכ"פ ששרש ענין הי"ג מדה"ר במ"ש ויעבור כו' ויקרא הוא רק לעורר לבחי' העצמות הפשוט דוקא שיזכור חסדו הפשוט להיות רחום וחנון בגילוי מן ההעלם כו' אך ע"י מה יהיה הסיבה לזכרון זה שמחמתו יעבור ה' וקורא מן ההעלם לגילוי הנה הוא רק ע"י בחי' כריתת ברית שבתורה יותר מע"י תשובה ומע"ט כמשי"ת בעזר"ה כי מצד עצמו לאו מכל אינון מדות כלל וכנ"ל בפי' זכור רחמיך כו' שצריך לעורר העצמות שיזכור על בחי' הרחמים וחסדים כו' שיבאו מעולם הא"ס שבעצמות לידי גילוי כו' וד"ל. אך הנה סיבת הזכירה הזאת הגם שבאה ג"כ ע"י תשובה מעומקא דלבא שמגיע בעצמות בעל הרצון להיות בבחי' רעוא דכל רעוין כו' עד שנמשך בגילוי רצון ולהקרות רחום וחנון כו' מ"מ אין זה רק בחי' סיבה הגורמת לבד מפני שעולה בבחי' א"ח על העצמות ובאתדל"ת בבחי' עצמות הנפש מעורר למעלה בבחי' עצמות אבל אין ערך כלל ביניה' רק שמפני שזה עלה במחשב' ורצון הקדום תחלה כי נעוץ תחלתן בסופן כו' וכמו שאמרו דהתשובה קדמה לעולם כו' אך עיקר ומקור לזכירה זו שיזכור רחמיך כו' שבעולם הא"ס כו' הוא רק ע"י בחי' כריתת ברית שבתורה דוקא כנ"ל וז"ש ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים וליסוד ארץ וכתיב אם לא בריתי כו' חוקות שמים וארץ כו' ועל מה אבדה הארץ על עזבם כו' הרי התורה עיקר קיום העולם בכלל בבחי' סובב וממלא כו' וא"כ זהו עיקר ענין רצונו של מקום (ולכאורה למה אמר בקיום המצות שעושין רצונו כו') אך בחי' רש"מ שהוא בחי' רעוא דכ"ר הוא מקור המצות לבד כנ"ל אבל בחי' מקור התורה הוא למעלה מזה (ע"כ נמנו וגמרו דתלמוד גדול מפני שמביא לידי מעשה ות"ת כנגד כולן

קלב, ב

וכמשי"ת). והנה תחלה יש להבין שרש ענין כריתות ברית מהו דהנה עד"מ כריתת ברית שעושין שני אוהבים נאמנים שלוקחין איזה דבר אחד וכורתין אותו לשנים ועוברין שניהם יחד בתוך בין שני הגזרים האלה כמו כריתת ברית דאברהם דכתיב והוא עבר בין הגזרים כו'. וזה הענין מורה על עשיית ברית וחק קבוע ולא יעבור ולא יבטל עולמית גם אם יתרחקו זה מזה מאד או יביאו דברי נרגן להפריד בין הדביקים לא יועיל לבטל חק האהבה והאחוה הזאת מפני צד כריתת הברית באחדות זאת שלא תוכל להבטל מפני שא"א לעבור על חק הברית הכרותה כבר ואפי' אם א' יפעל רעה לרעהו או יעשה מעשים מכוערים שראוי להתרחק ממנו מ"מ חק כריתות הברית לא יניח לפעול לו רעה להשיב כגמולו או להתרחק ממנו גם אם מאד ראוי לריחוק מצד מעשיו אשר לא טובי' וכה"ג במלכותא דארעא כשב' מלכים עושין כריתת ברית אע"פ שיחטא א' לחבירו או יעשה א' רעה גדולה בעולם שראוי להעבירו ממלכותו לא יניח חק הברית הכרותה כו' כידוע אך מה שעושין מעשה זו לכרות דבר לשנים ולעבור בין הגזרים שאז דוקא נקרא כריתת ברית היינו מפני שזה המעשה מורה על היות שנעשו שניהם כגוף א' ממש כמו שגוף אחד כשנחלק לחצאין דאין לחצי זה חיות וקיום בלי חצי השני וכן חצי השני אין לו חיות בלעדי זולתו כי גוף אחד הוא וכל א' אין לו חיות עצמו לבד אלא בשיתוף חיות זולתו דוקא כו' ומפני שכשהן מחוברין אז הן גוף ומהות א' על כן גם כשמתחלקין אינן ב' דברים נפרדים כב' מהותי' אלא גם לאחר התחלקותן הן רק שני חצאין של מהות א' ואין צריך רק חיבור כשמתחברים נעשים מהות א' וזהו שלוקחין גוף דבר מה וכורתין אותו לשנים שב' חצאין הללו אינן ב' דברי' שלימים נפרדים אלא כל אחד נקרא חצי הגוף הא' לבד ומאמצעות שניהם יחד נקרא גוף ומהות א' כך כשעוברים בין ב' הגזרים האלה הנה עי"ז עושין א"ע כגוף ומהות א' שלא יהיה כ"א מהות בפ"ע בלא זולתו אלא כמו חצי גוף א' לבד וכך זולתו עד שאין לא' חיות בלא זולתו רק מאמצעות חיבור'

קלב, ג

יחד הן גוף א' והיינו חק הברית באחדות ואחוה שלא יפרדו עולמית כמו שא"א לגוף א' להפרד ולהחלק לחיות א' בלא חלק זולתו כו' ולכך גם אם יחטא איש לרעהו או יעשה רעה גדולה לא יפרדו בעבור זה מצד כריתת ברית שזהו כמו שאם היה ידו א' פועל רע בהכאה בידו הב' וכן רגל ברגל היתכן שיפרדו בעבור זה או שישיב כגמולו לחזור לו רעה בהכאה מאחר שגוף א' הוא וכל א' מורכב בחיות זולתו וכמ"כ אם היד יחטא לעשות רעה להרוג וכה"ג היתכן שיקח בידו הב' חרב ויקצץ אותה כו' וכך הוא כל ענין כריתת ברית שנעשי' כגוף א' ממש כנ"ל וד"ל. אך לפ"ז לכאורה באה מעשה זו לסתור עיקר המכוון שהוא ענין עיקר האחדות והחיבור כגוף א' ומעשה זו שכורתין הגוף הא' לשנים הוא ענין המורה הפירוד וההתחלקות לב' היפך האחדות ולמה נקרא כריתת ברית שהכריתה הוא ההתחלקות והפירוד לשני' והברית הוא ההתחברות והאחדות דוקא וה"ז ב' דברים הפכיים לכאורה ואיך יתכן לקרותו בשם כריתת ברית שהוא דבר והיפוכו אבל הענין הוא בהיות שבכאן הוא עשיית האחדות לב' גופי' שלמים נפרדים לעשותם כגוף א' ואיך יהיה מב' נפרדים דב' מהותי' גוף א' ממש עד שלא יהיה חיות לזה בלא זה כנ"ל. והנה לזה עושין מעשה לעבור שניהם יחדיו בין ב' הגזרים שהוא גוף אחד שנכרת לשנים דאע"פ שהן בפירוד הן כמו גוף א' ע"כ בעבר' יחד שם אע"פ שהן ב' הן נעשים א' מצד ב' חצאי הגזרים שעוברין ביניהם שמייחדים ומחברין אותם כי גם כל מה שבין ב' הגזרי' כדבר א' יחשב להיות שב' גזרים האלה גם בהיותם מפורדים כא' חשיבא ממש כנ"ל ולכך נקרא כריתת ברית שהכריתה הוא העושה עיקר הברית שהוא עשיית האחדות להיות שכמו גוף א' נכרת לב' חלקים הרי עושין לב' חלקים הללו באחדות להקרות גוף א' כך כורתין ברית ב' גופים נפרדים לעשות בהם האחדות כגוף א' שנכרת כו' וד"ל. אך עדיין אין זה טעם מספיק להקרו' שם הברית ע"ש הכריתה דוקא שלפי הנ"ל אין זה רק שהכריתה אינו נקרא פירוד אבל

קלב, ד

לא שעל ידו נעשה עיקר האחדות במה שנכרת דוקא שלכאורה ודאי בעודו בשלימו' בלי כריתה היה בו בחי' האחדות יותר מכשנכרת ונתאחד אח"כ כו'. אמנם הנה עיקר ענין הכריתה היינו שחולקים הדבר לשנים וכל א' נוטל חלק א' שנמצא ע"י אותו הדבר שנכרת דוקא יש להן חיבור זע"ז תמיד שכמו שיש בחלק זה מחיות חלק זולתו כך יש בזה מחלק חיות חבירו וכמו שאין לחלק זה שלימות עד שיתחבר בזולתו כך אין לאחד שלימות בלא זולתו ע"כ בהכרח להתחבר יחד תמיד ע"י ב' חצאים הללו שמחברים אותם במה שיש ביד כל אחד חלק א' וה"ז כמו כל בחי' ממוצע שיש התחברות לב' נפרדים רחוקים על ידו מצד שיש לכל א' חיבור בזה הממוצע זה מצידו הא' וזה מצידו הב' ע"כ ממילא יש להן חיבור ויחוד אבל הממוצע מפסיק ביניהם כמו שאוחז אדם ביד כלי מצד א' והב' אוחז ביד הכלי שמצידה הב' שאז הכלי מחבר' לבלתי יפרדו או דבר אחר כמו חבל הקשור בין ב' בנ"א וכה"ג והיינו הנקרא ממוצע שהוא דבר בפ"ע ששניהם מתחברי' בו אך אין זה חיבור כגוף א' שאין מפסיק ביניהם וגם ב' חצאין של דבר שנכרת הרי מתחברים זע"ז ממש בלי הפסק כלל ולזה מורה ההעברה יחדיו בין ב' הגזרים האלה שחיבור' עצמי הוא כגוף א' אע"פ ששנים הן כמו ב' חצאי הגזרים כשמתחברין כו' וזהו דוקא ע"י הכריתה מפני שכל א' אחוז וקשור בחלק הא' וב' החלקים ב' חצאי גוף א' הן אשר לזה אע"פ שזהו כמו בחי' ממוצע אבל אינו מפסיק כלל ביניהם כשאר ממוצע אדרב' עי"ז נעשים כגוף א' שהיחוד הוא עצמי בלי דבר מפסיק כלל וד"ל. ולפי זה יובן היטב הטעם שנק' כריתת ברית שאין זה דבר והיפוכו אדרבא הכריתה דוק' לב' מה שכל א' מתקשר בחלק חצי א' עי"ז נעשה החיבור והיחוד האמיתי להיות דבוקים יחד כמו ב' חצאי גוף א' כשמתחברים בלי יפרדו לעולם כו' וד"ל:

והנה הנמשל מכל ענין כריתת ברית למטה הנ"ל יובן ג"כ למעלה מעלה ברום המעלות כמו בכריתת ברית דאברהם שנאמר ויתן איש בתרו לקראת

קלג, א

רעהו כו' עד והנה תנור עשן כו' אשר עבר בין הגזרים כו' ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית כו' שזה מורה כמו ב' גזרים הללו המה לגוף אחד בלי פירוד כלל כך יהיה לדורות יחוד קוב"ה ושכינתיה כנ"י כגוף א' כמו בבחי' יחוד איש ואשתו דכתיב והיו לבשר אחד אע"פ שהן ב' גופי' נפרדים אך ע"י כריתת ברית מתייחדים יחוד עצמי להיות כגוף בשר א' וכמו שא' אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי כו' והוא שאין לא' שלימות בלא זולתו כמו שא' אשתו כגופו דמיא ורוחא דשביק בגוה הוא עיקר הכריתת ברית מפני שעשאה כלי כו' עד שבאמצעות חיבורם יחד נקרא אדם שלם וא' בלא זולתו אינו אדם שלם אלא חצי גוף א' ע"ד הנ"ל בענין כריתת ברית שכורתין דבר לחצאין שאין לא' חיות בלא זולתו כו' וידוע דיחוד קב"ה ושכינתיה אינו תמידי שלפעמים מתרחקים מאד בחי' ז"א עולה למעלה מעלה ובחי' נוקבא יורדת למטה מטה כו' עכ"ז לא יופר הברית שנכרת ביניהן ולא יבוטל האהבה לעולם וגם אם בהעלאה מלמטה גובר עונות וחטאים דכנ"י עד שראויים לריחוק ולמאוס בהם לגמרי או שכפויי טובה הם להרהר אחר מדותיו וכה"ג עכ"ז נא' לא מאסתים כו' להפר בריתי אתם כו' מפני שהברי' הכרותה עושה אותם כגוף א' שלא יתכן בחי' פירוד להפריד ידו א' מחברתה כו' כנ"ל והוא מצד כריתת ברית דאברהם הנ"ל במה שעבר בין הגזרים דהיינו שהכריתה לשני' דוקא שכל א' נתן בתרו כו' עי"ז יש להן חיבור ויחוד עצמי בלי דבר הפסק כלל ביניהם כנ"ל ולא כשאר ממוצע שהוא מפסיק ביניה' אע"פ שעל ידו מתחברי' וכמו שאמר משה אנכי עומד ואפסיק בין ה' וביניכם שהי' בחי' ממוצע מפסיק בין עצמות אא"ס לכנ"י אע"פ שעל ידו מתחברי' והוא ע"י גילוי וחיבור אא"ס בחכמה כח מ"ה שהוא מאיר בחי' ומדריגות משה ובבחינת החכמה דמשה מתקשרי' כנ"י עי"ז יש חיבור לאור א"ס בכנ"י אבל מ"ש בזהר ישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקב"ה נמצא התורה היא בחי' ממוצע לחבר קב"ה בכנ"י אין התורה דבר מפסיק כלל בין קב"ה לכנ"י

קלג, ב

אלא כמו שכורתין דבר לב' חלקי' וכל אחד מקושר בחלק אחד שעי"ז מתחברי' חיבור עצמי בלי הפסק כלל כנ"ל כך התורה שמקושרת בקב"ה עצמות המאציל הוא בחי' אחרונ' שבעצמו' המאציל שאחוז וקשור בחכמה עילאה שבתורה בחי' פנימיות ח"ס דא"א שזהו כמשל חצי הא' כי חצי העליון דח"ס דבוק למעלה בעצמות המאציל וחצי התחתון שהוא בחי' ז"ת שבו אחוז וקשור בכנ"י כי ישראל עלה במחשבה סתימאה כמ"ש כי אתה אבינו וז"ש ישראל מתקשראן באורייתא דהיינו בחי' ח"ע וה"ז כמו חיבור ב' חצאין חצי העליון עם חצי התחתון שנעשי' דבר א' כמבראשונה בלי דבר זר מפסיק ביניהן כלל כו' כנ"ל וזהו עיקר ענין כריתת ברית שבתורה כמ"ש אלה דברי הברית כו' וכן אשר כרת אתכ' ברית בחורב כו' וד"ל אבל מה שאמ' משה אנכי עומד בין ה' וביניכ' הרי אמר עומד שהיה עומד ומפסיק כשאר ממוצע כמו שושבינא שעל ידו מתחברים חתן וכלה שהממוצע מפסיק ביניהם כך משה שושבינא דמלכא כו' וכמ"ש למשה דבר אתה עמנו ואל ידבר עמנו אלקי' כו' נמצא שלא שמעו רק מפי משה (רק אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו) וכמ"ש משה ידבר כו' ואע"פ שבחי' משה הוא בחי' החכמה ג"כ כנ"ל וכשאו' ויאמר ה' אל משה לאמר לכנ"י היינו בחי' גילוי אא"ס בחכמה דמשה וממנו נמשך לכנ"י וא"כ לכאורה היינו הך דישראל מתקשרין באוריית' וכו' כנ"ל. אך הנה יש הפרש בזה ויובן בהקדי' תחלה מ"ש בע"ח דבחי' הכתר הוא נקרא בחי' ממוצע בין עצמות המאציל לנאצלי' כי יש בו מבחי' האחרונה שבמאציל והוא שרש וראש לנאצלי' כו' וה"ז כמו שאר ממוצע מפסיק הנ"ל והוא מ"ש משה אנכי עומד כו' בחי' מפסיק אנכי בחי' כתר דחכמה כמו שאמר ת"ר אלף רגלי כו' העם אשר אנכי בקרבו כו' שהוא בחי' כתר הממוצע כו' אבל ע"י התורה עצמה היא כמו חיבור ב' חצאין שנעשי' א' ממש ביחוד עצמי בלי דבר מפסיק כלל כנ"ל. וטעם הדברי' הנה ידוע דהלכות שבתורה הן הן בחי' גילוי רצון העליון דוקא שבהן בא

קלג, ג

רצון העליון הנעלם בהעל' אחר העלם בעצמות אור א"ס הנקרא רעוא דכל רעוין וכה"ג לידי בחי' גילוי דוקא עד למטה מטה בסוף עולם העשי' שהרי כשאומר זה כשר וזה פסול וכה"ג ה"ז מגלה ממש לבחי' רצון העליון כמו שהוא למעל' ממש בעצמות בעל הרצון דהיינו שעצמות בעל הרצון הביא לעצמות רצונו הקדו' הכללי הנעלם בעצמותו הנקרא רעוא דכל רעוין לבחי' גילוי כמו שהוא דוקא בלי שינוי לבוש ובלא שינוי המהות כלל וכלל אלא כמו שהוא ממש למעלה בעצמותו בא למטה כו' ולכך נקראו בשם הלכות דוקא כמ"ש הליכות אלי כו' הליכות עולם לו פי' הלכו' כמו עד"מ ההולך ממקום למקום שכל גופו ומהותו כמו שהוא ממש הולך ונמשך למקום שהלך לשם כו' כך כביכול למעלה כל בחי' עצמו' הרצון הפשוט הנקרא רעוא דכל רעוין כמו שהוא בעצמו' הולך ונמשך למטה בגילוי גמור בהלכות הנגלות לנו בתורה שבע"פ באמרו זה כשר וזה פסול כו' ונמצא שא"א לומר כלל שהתורה עצמה היא כשאר ממוצע שהוא מפסיק כו' כי הרי אין כאן שום הפסק בין העלם עצמות הרצון בין בחי' גילוי הרצון שבתורה מאחר שנק' בשם הילוך דוקא וז"ש הליכות עולם לו הליכות אלי כו' וגם נקראו' דרכי ה' כידוע שנקרא דרך ואורח שהמלך בעצמו הולך בה כו' וד"ל וזהו שאמר דוד בפקודיך אשיח' ואביטה אורחותיך פי' אורח ושביל שאור א"ס ב"ה בעצמו הולך ומתגל' בה כמו שהוא דוקא ע"כ אמר אביטה אורחותיך שהן ההלכות שבתורה שנקרא אורח כנ"ל וכמו עד"מ הדרך הגשמי ההולך מעיר לעיר דרך המדבר אע"פ שהדרך רחוקה ויש הפסק גדול בין עיר לעיר במדבר ושדה וכה"ג מ"מ אין הדרך נקרא בחי' ממוצע המפסיק רק שעל ידו מתחברים ב' העיירות הרחוקים זו מזו שהרי אין העיירו' עצמן מתחברין כלל רק שאנשי העיירות מתחברי' זע"ז ע"י הילוכם בדרך כידוע א"כ אין זה הפסק כלל שהרי כשהולכים מעיר לעיר מתחברי' אנשי עיר זו בעיר אחרת חיבור גמור מפני שכל גופם ועצמם כמו שהן באו לעיר זו האחרת בלי דבר

קלג, ד

מפסיק כלל רק שע"י אמצעות הדרך באו לעיר וכמו כן השושבין שמביא את החתן לגבי הכלה או הכלה לגבי החתן וכשמביא' להתחבר הולך לו ומתחברים החתן והכלה יחוד גמור בלי הפסק כלל כו' וכך יש הרבה בחי' ממוצעי' שאינן נקראי' בחי' מפסיק כלל רק שמביאי' מן הריחוק אל הקירוב או מן ההעלם לגילוי אבל מביאין לגופו ומהותו של דבר שיתחבר בזולתו בלי הפסק ביניהם כלל וכך הן ההלכות שבתורה אף על פי שנקר' אורחות ה' ודרכי ה' אין דרך זה מפסיק מאחר שבה הולך אור העצמות ובא לבחי' גילוי גמור בכנ"י בחי' יחוד גמור בלי הפסק כלל לכך אמר אביט' אורחותיך כלומ' אביטה באור עצמותך כשאתה הולך ובא ומתגל' באורחו' ההלכו' מהעל' עצמות' כאדם שרואה את המלך עצמו עובר בדרך כו' וד"ל. וזהו עיקר ענין הכריתת ברית שבתורה כמו דבר א' שנכרתה לב' חצאין שע"י שכל א' אחוז וקשור בחלק א' מתחברי' יחוד עצמי בלי הפסק דבר מה ביניהם כלל כנ"ל (ולא כמו עד"מ חבל ארוך שראשו האחד ביד אחד וסופה ביד השני שיש מפסיק ביניהם בריחוק מקום שהוא אורך החבל עצמו כו' משא"כ משל הדרך גם שהוא ארוך אינו נקרא מפסיק כלל מטעם הנ"ל וד"ל). אך הנה מ"ש בע"ח דבחי' הכתר הוא בחי' ממוצע בין העצמות לנאצלים משום שיש בו מבחי' האחרונה שבמאציל וגם הוא שרש ומקור לנאצלים כנ"ל הרי בחי' הכתר עצמו הוא נקרא בחי' ממוצע המפסיק רק שעל ידו יש חיבור למאציל עם הנאצלי' וכמו אנכי עומד ומפסיק כו' כמ"ש דבר אתה עמנו דוקא כו' שאין גופו ומהותו של עצמות המאציל נגלה בנאצלים ביחוד גמור אלא בחי' האחרונ' שבו מתלבש בבחי' ג' ראשונות דכתר ומבחי' ז"ת שבכתר מתלבש בנאצלי' כו' אבל בחי' ג"ר שבו מובדל מן הנאצלים וכמ"ש המתנשא מימות עולם כו' כידוע ומבואר במ"א וד"ל. והיינו בחי' משה גם שעל ידו ניתנה התורה והתורה עצמה אינה בחי' מפסיק כלל אבל בחי' משה עצמו הוא המפסיק מפני שאין ערוך כלל למקבל שהן כנ"י לגבי המשפיע עצמו שהוא עצמות

קלד, א

אא"ס ב"ה ובכל מקום שאין ערך כלל בין המשפיע והמקבל בהכרח שיומשך השפע ע"י בחי' ממוצע המפסיק דוקא כדי שיצומצם האור והשפע תחלה בממוצע זה וממנו נמשך למקבל (כמו יהושע שהיה ממוצע בין משה וישראל כידוע) וה"ז כמו משל חבל ארוך ביותר שקצה העליון אחוז וקשור למעלה מעלה וקצהו התחתון אחוז וקשור למטה מטה ביותר שיש חיבור עי"ז לעליון ותחתון אבל אריכות החבל עצמו מפסיק כו' וזהו שרש המצות שנקרא תר"ך עמודי אור עד"מ עמוד ארוך קצהו העליון למעלה מעלה ביותר וקצהו התחתון למטה ביותר כגג עם הרצפה וכה"ג ואעפ"כ על ידו יש חיבור לגג עם הרצפה כו' כידוע או כמו שושבין שאינו הולך לו בהביאו החתן לגבי הכלה אלא על ידו הולך כל אור השפע מזה לזה כמו ע"י השליח וכמו דבר אתה עמנו וכה"ג וד"ל. והטעם הוא לפי שעצמות אא"ס ב"ה בעל הרצון נבדל בערך לגמרי גם מבחינת מקור לרצון הנקרא רעוא דכל רעוין כידוע וכדי שיומשך גם בבחי' מקור לרצון צריך להיות ע"י בחי' הפסק וצמצום שזהו ע"י בחי' ממוצע המפסיק דוקא שהוא בחי' הכתר עצמו שנקרא מפסיק כי בו נעלם בצמצום הארה האחרונה מבחי' העצמו' (בבחי' מסך מפסיק שנקרא מקום פנוי כו' ונקרא הארה דהארה כמ"ש גליף גליפו כו') ואח"כ יוכל להיות המשכה מבחי' הכתר לנאצלים שזהו בחי' הרצון העליון כשעלה ברצונו כו' וכך צריך להיות בחי' ממוצע מפסיק בין העלם הרצון שנק' רעוא דכל רעוין לגילוי הרצון כו' אבל לא שעצם העלם הרצון בא לידי גילוי וז"ש אנכי עומד כו' שהוא בחי' משה שהיה שליח ממוצע בין העצמות לכנ"י בענין השפעת התור' לישראל לפי שא"א לכנ"י לקבל התורה מעצמות אא"ס כו' והיינו ויאמר ה' אל משה לאמר לכנ"י כנ"ל אבל לאחר שנית' התורה לישראל ע"י משה יכולים הם להתייחד יחוד גמור בעצמות הרצון ממש הבא בגילוי בתורה בלי ממוצע מפסיק כלל כנ"ל וזהו מצד שרש התקשרות התורה בעצמות ממש שנקרא אורח ודרך שהוא בעצמו

קלד, ב

מתגלה בה לפי שנא' ואהיה אצלו אמון כו' בחי' שעשועי העצמיי שמצד עצמותו ממש וע"כ אמר דהתורה קדמה לעולם כלו' קדמה לעולם הנאצל מרצונו הפשוט כו' וזהו למעלה ממקור המצות שהוא בבחי' רצון עכ"פ כו'. אך מ"מ כשצריך להשפיע וליתן התורה לישראל הוצרך להיות ע"י בחי' ממוצע המפסיק מטעם הנ"ל בכל משפיע ומקבל שאין ערך ביניהם כו' וז"ש ובתורתו יהגה כו' לאחר שנק' תורתו שהוא אחר הנתינה שניתנה במתנה וכמ"ש ממדבר מתנה כו' ואז נק' תורתו אומנתו כמשה עצמו כו' משא"כ כשמקבל ע"י ממוצע עדיין שנקרא תורת הוי"ה כמ"ש ויאמר ה' אל משה כו' ומ"ש בזהר ישראל מתקשרין באורייתא היינו אחר שנתנה להם כו' ובזה מתורץ הקושי' הנ"ל וד"ל (ובכל דור יש בחי' משה עצמו כמו משה שפיר קאמרת שעל ידו נשפע וניתן תורה לישראל והוא עצמו מקבל שלא ע"י הפסק גמור אבל מבחי' האחרונה שבעצמו' כו') ובזאת יש יתרון מעלה לתורה על המצות שלכך אמר תלמוד גדול כו' ות"ת כנגד כולן כו'.

(וכן גבי שבת נאמר ברית עולם ביני ובין בנ"י אות היא לעולם כו' כי שרש השבת ותורה אחד הוא בבחי' פנימית ח"ע שבעצמות וע"כ נאמר בו שבת וינפש בעצמותו ממש כו' דמיקדשא וקיימא מוי"ב כו' וכמ"ש במ"א ע"כ גם השבת בחי' ממוצע המחבר בלי דבר מפסיק לעצמות א"ס עם כנ"י כמ"ש ביני ובין בנ"י אות היא לעולם כו' וד"ל). וכך יובן בכל ענין כריתת ברית שנזכר בתורה ומ"ש וראיתיה לזכור ברית עולם שהוא בחי' המל' משום דנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן הנה זהו כמו משל חבל ארוך הנ"ל וכמ"ש יעקב חבל נחלתו כו' משא"כ כריתת ברית שבתורה (וכן כריתת ברית לאברהם בשביל ירושת ארץ כנען וכמ"ש והקימותי את בריתי לתת להם כו') ומ"ש במ"א ע"פ לעברך בברית ה' אלקיך שזהו בבחי' הכתר שהוא בחי' ממוצע כו' היינו משום דכתר מל' איהו כ"ע ונעוץ תחלתן בסופן כו' וזהו בחי' יעקב חבל כו' כשעושין רצונו של מקום בקיום המצוה שנא' בהן לא ימד ולא יספר כו' אבל בחי' ישראל

קלד, ג

לי ראש שעלה במחשבה ורצון הקדום בבחי' עצמיות הוא במדריגה ושרש א' עם התורה וזהו בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית כו' ומה שאמר בזהר ישראל קדישין אוריית' קדישא אבל אין קדוש כה' וכן ארז"ל קדושי' תהיו יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם היינו מה שנק' קדוש מצד קיום מעשה המצות כשעושין רצונו של מקום (אך מ"ש אורייתא קדישא ואין קדוש כה' היינו משום דגם שעצמותו מתגלה בה אבל הוא עצמו קדוש ומובדל גם מח"ע דתורה כו') ונמצא תורה וישראל ושבת שרש א' להן ותשובה ומע"ט למטה מהם כו' ולכך אומר שמע ישראל שבו תלוי היחוד העצמי דה' אחד כו' וד"ל. ובכל זה הרי מובן ג"כ בענין זכור רחמיך ה' שהוא ג"כ שרש י"ג מדה"ר ויעבור ה' ויקרא ה' כו' שזהו ע"י התורה יותר מע"י תשובה ומע"ט לפי שבחי' העצמות דהוי"ה ממש נתגלה כנ"ל. ומעתה יובן ג"כ בענין החזרת פנים בפנים הנ"ל שזהו ג"כ ע"י תורה יותר מע"י תשובה ומע"ט מטעם הנ"ל וד"ל. אך הנה יש להבין בתוס' ביאור בענין החזרת היחוד דפב"פ שגדול יותר מגופו של יחוד כנ"ל. דהנה באמת יש להפליא בשרש ענין יחוד דפב"פ האיך יוכל להיות מצד עצמות שהרי ידוע שענין יחוד פב"פ דקוב"ה וכנ"י א"א להיות כ"א ע"י אתדל"ת שמעורר אתדל"ע באהבה כמים הפני' כו' וכמו ואל אישך תשוקתך בבחי' העלא' מ"נ שמזה מתעורר אהבה ותשוקה למעלה מן המשפיע אל המקבל בבחי' המשכת מ"ד (ויש בזה ב' מדריגות הא' מ"נ ומ"ד לעורר את היחוד והב' גופו של מ"נ ומ"ד שבשעת היחוד וזווג עצמו כידוע בענין המצות שאומר לשם יחוד כו' וכמ"ש במ"א) ולכאורה איך ביכולת אהבה של המקבלים שהן בבחי' גבול כו' כי הן נבראים יש מאין לעורר אור אהבה עליונה האלקית שבבחי' אצי' שהוא בבחי' א"ס משום דאיהו וחיוהי חד כו' כידוע שאין ערוך כלל וכלל בין נברא עם הבורא כו' וא"א לומר כלל שבאתדל"ת דבי"ע יגרום אתדל"ע שבאצי' מאחר שאין ביניהם השתוות ערך כלל וכלל (שזה שיוכל לפעול התעוררות מוכרח שיש

קלד, ד

להם השתוות ערך מסוג א' כמו ב' בנ"א אבל אא"ל שהחי יעורר את המדבר ומכ"ש הדומם והצומח שאינם מערך אדם כו' וכמ"ש במ"א) והנה בע"ח מבואר שהנשמות מעלין מ"נ אל המלכות שהוא בחי' כח הפועל בנפעל מאין ליש ע"י שהם מתבטלים מיש לאין שבזה יש שייכות לומר לכאורה שאתדל"ת יעורר אתדל"ע והמל' מעלה מ"ן לגבי ז"א כו' כידוע אך גם זה לא מובן דאיך נברא בע"ג מעורר לבוראו שהוא בלתי בע"ג מאחר שנברא יש מאין בדילוג הערך ע"י בחי' צמצום הארה דהארה שנק' מסך כו' ולא דרך עילה ועלול שא"א לומר רק שיפעול העלול התעוררות בעילה שלו כתלמיד לרבו וכה"ג מפני שיש ערך קצת ביניהם כו' משא"כ מאין ליש שאין ערך ביניהם כלל כידוע ומבואר במ"א א"כ גם בבחי' ביטול היש לאין שלהם אי אפשר שיוכלו לעורר ההמשכה מאין ליש כו' (ומ"ש בזהר בכמה דוכתי שהמלאכים ונשמות מעוררים לבחי' המל' להיות בנין מחדש בבחי' פרצוף כו' כמ"ש גבורי כח עושי דברו כו' ולהיפך כאשר אין העלאת מ"נ לטוב אלא להיפך נעשית בבחי' קטנות וכמ"ש בזהר האי ע"ת או סלקא או נחת' כו' בחי' פגימת הלבנה ומילוי הלבנה כו' הנה זה גופא יש להבין איך יתכן שיהיה בחי' שינוי דקטנות וגדלות במל' מצד מעשה התחתונים בחי' בע"ג שאין ערך כלל לנברא עם הבור' כנ"ל וד"ל):

(נ) אך הנה כמו שיש להפלי' איך נעשה אתדל"ע מצד אתדל"ת כנ"ל יותר יש להפליא מהיכן נמצא הכח בתחתוני' בע"ג בבחי' נפרד להיות בהם בחי' אתדל"ת בחי' ביטול היש לאין כו' שזהו לכאורה היפך טבע הבריאה שנברא לבחי' יש ונפרד דוקא כמו כל צבא השמים שהן בבחי' יש נפרד לעצמם מאין נמצא בהם בחי' הביטול במציאות בהשתחוואה כמ"ש לך משתחווים וכן כל הברואים אומרים שירה כך עד רום המעלות שבג' עולמות בי"ע עד נשמות שבג"ע העליון דכתיב והיה מדי חודש בחדשו כו' יבא כל בשר להשתחוות כו' וגם בנשמות ישראל למטה גם שמלובשים בגופי' חומרי' מאד ומשוקעים בטומאות הגסות

קלה, א

דרוח הבהמה בחטאים ועונות מלבד עול הגלות בשיעבוד פרנסה בכל לב ונפש וכן בכל תאות היתר שמטמטם הלב כו' עכ"ז נמצא בהם תמיד בחי' זאת דהתעוררות תשובה מעומקא דלבא בכל לב ונפש לשוב מן החטא לגמרי ולהיות מרי נפש ולצעוק אל ה' בתשובה בכל לב לשוב אל ה' לעבודתו האמיתית כמו בעי"ת שאפילו קל שבקלים חוזר בתשובה ובוכה על נפשו שנתרחק בעונותיו וכה"ג בשאר ימות השנה הרבה מתעוררים לפרקים לבלתי ידח כו' וזהו פלא גדול לכאורה שזהו כמו היפך הטבע ממש. אך הנה באמת אין התעוררות זאת מצד עצמם אלא מלמעלה נמשך עליהם רוח התעוררות זו כמ"ש עד יערה עלינו רוח ממרום והוא ענין בת קול שמכרזת בכל יום לעורר לנשמות שנטמאו באיסור או בהיתר לומר שובו בנים שובבים כו' ומזה הכרוז הרבה מתעוררים בכל יום ויום ממש כידוע והיינו כמ"ש השיבנו ה' אליך שתשובה זאת מאת ה' היא שהוא המשיב לכנ"י בתשובה בהתעוררות זאת שמעוררים בכל יום כו' ונמצא שגם בחי' אתדל"ת דתשובה אינה מצד עצמם אלא מלמעלה בא כח ועוז המעורר אותם (וכמשארז"ל הבא לטהר מסייעין אותו כו') וכך הוא ג"כ בכל בחי' העלאת מ"נ דבי"ע במלאכים וכל צבא השמים עד רום המעלות כנ"ל הכל מאת ה' הוא שבא כח המעוררם בהתעוררות זאת ונותן בהן כח זה הביטול במציאות ואם לאו לא היה בהן בחי' ביטול זה כלל מאחר שהן בחי' יש נפרד כו' וראיה לזה ממה שמצינו בזוהר שבכל חצות לילה יש כרוז שמכריז לעורר הנשמות כו' והוא ענין הנותן לשכוי בינה בטש בגדפוהי דתרנגולא כו' ואו' הקיצו ורננו שוכני עפר כו' סתימין עיינין אטימין אודנין כו' ע"ש וכך הוא עד רום המעלות גם בנשמות שבג"ע העליון ובכלל הנה כללות בחי' העלאת מ"נ דמלכות מצד הנבראים ע"ז נאמר תנו עוז לאלקים שיוכל להעלות מ"נ שנק' כח ועוז המעלה מ"נ ואז נא' אלקים אל דמי לך קארי תדיר כו' וד"ל. וכמ"כ יובן שכמו שכח אתדל"ת באה מלמעלה דוקא כנ"ל כך כח של אתדל"ע

קלה, ב

שיהיה מתעורר מאתדל"ת אע"פ שאין ערוך ביניהם כלל וכלל ג"כ בא מלמעלה מעלה מן המשפיע שמשם נמשך לו רצון וכח להיות מתעורר ומתפעל מאתדל"ת הנק' בחי' מ"ד עד שיבא לכלל יחוד פב"פ שזהו מ"ש יאר ה' פניו אליך כו' ונמצא שבין במשפיע ובין במקבל מה שהמשפיע בא לכלל החזרת פנים אל המקבל להתייחד במקבל בבחי' הפנימית שבו וכן מה שהמקבל יוכל להעלות מ"נ מבחי' פנימיות שבו וחוזר פנים שלו אל המשפיע אע"פ שהיה המשפיע והמקבל תחלה מרחוק מאד בבחי' אב"א כו' הנה כל זה אינו בא מצד עצמות כח המשפיע והמקבל אלא דוקא מלמעלה נמשך כח החזרת פב"פ דמשפיע ומקבל לעוררם בבחי' אתדל"ת ואתדל"ע בחי' מ"נ ומ"ד והיינו פי' עוזר ומושיע כו' שעוזר למשפיע ומקבל לבא לבחי' יחוד פב"פ כו' וד"ל.

(וזהו ע"פ מאמר קו המדה שבכת' באיזה אופן ובאיזה זמן ובאיז' מדה ושיעור כמה יהי' העלא' מ"נ וכמה יהיה המשכת מ"ד כמו אלה מועדי הוי' בג' רגלים דוקא אז זמן יחוד פב"פ דכתיב יראה כל זכורך את פני הויה כו' וכה"ג וד"ל). והנה שרש ההמשכה של הכח הזה למשפיע ומקבל הוא נמשך מבחי' הפנימי' של הכתר דוקא שנקרא כת"ר שבכת"ר והוא בחי' רעוא דכ"ר הנ"ל מקור כל הרצונות שמשם נמשך בחי' רצון למשפיע שירצה להתעורר ולהתפעל באתעדל"ע להיות מאיר פניו אל המקבל כמו יאר ה' פניו וכה"ג ואם לא הארת רעוא דכל רעוין בז"א לעורר לו רצון בהתעוררות זו לא היה מתעורר כלל מצד העלאת מ"נ דכנ"י מאחר שאין ערוך כלל ביניהם כנ"ל וגם מה שיכולים כנ"י להתעורר באתדל"ת להחזיר פניהם אל ה' בתשובה שלימה אע"פ שהיו עומדים בבחי' עורף ואחוריים תחלה כו' גם זה נמשך להם כח ועוז מבחי' רעוא דכל רעוין הנ"ל שממשיך להם רצון שלו להיות להם התעוררות זאת ולכך נאמר עד יערה עלינו רוח ממרום דוק' כמו יעקב משמש במרום כו' (ומ"ש בת קול מכרזת בחי' מל' משום שיש כח המעלה מ"נ גם מכל משפיע אל המקבל מצד רוחא דשביק בגוה כו' וכן מז"א למל' כו' אך ע"ז

קלה, ג

נאמר אם יגאלך טוב כו' וא"ל וגאלתיך אנכי מבחי' הכתר שבכתר מי שאנכי כו') וזהו השיבנו ה' אליך מצד הארת רעוא דכ"ר שנשוב בהתעוררות זו אליך ואז ונשובה בבחי' פנים ממילא כי תאיר ג"כ פני הויה אלינו להתייחד פב"פ כו' וא"כ פי' השיבנו היינו שלא להיות בבחי' אחוריים והפנים בעניני עוה"ז אלא השיבנו לבחי' פנים שיהי' בהתעוררות אמיתי' כנ"ל ואז ונשובה להיות בבחי' פב"פ כי יאר הויה פניו אלינו ממילא גם הוא ע"י הארת רצון דרעוא דכל רעוין וז"ש ואני תפלתי לך שהוא יחוד דזו"ן פב"פ דוקא בעת רצון העליון לזה היחוד מרעוא דכ"ר כו' וכמ"ש בזהר ע"פ ואל יבא בכל עת כו'. וכמו אלה מועדי הויה בג' רגלים ושבת או בשחרית דכל יום כו' וז"ש ששים ושמחים לעשות רצון קונם בחי' רצון דרעוא דכ"ר והוא חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם זמן יחודם כמו בקירוב השמש והירח בזמן ידוע כו' וכמ"ש במ"א. אך מה שיש כח גדול כזה בבחי' הכתר להחזיר למשפיע ולמקבל פב"פ גם הוא מקבל מלמעלה הימנו דוקא והוא מבעל הרצון שהוא בחי' העצמות דא"ס ממש וכידוע שבכל יחוד יש הארה וכח ליחודם מעצמות אא"ס כו' והוא ע"י שבחי' הכתר הנ"ל הוא בחינת ממוצע בין עצמות המאציל לנאצלים וזהו ע"י תשובה ומעשים טובים כנ"ל שנקרא עושין רצונו של מקום כו' ועל ידי תורה ההמשכה באה מן ההעלם לגילוי כמו שהוא בלא דבר מפסיק וע"כ הוא הגורם יותר בחי' החזרת פנים בפנים כנ"ל וזהו עיקר ענין כריתת ברית שעל ידו יומשך רצון מרעוא דכל רעוין תמיד להיות חזרת פנים בפנים בקודשא ב"ה וכנסת ישראל כו' (וזהו שאמר מניחין חיי עולם שהוא מקור לחזר' יחוד דפב"פ שבתפלה שנקרא חיי שעה כו') ונמצא שע"י ג' דברים הללו תורה ותשובה ומע"ט נמשך רצון מרעוא דכ"ר להיות החזרת פב"פ בכל משפיע ומקבל עד רום מעלות כו' וד"ל:

(נא) ואחר כל הנ"ל יובן היטב תירוץ של הה"מ ז"ל על קושיא הידועה הנ"ל במה דרמו קראי אהדדי כתיב ואספת דגניך וכתיב ועמדו זרים כו' ומשני

קלה, ד

כשישראל אין עושין כו' ואספת כו' דהא נא' בכל נפשכם והתירוץ הוא דפ' ראשונה נאמר ובכל מאדך ובפ' שניה לא נזכר בכל מאדך ע"כ אין עושין רצונו ש"מ וזה פלא לכאורה דבשביל זה יקראו אין עושין רש"מ אע"פ שיש להן מס"נ גמור דבכל נפשכם כנ"ל. אך הנה עפ"י כל הנ"ל יובן תירוץ זה היטב בהיות מבואר למעלה דבחי' רעוא דכל רעוין נק' רצונו ש"מ שבכללות להיות לו רצון לרצון של מקום דסובב כו' ופי' עושין רצונו זה היינו לעשות לבחי' רצון הכללי שנק' רעוא דכל רעוין שיהיה נמשך מעצמות בעל הרצון אשר אח"כ יוכל גם הוא להמשיך רצון במקום דסובב כו'. והנה מבואר למעלה ג"כ דסיבת כל החזרת פב"פ א"א שיבא מצד עצמו ולא מצד אוי"ר דבכל לבבך ובכל נפשך כו' מאחר שאין ערוך ביניהם כלל כו' אלא דוקא ע"י ג' דברים הללו תורה ותשובה ומע"ט כו' לפי שע"י מע"ט שעושין רצונו ש"מ נמשך מבעל הרצון לרעוא דכ"ר להמשיך רצון בחזרה דפב"פ כנ"ל שבכח רעוא דכ"ר דוקא להחזיר פב"פ במשפיע ומקבל וכן ע"י תשובה שגורמת אהבת בכל מאדך דצדיקים גמורים בק"ש כנ"ל באריכות. ופי' מאד הוא בלי גבול שבעצם הרצון דרעוא כו' משא"כ בכל נפשך שאינו רק האר' מצומצמ' ממקור הרצון דרעוא דכ"ר כו' כנ"ל באורך ומכ"ש ע"י מצות ת"ת והיו הדברים כו' ודברת בם שהן ההלכות שנגלה עצמות הרצון דרעוא כו' כמו שהוא בעצמו' בעל הרצון ממש כנ"ל באריכו' בפי' אביטה אורחותיך וכן מי שתורתו אומנתו כרשב"י שזהו מבחי' משה כו' כנ"ל. ומעתה יתורץ היטב דגם שנאמר בכל נפשכם בפ' שניה לא נקרא עושין רש"מ אלא אין עושין רצונו שלא נמשך מבחי' עצמות בעל הרצון לרעוא דכ"ר שנקרא רש"מ בכלל וע"כ אז נאמר ואספת כו' שהוא בחי' הבירורים לעבוד בעצמו בבחי' העלאת מ"נ לעורר המשכת מ"ד רק לפי אופן עבודתם לבד כנ"ל בענין בכל נפשך כו' וז"ש ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם (ובפ' הא' א' ואהבת את כו' בכל נפשך אהבה לבד שזהו כמ"ש ריב"ק שבפ' הא' מקבל עליו עול מ"ש ובפרשה

קלו, א

שניה עול מצות שנק' עבודה כו') אבל כשעושין רש"מ לעורר לעצמות רעוא דכל רעוין לעשות יחוד דפב"פ כנ"ל ע"י ג' דברים דתורה ותשובה ומע"ט אז נאמר ועמדו זרים כו' שהרי אמרו הרבה עשו כרשב"י כו' שא' אפשר אדם חורש כו' אלא בזמן שישראל עושין רש"מ מלאכתן נעשית ע"י אחרים כמ"ש ועמדו זרים כו' והיינו מי שתורתו אומנתו כנ"ל והיינו מטעם הנ"ל בשרש בחי' התורה שמתקשרת בעצמות אא"ס ממש להביא מבחי' העלם עצמותו כמו שהוא לגילוי ולכך נקרא דרך ואורח כנ"ל באריכות וכן ע"י מע"ט שנקרא עושין רצונו כו' ודוק' ע"י אהבת בכל מאדך שבפ' הא' להיותה בבחי' בלי גבול וזהו ע"י קבלת עול שבמצות דוקא ולא מצד המצות עצמן כנ"ל באריכות אשר אין זה בבחי' אהבה דבכל נפשך כו' וכן ע"י תשובה דבע"ת דמשכי ליה לקב"ה בחילא יתיר שגורמים אהבת בכל מאדך דצדיקים גמורי' כנ"ל באריכות וא"כ מפני שלא נזכר בכל מאדכם בפ' שניה נקרא אין עושין רש"מ ואז ואספת כו' ובפ' הא' שנא' בכל מאודך ונקרא תורתו אומנתו כו' שמלאכתן נעשית ע"י אחרים להיותו למעלה מבחי' הבירורים כו' וד"ל:

(נב) וגם הנה אחר כל הנ"ל יובן בתוס' ביאור ענין ירידת הנשמה בעוה"ז שירידה זאת לצורך עליי' היא כנ"ל בהיות מבואר למעלה בשרש ישראל שעלה במחשבה עילאה סתימאה שהוא בחי' ח"ע הפשוטה שבעצמות המאציל שלמעלה מבחי' אותיות כו' אבל אין זה ערך לגבי הרצון הפשוט שנקרא רעוא דכ"ר שלמעלה גם מן ח"ע הפשוטה כי בכל מקום עד רום המעלות בחי' הכתר למעלה נבדל בערך מבחי' החכמה כו' (כמ"ש והבדילה הפרכת בין קדש דח"ע לקה"ק דכתר כו' וע"י תשובה ומע"ט בעוה"ז תתעלה נפש ישראל זה למעלה משרשו בח"ע והוא שנכלל ועולה מבחי' רעוא דכ"ר וזהו ירידה בעוה"ז לצורך עליי') ולפי' הב' הנ"ל במחשבה שהוא הרצון הפשוט דרעוא דכ"ר עליה זו למעלה גם מרעוא דכ"ר והוא בבעל הרצון עצמו כנ"ל וזהו התורה שלמעלה מתשובה ומע"ט כנ"ל

קלו, ב

דישראל ותורה שרש א' להן בעצמו' בעל הרצון הקדום (ואמר במדרש ז' דברים קדמו לעולם תורה ותשובה כו' מחשבתן של ישראל קדמה לכולן כמו כן א' במי נמלך ברצון הפשוט בנשמותיהן כו' וכן בזהר א' זכאין ישראל דקב"ה אתרעי בהון כו' וכנ"ל בענין אורייתא קדישא וישראל קדישין כו' ע"כ א' ג' קשרין הן ישראל מתקשרין באורייתא כו' וזהו בשביל ישראל שנקראו ראשית ובתורה נאמר ה' קנני ראשית דרכו ברצון הפשוט כו' וד"ל) וזהו ענין ד' הבדלות המבדיל בין קודש לחול היינו מ"ש והבדילה הפרכת בחי' צמצום דמק"פ שמבעל הרצון להיות רצונו ש"מ שהוא בחי' רעוא דכ"ר בכלל ואחר כך ג' הבדלות א' בין אור לחושך שזהו בחי' אור דתורה כו' והב' בין ישראל לעמי' שזהו שרש ישראל לי ראש שנקרא ראשית כמו התורה ואח"כ הבדלה ג' בין יום הז' כו' וג' אלה שרש אחד להם כנ"ל דתורה וישראל ושבת שרש א' להם וזהו הבוח' בתור' הבוחר בעמו ישראל כו' וכמ"ש במ"א וד"ל:

(נג) וזהו והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. דהנה פי' משפטים תרגום משפט הלכתא וקאי בהלכות שבתורה שבע"פ שנקרא הלכתא כידוע ופי' תשמעון לשון אסיפה וקבוץ כמו וישמע שאול כו' דהיינו לקבץ ולאסוף כל בחי' פיזור ההלכות שבתורה שנתפזרו בזמן הגלות שהתורה חוגרת שק כו' והענין הוא דכיון שאמר ג' קשרין ישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקב"ה א"כ כאשר ישראל בגלות בע' שרים וישראל מתקשרין באורייתא גם התורה היא בגלות כו' ואוריית' מתקשרא בקב"ה ע"כ אמרו גלו לאדום שכינ' עמהם שהשכינה בגלות ג"כ עם ישראל ותורה דאורייתא וקב"ה כולא חד כו' וביאור הדברי' הנה ענין גלות של ישראל באוה"ע הוא כמו בכל פרט בניצוץ האלקי הנקרא ישראל שנתפזרו כל פרטי חלקיה בפיזור רצונות הזרות והנכריות של נפש הבהמית שמלובשת בה ונעשי' לה בחי' לבושים צואים ביותר כידוע וצריך תחלה להיו' בחי' קיבוץ ואסיפה מכל פיזור רצונות הזרות שהנפש הבהמית קשורה בהן ע"י תשובה

קלו, ג

מעומקא דלבא שעי"ז נתקבצו כל חלקי נצוצות דנפש האלקי ועולין מעולם הפירוד לעולם היחוד והוא הנקרא קיבוץ גליות בכל ניצוץ בפרט וז"ש אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך נדחך ל' יחיד כו' וכמ"ש במ"א וכך הוא ענין קיבוץ גליות בכללות נ"י שכל מה שנתפזרו כל ניצוצות הקדושים שבכנ"י בבחי' גלות בע' שרים בהסתר הלבושים צואים שמשועבדים בהם כו' יתקבצו ויעלו ליכלל באחד כו' וזה שאמר נדחי ישראל יכנס וכן אנו אומרי' מקבץ נדחי עמו ישראל וכמארז"ל אם עושין תשובה נגאלין שבלתי תשובה שהוא הקיבוץ והאסיפה של הניצוצות הרי הן מפוזרים בע' שרים כו' בעולם הפירוד והוא עצמו סיבת הגאולה שנקרא קיבוץ גליות כו' וכך יובן בגלות השכינה דגלו לאדום שכינה עמהם וכך בכל פרט הפיזור של ישראל בע' שרים הרי בחי' פיזור דנדחי ישראל תחת ממשלת ע' שרים הוא עצמו ענין פיזור גלות השכינה (כמ"ש מלך אלקים על גוים) כמ"ש עת אשר שלט האדם באדם לרע לו כדי שיוברר ממנו הטוב כו' כי כל גלות הוא בחי' בירור כידוע ובחי' הקיבוץ גליות שבגלות השכינה ג"כ עד קיבוץ גליות של ישראל כמ"ש מי זאת עולה מן המדבר מדבר העמים כו' וכמ"כ בחינת גלות של התורה מאחר דאורייתא מתקשרא בקב"ה וישראל באורייתא דג' קשרין הללו כולא חד וענין גלות התורה היינו ג"כ ענין פיזור ופירוד ההלכות עד שא"א למצוא הל' ברורה כלל כי מפני הפיזור לא יוכלו לברר דבר ההלכה כמו שמצינו בכל הפילפולים שבגמ' שמקשה ורמינהו מפני שאותה ההלכה נתפזרה במקומות הרבה ויש לה סתירות וקושיות מזו על זו בדין והלכה א' והתירוצים לברר אותה הוא בא ג"כ ממה שמוצא דוגמתה במקומות מפוזרים כמו כל ת"ש שבגמר' שדין זה תוציא מדין כמוהו הנמצא במקו' אחר וכה"ג כל ענין הפילפול שבגמרא וזהו רק מפני בחי' פיזור ההלכה עד שא"א לעמוד על בירורה עד שמתרץ הכל דהיינו שמעמיד כל א' על מקומו וכמו שמתרץ ל"ק כאן כו' (וכמ"ש במ"א שזה כמו סילסול בשערו' שמפריד הדיבוק והבילבול

קלו, ד

כו' כך פיזור ההלכו' נקרא בילבול שאין א' על מקומו שזהו עיקר ענין הגלות כמו סנחרב שבלבל כל האומות להושיב אומה זו במקו' זולתה שזהו עיקר הגלות כאשר גולה ממקומו כידוע וד"ל) וא"כ יובן שתורה היא ג"כ בגלות שאין כל דין והלכה נמצאת ברורה במקומה אלא בבחי' פיזור ובילבול גדול וקיבוץ הגלות של ההלכות הוא בחי' בירור ההלכות להעמיד כל א' על מקומה ולא יהיה לה סתירה ממקום אחר כלל כו' וד"ל (וכמו שא' במחשכי' הושיבני זה תלמוד בבלי כו') ודוקא תורה שבע"פ מל' קרינן לה בה עיקר הגלות וצריך בירור יותר בזמן הגלות כידוע דשכינה הוא בחי' המלכות וגלות השכינה וישראל ותורה שבע"פ הכל שרש א' כו' וד"ל. וזהו והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה. פי' בזמן עקבות משיחא שהוא סוף כל הבירורים דרפ"ח כו' כאשר יבורר הכל מראש עד סוף הכל בבחינת העקביים ג"כ כנ"ל אז תשמעון את המשפטים כו' שיהיה אז בחי' קיבוץ ואסיפה לפיזור ובילבול ההלכות דתושבע"פ שנקרא משפטי' כנ"ל דתרגום משפט הלכתא וז"ש תשמעון את המשפטים כו' כמו וישמע שאול כו' שיתקבצו קיבוץ גלות התורה לידע הלכה ברורה במקומה בלי פיזור ובלבול ממקומות הרבה (וכמו שאמרו שקודם החורבן הרבה היו יודעין הלכות ברורות בלי פילפול כלל ונקרא אשכולות איש שהכל בו עד ב"ש וב"ה שרבו תלמידי' שלא שמשו כל צרכן הוצרכו לפילפול עד בימי אביי ורבא שנתרב' הפילפול ביותר ואע"ג דלכאורה אמר בכ"ד קושיות וכ"ד פרוקי רווחי שמעתת' ביותר אך עד שמברר גודל הבלבול שבפיזו' ההלכו' אין ההלכה ברור' כלל והראשונים היו יודעים סוף דבר ההלכה הבא לידי בירור ע"י הפילפול הרב מפני שהיו יודעים כל הלכה כמו שהיא בשרש מקומה וע"כ לא היה להם קושיות ובילבולי' בלימודם כלל וכמ"ש במ"א שהפילפול זה ענין הוצאת מים מן הסלע ע"י ההכאה שזה היה חטא משה ואהרן שלא אמרו אל הסלע להקדישני כו' וד"ל) וז"ש ערוכה בכל ושמורה פי' ערוכה בכל שתהיה ההלכה ברורה וערוכה בכל בלי יצא

קלז, א

ממנה בחי' פיזור ובלבול להיות קושי' וסתירה שהיא מסטר' דקליפה וז"ש ושמורה בפ"ה בלי גימגום ואז נק' שמורה מיניקות החיצונים כו' משא"כ אם אינה ברורה וערוכה אינה שמורה מן החיצונים שזהו ענין גלות התורה כמו גלות השכינה וישראל כו' וד"ל. והיינו שאמר והיה עקב תשמעון כו' ושמרתם שבקיבוץ גלות התורה אז ושמרתם מיניקות החיצונים כמ"ש ערוכה בכל ושמורה וד"ל:

(נה) והנה אמר כאן ג' דברים תשמעון ושמרתם ועשיתם שמיעה ושמירה ועשיה שהן ג' מדריגות דמחשבה דו"מ כנ"ל. והנה כל ג' מדריגות הללו דשמיעה ושמירה ועשי' הכל אמו' על מצות ת"ת בחי' שמיעה הוא בחי' הבנה בעיון שבמוח הבינה (כנ"ל בענין שמע ישראל כו' השמע לאזניך כנ' באריכות) לעיין ולעמוד על הדבר היטב איך הוא ומה הוא עד שיברר הדבר הלכה מכל סיג וקושיא לבא אל אמיתת הדין וההלכה הברורה וזהו מצות הגיון שבתורה כמ"ש והגית בו כו' בחי' עיון שהוא פנימיות בינה שמברר ההלכה בתכלית הבירור עד שתהא ההלכה פסוקה בלי שינוי לנטות ימין ושמאל כי אין להשיב עליה לסותרה באיזה קושי' כלל וכלל ונמצא שבבירור הלכה דוקא אז בא עיקר גילוי רצון העליון שבעצמות המתגלה בהלכה שנקרא אורח ודרך כנ"ל באריכות אבל כל זמן שלא באה לידי בחי' בירור לתכלית האמת שבה עדיין לא נודע ונגלה כלל בחי' רצון העליון שבה אם כך או להיפך מפני שיוכל להשתנות מטמא לטהור ומפסול לכשר עדיין וכה"ג מאחר שלא נברר עדיין לתכלית אמיתתה רק כאשר נשלם תכלית בירורה אם כשר או פסול בכל פרט ופרט כל דבר על בורי' היטב אז נגלה בזה אמיתת רצון העליון כמו שהוא למעלה ממש לאמיתתו בלתי שינוי ותמורה מרצון לרצון הפכי כו' וא"כ הרי בבחי' העיון שמברר ממשיך גילוי רצון הפשוט בהלכה פסוקה זו והרי זה כאילו עשה רצון מחדש לרצון העליון הפשוט שבדין

קלז, ב

והלכה זו (וכנ"ל דשרש התורה בבעל הרצון לגלות עצמות הרצון שבו כו') מאחר שהדבר תלוי באופן הבירור שלו בעיון דבינה אם כשר או פסול הרי כפי אופן שבירר כך יומשך בחי' הרצון העליון הפשוט בדין זה אם כשר או פסול ונק' עושין רצונו הפשוט שבמצות כו' (שלמעלה מעושין רצונו ש"מ שע"י המצות כנ"ל וד"ל) ולכך תלמוד גדול שמביא לידי מעשה פי' שמביא וממשיך להיות בחי' רצון העליון הפשוט במעשה דין והלכה זו דוקא כפי אופן שבירר ע"י הפלפו' שבתלמוד דוקא (ולכך אמר תלמוד דוקא ולא סתם תורה כו' וד"ל). וזהו שאמר תשמעון בחי' שמיעה דבינה הנק' עיון והוא ג"כ ענין אסיפ' וקיבוץ שהוא בחי' הבירור של גלות התורה מבחי' הפיזור והבילבול שלה שבא' בהעלמות רבות מפני הקושיות עד שאין הלכה ברורה כנ"ל וע"י העיון היטב מתקבצין כל הדינין וההלכות להיות כל אחד על מקומה דוקא כנ"ל באריכות וד"ל. וזהו מדריגה הא' בחי' מחשבה שהוא העיון וההגיון דמחשבה דבינה כנ' ומדריגה הב' היא בחי' שמירה שהוא בבחי' הדיבור בפה דוקא כמ"ש ערוכה בכל ושמורה שמירה זו בפה דוקא כו' כי מתניתין מלכתא כמלך שגוזר ואומר בפה ואז כן יקום אבל כל זמן שלא הביא מחשבתו בדיבור אינ' כלום כך תורה שבע"פ מל' קרינן לה שבפה אז נתקיים דבר מלך לבא לידי מעשה להיות הכשר כשר והפסול פסול וטמא טמא יקרא ולא טהור כו' וזהו עיקר פסק ההלכה כשבאה בדיבור בפה וזהו עיקר קיבוץ גליות ההלכות שלא להתבלבל עוד מטמא לטהור ומפסול לכשר באמרו בדיבור דוקא זה כשר וזה פסול אבל בעיון שבמוח גם שכבר נברר להיות זה כשר כו' עדיין אין זה פסק גמור למעשה אלא כשבא בדיבור דוקא שאז בא לידי מעשה כמלך שגוזר או' שכך יקיימו בפ"מ שיהיה אז הקיבוץ לכל א' על מקומו הכשר במקומו והפסול במקומו כו' בבחי' המעשה בפ"מ דוקא וה"ז כמשל המלך שגוזר לקבץ הנדחים שלא במקומן להעמיד לכל א' על מקומו ולא

קלז, ג

יגלה בגלות עוד שהעיקר הוא בקיום הדבר בפועל ממש להעמיד לכל א' בפועל ממש כו' והקיום בפועל ממש אינו אלא כשבא דבר מלך בפה לגזור אומר לעשות כך וכך כו' דהיינו זה יתעלה כפי מקומו למעלה וזה טמא יקרא וירד למטה ולא יעלה למעלה בעולם היחוד וזה טהור ויתעלה לעולם היחוד כו' וכמ"ש במקום אחר וד"ל. ונמצא ג' מדריגות הללו דשמיעה ושמירה ועשי' א' הוא רק שיורד בהשתלשלות דמחשבה דו"מ אבל עיקר שלימות הענין הוא בדו"מ ששם ודאי נפסק הדבר ונבדל בין טמא לטהור לגמרי ע"כ עיקר השמירה מן החיצונים הוא בדיבור בפה כנ"ל בפי' ערוכה בכל ושמורה כו' ויותר מזה הוא בסוף מעשה בפ"מ להבדיל בין טו"ר טמא וטהור כו' שבסוף מעשה דוקא נעוץ תחלת המחשבה שהוא תחלת הרצון הפשוט שבדין והלכה זו כידוע וד"ל וכשאדם לומד איזה דין במחשב' ודיבור שזהו עיון וגרסא בפה יש כאן שמיעה ושמירה ובחי' עשי' היינו מה שכל פיזור חלקי ניצוצות נפשו האלקי' מתקבצים בפ"מ מכל מקומות שנדחו שם בעניני עוה"ז ע"י שמקשרם ומאספם בדבר ה' זו הלכה שאו' בשעה זו וזה שאמר רב ששת חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי כו' שאז נקר' תורתו אומנתו שכשמברר רפ"ח כו' בפועל ממש אז ניתנה לו במתנה כו' וד"ל:

(נו) וזהו ושמר לך ה' אלקיך את הברית ואת החס' אשר נשבע לאבותיך כו'. דהנה לכאורה אין הפשוט מובן במ"ש והיה עקב תשמעון כו' בעבור זה ושמר לך את הברית וכו' דמה שייכות יש לזה עם זה כו' אך הנה מבואר למעלה דלנגד ג' מדריגות דשמיעה ושמירה ועשי' שהן מחשבה דיבור ומעשה כנ' אמר שבעבור זה יומשך מלמעל' למטה ג"כ ג' מדריגות כאלה בבחי' מחשבה דיבור ומעשה שנק' שמיעה ושמירה ועשיה והוא מ"ש ג"כ ג' מדריגות ברית וחסד ושבועה כו' וזהו את הברית ואת החסד

קלז, ד

אשר נשבע כו'. אך יש להבין איך מבחי' ג' מדריגות דמחשבה דו"מ הנ"ל שמלמטה למעלה יומשך ג"כ מלמעלה למטה ג' מדריגו' דברית וחסד ושבועה כו' וגם יש להבין מ"ש ושמר לך שמירה זו מה היא כו' והנה תחלה יש להבין בענין ג' מדריגות הללו דברית וחסד ושבועה כו' מהו ההפרש בין זה לזה. בהיות מבואר למעלה בענין כריתת ברית שעושין שני אוהבין נאמנים באהבתם עד מיצוי הנפש כדי שע"י מעשה כריתת ברית לא יבוטל אהבתם לעולם גם אם יתרחק מאד וישכחו זא"ז או יביאו דברי נרגן ביניהם או יעשה א' רעה לרעהו או יעשה א' דבר רע שראוי לשנאה וריחוק כו' עכ"ז רק הכריתת ברית לא יניח לעזוב את האהב' כו' דלכאורה זהו דבר פלא ביותר דמה מועיל המעשה גשמי שעושין בכריתת ברית זו כמו לעבור יחד בין ב' גזרים וכה"ג דממ"נ אם האהבה עזה עד מיצוי הנפש ממש כו' ממילא לא תבטל ולא תעזב מפני שום דבר בעולם לא מצד הריחוק ולא מצד דברי נרגן או מעשה רע וכה"ג ולמה צריך למעשה דכריתת ברית כלל ואם אין האהבה בתוקפה כ"כ עד שיוכל להיות בה שינוי ותמורה להתהפך לשנאה מצד איזהו דבר מה המפריד ומרחק כו' א"כ מה מועיל המעשה גשמי דכריתת ברית כו'. אך הנה האמת הוא דגם אם האהבה עזה ותקיפ' עד מיצוי הנפש שלא תבטל משום דבר מפריד כו' מ"מ אין זה רק בשעת תקפה דוקא שאז לא יתבטל לגמרי מכל וכל כמו מאהבה לשנאה וכה"ג אבל יוכל להיות שדבר המפריד יעשה סיבה להקטנת אור האהב' למעט אור תקפה מעט מעט ולהחליש כחה מאד עד שתתעלם בהעלם כל עיקר כחה ולא ישאר ממנה רק תכלית מעוטה בבחי' רשימו בעלמא שזהו תכלית הקטנות ואז כשהיא בבחי' אהבה זוטא בתכלית הקטנות יוכל לבא עוד גם לידי פירוד והתחלקות ע"י סיבת דבר הגורע אורה עד שמכבה אורה לגמרי עד שתהפך מאהבה לשנאה וכה"ג כמו ע"ד דוגמא ב' בנ"א אוהבים נאמנים בנפשם כאהבת דוד ויונתן

קלח, א

שבודאי בשעת תוקף אהבתם בקרבתם זע"ז לא יועיל שום דבר בעולם להפריד בין הדבקים אך כאשר מתרחק איש מרעהו זמן רב כמו כ' או ל' שנה וכה"ג עד ששכח איש על רעהו לגמרי ולא נשאר כלל באור האהבה שום תוקף וכח אלא רק רשימו בעלמא וגם זה בהעלם גדול וכל עיקר תוקף האהבה נסתלק ונשאר בבחי' מקיף בהעל' מאוד מאד עד אשר גם כשיזכרו אותו על אודות האהבה לא תתעורר כלל בלבו כי נשכחה לגמרי מכל וכל מלהיות בבחי' גילוי רק בהעלם בבחי' מקיף לבד ואז ודאי יוכל להיות פירוד בין הדבקים ע"י דברי נרגן או סיבה אחרת להתהפך מאהבה לשנאה כו' לפי שמשך הזמן הזה עשה מיעוט והקטנה מאד כו' וכך הוא בסיבת דברי נרגן שמחלישים כח ותוקף האהבה מעט מעט עד שתשאר בבחי' הקטנות ביותר עד שבעשות לו רעה ממש יהפך לשונא וכן מסיבת מיאוס מעשיו הרעים מחלישים כח האהבה עד שנמאס בעיניו לגמרי לשנוא אותו כו' כמו אב לבן כשהרע מעשיו מאד שנהפך לשונא ולאכזר כו' וד"ל. אך לזה מועיל ענין הכריתת ברית שע"י כריתת הברית גם אם נשכחה האהבה לגמרי תתעורר מחדש ממש כשיזכור על הכריתת ברית דוקא. והטעם הוא לפי שבחי' כריתת ברית גם כשעושה מעשה לבד בגשמיות אבל שרש זה המעשה מורה על בחי' ההתקשרות עצמיות דוקא דהיינו שכל עצמות הנפש מתקשרת בעצמו' הנפש זולתו כמו ונפשו קשורה בנפשו הרי הקשר הזה מורה חיבור וקשר עצמי שהוא התאחדות עצם ב' הנפשות כאילו הן נפש א' ממש ואין קשר הזה בבחי' פרט מכחות הנפש כמו הרצון או השכל כו' שיש כאן ב' דברים א' שהמקושר ברצון לעשות רצון זולתו הרי הן ב' רצונות נבדלים במהותן רק שמתקשרין יחד והב' שאין התקשרות זו רק ברצון לבד ולא בשאר דבר זולתו ומכ"ש שאין התקשרות זו נוגע לדבר מה הנוגע בעצמו' הנפש שיוכל להיות שא"א לו לעמוד בו כלל אבל ההתקשרות של עצמות הנפש

קלח, ב

ממש הרי ב' הנפשות אינן נבדלים אלא נעשין כנפש א' ממש להיות שבחי' העצמות של הנפשות מתקשרים והיו לנפש א' ממש ונק' התקשרות זו בבחי' יחידה שבנפש וכמו ע"כ יעזב איש כו' ודבק באשתו והיו לבשר א' וכן ותדבק נפשו בדינה כו' וכה"ג אהבת דוד ויהונתן שא' נפלאה אהבתך כו' וד"ל. ולהיות כן גם כאשר נשכח ונתמעט האהבה לגמרי ע"י הריחוק במשך הזמן הרב כנ"ל או ע"י סיבת הפירודים הנ"ל מכל מקום בחי' ההתקשרות העצמות הזאת שנקשר ב' הנפשות כנפש א' בבחי' יחידה שבהם יש בכחה להחזיר אור תוקף האהבה להיות בגילוי גמור כמקדם בכל האופנים שלא יועיל פירוד בין הדביקים כלל דהיינו שעושה בחי' התחדשות ההתעוררות אהבה שתתחדש להיות כמו קודם שנפרדו שהיה אהבתם עזה עד מיצוי הנפש ומזה יש הוראה גמורה שלא נסתלק תוקף האהבה העזה לגמרי אלא נשאר בבחי' מקיף בהעלם עכ"פ כו' והגם שכאשר יזכרו אותו על אודות האהבה העזה לא תתעורר כלל בלבו כי נשכחה לגמרי מכל וכל כנ"ל מ"מ ע"י מעשה כריתת ברית דוקא כשעשו מעשה לזכרון אהבה והתקשרות עצמיות הנפשות הנ"ל אז כאשר יזכירהו על מעשה כריתת ברית הזאת דוקא אז יש בכחה לעשות מחדש התעוררות האהבה העזה כמקדם בגילוי גמור שלא תתבטל לעולם מן הלב והיינו מפני שביכולת המקיף להחזיר אור הפנימי מחדש כו' ודוקא מקיף דיחידה מפני שבחי' יחידה היא עיקר והמקור הכללי שכל הכחות כלולים בה וא"כ גם שנתמעט הארת האהבה בבחי' הקטנות מאד תוכל להחזיר האור להיות בבחי' הגדלות (כי כל ט"ס חב"ד כו' גדלות וקטנות כלולי' רק בחצי התחתון שביחידה וכריתת ברית היינו כתר שבכתר ולזה בכח פנימיות הכתר דוקא להחזיר פנים בפנים ביחוד דמוחין דגדלות כו' כנ"ל והוא בחי' התקשרות העצמות של הרצון ולא התקשרות הרצון לבד כו' וז"ש לעברך בברית ה' אלקיך שהוא בחי' התחלקות הכתר לחצאין כמ"ש

קלח, ג

במ"א וד"ל) ונמצא שאע"פ שעיקר ענין כריתת ברית הוא רק זכרון האהבה מ"מ כשיזכירוהו בלא כריתת ברית אינו מועיל כלל אע"פ שהיה ביניהם בחי' התקשרות עצמיות אבל נשאר בבחי' מקיף לבד כו' אך כשעשו מעשה דכריתת ברית מועיל הזכרון של האהבה לחדש אותה כמבראשונה כו' מפני שע"י המעשה הזאת יוכל לבא בחי' המקיף של ההתקשרות העצמיות למטה להועיל לכח הזכרון לעורר את תוקף האהבה מחדש בכל תקפה וגבורתה הקדום וא"כ הרי מובן שיש יתרון למעשה הגשמיות דכריתת ברית מגופה של עצם ההתקשרות אע"פ שהוא כמו שעושין אות וסימן לזכרון לבד מ"מ מועיל יותר מגופה של ההתקשרות שתוכל להבטל לגמרי כנ"ל וזכרון הברית אין לו ביטול והפסק לעולם כו' וד"ל. ומעתה יש להבין ענין החסד ומהו ההפרש בין ברית לחסד שהוצרך לומר את הברית ואת החסד כו'. אך הנה כמו שמבואר למעלה בבחי' התקשרות עצמיות של הנפשות שמתאחדים מצד העצם לבד ולא מסיבת איזה דבר חוץ מן העצמות הנה אנו רואים שיוכל להיות כח התקשרות פנימיות ועצמיות כזאת הבאה מן הצד מדבר אחר ולא מצד עצם הנפש כלל גם כי רחוקים היו לגמרי בטבעם ובמהותם אך ע"י אמצעות דבר אחר הוא שמתקשרים יחד והיו לנפש א' ממש וכמו ע"כ יעזב כו' ודבק באשתו שמתאחדים ומתקשרים ב' הנפשות דמשפיע ומקבל מצד דבר אהבת ההשפעה שביחודם תמיד מזה אהבתם נעשית בבחי' עצמי' ופנימית ממש כמו התקשרות העצמו' הנ"ל וכמו באהבת דוד ויהונתן שנא' אהבת נפשו אהבו כו' שזהו כמו אהבת המשפיע שתדבק נפשו בנפש המקבל וכמ"ש ודבק באשתו או כמו ותדבק נפשו בדינה כו' וכן אהבת המקבל למשפיע שכורתת ברית למי שעשאה כלי כו' ונק' בזהר אתדבקות רוחא ברוחא בבחי' התדבקות והתקשרות עצמיות כנ"ל וכן מבחי' השפעת הרב לתלמיד כל ימיו עד שעשאו כלי כמו פני יהושע כפני לבנה שקיבל תמיד מפי

קלח, ד

משה פני חמה כו' כמ"ש לא ימוש מתוך האוהל כו' וכך בכל אהבת משפיע ומקבל והנה כמ"כ יש בחי' התקשרות עצמיות שנולד מדבר ריבוי החסד והטוב ביותר דהיינו הפלגת ריבוי החסד והטובה עד שכל נפשו תלויה בחסד זה כמו להחיות רוח שפלים העני והאביון ברב טוב וחסד כל הימים שפיקוח כל נפשו ונפשות ביתו תלויה בחסד זה שמחיה לנפשו בחיות חדש בכל יום או רב החסד להציל האדם מן המות בראותו שטובע בנהר או לסטים קמים עליו או נידון להריגה עפ"י מלכות והאיש החסדן בטבעו נותן נפשו עליו להצילו מן המות וכשניצול על ידו אין לך חסד גדול כזה שהשיב לו נפשו וכן החולה המסוכן כשירפאוהו ויקימנו ממות לחיים וכה"ג הרי כל אלה עושה בחי' התקשרות עצמיות בנפש המקבל החסד וגם נפש המשפיע החסד נקשרה בנפש זה שע"י חסדו נעשה מחדש וא"כ הרי מובן שעפ"י בחי' החסד והטוב יוכל להיות ג"כ בחי' התקשרות עצמיות ולכך נקרא בשם חסד כי החסד הוא בחנם שלא ע"י סיבת אהבה בתחלה כמו המציל לזולתו מן המות שלא היה זה מצד אהבה כלל אלא רק חסד פשוט וכן המחיה לנפש עני וכה"ג ויש חסד שאינו נעשה רק מצד אהבה ולפי ערך האהבה אם רב או מעט כן יהיה ערך החסד אם רב או מעט כו' אבל החסד האמיתי הוא החסד אשר עושה בחנם שלא מצד התקשרות אהבה כלל שהוא בחי' חסד פשוט ועצמי בלתי מורכב בדבר מה גם לא באהבה או שכל ותענוג ורצון כו' וזהו כמו החסד שנעשה מצד כריתת ברית בזכרון אהבה העצמי הנ"ל או מצד התקשרו' דמשפיע ומקבל שהוא למעלה מן השכל והטעם ע"כ לא יכלה כח החסד כי אין להתקשרות כזאת ביטול והפסק לעולם כו' וכך אין לחסד פשוט הזה ביטול והפסק לעולם שהרי אנו רואים בחוש שא"א לאדם לשכוח על רב טוב חסד של רעהו שהצילו ממות וכה"ג א"כ ה"ז כמו בחי' התקשרות עצמותו הנ"ל וד"ל. ועוד יש חסד שבא

קלט, א

מצד אחר ואין לו ביטול ג"כ והוא כאשר ראה בחבירו שמסר נפשו בסכנת מות ממש בשבילו או סבל רוב צער ועינוי או ריבוי טורח ועבודה קשה שנגעה עד הנפש רק בשבילו כו' שלזה אין שיעור לחסד שצריך להשיב לו כו' וכן עוד יש חסד שאין לו שיעור כאשר ראה בהפקירות זולתו להניח כל אשר לו ולילך אחריו גם בסכנות כו' שזהו בחי' התקשרות עצמות כמו זכרתי לך חסד נעוריך כו' לכתך אחרי במדבר כו' וכמו רות שהלכה אחרי נעמי עד שא' כ"א המות יפריד כו' שבודאי אין שיעור לחסד שצריך לעשות לעבדו הנאמן שהשליך נפשו מנגד כו' והולך אחריו לשרתו ולעבדו וכה"ג יש ריבוי אופנים בחי' החסד שאין לו שיעור שנולד מצד וסיבה שחוץ מן עצמות הנפש אלא נחשב כמו התקשרות העצמית הנ"ל וה"ז בחי' התקשרות הנקנה מצד בחי' התפשטות עצם הנפש במה שמתקשרת בהתפשטותה ודבקותה בנפש זולתה לבד כמו ע"י סיבת ההשפעה או ע"י ההצלה דמות הנ"ל או מסיבת הפקירות נפש חבירו בעבורו כו' וכהאי גוונא שכל זה בחי' התפשטות ולא בחי' העצמיות אבל כל בחי' העצמות מתפשט על כן כמו התקשרות עצמות יחשב שאין לו שיעור ומדה ולא הפסק וביטול לעולם כנ"ל וד"ל:

(נח) וזהו ושמר לך את הברית ואת החסד כו' הברית הוא בחי' התקשרות עצמות הנ"ל שאינו בא רק מצד בחי' העצמיות לבד ולא משום סיבה מן הצד כלל רק מצד ששרש ועצם א' הן מפני שממקו' א' יצאו וכה"ג. וכך יובן למשכיל למעלה בבחי' התקשרות דנשמות ישראל בשרשן בעצמות אא"ס ב"ה כמארז"ל ישראל עלה במחשבה ה"ז בחי' התקשרות עצמיות מצד עצם הנשמות ישראל ומצד עצמות אא"ס שהן כמו עצם א' ממש כידוע בפי' ישראל לי ראש כו' (וז"ש במדרש ז' דברים קדמו לעולם תורה ותשובה ובנין בהמ"ק כו' ומחשבתן של ישראל קדמה לכולן כו') וע"ז נעשה

קלט, ב

כריתת ברית לאברם בעברו בן הבתרים בבחי' המעשה דוקא לעורר זכרון האהבה והתקשרות עצמיות הזאת שעלו ישראל במחשבה העצמי' כו' שלא תבטל לעולם גם כי תקטן ותתמעט האהבה או תשכח לגמרי מצד עוצם הריחוק או בסיבת הקיטרוגים הרבים העושים פירוד בין הדבקים ומחלשים תוקף התקשרו' האהב' או בסיבת מעשים הרעים והשנואים בעיני ה' מאד עכ"ז לא מאסתים לכלותם להפר בריתי אתם כו' כי בחי' הרשימו דקטנות הנשאר תתחדש להיות בתוקף ההתקשרות כמבראשונה ע"י זכרון הכריתת ברית שהיו בפ"מ דוקא מטעם הנ"ל שמעשה זו גורמת להביא זכרון האהבה שתתחדש בתקפה ומועיל לכח הזכרון לעורר את תוקף האהבה כמקדם ממש משא"כ בלא כריתת ברית שתוכל גם התקשרות העצמי' להבטל כו' כנ"ל באורך וד"ל. אך הנה גם על מעשה הכריתת ברית יוכל לשכוח וצריך להזכירו וזהו ושמר לך את הברית כו' שהוא לשמור זכרון הברית ונקרא שמירה כמו ואביו שמר את הדבר שהמתין ומצפה ושמר הדבר בלבו ולא נשכח ממנו כך ושמר לך את הברית להיות בזכרון תמיד ולא ישכח לעולם כו' וכמו ששומר זכרון הברית כך שומר להחסד שהוא בחי' החסד הפשוט העצמי שבלתי מורכב בדבר מה שאין לו שיעור כלל כי הוא בבחי' א"ס ממש כמ"ש חסדי ה' כי לא תמנו כו' וזהו ואת החסד בה' הידוע והוא בא מצד בחי' התפשטות של עצמית כשכל העצמיות מתפשט ע"כ גם הוא בבחי' א"ס כמו כי חפץ חסד הוא כו' וזהו מחמת התקשרות שנלקח ונקנה מצד בחי' התפשטות כל העצמיות דמשפיע ומקבל ביחודם וכמו אהבת דוד ויהונתן או משה ויהושע וכה"ג בכל משפיע ומקבל שנפשותיהם דבוקים והיו לנפש אחד שזהו כמו בחי' התקשרות שמצד העצמיות יחשב כנ"ל וכידוע דכנסת ישראל נקר' אשה והקדוש ברוך הוא נקרא איש כמה שכתוב ביום ההוא תקראי לי אישי והוא בחינ' יחוד קוב"ה ושכינתיה בבחי'

קלט, ג

התקשרות ואתדבקות רוחא ברוחא כו' ע"כ א' ושמר לך את החסד שהוא ג"כ בבחי' א"ס מאחר שכל עצמות אא"ס נמשך ומתפשט בהשפעתו או כמו חסד פשוט שעושה להחיות לעני או להציל מן המות וכנ"ל שאינו מורכב בדבר מה גם לא באהבה ותענוג כו' כנ"ל שאין לו שיעור והפסק וביטול לעולם או כמו החסד שבא מצד הפקירות זולתו כו' כך כתיב זכרתי לך חסד נעוריך כו' שכמו התקשרות עצמיות יחשב כנ"ל וז"ש כי ההרים ימושו כו' וחסדי מאתך לא תמוש כו' חסדי הפשוט העצמי כו' משא"כ חסד שתלוי לפי אופן האהבה וזהו ההרים ימושו כו' וכמו אהבה התלויה בדבר כמו הטעם והשכל או הרצון ותענוג שאם יבטל הדבר שתלויה בו כמו התענוג או השכל כו' בטלה אהבה זו לגמרי וממילא יבוטל החסד וז"ש ההרים ימושו אפי' ההרים הגבוהים כמו הררי קדם שנקרא בזהר טורא חשוכא שברצון ותענוג כו' כמ"ש במ"א אבל חסד הפשוט שבלתי מורכב גם בתענוג כו' רק חסד פשוט ועצמי לא תמוש שאין לו ביטול עולם לפי שבא מכח של התקשרות העצמיות כנ"ל וד"ל. והנה השמירה לחסד זה בהכרח שזהו כמו ושמר לך את הברית הג' שצריך להזכירו תמיד דהיינו גם אם נשכח הדבר לגמרי כמו סיבת הריחוק או ע"י קיטרוגים ומעשים רעים כנ"ל צריך להזכירו והשמירה לזכרון זה הנה בבחי' כריתת ברית היינו לזכור על מעשה דכריתת ברית תמיד אבל בחי' התקשרות זאת שבבחי' ההתפשטות לא נעשה מעשה ע"ז רק במ"ת דכתיב אשר כרת עמך ברית כו' ע"כ צריך שמירה מעולה יותר שלא ישכח והיינו מ"ש אשר נשבע לאבותיך ושבועה זו עיקרה על בחי' החסד (כי על הכריתת ברית אין צריך שבועה כ"כ כי לא יוכל להפר ברית אך על מ"ש וחסדי מאתך לא ימוש ע"ז צריך שבועה ג"כ כי בלא שבועה הרי יוכל להבטל ג"כ כמו שמבואר למעלה גם בבחי' התקשרות עצמיות שתוכל להבטל מצד ההקטנה בלא כריתת ברית כו' וד"ל):

קלט, ד

(נט) והנה עיקר ענין השבועה הוא רק בחי' ההתקשרות במעשה לבד כי הנה אנו רואים בחוש שאדם יוכל לישבע לעשות דבר מה גם שדבר זה הוא לנגד רצונו ושכלו ומדותיו ג"כ כמו שנשבע לפזר הון רב לצדקה או להיות נכנע לזולתו הקטן ממנו באופנים שהן שפלות וירידה גדולה אליו ביותר או להיות לו קירוב וחיבור עם השנאוי ומאוס בעיניו ביותר וכה"ג למחול לשונאו ולעשות לו טובה הרבה אשר השבוע' הזאת אינה באה מצד חפצו ורצונו כי לדבר שחפץ ורוצה ומתענג בו א"צ שבועה כלל או לדבר שאוהב וחומד מצד שכלו שנוטה אל האהבה והחסד ג"כ א"צ שבועה כלל אך לדבר שאין לו רצון וחפץ כלל גם לא בשכל ומדות רק שמכריח א"ע לדבר זה מצד ההכרח לבד וגם שהוא הכרח אין זה נגד הרצון לגמרי שא"כ לא היה מכריח א"ע כלל שאין מי שכופה אותו ע"ז רק הוא מכריח א"ע ומאחר שמכריח א"ע ודאי שיש לו איזה רצון בו ע"כ רוצה להכריח א"ע שיהיה קשור בו מצד השבועה ואם לא היה לו רצון כלל לא היה מכריח א"ע לקשר א"ע בשבועה אלא מפני שרוצה להיות לו התקשרות באותו דבר שלא יוכל לחזור בו ע"כ מכריח את עצמו בשבועה כידוע וכמו הנשבע ליתן הון רב לצדקה וכה"ג שבוודאי אין פנימית רצונו בזה ולא חיצוניות הרצון ג"כ אלא אדרבה קשה עליו הדבר ביותר אך מפני שרוצה להיות לו רצון זה ואין לו רצון ע"כ קופץ ונשבע כדי שיהיה קשור לקיים בפ"מ גם שזהו עכשיו נגד רצונו כו' ולפ"ז הרי עיקר השבועה רק בחי' ההתקשרות בקיום פועל ממש במעשה לבד שהרי א"צ שבועה רק כאשר כבר ניטל כל הפנימי' שהוא הרצון והשכל והמדות כנ"ל רק שמכריח א"ע לקיים הדבר בפ"מ לבד כו' ועוד שייך שבועה גם בדבר שיש בו רצון וחפץ פנימי אך להביא הדבר לידי מעשה בפ"מ היא שצריך לשבועה כי יוכל להיות שינוי הרצון והחפץ מהיפך להיפך או גם אם לא יהיה שינוי רצון בעצם אבל לידי מעשה לא ירצה להביא

קמ, א

אותו הדבר שרוצה מאיזה טעם וסיבה כידוע אך ע"י השבועה שנשבע לעשות הדבר ההכרח לו להביאו לידי מעשה כי נתקשר בשבועה זו הגם שהוא נגד רצונו לענין מעשה או גם בגוף הרצון נעשה שינוי אבל השבועה תמסור ותקשור אותו כידוע והנה בדבר זה שהשבועה היא ההתקשרות במעש' עכ"פ גדל כחה גם מכחה של כריתת ברית הנ"ל דגם שכריתת ברית גדול כחה לעורר מחדש את תוקף האהבה כנ"ל היינו דוקא בבחי' העצמי' של האהבה והרצון בלבד אבל לענין מעשה בפ"מ צריך גם זה לשבועה לקשר א"ע להביא הדבר לידי פ"מ וראיה מכריתת ברית לאבות על דבר ירושת הארץ כמ"ש וגם הקימותי את בריתי לתת להם את ארץ כנען כו' ואעפ"כ הוצרך לשבועה ג"כ וכמ"ש כאן ושמר לך את הברית כו' אשר נשבע לאבותיך דמשמע דקאי אשר נשבע גם על דבר הברית וגם שא"א להפר ברית כמ"ש לא מאסתים כו' לכלותם להפר בריתי כו' היינו לכלותם דוקא שזהו מעשה לסתור הכריתת ברית ולהפר אותו אבל בשביל קיום דבר מה של חסד וטוב גם שכרת ברית ע"ז צריך שבועה ג"כ לקיים דבר הברית וז"ש אשר נשבע לשמור הברית להביאו לידי מעשה ונמצא שהשבועה חלה גם על הברית והחסד בין בתקפה בין במיעוט' בתכלית מטעם סיבת הנ"ל השבועה תחזיק ותקים את הדבר בבחי' המעשה עכ"פ גם שלא נשאר באהבה והתקשרות רק רשימו בעלמא עד שתוכל להבטל כשלא יזכור על הברית והחסד כו' מ"מ לא תבטל לענין מעשה מצד השבועה אע"פ שבבחי' פנימיות בטלה לגמרי כו' וד"ל. ומפני שנעוץ תחלתן בסופן כשבא הדבר בסוף מעשה בפ"מ דוקא ע"כ השבועה שהוא ההתקשרו' במעשה זהו שלימות תחלת הרצון העצמי שהוא התקשרות העצמיות שבכרית' ברית הנ"ל וז"ש ושמר לך את הברית כו' שעיקר שמירת הברית ושלימותו הוא אשר נשבע ובאמת קאי ושמר על השבועה ג"כ לשמור לעשות כו' והיינו ג' מדריגות דמחשבה דו"מ ג"כ כי

קמ, ב

הנה בחי' התקשרות עצמיות הוא במחשבה שהוא הרצון העצמי מצד עצמו' ממש והחסד הוא בחי' דיבור כמו את הויה האמרת היום האמרת פועל יוצא שהוא בחי' התפשטות של עצמות אא"ס בהשפעת אורו וז"ש האמרת כמו במ"ת שירד על הר סיני וידבר אלקים כו' שכל בחי' גילוי אור מן העצמות נקרא בחי' דיבור בחי' יצירה כו' כידוע והוא הנקרא חסד שהוא בא בגילוי בלב והחסד בה"א ידיעה היינו בחי' רב חסד הפשוט שבעצמות שבא לידי גילוי כנ"ל בפי' וחסדי מאתך לא ימוש כו' והוא מצד התקשרות הנקנה כו' כנ"ל באורך ומדריגה הג' הוא בחי' התקשרות במעשה שעל ידי השבועה דגם אם נשכח האהבה לגמרי ונתבטל מן הלב מכל וכל לא ימיש חסדו מלעשות אותו בפ"מ עכ"פ מצד השבועה וז"ש אשר נשבע לאבותיך פי' נשבע ה' שיומשך חסד עליון בכנסת ישראל לעולם בבריאה יצירה עשיה עד שיבא לבחי' המעשה על כל פנים גם שבחי' פנימיות האהבה נשכח לגמרי מאיזה סיבה כנ"ל וגם אם עדיין נזכר על האהבה מפני זכרון הברית שמעורר מחדש כנ"ל עכ"ז צריך לשבועה להביא לבחי' מעשה כי נעוץ תחלתן בסופן ע"כ השמירה להביא לידי מעשה בפועל ממש הוא עיקר שלימות התחלה שהוא הפנימיות של ההתקשרות כו' וד"ל. וזהו בעבור שתשמעון את המשפטים ושמרתם ועשיתם ג' מדריגות דמחשבה דו"מ מלמטה למעלה כי התורה נקרא ברית כמ"ש אלה דברי הברית וזהו בעיון דמחשבה שהוא בחי' התקשרו' עצמיו' המדריגה שבה שהוא בחי' כרית' ברית שבה כנ"ל שהתורה מחבר עצמות הכתר דרעוא כו' בלי דבר מפסיק כלל כו' ובחי' דיבור שבה הוא גורם את ה' האמרת כו' מלמעלה למטה כנ"ל ובחי' המעשה שבה שזהו ושמרתם כדי לעשות דוקא שהוא הסוף שעלה בתחלת הרצון והוא קיום הדבר הלכה לבחי' המעשה להיות זה כשר כו' כמלך

קמ, ג

שגוזר לעשות דוקא כנ"ל באורך מעורר מלמעלה למטה ג"כ בחי' ההתקשרו' במעש' שזהו ענין ובחי' השבוע' אשר נשבע לאבותיך שהוא עיקר הקיום של הברית והחסד בין בתקפן בין במיעוטן כנ"ל מפני שנעוץ תחלתן בסופן וסוף מעשה הוא שעלה במחשבה תחלה כו' וד"ל. וזהו והיה עקב תשמעון כו' בזמן הגלות עקבות משיחא שהוא בחי' המעשה שאז תשמעון ודאי כנ"ל מפני שהוא סוף הכל ונעוץ תחלתן בסופן כו' אז ושמר ה' אלקיך כו' אשר נשבע שישמור את השבועה להביא לידי מעשה דוקא כמו ושמרתם ועשיתם שמלמטה למעלה וד"ל אך לכאורה אם כבר נשבע לאבות האיך יוכל לעבור שלא לקיים בפ"מ גם אלו לא ישמורו לעשות את כל התורה כו' אבל הענין הוא משום דסוף מעשה זה דתורה עלה בתחיל' המחשבה וע"ד כן נשבע לאבות לשמור להם הברית והחסד ע"כ בחסרון מעשה למטה אין בחי' התקשרות שבועה במעשה למעלה כלל מאחר דנעוץ תחלתן בסופן דוקא ומ"ש אשר נשבע כבר היינו לפי שבעקבות משיחא ודאי ישמרו לעשות כנ"ל בפי' והי' עקב תשמעון שאז תשמעון ודאי כו' וד"ל:

(ס) אך הנה עדיין יש להבין מ"ש ושמר לך מהו לך דוקא ומהו ענין שמירה זו דמפני מי צריך לשמור כו' אבל הענין הוא דשמירה זאת הוא בבחי' הדיבור כמו ענין ערוכה בכל ושמורה הנ"ל שזהו בבחי' המשנה שבדיבור שלא יתפשט חוצה כשגוזר אומר זה כשר כו'. וזהו ג"כ ושמר לך דוקא לישראל עם קרובו דוקא יהי' שמירה מעולה לעורר זכרון הברית ולא יתפשט חוץ לאוה"ע כו' כי יהי' הבדל גדול בין ישראל לאוה"ע במעלה ומדריגה נכרת לעין כל דוקא וזהו לעתיד לבא דוקא דכתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם כו' שלא יעבדו ישראל עבודה גשמי' בפרנסה כלל אלא מלאכת' נעשי' ע"י אחרים שהן אוה"ע שנק' זרים כו' משא"כ עכשיו שישראל עוסקים בפרנסה ע"י עצמם כשאר האומות

קמ, ד

כמ"ש ואספת דגנך שאוסף בעצמו כו' ואין הבדל ניכר כלל בין ישראל לאוה"ע. אבל לע"ל יהיו נבדלים בערך על מין האנושי דאוה"ע וכמ"ש משה ונפלינו אני ועמך מכל כו' ואז נאמר זה הפסוק ושמר לך את הברית לך דוקא יהי' שמור ולא לזולתך כו' וד"ל. וביאור הדברים הנה מבואר למעלה בפי' עושין רצונו של מקום שאז נאמ' ועמדו זרים כו' וכשאין עושין רצונו ש"מ שאז נאמ' ואספת דגנך כו' דרצונו של מקום זה הוא בחי' הכתר הכללי שנק' רעוא דכל רעוין כו' שהוא מקור להיות בחינת מקום דממלא וסובב כו' וישראל עושין רצונו ש"מ הזה מבעל הרצון עצמו כו' וזהו לע"ל דווקא שאז יהי' בחי' גמר לעשיית הרצון ש"מ הזה מבעל הרצון וע"כ נאמר אז ועמדו זרים כו' שמלאכתם נעשי' ע"י אחרים משא"כ עכשיו שעדיין אין עושין רצונו ש"מ הזה מבעל הרצון ולא נגמר עשיית הכת' הכללי הנ"ל ע"כ נאמר ואספת דגנך בעצמם עובדי' כו' ולזה לא נז' בכל מאדך בפ' זו משום דהא בהא תלי' כנ"ל באורך. ולהבין טעם הדברים הללו הנה כתיב הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד ופסוק זה לעתיד נא' על משיח שישכיל וירום כו' ויש כאן ה' מדריגות ישכיל וירום ונשא וגבה מאד ומבואר במ"א דפי' ישכיל הוא בבחי' מקור כל החכמה שבאה בהשתלשלו' דאבי"ע והוא בחי' ח"ס דא"א ירום בבחי' גולגלתא כת' דא"א שנק' ירום כידוע ונשא בחי' ג"ר דע"י וגבה בחי' ג"ר דא"ק ומאד הוא בחי' מל' דא"ס עצמו שהוא מקור לבחי' כת' דא"ק כידוע וזהו מאד בהיפוך אותיות אדם דבריאה בחי' א"ק כמ"ש כי לא אדם הוא כי הוא בחי' המקיפי' שלו שלמעל' מראשו כו' וידוע דמשיח הוא בחי' מל' דאצי' ששרשה בכת' עליון כמ"ש כתר מל' איהו כ"ע והיינו עד בחי' מל' דא"ס שהוא בחי' מקיף וכת' לכת' דא"ק והוא עליי' היותר עליונה שנק' מאד בלי גבול דהיינו בבחי' עצמיות אא"ס שהוא בלי גבול באמת כו' וכמ"ש במ"א וד"ל:

והנה כאשר כללו' נ"י יתעלו לעתיד

קמא, א

בבחי' מל' דא"ס ע"י משיח דכתיב בי' וגבה מאד כנ"ל אז נאמר ועמדו זרים כו' לפי שאז דוקא יהיו נקראי' עושין רצונו ש"מ מבחינת מל' דא"ס לעשות בחי' כתר הכללי דא"ק כו' שנק' ג"כ רעוא דכל רעוין כנ"ל וכשעושין רש"מ זה אינן צריכין לעבוד' הבירורי' דרפ"ח ניצוצו' כלל כי אין עבודת הברורים דרפ"ח כו' רק ענין אסיפה וקיבוץ הניצוצו' קדושו' שנדחו ונתפזרו ברצון הזרו' דנפש הבהמית דנוגה כנ"ל באריכות בפי' שמע ישראל כו' ובפי' תשמעון ואין האסיפה וקיבוץ כמ"ש אם יהי' נדחך משם יקבצך רק ע"י החכמ' משום דבחכמ' אתברירו דוקא והיינו ע"י בכל נפשך שנולד מצד השכל וחכמה אלקי' שבהתבוננות דשמע ישראל כו' כנ"ל אבל אז עדיין לא נקראי' עושין רצונו של מקום מבעל הרצון עצמו כו' רק ע"י אהבת בכל מאדך דוקא בלי גבול למעלה מבחי' הרצון אלא בבעל הרצון עצמו אז נקרא עושין רש"מ מבעל הרצון כנ"ל באריכות וזהו שנא' ואספת דגנך כו' פי' דגנך הן פזורי ניצוצות הנשמות שנדחו ונתפזרו בעולם הפירוד כמו אם יהי' נדחך כו' וה"ז כמו פיזור דגן התבואה ממש שנתפזר בארץ ונרקב ואח"כ יצמחו רב תבואות מאוד ויאסוף אותם כך נמשל בחי' הבירורים של פיזור ניצוצות הקדושים בע' שרים דנוג"ה כמ"ש ימי שנותינו בהם ע' שנה כו' בבחי' אסיפה וקיבוץ תבואה שצמחה כו' כי נולדים בכל דור ריבוא רבבות ניצוצו' שמתבררים ועולים מלבושי' דנוגה כמ"ש במ"א באורך בפי' ואעש' אותך (שם) לגוי גדול כו' וכמ"ש קדש ישראל ראשית תבואתו כו' (כי כללות נ"י שרשם בחכמה שהוא בבחי' דגן כמו שא' אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן וכללות נ"י נמשכו מבחי' אור אבא כמה שכתוב כי אתה אבינו וכידוע) ומה שכתוב כאן ג' מדריגות דגנך ותירושך ויצהרך הן ג' מדריגות שבכללות נשמות ישראל כהנים ולוים וישראלי'. וכידוע דשרש הכהנים בבחי' החסדי' דחכמה שנק' שמן ושרש הלוים בבחי'

קמא, ב

בינה בחי' הגבורות שהוא בחי' יין וזהו תירושך ויצהרך יין ושמן ודגנך הן בבחי' ת"ת בחי' ממוצע בין חסד וגבורה והוא בחי' קו האמצעי שכולל ב' הקוין דחח"נ ובג"ה כו' וכולן צריכין אסיפה וקיבוץ מן הפיזור שנתפזרו בבחי' נוגה (ומה שכתוב בעץ חיים דהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון ולא ירדה בעוה"ז רק לברר לבושי נוגה כו' ובכאן א' ואספת דגנך שהן הנשמות כו' הכל ענין א' שאין הנשמה עצמה צריכה תיקון כי היא בשרש עולם התיקון דחכמה כח מה כו' ואינם ניצוצות דתוהו שנפלו בשבירה שמזה נעשה בחי' לבוש לנשמה הוא שצריך קיבוץ ואסיפה והוא מה שגם נפש האלקי' נתפזרו חלקי הניצוצות שהן הלבושי' שלה ברצונות הזרו' דנה"ב ונקר' לבושי' צואי' כו' וצריכי' בירור ותיקון אבל היא עצמה אינה צריכה תיקון כי לא נטמאה בטומאת הלבושי' שלה וכמה שכתוב בזוהר ונפש כי תחטא תווהא הוא כו' אדרבה ירדה לברר לבושים דנוגה כי בחכמה אתברירו דוקא כו' וד"ל) אבל כשישראל עושין רצונו של מקום מבעל הרצון א"צ לעבודה זו דקיבוץ ואספת דרפ"ח כו' כי הרי הן למעל' ומדריג' שלמעלה מבחי' הבירורים לגמרי כמה שכתוב לע"ל ואת רוח הטומאה אעביר לגמרי מה שאין כן עכשיו שצריכין עדיין לברר לרפ"ח כו' ולאהפכא חשוכא לנהורא כו' ע"כ נאמר ואספת דגנך כו' וד"ל:

(סא) אך עדיין אין זה מובן דא"כ אין הדבר תלוי בעושין רצונו ש"מ או אין עושין כו' אלא בתשלו' כל הבירורי' דרפ"ח כו' דלע"ל שיושלם כל הבירורים דרפ"ח כו' ואין צריך לברר עוד על כן לא יצרכו אז לעבודה זו דואספת דגנך כו' ועכשיו קודם תשלום הבירור צריכין הן לברר בעצמם ולכך נאמר ואספת דגנך כו' ומה זה ענין לעושין רצונו של מקום או אין עושין כו' או לאהבה דבכל מאדך דוקא כו' וגם יש

קמא, ג

להבין בזה גופא דלעתיד לבא אין צריך לעבוד עבודת הבירורים כלל משום שנא' ואת רוח הטומאה אעביר כו' א"כ מה זה שנ' ועמדו זרים ורעו כו' הרי צריך לעבודה על כל פנים רק שלא יהיה עול העבודה בעצמו אלא על ידי אחרים וזה פלא לכאורה שזה סותר לגמרי עיקר ענין הנ"ל בהפרש שבין עכשיו לעתיד לבא כו'. והנה להבין זה יש להקדי' תחלה ענין א' הידוע בע"ח שיש ב' מדריגות א' בחי' גדלות המוחין והב' בחי' קטנות המוחין כו' וזהו עיקר ההפרש בין עכשיו לע"ל דעבודת ישראל עכשיו הוא בבחי' קטנות המוחין וע"כ נק' אין עושין רצונו ש"מ וז"ש ואספת דגנך שהוא בחי' עבודה שבקטנות כו' אבל לע"ל יהי' בחי' עבודה דישראל בבחי' גדלות המוחין כמ"ש ומלאה הארץ דעה כו' כי כולם ידעו אותי כו' ובמשיח נאמר ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה כו' מפני שנק' עושין רצונו של מקום ולזה לא ישפילו א"ע בעבודה דקטנות זו דואספת כו' לברר בירורי' כו' אלא אומות העולם יעבדו עבודה זו דואספת כמ"ש ועמדו זרים כו' ולא שיעבדו אומות העולם בשביל עצמם אלא בשביל ישראל דוקא וכמה שכתוב ורעו צאנכם דוקא כי לעתיד לבא שיהי' עליות לישראל ולעמוד במדריגה דבחי' גדלות המוחין דמשיח כו' ממילא יהיו הגרים דאומות העולם כמ"ש ונהרו אליו כל הגוים כו' עומדים רק במדריגה דישראל עכשיו שהוא בעבודת הבירורי' כו' וגם זה לא בשבילם אלא בשביל ישראל ואע"פ שלא יהי' לע"ל בחי' בירורים דרפ"ח כו' שנפלו בשבירה כי הרי יבורר הכל כמ"ש ואת רוח הטומאה כו' אבל מ"מ צריך לעבודה כזאת אך במדריגה גבוה יותר והוא מ"ש ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם הרי יהיה חרישה וזריעה ובצירה כו' אבל לא לברר הטוב מן הרע כעבודה דעכשיו מאחר שנאמר ואת רוח הטומאה אעביר כו' אלא במדריג' עליונה ביותר וגם זאת

קמא, ד

בשביל ישראל דוקא ובזה מתורץ הכל וד"ל:

וביאור הדברים הנה ידוע בענין מאלמים אלומים כו' שיש ב' מיני בירורי' א' בחי' בירור דבחי' ב"ן כו' שזהו הנקרא בחי' ביטול היש לאין מעולם הפירוד לעולם היחוד כו' וזהו בחי' בירורים דרפ"ח כו' כעה"ד טוב ורע כו' אבל בחי' בירור שני הוא בירור אחר בירור שלאחר שכבר נברר הכל בבחי' ביטול היש לאין חוזר ועולה ונכלל בבחי' אין עצמו והוא בחי' בירור מ"ה ומזה נמשך בחי' המשכת אא"ס באצי' תמיד בבחי' ביטול העצמי דשם מ"ה כו' ולא בחי' ביטול היש כלל וכמ"ש במ"א וזהו קמה אלומתי בחי' בירור ב' דיוסף בחי' יסוד ז"א דאצי' ותשתחווינה לאלומתי כו' הרי גם בבחי' ביטול דמ"ה שייך לשון עבוד' מאחר שנקרא אלומותי כו' רק שאין זה ביטול היש הנפרד כו' אלא בחי' ביטול האמיתי כמו ענין תורתו אומנתו שפטור מן התפלה שאינו רק ביטול היש כו' וזהו בחי' העבודה דישראל שיהיה בימות המשיח גם שיבוער הרע מכל וכל והוא בחי' ביטול היש אבל בבחי' מ"ה דאצי' הרי שייך בחי' עבודה ג"כ כנ"ל וזהו בחי' עבודה שבגדלות המוחין דחכמה בחי' מה העצמי כו' (וז"ש במשיח והריחו כו' דמורח ודאין בבחי' חוטמא דע"י ששרשו מגיע במל' דא"ס נשמתא דפרחא מחי העולמים שרש ומקור לג"ר דא"ק כו' וזהו מאד כנ"ל וזהו למעלה גם מעבודה דגדלות המוחין דח"ע כי זהו מבחי' פנימיות ומקור התענוג הפשוט ורצון הפשוט כו' כידוע ומבואר במ"א) אבל בחי' עבודה שבקטנות המוחין שהוא ביטול היש הנפרד לאין כמו מאלמים אלומים כו' מלאכה זו נעשית ע"י אחרים וז"ש ועמדו זרים כו' שיהיו הגרים דאוה"ע במדריגת עבודה דישראל עכשיו כנ"ל ואע"פ שלא יהיה לעולם בחי' נפרד כלל וא"כ איך שייך עבודה דקטנות לעולם גם בזרים כו' הענין הוא דעבודה דקטנות דלע"ל ג"כ למעלה הרבה מבחי' הבירורים

קמב, א

דרפ"ח עכשיו כי אז יהיה העבודה דקטנות בבחי' בירור דנוג"ה דאצי' שאין שם בחי' רע כלל כמ"ש לא יגורך רע כו' רק בחי' ביטול והעדר הרגשת עצמותו לבד כמה שכתוב במ"א בפי' ראומה ראו מ"ה כו' וזהו גם כן על ידי זרים שהן הגרים שיעבדו ויתקנו לבחי' היש דנוגה דאצי' להביאו לבחי' אין ומ"ה דאצי' כו' וגם זה לא בשביל עצמם אלא יהיו טפלי' ובטלי' לישראל לעבוד עבודתם וזה שאמר ורעו צאנכ' דוקא שלא יסתיר לישראל בבחי' גדלות המוחין הנ"ל בבחי' היש דנוג"ה דאצי' ואין לישראל לעבוד בעצמ' בחי' קטנו' עבודה כזו ג"כ כמ"ש לעבוד עבודתו נכריה עבודתו כו' אלא מלאכה זו נעשית על ידי זרים מאומות העולם שיעבדו בשבילו ובעבור עבודתם לישראל נכללו ונטפלו לישראל וזהו עליי' שלהם משא"כ כשהיה בחי' דבר נבדל בפ"ע הרי הן בבחי' נוג"ה גם לאחר הבירור שלהם דכתיב אז אהפוך אל העמים שפה ברורה כו' וד"ל. וזהו שרשב"י שתורתו אומנתו בבחי' בירור הב' שבמ"ה דאצי' אמר אפשר אדם חורש וזורע כו' אלא בזמן שישראל עושין רש"מ מלאכתן נעשית ע"י אחרים כמ"ש ועמדו זרים כו' דבעושין רש"מ תליא מלתא ולא מצד תשלום הבירורים לע"ל אלא גם עכשיו כשעושין כו' לפי שאין פי' עושין רש"מ בקיום המצות שהוא הבירורים דביטול היש לבד אלא הפי' הוא מבחי' מקור הרצון הפשוט שהוא בעל הרצון שמשם עושין רצונו של מקום ולא בבחי' ביטול יש נפרד אלא בחי' הב' דבחי' מ"ה וגם לזה שייך עבודה דבירור דנוג"ה דאצי' וכנ"ל אם אפשר אדם חורש כו' אלא זה נעשה על ידי אחרים ג"כ כנ"ל והיינו ע"י אהבה דבכל מאדך וכמ"ש רשב"י בחד קטירא אתקטרנא כו' וכמ"ש במ"א וד"ל:

(סב) והנה להבין בתוס' ביאור ענין הנ"ל דועמדו זרים כו' יש להקדים תוס' ביאור בענין בחי' קטנות וגדלות הנ"ל ע"ד העבודה בתפלה. דהנה

קמב, ב

ידוע ביאור בחי' מוחין דגדלות בתפלה היינו בחי' ההתבוננות בעצמות אא"ס ב"ה שלמעלה מכל ההשתלשלות דאבי"ע איך שאין עוד מלבדו וכולא קמיה כלא כו' וזהו דאימא מקננא בכורסייא להיות מקור לנשמות בג"ע שיהיו משיגים ומתבונני' בעצמות זיו השכינה בחי' מל' דאצי' וזהו בחי' בינה שבמל' ושרשו למעלה בבחי' בינה דאצי' שבה נקרא מבין ולא בבינה ידיעא כידוע וזהו בחי' גדלות המוחין וכמ"ש לפי שכלו יהולל איש על דרך משל איש ששכלו גדול מדותיו בבחי' הגדלות להתפעל בהתפעלות מדות שכליות מה שאין כן התינוק ששכלו קטן התפעלות מדותיו בבחי' הקטנות בענינים קטנים כמה שכתוב במקום אחר. וכך בענין התפעלות בהתבוננות גדלות ה' יש בזה ב' מדריגות הא' התפעלות המדות מצד התבוננות עצמות אור אין סוף שלגדולתו אין חקר בעצמותו כנ"ל וממיל' גם בחי' המדות שמתפעלי' מזה זהו גם כן בעצמו' אור אין סוף ע"כ נקרא מוחין דגדלות שבמדות כאיש גדול בשכל שמתפעל מדבר גדול כו' אבל התפעלות המדות מהתבוננות ההשתלשלות מאור אין סוף בעולמות לבד זהו בחי' קטנות המוחין שבמדות כמשל תינוק שמתפעל משכל קטן כו' ונקרא בחי' מוחין דיניקה כמשל התינוק שיונק שמדותיו בתכלית הקטנות כידוע וזה ענין בחי' הבירורים דרפ"ח כו' התפעלות ביטול היש לאין הבא מהתבוננות ההשתלשלות מאין ליש כו' ואין זה ערך כלל לבחי' התפעלות הנשמות מזיו מהות ועצמות אור האלקי כו' בגן עדן העליון וכך עד רום המעלות ששרש זה הוא בבחי' בינה להבין בעצמות איך הוא ומהו כו' כמה שכתוב במקום אחר וד"ל. והנה ידוע ששרש השבירה הוא בבחי' ב"ן דז' מלכים דתוהו והוא בחי' קטנות המוחין ביותר וכאשר ירדו ונפלו למטה מטה בעולם הבריאה היינו בחי' קטנות דשם אלקים המצמצם ביותר וזהו שרש בחי'

קמב, ג

נוג"ה דבריאה יצירה עשיה כידוע. ולהיות כן כאשר בחי' היש הנפרד דנוגה בא בבחי' הבירור להעלותם למעלה בבחי' ביטול היש לאין כנ"ל ה"ז בחי' קטנות העבודה ביותר כמו על דרך משל עבודה פחותה שאדם עובד לרבו כמו לבשל קדירה או לתקן דברים פחותים שבבית כפכים קטנים וכה"ג וכמ"ש במקום אחר ואע"פ שבחכמה אתברירו להבדיל הטוב מן הרע כו' והוא ע"י התבוננות דהשתלשלו' מאין ליש שמזה מתפעל הנברא להיות בבחי' ביטול היש הנפרד לאין כנ"ל א"כ גם בחי' חכמה זו היא בבחי' קטנות המוחין לעבודה קטנה כזאת כמשל בישול הקדירה שאין צריך שכל גדול לזה כלל כו' והוא בחי' שם ב"ן המברר ונקרא בהמה גי' ב"ן וכמ"ש בזהר ע"פ מצמיח חציר לבהמה בחי' בהמה רבא דרביעא על אלף טורין ושתת לון בגמיעא חדא שהן המלאכים שנקר' חציר שעולין מבירורי נוג"ה ונכללים בבחי' מל' שנקרא בהמה כשהוא בבחי' הקטנות כמ"ש דוד ואני בהמות הייתי עמך שהוא בחי' דו"ר טבעיים כמו משל מדות התינוק בימי היניקה וכה"ג כנ"ל וד"ל:

(סג) והנה כל משך זמן הגלות עיקר העבודה דכנ"י הוא בבחי' מוחין דקטנות שהוא רק לברר בירורי נוג"ה לאהפכא חשוכא לנהורא כו' וגם שבחכמה אתברירו אבל הוא בבחי' קטנות מאד וזהו מ"ש בזהר דבזמן הגלות עיקר העבודה בתיקון ספיחי השדה לבד כי אין יחוד פב"פ בזמן הגלות כו' וענין הספיחים הוא אשר צומח מן הארץ בבחי' מותרות ובלא זריעה כלל כו' כמ"ש במקום אחר בביאור המאמר דהאי גננא כו' והיינו ביאור הפסוקים ונתתי מטר כו' ואספת דגנך כו' ואח"כ ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואח"כ ואכלת ושבעת כו' שבחי' עשב אשר בשדה עליונה הן הן בחי' הספיחי' שבשדה העליונה הנק' חקל תפוחין כו' בחי' מל' דאצי' שנקרא חקל תפוחין קדישין כמ"ש

קמב, ד

כריח שדה אשר ברכו ה' כו' והעשב שבשדה זו הן הן נשמות הגרים מאומות העולם שהן ניצוצי קדושה שנתפזרו בע' שרים דנוג"ה ומשם עולין וצומחין בשדה העליונה כו' והן הנקרא ספיחי השדה הזאת וכמ"ש ונספחו על בית יעקב כו' וכמ"ש במ"א וד"ל. וז"ש עשב בשדך לבהמתך בחי' בהמה היא בחי' ב"ן דקטנות המוחין הנ"ל וכמ"ש מצמיח חציר לבהמה כנ"ל ואח"כ ואכלת ושבעת וברכת כו' שהוא בחי' מוחין דגדלות שבחכמה כמ"ש במ"א בענין אכילת אדם ואכילת מזבח כו' וד"ל. אך הנה לע"ל יהיה עבודת ישראל בבחי' מוחין דגדלות הנ"ל דגם שנאמר ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר כי מלאה הארץ דעה את ה' דמשמע גם אוה"ע בכלל וכמ"ש ונהרו אליו כל הגוים כו' וכתיב אז אהפוך אל עמים שפה ברורה כו' לעבדו שכם א' כו'. הנה עם כל זה יהיה הפרש גדול בין ישראל לאומות העולם דבישראל נאמר כי עין בעין נראה אתה הויה כו' וראיה לזה ממה שמצינו שיהיו אומות העולם טפלים ובטלים לגבי ישראל בתכלית הביטול כמה שכתוב והיו מלכים אומנייך ושרותיהם מניקותייך כו' וכהאי גוונא מה שכתוב ועמדו זרים ורעו צאנכם כו' כי ישראל יראו עין בעין בעצמות אור אין סוף ב"ה ממש בלי לבוש והסתר כלל רק כמו שהוא למעלה ממש בעצמותו יבא להם בגילוי למטה על כן יהיה עבודת ישראל אז בבחי' מוחין דגדלות הנ"ל להיות נהנין מזיו העצמות דאור אין סוף כנ"ל ממש כי התבוננות שלהם יהיה בעצמות ממש שלמעלה מכל ההשתלשלות דסובב וממלא כו' ולזאת לא יעבדו אז בחי' קטנות העבודה הנ"ל דונתתי עשב כו' ביטול היש לבד שמצד השביר' כי לעתיד לבא יבוררו כל ניצוצות הקדושות שנפלו בקליפה ויוציאו מהם כל הטוב עד שלא ישאר רק הפסולת הגס יותר ויזרוק חוץ לאיבוד וכמארז"ל לעתיד לבא ישחוט ליצה"ר כו' וד"ל. וגם לא יעבדו

קמג, א

בחי' עבודה השנית שנקר' בירור אחר בירור שהוא בחי' אכילת אדם שאחר אכילת מזבח כו' כנ"ל בענין ואכלת ושבעת כו' (וכמ"ש במ"א בענין ואכלתם אכול כו' והיינו בחי' בירור הב' דבחי' מ"ה הנ"ל כמו ענין תורתו אומנתו כמ"ש למעלה באריכות) שהרי מה שאמר ואספת דגנך כו' ואכלת ושבעת הכל כשאין עושין רצונו של מקום שהוא בזמן הגלות כידוע אבל לע"ל שנקרא עושין רצונו של מקום לא יעבדו גם עבודה זאת דבחינת אסיפת הדגן לאכול אכילת אדם כו' כי יהי' לע"ל במעלה ומדריגה יתירה מאד נעלה שהוא למעלה מבחי' הבירורים לגמרי דהיינו למעלה מכל בחי' מלאכה ועבודה לגמרי כו' והענין הוא על דרך המבואר במקום אחר בהפרש שבין תפלת החול לתפלת השבת שתפלת החול הוא בשביל איזה תיקון ובירור להפוך מרע לטוב או לברר בטוב עצמו כו' אבל בשבת בורר אסור ואין שום מלאכה ועבודה בשבת בתיקון ובירור כלל אלא רק בחי' התפעלות עצמיות שמצד עצמיות אור אין סוף כמו שהוא שלא מצד ההשתלשלות כלל כו' והתפעלות עצמיות זאת הוא בחינת תענוג עצמו שמתענג על ה' מצד עצמותו דוקא כמה שכתוב אז תתענג על ה' ממש כמו שהוא למעלה מכל ההשתלשלות כנ"ל וד"ל. ולא בשביל להוליד מהתפעלות זו בחי' עבוד' כלל גם לא עבודה ובירור הב' דבחי' מוחין דגדלות שבחכמה שנקרא כח מה שנקרא אכילת אדם כו' (וכמה שכתוב במקום אחר בפי' הזהר בפסוק באתי לגני אכלתי יערי כו' אבל באתריה לאו אורחי' למיכל כו' שזהו בבחי' פנימיות הכתר בכלל שהוא בחי' מל' דא"ס שבכתר דא"ק בכלל דהיינו פי' עושין רצונו של מקום בכלל כנ"ל וד"ל) וכך יובן בבחי' עבודה דישראל לע"ל שיהיו רק נהנין מזיו העצמות בלי עבודת מלאכה כלל והוא הנק' בחי' מוחין דגדלות שלמעלה מכולם וגם עבודה

קמג, ב

הב' דבחי' בירור הב' דבחי' מ"ה הנ"ל נק' בחי' קטנות לגבי עצמיות התענוג הזה שאינו נק' בשם מלאכה ועבודה כלל כו' רק אוה"ע יעבדו אז בחי' עבודה זו שנק' מוחין דגדלות עכשיו שהוא בירור אחר בירור הנ"ל והיינו כל אסיפת הדגן וכה"ג וז"ש ועמדו זרים כו' וד"ל.

(ונמצא מובן מכל הנ"ל שסדר המדריגות בעבודת הבירורים עכשיו ולע"ל כך הוא העבודה הראשונה שהוא בחי' הקטנות ביותר היינו עבודה לברר לבחי' נוג"ה דבי"ע שנק' יש נפרד כו' וזהו מאלמים אלומים דשבטים דבריאה ויצירה כו' כנ"ל והב' בחי' בירור דנוג"ה דאצי' שהוא העדר הרגשת עצמו כו' שזהו עבודת אוה"ע לע"ל בשביל ישראל כמ"ש ועמדו זרים כו' והג' הוא בחי' בירור הב' דבחי' מ"ה ביטול האמיתי והעצמי בענין תורתו אומנתו כו' והוא כמו בחי' עבודה דיוסף שא' קמה אלומתי כו' כנ"ל וכמו רשב"י שא' אפשר אדם חורש כו' שזהו כדוגמא דלע"ל כשיהיו ישראל עושין רצונו כו' וד"ל. והד' הוא בחי' עבודה דישראל לע"ל שהוא בחי' מוחין דגדלות שבעצמות אא"ס שלמעלה גם מבחי' גדלות המוחין דבירור הב' דבחי' מ"ה הנ"ל וד"ל):

(סד) ובכל הנ"ל יובן מ"ש והיו מלכים אומניך ושרותיה' מניקותיך כו'. דהנה מבואר למעלה דבחי' קטנות העבודה בבחי' מוחין דיניקה שעכשיו בזמן הגלות הוא עיקר העבודה דכנ"י שהוא לברר בירורי נוג"ה כנ"ל הנה לעתיד לאחר תשלום הבירורים דרפ"ח כנ"ל ויבוררו הכל יהיה בחי' המשכת מוחין דיניקה מבחי' ז' מלכים דתוהו וע' שרים דנוג"ה שיהיה לעתיד אחר הבירור כמ"ש ונהרו אליו כל הגוים כו' כנ"ל וזהו ושרותיהם מניקותיך ממשיכים בחי' מוחין דיניקה לכנ"י כו' כי ידוע דלאחר הבירור דב"ן דתוהו שהוא בחי' מלכים כו' עולה לבחי' ס"ג שהוא בחי' ז"ת דבינה שהיה בו עיקר השבירה כידוע בענין ע' רבתי כו' וידוע דדם נעכר ונעשה חלב כו' כך מבחי' בירור הגבורות

קמג, ג

דב"ן דתוהו כשעולין בשרשם בבחי' ס"ג נעשה בחי' חלב דיניקה שהוא מבחי' קטנות המוחין דבינה כו' וזהו ושרותיהם מניקותייך להמשיך בחי' מוחין דיניקה ולא יצטרכו לעבוד בעצמם כלל כו' וד"ל. אך בחי' מוחין דיניקה לעתיד יהיה גבוה הרבה במדריגה גם מבחי' מוחין דגדלות דעכשיו מאחר שיבורר בחי' ב"ן לגמרי לעתיד לבא ולא יצטרך לבירור דביטול היש הנפרד א"כ מה שיהיה לעתיד לבא בחי' דם נעכר ונעשה חלב כו' הכל הוא בבחי' בינה שהוא בבחי' ס"ג שלמעלה מבחי' מ"ה דעכשיו כו' (וזהו ושרותיה' מניקותי' כמו באר חפרוה שרים שהן או"א שממשיכים בחי' מוחין דגדלות במדות עכשיו אבל לע"ל לא יהיה בחי' שרים רק בבחי' מוחין דיניקה לפי שבחי' התוהו למעלה מבחי' התיקון ומה שבתיקון נק' מוחין דגדלות נק' בחי' מוחין דיניקה בבחי' התוהו לאחר הבירור

קמג, ד

שיהיה בחי' ב"ן בבחי' ס"ג כמה שכתוב א"ח עט"ב כו' וד"ל). ובכל זאת מובן בתוספת ביאור ענין ועמדו זרים כו' שזהו כשעושין רצונו של מקום דוקא שאז יעבדו אומות העולם בחי' עבודה דישראל עכשיו שהוא ואספת דגנך כו' אבל ישראל עבודתם בבחי' מוחין דגדלות הנ"ל שהוא בחי' עצמות אור א"ס ב"ה שבפנימיות הכתר שבכתר הנק' רעוא דכל רעוין כו' שזה נק' עושין רצונו של מקום כנזכר לעיל באריכות אבל כשאין ישראל עושין רצונו של מקום היינו בזמן הגלות שעבודתם בבחי' הקטנות כנ"ל אז נאמר ואספת דגנך כו' ולכך לא נאמר בכל מאדך בפרשה שנייה לפי שבחי' בכל מאודך מגיע בעצמות אא"ס שהוא בלי גבול כו' וזה לא יהיה רק לעתיד דכתיב במשיח וגבה מאד מטעם הנ"ל וד"ל:

השלמה לשער התפלה