ביאור ביסוד ענין התפלה. פדה בשלום. יב"פ

מט, א

ביאור ביסוד ענין התפלה שנקרא שעת קרבא מיוסד ע"פ פדה בשלום

(א) פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי. הנה כתיב כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו כל פועלי און הענין הוא על דרך משל שני בני אדם הנלחמים יחד שכ"א רוצה לנצח לזולתו ולהכניעו תחתיו הנה בהכרח שיתקרבו יחד ויצמדו וידבקו גופם זע"ז הנקרא התאבקות כמו ויאבק איש עמו בשרו של עשו שנלחם עם יעקב כידוע שנתאבקו ונתקרבו בקירוב ודיבוק גמור והגם שבודאי כל הנלחמים המה ב' הפכים בתכלית וא"ל לא היו נלחמים כלל וכל ב' ההפכים בטבעם וודאי יש ריחוק עצום תמיד ביניהם לא יוכלו להתקרב יחד לעולם כמו שלא יוכלו אש ומים להתחבר יחד אך כשרוצים להלחם לנצח זה את זה הנה אז בהכרח שיתחברו ויתקרבו להתאבק זה עם זה בתכלית היחוד והדיבוק זה בזה ואמנם אין קירוב ודיבוק זה אמיתי מצד עצמו כי אדרבה הרי היו רחוקים ומפורדים זה מזה בתכלית כי ב' הפכים המה לגמרי רק למען המלחמה והניצוח שרוצה כ"א לנצח לזולתו מכריח זה הדיבוק והחיבור הנקרא התאבקות כנ"ל ויהיה איך שיהיה על כל פנים הרי באו לכלל בחי' דיבוק וחיבור בשעה זאת שנלחמים יחד והנה וודאי מובן ממילא שכמו שזה הדיבוק הוא בגשמיות גופם החומרי שנדבקו ב' גופים יחד כך הוא בבחי' רוחניות של נפשם שנדבקו ונתאבקו ב' הנפשות זע"ז ואדרבא העיקר של הדיבוק וההתאבקות הזאת הוא בבחי' הנפשות שלהם דווקא כי הנפש הוא

מט, ב

העיקר וממילא בא סיבת הדיבוק בגופים שלהם כידוע ולפ"ז וודאי יש תערובות אור החיות של נפשותם בעת האבקם יחד דהיינו מפני שכ"א רוצה לנצח לאור וחיות נפש חבירו ולהכניע אל נפשו שתוכלל בו ולא תהי' בחי' יש ודבר בפ"ע לנגד נפשו כלל ולזאת מתאבקים יחד גם בגופם להפיל לזולתו ולהכניעו אליו דהיינו שיוכלל בו דוקא ולא יוכל להרים ראש בבחי' יש ודבר בפ"ע לעולם וכמו אש ומים שנלחמים יחד שבהתגברות האש על המים יהפוך האש כל טבע המים להיות כלול בטבע האש והוא כמו רתיחת המים שע"י האש כשיגבר עליו האש עד שיוציא כל לחלוחית שבמים עד שיכלה לגמרי וכמו באש ה' שליחכו לכל המים שיצק אליהו על העצים כו' וכן להיפוך כשיגברו המים על האש יהפכו כל טבע האש ליכלל בטבע המים לגמרי כמו המים שמכבים האש לצנן אותו להוציא כל כח טבעו עד שיכלה לגמרי ויוכלל בטבע המים כידוע בס' הטבע בפרטי ההתכללות של ד' היסודות זב"ז בדרך מלחמה וניצוח שזהו דוקא ע"י קירוב ודיבוק זע"ז וכל שיהיה הדיבוק והקירוב של ב' הפכים יותר יותר יוכל הא' לנצח לעשות התכללות זולתו בו וא"ל ישארו מופרדים זה מזה וכ"א נשאר במהותו וטבעו ולא נכלל בזולתו כלל וזהו ג"כ טעם בחי' ההתאבקות של ב' אנשים בנפשם וגופם בהלחם יחד כדי שיוכל אחד לנצח לזולתו שיוכלל בו וא"ל כ"א נשאר בעמדו כמו שהי' ואין א' נכלל בזולתו כלל אלא המה ב' הפכים מנגדים כמקדם (ונמצא מובן עכ"פ

מט, ג

שעיקר המכוון מן המלחמה באיבוק וקירוב זה הוא בחי' ההתכללות זב"ז שזהו בחי' היחוד היפוך בחי' הפירוד שהי' ביניהם קודם ולזה הטעם צריכין לבא לבחי' ההתאבקות כנ"ל) וכמו שאנו רואים במלחמות המלכים שעיקר גמר הניצוח הוא כשמתקרבים זע"ז כו' כידוע והנמשל מכ"ז יובן ג"כ בענין מלחמת ב' הנפשות נפש אלקית ונפש הבהמית כידוע בענין ולאום מלאום יאמץ שכאשר זה קם זה נופל כו' שזה הי' בחי' המלחמה הכללי דיעקב עם שרו של עשו שהוא בחי' מדות דקדושות עם בחי' מדות דקליפ' כמ"ש במ"א על פסוק ויאבק איש עמו כו' וד"ל. דהנה ידוע שטבע ב' הנפשות הללו המה ב' הפכים מנגדים לגמרי כמ"ש כי רוח האדם הוא העולה כו' ורוח הבהמה יורדת למטה כו' ה"ז עולה למעלה ברום המעלות בדביקות והתקשרות באלקים חיים מקור חוצבה כי הוא חלק אלוה כו' כמ"ש כי חלק הוי' כו' וטבע של רוח הבהמה לירד ולדבק למטה מטה בגופניות וחומריות התאוות הגשמיות כמעשה בהמה ממש כידוע ולהיות כן וודאי המה רחוקים ומפורדים זה מזה בתכלית הריחוק והפירוד וא"א שיתקרבו ב' רוחות הללו יחד כי המה מנגדים זה לזה בתכלית כאש ומים וכה"ג אך הנה זהו דוקא כשאינם נלחמים זע"ז אז הן בבחי' הפירוד והריחוק מאוד זמ"ז אבל כשנלחמים יחד אז נצמדים ודבוקים זה עם זה כדרך מלחמת ב' בנ"א שרוצה הא' לנצח לזולתו שיוכלל בו כנ"ל באריכות:

(ב) והענין הוא כמ"ש בזוהר דשעת צלות' שעת קרבא כו'. דהנה באמת יש ב' מדרגות בעבודה שבתפלה הא' שאינו נק' קרבא ומלחמה כלל והוא בחי' עבודה של נפש אלקית מצד עצמה וטבעה לבד שהוא טבע רוח האדם העולה כו' כנ"ל וכידוע בענין תפלה דשבת שהוא רק להתענג על ה' כו' שזהו בחי' התכללות אור הנשמה האלקית במקור חוצבה שעולה לשם כביטול והתכללות הנר בפני האבוקה כמו הנשמות בג"ע שנהנין מזיו כו' וכמו כן תתעורר רוח נה"א בשעת התפלה לידבק וליכלל באחדות ה' מצד מהות טבעה ואינה מהפכת לטבע

מט, ד

רוח הבהמה שבחלל השמאלי שבלב כלל להיות גם היא מסכמת ורוצה לעלות לה' כו' אלא טבע רוח הבהמה נשאר במהותו בבחי' הפירוד כו' רק אור הנשמה מצד עצמה מתדבקת ועולה למעלה מעלה כידוע בענין למסור נפשו באחד כו' והיינו כשאין מלחמה כלל בין ב' הרוחות הללו אלא כ"א עומד במדרגתו ומופרדים זה מזה ולא קרב זה עם זה כלל ואמנם המדריגה הב' בתפלה הוא כשנקרא קרבא ומלחמה כמ"ש בזוהר הוא כאשר תתגבר רוח האדם ברשפי אש התשוקה לה' להפוך גם לרוח הבהמה שבגוף החומרי שגם הוא לא יתאוה ברצון ותשוקה זרה רק לה' לבדו ולמאוס בכל רצון תאוה זרה ולא לחפוץ בשום דבר מהבלי העולם הזה בלתי לה' לבדו כמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו' וכמארז"ל לב א' לאביו שבשמי' כו' שהוא רק רצון א' לה' לבדו כו' הנה זה א"א להיות כ"א בדרך מלחמה וניצוח כשנפש האלקית נלחמת עם נה"ב ורוצה להכניעה להיותה כלולה בה ולא תהיה בחי' מנגד כלל והוא להפוך את הטבע לגמרי שלא תרד למטה לידבק לגופניו' וחומריו' דמעשה בהמה רק תהיה עולה למעלה ברצון ותשוקה כמו רוח האדם שעולה כו' ה"ז כמו שיגבר הא' על זולתו ומנצחו שיוכלל בו ולא יהיה בחי' נפרד בפ"ע כלל וכנ"ל בב' הפכים דאש ומים כשיגביר הא' על היפוכו שמהפכו להיות כטבעו כו' וא"כ וודאי זה א"א כ"א שיתקרבו ויתדבקו ב' הנפשות הללו כדרך הנלחמים יחד הנק' התאבקות כמו ויאבק איש עמו והוא מ"ש בזוהר דשעת צלותא שעת קרבא שב' הנפשות נלחמים זה עם זה וכ"א רוצה להתגבר על זולתו ולהכניע וליכלל בו וזהו שורש ענין המ"ז שבתפלה כידוע דהנה אנו רואים שיוכל להיות התפלה בכוונה ואף על פי כן מיד אחר התפלה הולך ומתעסק בהבלי עולם בכל לב ונפש כאלו לא התפלל כלל ולכאורה נראה לאדם שתפלה זאת לא היתה אמיתית כלל שאם היתה אמיתית בכל לב ונפש הרי נאמר שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר כו' אבל האמת הוא שתפלה זאת נק' שפת אמת מצד התעוררות נפש האלקית שרוח האדם עולה באמת מצד

נ, א

טבעו ושרשו כנ"ל ולעבודה הזאת של נה"א מצד עצמה תכון לעד ואין בה שינוי לעולם וכמו שאומר נשמה שנתת בי טהורה היא כו' אך מה שאחר התפלה חוזר להתקש' ברצונות זרות של הבלי עולם זהו מצד ההתעוררות רוח הבהמי שנשארת בגוף בתקפה ולא נזוזה ממקומה וטבעה כלל בשעת התפלה ועבודה של נה"א כי נה"ב רחוקה ומופרדת ואין לה שייכות כלל עם עבודה דנה"א אדרבה בורחת מאוד מאור אלקי הזה שבנה"א וע"ז נאמ' ועד ארגיע לשון שקר דגם אם נה"ב מתעוררת בתפלה לפעמים להיות גם היא עולה ברצון ה' כו' אין זה רק כמעט רגע בלבד אבל מיד יש בה שינוי ותחזור לקילקולה להמשך למטה כטבע רוח הבהמה שיורדת למטה כו' אך אם הנה"א נלחמת עם הנה"ב ומנצחת לנה"ב לאכפיא ס"א כו' להכניע אותה בתכלי' עד שיוכלל לגמרי להיות גם היא כמו רוח האדם לעלות למעלה שהוא רק רצון א' לה' לבדו ואין זר אתו כו' כנ"ל אז גם בה נאמר שפת אמת תכון לעד שאין בה שינוי לפי שנתקשרו ונכללו בנה"א לבלתי תוכל להפרד בבחי' פירוד במהות בפ"ע וכמו צ"ג שלבם ברשותם לפי שהנשמה שבמוח שליט על הלב כו' וד"ל:

(ג) והנה כאשר רוח האדם נלחם עם רוח הבהמה בהכרח שיתאבקו ויתקרבו יחד וזהו שרש הטעם להתגברות המ"ז בשעת התפלה דווקא יותר מבשעה אחרת כי שעת צלות' שעת קרבא שנה"א נלחם לנצח לנה"ב ועיקר הניצוח אינו בא אלא מסיבות ההתאבקות מקירוב דוקא כמו במלחמו' ב' בנ"א כו' וכך בתפל' דוקא שכאשר מתעורר נה"א להפוך גם הרע שבנה"ב שאז מתקרב ומתאבק בנה"ב ונה"ב מתאחד ונדבק בנה"א לבלבלה במחשבות זרות כי היא הפכית ממש מרוח האדם ולזאת מתגברת בכל כחה אז דוקא לבלבל במ"ז שונות שלא היה עולין מחשבות רעות כאלה שלא בשעת התפלה כי בשעת מלחמה דוקא אז טבע הנלחם להתגבר בכל כחו על זולתו לנצחו ולהכניעו אליו שיוכלל בו כנ"ל וכך מתגבר' בכל כחה הנה"ב

נ, ב

להכניע לנפש האלקית שלא תעלה למעלה אלא תרד ותמשך גם היא למטה מטה להיות כטבע נה"ב שיורדת למטה כו' והן הן התגברות המ"ז כו' משא"כ כשאין נה"א רוצה להלחם עם נה"ב אלא עבודתה מצד בחי' עצמותו לבדה ולא להפוך לנה"ב כלל (כמו ענין התפלה דשבת כנ"ל) אז אין מתגברין מ"ז כלל כידוע וד"ל. והנה ידוע שכמו שהנפש עצמ' אין לה איבוד וכליון כך גם כל כחות שלה המתפשטי' ממנה אין להם איבוד וכליון ולפ"ז אפי' מחשב' אחת שאדם חושב אין לה איבוד כי לא דבר גשמי הוא שיכלה ויאבד כו' ומאחר שהמחשבה הוא בחי' התפשטות אור וחיות מעצמות הנפש הרי בהכרח שיש קיום נצחי למחשבה זאת כמו שיתקיים עצם הנפש וא"כ בצאת הנפש ממאסר הגוף יצא עמה כל הכחות המתפשטו' ממנה וגם אפי' מחשבה א' שחשב תצא עמה ואין לה איבוד כלל ולפ"ז כל המ"ז אשר לא לה' המה שחשב האדם כל ימי חיי הבלו בעוה"ז אחת לא נעדרת בצאת הנפש מהגוף וגם כל אותיות הדיבור חיים וקיימי' כמ"ש במ"א (וראיה ממ"ש מגיד לאדם מה שיחו אפי' שיחה קלה כו' אך הבל אותיות הדיבור הוא נשאר באויר אבל אותיות המחשבה מתאחדת בנפש כו') והנה ידוע ג"כ שאין לנפש קיום בלי התפשטות וכלי שהוא הגוף כמו שאין לאור קיום בלא עץ ופתילה כו' ולזאת לא מצינו שתתקיים הנפש בלא כלי ואם תצא הנפש מגוף זה מיד תתפשט בגוף אחר וגם הנפשות העולות לג"ע מתלבשים ומתפשטים שם בכלי דוקא כידוע ומבואר במ"א וא"כ הרי מובן ממילא שגם המחשבות שהן בחי' התפשטות אורה המה בדומה אלי' בדבר הזה שא"א להם להתקיים בלי התפשטות בכלי מאחר שהן בחי' אור וחיות רוחני וכל בחי' אור וחיות רוחני אין לו מציאות בלי התלבשות והתפשטות בכלי שהוא הגוף כו' וזהו שאנו מוצאין שיוכל להיות התהוות הנפש שלמה להחיות גוף א' מבחי' ריבוי המחשבו' הזרות שמתקבצין ביותר ונעשים בחי' אור וחיות נפש שלמה כמו נפש בע"ח של המזיקין שנעשים ממ"ז של בנ"א והן המייסרין

נ, ג

ורודפין את האדם (וכמ"ש במ"א שמנשמה גבוה נופלים המ"ז שלה ונעשים בחי' נפש שלימה למטה ומתלבשים בגוף והוא המקטרג ורודף ומייסרו כו' ויש נשמות גבוהו' שממ"ז שלהם בחי' נובלות ומותרות יהיה מזה שפע רב למטה כמשל עלה של אילן גבוה במעלה מתהווה ממנה פרי באילן שלמטה הימנה כו') ונמצא שרבוי המ"ז דרוח הבהמה מתהווה מהן אויבים ושונאים הרבה שנק' מקטרגים ומזיקין שרודפין לנפש האדם ונעשים רצועה לאלקאה כו' מפני שבאין בהתלבשות בגופין עד שהן כמו אויבים נפרדים ובאמת הן הן מחשבותיו שחשב בנפש ורוח הבהמ' כל ימיו כו' ולפ"ז יובן שבהתגברות המ"ז בשעת התפלה ה"ז כמו שקמים עליו אויביו ושונאיו להזיקו ולהפילו כו' וד"ל:

(ד) וזהו כי הנה אויביך ה' כו' דהנה ידוע דשם הויה הוא מאיר בכל נה"א כו' לפי שבצלם אלקים עשה את האדם בב' שמות דהויה ואלקים כמ"ש וייצר ה' אלקים את האדם כו' ובחי' האויבים המנגדים לבחי' הויה המאיר בנה"א הוא בחי' התגברו' המ"ז בנה"ב בשעת התפלה דוקא שאז מתגברת בכל כחה ללחום עם נה"א כנ"ל דשעת צלותא דוקא שעת קרבא כנ"ל (ועד"מ הנלחמים שמתאבקים יחד כו' כך מתאבקת הנה"ב ונאחזת ונדבקת בהתקרבות עצום בנה"א כדי לנצחה במ"ז כנ"ל). והנה אז דוקא אויבי ה' שהן המ"ז מקבלין תו' יניקה וחיות מאור אלקי שבנה"א כי באמת אין רע יורד מלמעלה שנאמר לא יגורך רע כו' וכן מפי עליון לא תצא הרעות כו' אך מבחי' הפסולת של הטוב מקבל הרע יניקה וכידוע בשרש ענין עה"ד טו"ר כו' וכל מקום שיש ריבוי הטוב שם נמצא קירוב ודיבוק הרע לקבל יניקה יותר ע"ד שארז"ל כל הגדול מחברו יצרו גדול כו' וכמו גנבים שודדי לילה שמוסרי' נפשם במקום שיש אוצר רב דוקא כו' וכמ"ש במ"א וזהו הטעם בשע' התפלה דוקא לפי שאז מתגבר הנה"א בכל כחה להפוך גם נה"ב כנ"ל אז דוקא מתקרב הנה"ב בכל כחה לדבק בנה"א במ"ז לקבל יניקה יתירה להיות כי נעשה בבחי' תערובו' טו"ר ביותר ע"י ההתאבקות הזאת כו'

נ, ד

כי הנה ידוע כל המתאבק עם מנוול מתנוול גם הוא בהאבקו עמו כו' כי מאחר שצריך להאבק עמו בדיבוק וקירוב ביותר אע"פ שמנצחו ומפילו מ"מ בעת חיבוקו עמו הרי נתלכלך ונדבק בו מלכלוך צואת המנוול וצריך רחיצה ושיפשוף גדול אח"כ כו' וכך היה בהאבק יעקב עם שרו של עשו אע"פ שנצחו מ"מ נתלכלך מאבק זה כמרז"ל שהעלו אבק כו' (וכדוגמא זאת בכל הברורים דמברר צריך להתלכלך בגדיו בשעת התלבשותו לברר ע"י לבושים צואים של המתברר כמו שמבואר בענין תרומת הדשן שצריך להתלבש בלבושים פחותים להוצאת הדשן מפני שצריך להתלכלך בדשן וע"ד שארז"ל בגדים שבשל בהם קדירה לרבו כו' וכך למעלה בבירורים דשם ב"ן בכל גלות השכינה באוה"ע כו' כמארז"ל גלו לאדום שכינה עמהם כו' דכתיב מי זה בא מאדום חמוץ בגדים כו' פורה דרכתי לבדי כו' ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי וכמ"ש במ"א באריכות כו' וד"ל) וכך הוא בהאבק נה"א עם נה"ב בקירוב גדול אע"פ שמנצח ומהפך כל הרע דמ"ז להיות עקירת כל רצון זר בלתי לה' לבדו כו' מ"מ בעת האבקם מתלכלך נה"א בלבושים צואים דנה"ב שהן המ"ז וכה"ג וצריכה רחיצה ושפשוף גדול וז"ש רחצתי את רגלי איככה אטנפם כו' וכמ"ש במ"א בענין אם רחץ ה' את צואת כו' תבא האם ותקנח צואת בנה שהוא הנה"א מלבושים צואים דנה"ב בהאבקם יחד וד"ל וכה"ג היה ענין ערב רב שעלו עם ישראל ממצרים שהמה האספסוף שבקרבו שהתאוו תאוה כו' וגרמו רע' לישראל כי כל רע הקרוב יותר ומתדבק אל בחי' הטוב יותר מזיק לטוב לנוולו כו' וכמ"ש במ"א בענין השליא של הולד שהשונאים והאויבים ביותר לישראל עם קדוש המה עכו"ם הקרובים יותר אל בחי' הטוב כמו האפיקורסים שיודעים את רבונם כו' שעליהם נאמר תכלית שנאה שנאתים כו' ואפילו גרים שבאוה"ע קשים לישראל כספחת כו' וד"ל. וזהו כי הנה אויביך ה' כו' יאבדו כו' פי' אויבי ה' הן הקרובי' ביותר אל בחי' הטוב שבכללו' נ"י שמתדבקי' לקבל תו' יניקה וחיות

נא, א

כמו בהאבק איש עם יעקב שבחיבוק זה קיבל שרו של עשו תוס' יניקה מבחי' יעקב דקדושה וז"ש אויביך ה' יאבדו ויש פסיק טעמא בגווייהו להיות שגם שסיבת תוספ' יניקת האויבים מהקדושה הוא בא מצד בחי' הקירוב והדיבוק בהאבקם כנ"ל אבל מ"מ הרי עיקר ההתאבקות הזאת אינו דיבוק ויחוד אמיתי מצד עצמו אלא אדרבה הרי הן באין למנגד ולחלק להיות עי"ז התגברות הרע על הטוב בבחי' הפירוד למטה כנ"ל ונמצא מובן שבאותו האור וחיות האלקי שמקבלין מצד בחי' הקירוב והדיבוק של ההתאבקות הזאת גופא המה מתגברים להיות למנגד לה' עד שנקרא אויבי ה' ממש ולכך פסיק טעמא בגווייהו להורות על הפסק ופירוד גמור שנעשה מזה הדיבוק בהוי"ה כו' אך הנה אמר דאויביך ה' הנלחמים עמו יאבדו כו' להיות שכל זאת יניקה והתגברות האור והשפע לחיצונים בהאבקם עם הקדושה האלקית אינו רק לפי שעה בלבד וכמאמר שהשעה משחקת להם כו' והוא שעת קרבא לבד אבל לאחר גמר המלחמה כשנה"א מתגבר על נה"ב ומנצחה להיות גם היא מוסרת נפשה וכל רצונה בלתי לה' לבדו כנ"ל וכמ"ש ביעקב כי שרית עם אלקים כו' שהודה לו וברכו כו' וזהו בכללות נ"י כמו בדרך פרט בכל ניצוץ אלקי שבכל א' וא' מישראל שנקרא ישראל מטעם זה כי שרית כו' וכידוע והוא באמרו שמע ישראל כו' ומזה נעשה ואהבת כו' בכל לבבך בשני יצרך כו' דוקא כידוע דהיינו שגם הרע נהפוך לטוב או כפוף בתכלית כמו בצדיק גמור לבו ברשותו שהמוח שליט על הלב שנקרא אתכפיא כנ"ל אז נהפוך הוא שנכרת ונפסק כל שורש חיות אלקי מבלתי נמשך עוד לחיצונים אפילו כדי מדתם המצומצמת מקדם וז"ש כי הנה אויביך יאבדו מפני שנפסק מהם גם שורש יניקתם הקדום ואז ממילא יאבדו כי אין לרע קיום ותקוה רק מן הטוב כנ"ל וזהו ולמלשינים אל תהי תקוה כו' וכמ"ש במ"א בפי' חיל בלע ויקיאנו וכן והוצאתי את בלעו מפיו שכל אור וחיות שבלע מן הקדושה ע"י המלחמה וההתאבקות יקיאנו כי יוציא ממנו כל בחי' הטוב גם מה

נא, ב

שהיה לו מצד עצם הבריאה ע"פ מאמר קו המדה כי זהו דרך המלחמה כשמנצח לאויב ושונא שנעשה עבד גם בשלו וכמו ואכלת את שלל אויביך כו' (וכדוגמא זאת מצינו באברהם אבינו ע"ה עם הד' מלכים דכתיב ויחלק עליהם לילה ויכם כו' דחלק זה הוא ענין פסיק טעמא הנ"ל באויביך ה' דהיינו שנחלק ה"א דלילה להיות כמו ליל שמורים כו' משום דה"א תתאה בחי' המל' מחיה גם לחיצונים וכמ"ש ומלכותו בכל משלה ונחלק עליהם הלילה שלא יחיה עוד לחיצונים מפני שאבות הן המרכבה והפריד אברהם אע"ה מנה"ב שבגופו כל פסולת ורע עד שלא היה להם צד קירוב ודיבוק להאחז ולהדבק בה"א תתאה כלל כמו אחר גמר הניצוח דנה"א לנה"ב כנ"ל ואז ממילא אין לחיצונים חיות כלל וכמ"ש בענין סר צלם מעליהם שנעשו כבהמות שיראים מאדם ע"כ א' ירדוף אלף כו' ואז ויכם וז"ש יתן כעפר חרבו שדי עפרא והוי חרבא כו' וד"ל). והנה מ"ש יאבדו ואח"כ אמר יתפרדו כל פועלי און כו' הענין הוא להיות מבואר למעלה שיוכל להיות התהוות נפש שלימה בגוף מריבוי המ"ז כו' והוא הנקרא אויביך אשר רדפוך כו' אך לאחר ניצוח דנה"א לנה"ב שנהפך גם כל המ"ז שקדמה להיות לה' לבדו ואין זר אתו כו' הרי כל המ"ז שחשבה הנפש מכבר לא יתפשטו עוד לבוא בגופים אלא יאבדו לגמרי כמו הפסולת שנאבד ויצא לחוץ כמו באיבוד רשעים מאחר שיצא כל בחי' הטוב מהם ע"י התשובה מעומקא דלבא בעקיר' כל רצון הזר כו' א"כ מה שנשאר חיות מהם הוא רק בחי' תכלית הפסולת שאין לו תיקון רק איבודם זהו תיקונ' כמ"ש באבוד רשעים רנה זהו בחי' רנה ותיקון שלהם כמ"ש במשל העלוקה ששואבת פסולת הדם ונופלת ומתה וז"ש תמות' רשע רעה וכמאמ' רז"ל לע"ל ישחוט ליצה"ר כו' וז"ש כי הנה אויביך ה' שאין להם בירור יאבדו לגמרי כו' ומ"ש יתפרדו כו' היינו אותן מ"ז של כל מיני רע שכבר נתפשטו וירדו להתלבש בגופי' ונעשו מזיקין ומקטרגין ליסר האדם ולרודפו והן הנק' נגעי בנ"א הן ברוחניות הן בגשמיו' כנ"ל ע"ז אמר שגם אותן הגופים יתפרדו פי' שגם שהם

נא, ג

כבר מלובשים בגופים אבל לא יפעלו רע כלל מפני שיתפרדו בבחי' פירוד ופיזו' גדול כמארז"ל פיזור לרשעים הנאה להם כו' כי הקיבוץ מן כל המ"ז נעשה רוב עם העומדים לבחי' מנגד להם כנ"ל אבל בפיזור ופירוד שלהם אין בכל א' כח ועוז כלל לעמוד לנגד אלא אדרבא כאו"א נכנע ובטל בתכלית במיעוטו כו' וזהו מ"ש קומה ה' ויפוצו אויביך כו' מפני שכאשר זה קם זה נופל כו' שכשיש בחי' בנין קומה שלימה בכנ"י בכחב"ד ומדות כו' אז בזלע"ז נעשה פיזור ופירוד כו' וז"ש יאבדו על המ"ז שלא באו בגופי' ויתפרדו גם אותן שבאו בגופים כמו כל מלחמה גשמית שהרבה נהרגין ונאבדים לגמרי והרבה נפוצי' ונתפזרין וכמ"ש ויפוצו וינוסו כו' וזהו דוקא עכשיו דצלותא נק' קרבא אבל לע"ל כתיב לא ירעו ולא ישחיתו כו' ארי' כבקר יאכל תבן וגר זאב עם כבש ופרה ודוב כו' מצד בחי' הביטול שיהי' על כל הברואים שמפני שנגלה כבוד הויה כו' שזהו לאחר כל הבירורים דעכשיו דכתיב אז אהפוך כו' שפה ברורה שלא יצטרך להיות בחי' מלחמה כלל אלא יהיו כולם בבחי' הביטול האמיתי כו' (כמו שיתבא' בסמוך בפ' פדה בשלום נפשי כו') :

(ה) והנה כל ענין מלחמה הנ"ל של נה"א עם נה"ב לא שייך רק בחלק של נה"א המלובש בגוף והוא בחי' נר"נ שבה שבא בבחי' אור פנימי אור בכלי הגבלה כו' כידוע וזהו בחי' אהבה דבכל לבבך ובכל נפשך אבל בחי' חיה יחידה שבנה"א שלמעלה מבחי' הגבלת אור בכלי הגוף לגמרי כי הוא רק בבחי' אור מקיף והוא אהבה רבה דבכל מאודך כידוע הנה שם לא שייך לומר בחי' מלחמה כלל עם הנה"ב כו' וד"ל. וביאור הדברים הנה ידוע ומובן עד"מ מבחי' אור וחיות הנפש בגוף בכלל שיש בזה ב' מדרגות כידוע הא' בחי' או"פ והוא בחי' אור וחיות הנפש הבא בכל אברי הגוף בכל אבר לפי מזגו ותכונתו דוקא כמו בכלי המוח שם משכן אור השכל ובכלי העין משכן אור הראיה וכה"ג עד שבחי' החיות הזה נמשך בצמצום ומיעוט אחר מיעוט בכלים מכלים שונים באיברי הגוף

נא, ד

ממוזג רק לפי טבעי האברים שזהו הנקרא בחי' א"פ עד מיעוט וצמצום היותר אחרון כמו ציפורן הרגל וכמ"ש במ"א אבל בחי' אור מקיף דנפש היינו חלק העצמות שבנפש שהוא העיקר והמקור שממנו בא ונמשך בחי' התפשטות האור וחיות דנפש באברי הגוף לכל או"א כמזגו כו' ולפ"ז יובן שבחי' מקור זה נקרא בחי' מקיף שסובב ומקיף לכל האור וחיות הבא בבחי' או"פ בכלי הגוף מראש לסוף וכוללם יחד לפי שבעצמו הוא למעלה מבחי' התחלקות ראש וסוף מאחר שהוא למעלה מבחי' התלבשות בכלי ע"כ ממילא הוא מאיר בבחי' מקיף וסובב לכל הגוף ראש וסוף בהשוואה א' ממש כו' בלי חילוק מדרגה כלל בין המוחין שבראש לציפורן הרגל וכה"ג וכמ"ש במ"א וד"ל וכמ"כ יובן ההפרש שבין בחי' מקיף דנה"א שנקרא חיה יחידה לבחי' א"פ הנקרא נר"נ כנ"ל דהיינו שבחי' המוחין חב"ד שבה היא בבחי' ההשגה והתפיסה בא"פ שנתפס בכלי המוחין נקרא נשמה כידוע שמשכן הנשמה במוח ורוח בלב כו' וזהו בחי' או"פ מוגבל בכלי המוחין בכל חד וחד לפום שעוריה דיליה כמ"ש בזוהר ע"פ נודע בשערים כו' כי יש שכל מתפעל כו' וכן רוח בלב שע"ז נאמר תוכן רוחות ה' וכמ"ש במ"א וכ"ז בבחי' א"פ מוגבל בכלי כמשל אור וחיות הנפש באברי הגוף בכל א' לפי מזגו כנ"ל אבל בחי' המקיף דנה"א הוא בחי' עצמיות דנה"א שלמעלה מבחי' התפשטות והתלבשות בכלי המוחין חב"ד וחג"ת כו' אלא הוא בחי' העיקר והמקור שממנו בא בחי' התפשטות אורות דנר"נ בכלים מוחא ולבא כו' ע"כ הארתו בבחי' מקיף וסובב עליהם בהשוואה א' לראש וסוף ממש בלי חילוק מדרגה כלל כנ"ל במשל המקיף דנפש על אור וחיות אברי הגשמיים כו' וד"ל:

(ו) וזהו ג"כ ההפרש בין אהבה דבכל נפשך שהוא בבחי' א"פ בבחי' נר"ן במוחא ולבא כו' הבא בבחי' הגבלה מאוד רק כפי ערך הגבלת הכלים דמוחא ולבא כו' לבחי' אה"ר דבכל מאודך שהוא בחי' אור מקיף בלתי מוגבל בכלי המוח כו' שע"ז אמרו רז"ל דאכל עשרה שכינתא שריא

נב, א

כו' משום דבבחי' יחידה דנה"א שורה אלקות ממש ואין חיצונים מקבלים שם יניקה כלל כמ"ש מיד כלב יחידתי כו' וז"ש גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי דא שכינתא דשריא על רישא דב"נ שהוא בחי' המקיף דיחידה שנאמר ע"ז אך בצלם יתהלך איש כו' וכמ"ש בזוהר ע"פ שימני כחותם כו' דיוקני אשתאר בך כו' וז"ש ג"כ בזוהר ע"פ נפש כי תחטא תווהא כו' וכמ"ש נשמה שנתת בי טהורה היא כו' וכמ"ש במ"א באריכות ולכך נקרא בכל מאודך בלי גבול בכלי כידוע והנה יש ב' מקיפין בחי' חי' ובחי' יחידה כו' כידוע והן ב' מיני רצון הא' רצון המאיר ומתפשט בכלי המוח והלב כו' דגם ששרשו בבחי' מקיף מ"מ מאיר ובא במוח ולב דרך פרט כו' אבל רצון הב' הוא נקרא רצון פשוט שלמעלה מהארה והתפשטות לגמרי במוח ולב כו' והוא ההפרש שבין בחי' ב' מקיפין דחיה ויחידה שנקרא מקיף כללי ומקיף פרטי כמ"ש בע"ח. וביאור הדברים הנה יש להקדים תחלה במה שאנו רואים שכאשר יש לאדם איזה רצון ותשוקה לדבר מה הנה יוכל להיות בה ביטול והפסק לגמרי מפני רצון ותשוקה הגדולה ונפלאה ממנה הרבה כאשר היא הפכית מתשוקה ורצון זה אע"פ שמפני התגברות אותה התשוקה הנפלאה יכנע ויבוטל לגמרי תשוקה הראשונה כאלו לא היתה מעולם אעפ"כ אין זה ביטול גמור בהפיכת מהותה וטבעה שהרי לא נהפך טבעה ומהותה כלל ואדרבה הרי ישנה בתקפה ומהותה ולא נתבטל ממנה כלום רק שאינה מאירה בגילוי במוח ולב כלל מפני תוקף התגברות הרצון והתשוקה הגדולה ממנה בשעה זאת במוח ולב אבל מיד כשיסיר ממוחו ולבו אור ורצון התשוקה הגדולה והנפלאה ממנה תשוב התשוקה הזאת לתקפה וטבעה בגילוי גמור כמו שהיא בלי ביטול אפי' כל שהוא ונמצא שבחי' הביטול וההפסק שלה אינו ביטול אמיתי רק הפסק וביטול לפי שעה וגם זה אינו נקרא ביטול המהות כלל רק העדר גילויה לבד כו' וא"כ לפ"ז יובן שגם בבחי' מלחמה וניצוח הגם שמנצח הרצון הזה לרצון ותשוקה הקודמת אליה מפני תוקף התגברותה עליה ביותר כו' מ"מ

נב, ב

אין זה ביטול גמור ואמיתי דגם שיבטלנה לפי שעה אבל לא ביטול המהות כלל רק דרך ההכנעה להיות בבחי' העדר הגילוי לגמרי כאלו אינה במציאות כלל אבל באמת הרי ישנה בתקפה כנ"ל וזהו נקרא אכפייא ולא אתהפכא כו' ע"ד דוגמא כשאדם חפץ ורוצה בתאות ממון להרויח הון רב אך בסיבת זה יפסיד חיי נפשו או נפש ב"ב שיקרים בעיניו מכל הון כו' וכה"ג או כשיבא לידו איזה גדולה וכבוד להיות מלך או שר כשיפסיד הריוח או מפזר הון רב וכה"ג הנה ודאי כלא חשיב כל הון הממון לגבי הגדולה והכבוד שישיג וישליך מנגד זה הרצון ותשוקה של הממון לגבי הרצון ותשוקה הגדולה ונפלאה ממנה שהוא רוב הכבוד והגדולה כידוע ואמנם לא שנתבטל הרצון מן הממון לגמרי כי ודאי יש לו צער מהיזק הממון רק שמפני תוקף התגברות הרצון של כבוד והגדולה יבוטל רצון זה של הממון לפי שעה ולא יאיר בגילוי כלל אבל ישנו בטבעו ומהותו רק שנכנע ובטל בהעדר התפשטות הגילוי בלבד כו' כנ"ל וד"ל. וכ"ז מפני שכל עיקר תולדות הרצון הזה אינו בא אלא בבחי' גילוי א"פ מן הנפש במוח ולב כו' שהוא בא בבחי' הגבלה לפי הכלי בלבד כו' ע"כ בבוא גילוי רצון אחר הגדול הימנו בהכרח שיסתלק אור הרצון הראשון מן המוח והלב מפני תוקף גילוי אור הרצון הזה כו' וזה הנקרא בחי' מלחמה וניצוח שמנצח ומכניע לזולתו שיסתלק ויתבטל לפי שעה ממעמדו והוא עומד בעמדו כו' כמשל ב' בנ"א הנלחמים שכאשר ינצח הא' לזולתו ויפילנו יעמוד במקומו ומעמדו כו' אבל אין זה ביטול המהות של זולתו לגמרי רק שמכניע אותו לבלתי יתפשט להרים ראש וד"ל אבל מלחמה ונצוח דב' יסודות הפכים כמו אש ומים אין זה ענין הכנעה לבד אלא היפוך המהות לגמרי שהרי כשיגביר האש על המים יהפוך טבע המי' להיו' כמוהו כטבע האש ממש וכן להיפוך כשיגברו המים על האש כו' כידוע בהרכבת היסודות ההפכים שכל א' כשנהפך ונכלל בזולתו ההפכי מוסיף בטבע זולתו כאלו הוא חלק עצמי ממנו ולא מורכב כו' וזהו עיקר בחי' ההתכללו' האמיתי

נב, ג

כידוע אך כאשר הא' סובל היפוכו בלבד בדרך סבלנות והכנעה ולא ביטול המהות אין זה נק' התכללות ע"ד שאמרו מיכאל וגבריאל שר של אש ושר של מים ואין מכבים זה את זה כו' הרי מ"ש רק שאין מכבי' להיות א' מנגד לזולתו אלא כ"א סובל היפוכו אבל לא שנתבטל מהות כ"א ליכלל בהיפוכו כמו ב' עבדים או שרים מנגדים שעומדים לפני המלך שסובלים זה את זה מצד בחי' הביטול שעליהם מאימת המלך אבל בעצם מהותם הם ב' הפכים באמת כו' וז"ש עושה שלום כו' כמ"ש במ"א אבל מלחמה להפוך המהות כנ"ל יותר נעלה מענין השלום כזה רק שלום אמיתי בהתכללות אמיתי הוא בא בב' אופנים א' ע"י המלחמה להפוך המהות כמו מלחמות יהושע ודוד או בלא מלחמה כמו בימי שלמה וימות המשיח כמ"ש במ"א וד"ל. ונמצא שיש ב' מיני מלחמה הא' רק להכניע ולאכפייא לבלתי יתפשט לבד אבל לא ביטול המהות הנק' התכללות אמיתי כנ"ל והב' מלחמה שמנצח להפוך ולבטל המהות כנ"ל עד שנכלל בו ונעשה כחלק עצמי ממנו כו' שנק' התכללות אמיתי כנ"ל והנה ב' מיני מלחמות הללו הכל הוא בבחי' א"פ לבד דהיינו כמו בב' רצונות שהמה מוגבלים במוח ולב בבחי' א"פ כאשר יגבר הא' על היפוכו המנגדו להכניעו ולבטלו גם בבחי' ביטול המהות שנק' התכללות כנ"ל וזהו גם בבחי' מקיף שנק' חיה המאיר במוח ולב דגם שמצד עצמו הוא בחי' מקיף למעלה מהגבלת כלי המוח והלב כידוע דנר"נ מלובש במוחא ולבא כו' אבל בחי' חיה ויחידה בלתי מוגבלים בכלים כלל כמ"ש בע"ח וכנ"ל אך עכ"ז מאחר שמאיר ומלובש בכלי המוח והלב כו' ג"כ בו יתכן בחי' מלחמה הנ"ל משא"כ בבחי' יחידה כמשית' בעז"ה וד"ל :

(ז) וכמו כן יובן בב' מיני אהבות דבכל לבבך ובכל נפשך שארז"ל בשני יצרך שזהו לאכפייא או לאתהפכא בבחי' ביטול והתכללות כל הרצונות הזרות להיות הרצון רק לה' לבדו כמ"ש מי לי בשמים כו' והוא ע"י בכל נפשך בחי' המקיף דחי' שמגביר אור הרצון אלקי שבנה"א להכניע לכל הרצונות דנה"ב לגמרי בדרך

נב, ד

מלחמה וניצוח להפוך המהות כנ"ל והוא מה שאנו רואים שיוכל להיות בחי' היפוך מהות וטבע כל המדות רעות להיות רק לה' לבדו ואין זר אתו רק ע"י מלחמה דנה"א שמתגבר על נה"ב בשעת התפלה שאז שעת קרבא כנ"ל וד"ל אבל בחי' אה"ר דבכל מאודך היא בחי' מקיף דיחידה שלמעלה לגמרי מבחי' הגבלה במוח ולב כו' דהיינו שאינו מאיר לעולם במוחא ולבא גם לא בבחי' מקיף ונק' מאדך בלי גבול בעצם ולא שהוא בלי גבול לגבי הכלי לבד כמקיף דחי' הנ"ל דשם לא יתכן בחי' מלחמה כלל וזהו בחי' מס"נ האמיתי שאחר מס"נ בכל נפשך כו' וד"ל. וביאור הדברים הנה ידוע דיש ב' מיני מס"נ הא' ע"ד הנ"ל בבחי' ביטול כל הרצונות הזרות דנה"ב בהיפוך המהות הנק' התכללות כו' מצד בחי' המלחמה דנה"א שנלחמת עם נה"ב עד שיגבר גודל התשוקה הנפלאה בתענוג האלקי בהתגברות נפלאה ועצומה ביותר עד שהרצון הזר המנגד יתבטל בתכלית הביטול והתכללות כאילו אינו במציאות ומהות הקדום אדרבה נהפוך למהות אחר והוא למאוס ברע ולבחור בטוב שזהו נגד טבעו ומהותו הקדום כו' כנ"ל. אך הנה אנו רואים שכ"ז הביטול מנה"ב במציאותה אינו רק מצד בחי' ביטול המיעוט ברוב ע"ד דוגמא מביטול טיפה בים שנכללת בים כאלו אינו מציאות כלל ואע"פ שהוא ההפכית כמו מים מרים במים מתוקים שנהפוך המר למתוק ע"י בחי' ביטול במיעוטו בתכלית המיעוט כמו טפה בים וכה"ג או מצד תגבורת טעם המתיקות כ"כ עד שמהפך גם לטעם המרירות למתיקות וזה הביטול וההיפוך אינו מצד המיעוט אלא מצד התגברות הכח המנגדו עד שמהפכו כו' (וכמ"כ התכללות האש במים כשמתגבר כח יסוד המים עליו עד שהי' כמוהו כו' או להיפוך כנ"ל) וכך הוא ממש בענין הביטול הרצון הקטן לגבי הרצון הגדול ממנו כמו רצון ותשוקה להרוויח ממון שבטל ונכלל ברצון הגדול הימנו כמו כשצריך לפזר הון רב או להפסיד כל אשר לו בשביל הכבוד והגדולה או להצלה ופיקוח נפשו ונפשות ב"ב וכה"ג וכך יובן ממש בבחי' מס"נ בבחי' ביטול כל הרצונות הזרות

נג, א

שמתבטלים ונכללים באור הרצון הגובר עליהם עד שמהפכים להיות גם הם רק לה' לבדו כו' דודאי אין זה הביטול רק מצד המיעוט מפני שהרצון והתשוקה לה' נפלאה ורבה ועצומה ביותר עד שהרצון הזר כלא ממש חשוב ונתבטל במיעוטו כטפה בים וכה"ג ואע"פ שהוא בחי' מנגד בטבעו לרצון האלקי מכל מקום נהפוך טבעו כמו הפיכת מים מרים מועטי' במים רבים מתוקים שנהפך טעם המרירות למתיקות או גם כאשר אין הרצון הזר מועט והרצון אלקי גדול ורב הימנו אלא שניהם שוים בכמות כו' אך מצד בחי' התגברות הרצון והתשוקה לה' כשהוא בתוקף ועומק הלב ביותר שאז גם הרצונות הזרים רבים יותר יתבטלו במהותם ונהפכים כולן לה' כמו שנהפך המר למתוק גם אם המר רב יותר אם מעט המתוק מתוק ביותר עד"מ דבש המתוק ביותר שמרירות הצנון נהפוך למתיקות ג"כ מצד בחי' התגברות טעם המתיקות שבדבש שגובר עליו כו' וכדוגמא לדבר מ"ש וישלך עץ וימתקו המים ואע"פ שהעץ מועט והמים שבמרה רבים ביותר אעפ"כ נמתקו. ואמנם הנה יובן מכ"ז שאין זה הביטול נק' בחי' ביטול בעצם מצד עצמו לבד אלא רק מצד התגברות כח המנגד עליו עד שמהפכו כו' וא"כ אין זה רק בשעה זאת שהכח הגדול הימנו גובר עליו ביותר אבל מיד כשיסתלק האור והכח הגדול הימנו וילך לו אזי חוזר וניעור אור וכח הרצון הקדום המנגד להיות בתקפו ומהותו הקדום ממש כו' וראי' לזה הנה אנו מוצאים בכל בחי' התכללות דבר והיפוכו כמו במר ומתוק או התכללו' ב' יסודות אש ומים וכה"ג כאשר יבדילו ויוציאו כל אור וכח וחיות אותו הכח הגדול שנתגבר על החלוש ומועט הימנו עד שילך לו לגמרי אז חוזר וניעור אותו הכח המועט והחלוש יאמר גבור אני כו' ונמצא הוא במציאותו כמו שהיה בתחלה ממש בלי שינוי המהות כלל וכלל שהרי אם יוציאו ויבדילו כל טעם המתיקות של הדבש וכה"ג ישאר חלק טעם המרירות של הצנון כמו שהיה בתחלה ממש וכן גם מים המתוקים שכבר המתיקו למים המרים כאשר יוציאו ויבדילו כל חלקי המים המתוקים נמצאו מציאת מים

נג, ב

המרים המועטים כמו שהן כו' וכן בהתכללות אש ומים כאשר יוציאו מן העץ המורכב מב' יסודות אש ומים כל חלקי האש כאשר גבר בו יסוד האש כבר נשרף כל חלקי יסוד המים והיה לאש מ"מ בהסיר כל חלקי האש לגמרי ימצאו בו מציאות כל חלקי המים בשלימות כידוע וכן יובן בביטול והתכללות הרצון הזר בשעת התגברות הרצון האלקי עליו שזהו רק בשעה זו לבד אבל מיד כאשר יסתלק אור וכח הרצון האלקי אז כח הרצון הזר חוזר וניעור כמו שהיה תחלה כו' ואעפ"כ נקר' בשם מס"נ ממש מאחר שבאות' השעה שגבר אור הרצון האלקי דנה"א נתבטל כל כח הרצון הזר ונהפוך גם הוא להיות מואס ברע ובוחר בטוב כו' אך אין זה מס"נ בעצמה ומהותה רק שזה הנק' מסירת הרצון לבד שהרצון הזר הנמשך מן הנפש נתבטל ונמסר לה' ולכך נק' בל' מסירה כדבר הנמסר מרשות לרשות שנשתנה ממהות הראשון לפי אותה השעה שנמסר ברשות אחר כי הרי בהיותו נמסר ברשות אחר נהפך להיות שם כאחד מחלקיו העצמי' אבל יוכל להיות שינוי הרשות שיצא מרשות זה לרשות הראשון וכן ע"ד דוגמא ענין מסירת הרצון שהרצון הזר יצא מרשות הרבים עולם הפירוד ומסר א"ע לרה"י עולם היחוד כו' דאע"פ שבשעה זו שנמסר לעולם היחוד הרי הוא ביטול גמור בחי' ביטול המהות הראשון כנ"ל אבל הרי יוכל להיות שינוי הרשות דהיינו כשמסתלק הרצון האלקי שנמסר לרשותו אז חוזר ונכנס לרשות הראשון שהוא רה"ר עולם הפירוד כו' בבחי' רצון הטבעי דנה"ב כמו שהיה קודם לפי שכל ענין מסירה אינו בחי' ביטול עצמי רק דרך מסירה לבד שהוא לפי שעה מצד רשות המושל וגובר עליו אז באותה שעה לבד כו' וד"ל:

(ח) והנה יש עוד בחי' מסירת נפש שלמעלה הרבה ממס"נ הנ"ל שאין הכוונה בו ענין מסירת הרצון לבד שזהו מסירת הרצון לרשות רצון הגובר עליו כנ"ל אלא הכוונה בו הוא ענין מסירת הנפש בעצמה דוקא ולא מסירת הרצון לבד ואע"פ שמבואר במ"א שהרצון נק' נפש כמו היש

נג, ג

את נפשך אין נפשי כו' אין זה ערך כלל וכלל לגבי המהות של הנפש עצמה שממנה נמשך כל רצון ותשוקה כידוע כו' ולהיות כן לא יתכן בזה ענין מלחמה ונצוח של ב' רצונות והרצון א' גובר על היפוכו המנגדו עד שמהפכו כו' מאחר שהנפש עצמה הוא מקור כל בחי' רצון ותשוקה כידוע א"כ מובן דלגבי עצמות הנפש ממש שוה רצון הגדול עם רצון הקטן מאחר שהנפש מושללת מבחי' רצון לגמרי רק שממנה נמשך מקור לכל רצון א"כ אין הפרש בין רצון גדול לרצון קטן כלל וכלל. ולא שהרצון הגדול הוא חלק גדול מן הנפש והרצון הקטן הוא חלק קטן מן הנפש ויש יתרון לגדול על הקטן כו' אחר שאין הרצון חלק מן הנפש כלל כי בחי' עצמותו מושלל לגמרי מבחי' רצון כו' וא"כ יובן מעלתו ומדריגתו דמס"נ בעצמה ומהותה שזהו למעלה הרבה מבחי' מסירת הרצון לבד והענין הוא דזהו בחי' ביטול בעצם מצד עצמו ומהותו כשהוא עצמו נהפך ולא מצד התגברות כח אחר המנגד עליו כלל רק מצד בחי' עצמותו ומהותו הרי נתבטל כל בחי' טבע ומהות עצמותו לגמרי מכל וכל בבחי' ביטול בעצם שלא יתכן בזה סיבת מלחמה וניצוח כלל כו' והוא בחי' אהבה דבכל מאדך שהוא מס"נ האמיתי שאחר מס"נ דבכל נפשך כנ"ל. ולהבין שורש ענין דבר זה לתכליתו הנה יש להקדים ענין א' והוא הנקרא בחי' ההשתוות כידוע והענין הוא להיות שאנו רואים שהעיקר והמקור הכולל כל הדברים שבעולם הם ב' דברים עונג וצער וזהו הכולל כל הדברים שהנפש נמשך אחריהם כידוע דכל עיקר המשכת הנפש בדבר מה אינו רק מפני בחי' העונג שיש באותו דבר והעונג ההוא הוא הגורם את הרצון והחפץ שרוצה וחפץ בזה ואם לא העונג שהיה לו בזה לא היה רוצה כלל באותו הדבר כידוע ומטעם זה אנו רואים שכאשר יעשו לאדם דבר מה שהוא נגד רצונו יתפעל בצער גדול בנפשו והוא הנקרא בשם יסורים לנפש ולכאורה זהו פלא גדול מאין יבוא התפעלות הצער הזה כ"כ עד שיצר לו לגרוע האור והחיות שבעצמות הנפש

נג, ד

בגירעון גמור ונקרא רוח נדכא או רוח נשברה וכידוע והלא הנפש רוחנית היא ואיך שייך בה שבירה כו' וזה הגירעון בא רק ממה שעושין נגד רצונו והרי עיקר הרצון אינו מבחי' עצמות הנפש רק הארה בעלמא כידוע אלא מוכרח לומר לפי שבחי' אור העונג הוא מאיר ובא בעצמות הנפש ע"כ הצער שהוא היפוך העונג והרצון עושה גירעון האור וכידוע דנגע אותיות עונג כו' והנה אנו רואים חילוק מדריגות רבות זו למעלה מזו בענין גירעון האור על ידי הצער שיש צער ויסורים שאין נוגעין אל הנפש כ"כ עד שיוכל לבטל הצער בקל מאוד כמו דאגה וצער שבלב איש ישיחנה ועל ידי הדיבור יוצא הצער והדאגה או על ידי כלי שיר ושחוק או איזה סיבה אחרת כמו בטיול ותענוגים אחרים וכהאי גוונא ויש צער ויסורים שנוגעים אל הנפש ביותר עד שלא יוכל לבטל ולהסיח דעתו ולבו בשום דבר בעולם וכל זה אינו אלא מפני ששורש הצער והיסורים הוא היפוך העונג והרצון לבד כנ"ל ע"כ תלוי ריבוי ומיעוט הצער לפי ערך ריבוי ומיעוט העונג והרצון שאם העונג והרצון רב ביותר עד שפנימי' נפשו מתענג ומשתעשע אזי כשעושין דבר המנגד מאד לאותו העונג והרצון יהי' הצער והיסורים מזה רב ביותר לעשות גירעון גדול ביותר כי ממש כפי ערך רוב העונג כן ירבה הצער בהעדר אור העונג במדה ושיעור ולא יוסיף הצער על העונג ולא ימעט ממנו אלא המה כשיעו' ומדה א' מאחר שאין הצער בא רק מצד גירעון והעדר העונג כו' ע"ד דוגמ' הצער בהיזק הון רב ירבה הצער לפי ערך ריבוי העונג בהון רב זה ובהיזק ממנו מעט ימעט הצער לפי ערך מיעוט העונג בו כו' וכן בשאר תענוגי' הגדולי' יותר כמו תענוג הכבוד והגדולה לפי ערך כן ירבה הצער בהעדר ונפילת הכבוד וכו' וכן בתענוג תאות המשגל לפי ערך גודל התענוג כן ירבה הצער בהעדרו כמו מעשה באחד שהעלה טינא בלבו כו' וכה"ג א' כד ארי' ואריותא קיימין כו' וכן יש עונג ורצון מצומצם ביותר עד שההיפוך שעושין לנגד הרצון אינו נק' יסורים כ"כ

נד, א

רק בצמצום ומיעוט הצער ולפי ערך מיעוט וצמצום העונג והרצון כו' אך גם שהרצון והעונג אינו עצמות הנפש ממש אלא הארה בעלמא ממנה כו' מ"מ הצער עושה גירעון אור בעצמות הנפש מפני שכמו שהעונג מגיע בעצמות הנפש כן הצער בהעדר העונג מגיע בעצמות הנפש עד שנק' רוח נשברה ונדכ' וכה"ג וד"ל (וכמ"ש במ"א שהנפש עצמה משתעשע בעונג זה הפרטי כו' וכידוע בענין ג' סעודות דשבת כו' וד"ל) אך הנה אנו רואין שיוכל להיות באדם בחי' ההשתוות דהיינו שגם בדבר שהנפש מחמדתו כמו כל התענוגי עוה"ז כממון וכבוד ושאר חמדות ותאות עוה"ז אין לו בהם חפץ כלל וכלל אדרבה מואס בהם בתכלית כאלו שנאה נפשו בבחי' טבעית ועצמיות וזהו מעלה ומדרגה יתירה שאין למעלה הימנו ונק' הפשטות הגשמיות כמו צדיקים גמורים שנפשם מושלל ומופשט מכל רצון ותשוקה לגשמיות עוה"ז הגם שזהו נגד טבע נפש הבהמית אבל נתבטל הטבע הראשונה בבחי' ביטול לגמרי ונעשה כמו טבע אחרת למאוס בתענוגי עוה"ז לגמרי ואמיתת דבר זה לא יבורר לתכליתו כ"א מן ההיפוכו דוקא שהוא הצער היפוך העונג הבא מכחו במדה ושיעור א' דוקא כנ"ל דהיינו אם כשעושין לו דבר מה בענייני עוה"ז שהוא נגד רצונו יתפעל בצער ויסורים הרי בהכרח שיש לו בדבר זה איזה רצון ותענוג שלפי ערכו יש לו צער בהעדר הרצון והעונג כנ"ל א"כ זה האיש לא נתהפך ונתבטל אצלו ביטול גמור לטבעי' הגשמיות ולא נק' מופשט מגשמיי' עדיין ע"ד דוגמא כשיהי' לו היזק ממון או נפילה בכבוד וכה"ג יתפעל בצער נפשו הרי בהכרח שיש לו רצון ותענוג בממון וכבוד וכה"ג בשאר חמדות ותאות עוה"ז כו' ולפי ערך הצער אם רב או מעט כך מוכרח ערך התענוג והרצון שיש לו בממון וכבוד וכה"ג והגם שיש צדיקים שמתפעלים בצער על העדר כבוד ושאר חמדת עוה"ז אבל בקל מאד יתבטל הצער כי לא נגע עד הנפש כ"כ מזה מוכרח שאין להם בחי' רצון ותענוג גדול בזה רק מעט מזעיר ע"כ הצער מעט ובקל יתבטל מאחר

נד, ב

שבא הצער במדה א' ממש לפי מדת העונג כנ"ל ויש צדיקים גמורים שאינם מתפעלים כלל מן ההיזק ממון או נפילת הכבוד וגם בגירעון שפע דבני חיי ומזוני מקבל באהב' ורצון גמור כידוע א"כ מוכרח שאין להם שום רצון ותשוקה אפילו מועטת בענייני עוה"ז ע"כ לא יתפעל בצער ויסורים כלל וכלל מן ההיפוך בהעדר כו' עד שבכל הדברים שבעוה"ז גם כאשר רוצה לדבר מה אם עושין לנגד רצונו לא יקפיד כלל כי אינו מצטער כלל מהיפך רצונו כי הרצון הזה אינו בא בבחי' פנימית כלל רק בבחי' חיצוני' מאד עד שלא יפול ענין יסורים וצער בהיפוכו משא"כ כשמצטער אפי' קצת מן ההיפוך רצונו אז בהכרח שיש לו רצון פנימי לפי ערך הצער הזה כנ"ל ונמצא שצדיקי' גמורי' שמתפשטי' מכל רצון בגשמיות עוה"ז גם כשעושין לנגד רצונם לא יצטערו כלל מפני שאין להם חפץ ורצון כלל בתענוגי עוה"ז וזהו הנק' בחי' ההשתוות ששוה אצלו הן ולאו ממש בהשוואה א' כמו עושר וכבוד שבהעדרם לא יצטער כלל מפני ששוה אצלו הן ולאו וכמו שאמר ה' נתן וה' לקח א"כ שוה הנתינה עם הלקיחה ולכך צריך לברך על הרעה כמו שמברך על הטובה ממש בהשוואה א' כו' וד"ל:

(ט) והנה שורש ענין ההשתוות הנ"ל בא מצד שניטל ונלקח שורש ומקור חיי נפש הבהמית שזהו בחי' מקור הרצון הזר שלה עד שלא נמשך ממנה שום רצון זר כלל ואדרבה מואס ברע כנ"ל שלזה לא יהיה לאדם יסורי' כלל ממה שיעשה כל אדם נגד צרכי טבעו ולכך הוא שמח ביסורים ומקבל באהבה גמורה כנ"ל. והנה שורש ומקור הרצון הזר הוא בחי' חיה יחידה שבנה"ב המלובשת בגוף החומרי כידוע וכאשר נהפוך הוא ממילא אין לו חפץ כלל בחמדת עוה"ז כנ"ל ובזה לא שייך ענין מלחמה כלל דהנה כאשר עדיין מאיר בנה"ב מבחי' חיה יחידה אז נק' נסיון כאשר מהפך ומבטל הרצון הזה מצד התגברות הרצון אלקי כמו והאלקים נסה את אברהם שישחוט את בנו יחידו

נד, ג

בעבור רצון אלקי וכה"ג וכל כיוצא בזה הוא הבא בדרך נסיון כמו לנסותכם את אשר בלבבכם הישכם אוהבים כו' דמשמע שבנסיון זה יוכל להיות דבר והיפוכו והוא בחי' מלחמה דנה"א עם נה"ב מצד בחי' ההתלבשו' בבחי' א"פ דוקא שהרי לפעמים יגבר הנה"ב כו' אבל מעלה ומדריגה שלמעל' מבחי' הנסיון הוא ענין דבר מוחלט שאין בו ספק כלל אשר ע"כ לא יצטרך להביאו לידי נסיון כלל והיינו כאשר נהפך בחי' מקור כל רצון זר שבנה"ב שאין זה מצד מלחמה כלל וכלל רק מצד עצם ביטולו שנהפך לטבע אחרת כו' כנ"ל וזה א"צ נסיון כלל וד"ל. וז"ש מיד כלב יחידתי בחי' יחידה שבנה"א שמהפך לבחי' יחידה שבנה"ב ולא מצד מלחמה ונצוח כלל אלא ממילא נכלל ובטל (כמ"ש בע"ח דבחי' כתר דקליפה בטל יותר כו' ושרש הדברים משום דמ"ש את זה לעו"ז עשה כו' היינו רק בבחי' א"פ לבד אבל בבחי' מקיפים הרי נכלל מקיף דקליפה בהתכללות גמור יותר מבחי' א"פ שלהם כמ"ש במ"א באריכות וד"ל). וזהו הנק' בחי' ביטול בעצם שאינו בא מצד מלחמה כלל והוא הנק' מס"נ הבהמית שאין כוונה על הארת הרצון שנמשך ממנה בלבד אלא על מהותה ועצמותה דוק' דהיינו שהמהות והעצם בטל מעצמו בבחי' ביטול עצמי שנק' ביטול לגמרי ולא ביטול הרצון לבד ואין זה תלוי כלל בסיבות התגברות הרצון האלקי שזהו באותה שעה של התפלה לבד כנ"ל ואח"כ חוזר וניעור כמקדם אלא ביטול זה להיותו בחי' עצמיות ע"כ מאליו ומעצמו יבא ולא יפול בו שינוי כלל להשתנות מרצון לרצון אלא הוא תמיד בהשוואה בלי שינוי כלל וזהו הנק' בחי' יחידה שלמעלה מבחי' הארת רצון בפרט אלא היא בחי' העצמי' ההיולית שהוא מקור כל בחי' רצון כנ"ל שהנפש עצמ' מושללת מבחי' רצון כו' וכאשר עצמו' הנפש מתבטל ביטול עצמי אז ממילא לא יוכל להיות המשכת רצון זה שלא לה' רק לה' לבדו רצון א' פשוט בתכלית שאין בו הרכבה ותמורה ושינוי וזהו הנק' התפעלו' העצמית דהיינו מסירת הנפש עצמה מכל וכל כו' כמ"ש כלתה נפשי כו' וכן מ"ש כל

נד, ד

עצמותי תאמרנה כו' כל בחי' העצמיות כו' אשר ע"ז לא שייך בחי' רצון ותשוק' שהרצון והתשוק' הוא דבר נבדל מן העצם כו' אלא הנפש עצמה בטילה ונכללת ונדבקת תמיד באלקים חיים בלתי שינוי לעתים עד שיצטרך לחדש ולקשר א"ע ברצון ותשוקה מחדש אלא בקשר עצמו הזה מעצמות נפשו קשור' ודבוקה ולא יצטרך להתקשר עוד הפעם מאחר שאין בו נפילה ושינוי להיותו בחי' העצם כו' וכמו שא' רשב"י בחד קטירא אתקטרנא כו' וכמ"ש במקום אחר וכך יובן ענין האבות שהן המרכבה בחי' ביטול תמידי דוקא מטעם שהוא בחי' ביטול עצמי מעצם הנפש כו' וכה"ג היה בשעת מ"ת כשאמרו נעשה ונשמע דהרצון של השמיע' מסתעף מבחי' התפעלות העצמו' דזהו נעש' כל אשר נשמע כו' וכמ"ש במ"א וראי' לזה דכל רצון כלא ממש חשיב לגבי בחי' העצמיו' הנ"ל מבע"ת כראב"ד וכה"ג בכל עי"ת דגם קל שבקלי' שעבר על כל התורה כו' מתפעל בתשובה שלימה לבכות בעי"ת כידוע וזהו מצד בחי' יחידה העצמית שבו שלא הוטמאה בטומאת עונות שלו כי כל עונות וחטאים באין מצד בחי' הרצון והתשוקה דנה"ב כשגוברין על הרצון דנה"א כו' אבל כלא ממש חשיבי לגבי העצמו' כו' ולזאת גם לאחר שמושקע בכל רע יש ביכולת בחי' יחידה העצמי להחזירם וזהו התפעלות הבכי' בעי"ת בלא טעם ודעת כו' (וכידוע בבע"ת א' שמתו בניו הנולדים מחטאיו באותה השעה שבכה במר נפש עד שנתעלף כו' וגם שנתלבשו בגופים כו' וד"ל לפי שכל הרצונו' החומריות הן רק האר' בעלמא מעצם הנה"ב וכאשר עצם נה"ב עולה עולין גם הם ונכללים עמה כניצוץ בשלהבת כו' וז"ש מיד כלב יחידתי כנ"ל וד"ל). והנה כאשר האדם עובד ה' בבחי' יחידה שהוא בחי' העצמי כנ"ל אז לא שייך בחי' מלחמ' דהיינו גם לאחר התפל' בהלוכו כל היום בשוק בגיא צלמות לא אירא רע כלל כי לא יגורך רע כתיב וכהמס דונג כו' והוא ענין הטעם של מדריגות הפשטת הגשמיות שבצדיקים גמורים כנ"ל וזהו ג"כ ענין שורש בחי' ההשתוות הנ"ל לפי שנלקח

נה, א

מקור כל רצון זר כו' כנ"ל שלזה א"צ להביא בנסיון כלל כנ"ל ואדם כזה הוא בצלם אלקים ממש מפני שהוא בחי' אלקות ממש שבחי' יחידה שלמעלה מבחי' חיה שבאה בבחי' מקיף לפנימי כו' אלא דבוקה למעלה באלקות בתמידו' וע"ז א' בזוהר ונפש כי תחטא תווהא כו' משא"כ בבחי' חיה שבאה בבחי' נסיון כמו והאלקים נסה כו' שיוכל להיות דבר והיפוכו כו' (וכ"ז מפני שבא"ז זלע"ז חסר בחי' יחידה שהוא בחי' מקיף דמקיף שנק' צל צלו והוא מ"ש בבואה דבבואה לית להו כו' וכמ"ש סר צילם מעליהם אז כבהמות נדמו והאדם רודף כו' ולכך ירדוף א' אלף שלא כדרך הטבע כמ"ש במ"א וזהו ג"כ טעם הפיכת מהות ועצם דנה"ב לבטל עצמיו' שלה בבחי' יחידה דנה"א כו' וממילא נלקח מקור החיות של כל רצון זר כו' וד"ל) והיינו ענין מעלה ומדריגה דבכל מאודך שלמעלה ממס"נ דבכל נפשך כנ"ל דהנה ואהבת הוא לשון אבה שהוא הרצון המאיר בגילוי במוח ולב בבחי' א"פ הבא בהגבלה בכלי ואח"כ אמר שאהבה זו תהיה בכל לבבך ובכל נפשך בכל לבבך בשני יצריך לאכפייא לנה"ב כנ"ל ובכל נפשך הוא בחי' מקיף דחיה שנק' בלי גבול של הא"פ הבא בכלי לבד שממנו בא בחי' אתהפכא ביטול המהות אבל לפי שעה רק בשעת התגברות רצון האלקי דבחי' חיה שבנה"א ואח"כ יוכל לחזור כנ"ל וזהו הנק' מלחמ' וניצוח או נסיון כנ"ל ואח"כ א' בכל מאדך בלי גבול בעצם דהיינו כמו שהוא בלי גבול בעצם ולא כמו שהוא בלי גבול לגבי בחי' הא"פ שבכלי בלבד כו' (וזהו ההפרש בין צ' דצלם ללמ"ד ומ"ם דצלם וכמ"ש במ"א בענין אך בצלם כו' וד"ל) והוא בחי' יחידה שאינו מאיר גם בבחי' מקיף לפנימי כו' ואין בה שינוי ונפילה לעולם כנ"ל ובה לא יתכן לומר בחי' מלחמה כלל להיותה בחי' התפעלו' העצמיו' ממש כנ"ל באריכות וד"ל:

(י) ולהבין כל הנ"ל בתוס' ביאור בענין מסירת הנפש בעצמ' הנ"ל שלמעלה ממסירת הרצון לבד כו' הנה אנו מוצאין כדוגמ' זאת וכנ"ל בענין

נה, ב

ההשתוות כו' שאין דבר שעושין נגד רצונו נק' בשם יסורי' וצער כלל כו' גם באהבת רעים הנאמנים באהבתם אשר אהבת האוהב הנאמן לא תוכר אלא ביום צרה שמוסר נפשו ממש עבורו כידוע הנה אנו רואי' שישליך נפשו מנגד להצילו מצרתו ולא יחוס על ממונו ולא על נפשו להביא א"ע בסכנה וגם יקבל יסורי הגוף עד קצה האחרון וכידוע והנה אנו רואים שיש בזה ב' מדריגו' הא' שגם שמשליך נפשו מנגד בממון ובגוף ומקבל באהבה כל יסורי הגוף רק להציל כו' מ"מ הרי מרגיש הוא מאד בנפשו כל היסורים והסכנות בגוף ובנפש כו' רק שמפני תגבורות אור האה"ר לרעהו אשר כנפשו הנה גובר זה על אהבת עצמו וגופו וממונו להשליך מנגד בעבורו להצלת נפש רעהו כו' ובזה יש חילוקי מדריגות הרבה הא' שבא רק בדרך סבלנותו שסובל בנפשו כל הצער והיסורים והסכנות כו' שזהו מורה עוצם ההרגשה בנפשו כל היסורים כו' רק שסובל דרך סבלנות למען אהבה כו' ולמעל' מזה הוא אשר אינו בא דרך סבלנות כו' אלא באהבה ורצון שאינו מרגיש כ"כ הצער והיסורים כו' מצד ביטולם במיעוט בתכלית לגבי אור האה"ר שבנפשו לנפש רעהו ואהובו הנאמן כו' אך עדיין אין זה רק כמו ביטול המיעוט ברוב ע"ד הנ"ל בבחי' התכללות בבחי' המלחמה של ב' רצונות כשא' גובר על זולתו המנגדו כו' דאע"פ שנהפך המהות מצד ביטולו במיעוטו לגבי הרוב אבל מיד חוזר וניער כשבטל כח הגדול המנגד וגובר כו' (וכנ"ל בענין ההתכללות אש ומים באריכות) אך אם נפשו קשורה בנפש רעהו בבחי' עצמיות כאהבת דוד ויהונתן שנא' אהבת נפשו אהבו בבחי' עצמו' כאלו הן נפש א' ממש כו' אז לא ירגיש כלל וכלל ביסורים וצער וסכנה שמקבל ע"ע בעבור הצלת רעהו ומלבד שלא ירגיש אותם בבחי' צער ויסורים אלא אדרב' יעש' הכל דרך אהבה ותענוג ושמחה גדולה (כנ"ל בענין מס"נ העצמי שמזה בא בחי' ההשתוות כו' עד שמברך על הרעה כו') וזהו מצד בחי' התקשרות עצמיות בנפש חבירו עד שכל היסורים והצער בנפשו אינם תופסים

נה, ג

מקום כלל וכלל דכלא ממש חשיבי לגבי בחי' העצמי' כנ"ל באריכות בענין הביטול העצמי כו' ולזאת אין היסורים והצער שמקבל בעבור הצלת רעהו נק' יסורי' כלל כי אינו בא בדרך סבלנות או דרך מיעוט ברוב כו' אלא בדרך תענוג ושמחה מפני שאינו תופס מקום כלל וכלל כו' ומצד שכל צער ויסורים אינו שייך רק בבחי' המנגד לרצון ותשוקה הנק' עונג אבל בחי' העצמי' הוא למעלה הרבה מבחי' עונג ורצון כו' כנ"ל באריכות ומזה יובן בתוס' ביאור ענין הנ"ל בבחי' בכל מאודך שהוא בבחי' התפעלות עצמי' דכלא חשיב לגבי כל בחי' רצון כו' ולא יתפס מקו' כלל עד שכל ביטול הרצון הזר שכנגד לא נק' יסורי' אלא תענוג ושמחה כי בביטול עצמו לא שייך לומר שיקבל יסורי' וצער מהעדר הרצון והעונג כו' מטעם כל הנ"ל וד"ל:

(יא) ומכל הנ"ל יובן שורש ענין פדה בשלום נפשי. דהנה נפשי היינו בחי' נפש האלקי' ויש בה ב' מדריגות הא' כאשר נלחמת עם נפש הבהמי' להתגבר עלי' ולהפכה כנ"ל שזהו הנק' מסירת הרצון לבד שבא דרך מלחמה וניצוח כמו בשעת צלותא שהוא שעת קרבא כו' כנ"ל באריכות והוא בחי' אהבה דבכל לבבך ובכל נפשך כו' והמדרגה הב' הוא בחי' בכל מאדך הנ"ל הנק' מס"נ בעצמה ומהותה שלמעלה מבחי' מלחמה לגמרי כנ"ל וזהו פדה בשלום נפשי דהיינו שיש מדריגה גבוה בנה"א והוא בבחי' יחידה שבה בחי' העצמיו' שע"י יש לה פדיה בשלום בלא מלחמה כלל וכלל וד"ל. וביאור הדברים מובן ע"פ כל הנ"ל בעיקר ההפרש בין מסירת הרצון הבא ע"י מלחמה למס"נ בעצם שבמס"נ ע"י מלחמה עכ"פ שייך לומר ל' צער ויסורי' בדבר שנגד רצונו הטבעי רק שמוסר א"ע מפני התגברות רצון האלקי כו' וא"כ אין זה נק' שלום שכל הענין שלום הוא היושב בשלוה שאין לו מנגד כלל וכלל שיקבל צער ויסורים וכאשר אין לו יסורים מכל מה שעושין נגד רצונו אז נק' שלום מפני שהרצון הזר בטל בעצם בלי הרגשת יסורים וצער בנפשו על העדר רצונו הזר כו' וזהו בחי'

נה, ד

התפעלות העצמיות דבחי' בכל מאודך הנ"ל שכל ביטול הרצון הזר לא נק' יסורים כלל אלא תענוג ושמחה וא"כ אין לנה"א מנגד כלל כי המנגד בטל בעצם מהותו בלי מלחמה כלל (לפי שבבחי' יחידה מאיר אור אלקי ממש שנק' צלם אלקים כנ"ל ואז ממילא בטל כל בחי' מקור רצון זר דנה"ב כהמס דונג כו' כנ"ל דכלא חשיב כו' וזהו בחי' השלום שלמעלה מן המלחמה כדוגמא דלעתיד שיהיה בחי' ביטול בעצם בכל הברואים גם בבחי' הרע דנוג"ה מצד גילוי אלקות ביותר וכמ"ש לא ירעו ולא ישחיתו ארי' כבקר יאכל תבן כו' וכן באוה"ע כתיב ונהרו אליו כל הגוים כו' בבחי' ביטול עצמם שלא ע"י מלחמה כלל כמ"ש ובאו במערות צורים מפני פחד ה' כו' ולא כמו בימי דוד ויהושע שכבשו ע"י מלחמה כו' וזהו לפי שבמשיח יהיה התגלות דבחי' פנימיות ע"י בחי' ג"ר כו' הנק' גלגלתא ששם מאיר מעצמיות אור א"ס והוא למעלה מבחי' הרצון הפשוט מקור כל הרצון דהיינו שלמעלה מבחי' רצון לגמרי כו' וכמ"ש בדניאל וע"י יתיב מלכותי' מלכות עלם כו' בלי שינוי כלל וכמ"ש במ"א בענין ע' שנין דדוד כו' שזהו עיקר ההפרש בין דוד למלכא משיחא וע"ז אמר דוד פדה בשלום נפשי נפש דוד כמו שיהיה לע"ל בבחי' ג"ר דע"י וא"ק כו' כמ"ש וגבה מאד שהוא בחי' בכל מאודך הנ"ל וד"ל) משא"כ במסירת הרצון ששייך עכ"פ לשון יסורים לנה"ב אין זה שלום גם לנה"א כי גם שנה"א עצמה מושללת מכל בחי' רצון זר בלי הרגשת יסורים כו' אבל גם טורח מלחמה זאת להפוך גם לנה"ב בכלל יסורים יחשב לנה"א כי יש לה מנגד עכ"פ רק שמהפכו (ועוד שבהתאבקות המלחמה בהכרח נתלכלך הנה"א קצת בלבושי' צואים דנה"ב עד שתהפכנה כמשל המתאבק עם המנוול וכן כמו בגדים שמבשל כו' כנ"ל בענין הבירורים שהמברר מתלכלך בלבושים של המתברר כמ"ש וכל מלבושי אגאלתי כו' וד"ל). וזהו ענין הפדיה כמ"ש פדה בשלום נפשי כו' כמו פודה ומציל שנה"א ניצלת מבחי' המנגד דנה"ב בדרך שלום בלא מלחמה כלל כי המנגד בטל בעצם

נו, א

כנ"ל וכמו"כ מ"ש בידך אפקיד רוחי כו' ר"ת בא"ר שהוא מס"נ העצמי כנ"ל שע"ז אמר פדית אותי מן החיצונים בדרך שלום בלא מלחמה כי מתבטלים לגמרי (וז"ש וידעת כי שלום אהלך כו' יהי שלום בחילך שלוה כו' וכה"ג מ"ש ורב שלום בניך שת"ח מרבים שלום וכן ענין עושין שלום בפמליא של מעלה שכ"ז ע"י בחי' מס"נ העצמי שהמנגד בטל בעצם וא"צ מלחמה כלל וכמ"כ ע"י עסק התורה דבחכמה אתברירו בבחי' ביטול הרע בעצם כמו לע"ל דכתיב וראו כל בשר בחי' ראיה דחכמה כו' וידע כל פעול כו' וכה"ג היה בימי שלמה שכל חכמי הגוים נתבטלו בעצם לגבי חכמת שלמה שלא ע"י מלחמה ע"כ נק' שלמה כי שלום היה בימיו כו' וכמ"ש במ"א וד"ל) משא"כ ע"י מלחמה כמ"ש קומה ה' ויפוצו אויביך בשעת המסעות בנסוע הארון כו' דגם שכהמס דונג כו' כמ"ש יאבדו כו' אויביך ה' יאבדו כו' הרי עכ"פ נק' אויבי ה' רק שנכנעו בתכלית בהיפוך המהות כו' אבל דרך שלום הרי נעשים אוהבים גמורים ולא נק' אויבי ה' כלל וא"צ איבוד כלל אדרבה כתיב אז אהפוך אל עמי' כו' ונהרו אליו כל הגוים כו' ועמדו זרים כו' והיו מלכים אומניך וכה"ג) ועד"מ כאשר נפטר אדם משונאו בדרך שלום שנהפך לאוהב מצד עוצם הביטול האמיתי כדוגמא שהיה ביעקב עם עשו כדכתיב וירץ עשו לקראתו וישקהו כו' (ותחלה נאמר ויאבק איש עמו זהו שרו של עשו למעלה ואח"כ למטה ממילא נהפך לאוהב לכך וישקהו כו' וד"ל וז"ש עמשא לדוד לך דוד כו' שלום שלום כו') אך עדיין צריך להבין למה צריך פדיה מאחר שלא יש בחי' מנגד כלל וכן ענין פודה ומציל וכתיב ופדויי ה' ישובון פדיי' זו מה היא אמנם הענין ידוע שמצד שורש האחיזה דקליפה בסיטרא דקדושה צריך ליתן להם פדיון שהוא דבר קטן תמורת גדול כמו ונתנו איש כופר נפשו כו' וכמ"כ באמה העבריה שנא' ואם לא יעדה והפדה וכידוע דהנ"א נק' ברתא דמלכא וז"ש וכי ימכור איש את בתו לאמה להפוך לנה"ב לא תצא במס"נ כצאת

נו, ב

העבדים בחי' נפש דנוג"ה אלא ביעוד או פדיי' כמ"ש פדה בשלום נפשי כו' (ודוגמא לדבר שילוח השעיר לעזאזל כו' וכן כתיב והוא יפדה את ישראל כו') פדיה זו כדי שלא תתחבר הנה"ב עם הנ"א בעלותה למעלה כו' משום שנא' שלום שלום לרחוק ולקרוב לרחוק שנעשה קרוב כו' (אך ע"י השלום שהוא ההתחברות לפי שעה בזאת יפדה לאשתאבא בגופא דמלכא כו' לבדה ואין זר אתה כו' וד"ל) ודוגמא אמיתי לבחי' מס"נ בעצם שאין יסורים כלל בהעדר כל חיי נה"ב כו' הנה אנו מוצאין בי' הרוגי מלוכה כמו ר"ע שיצא נשמתו בא' הרי גם ביסורים קשים כמסרקות של ברזל לא הרגיש לבחי' יסורים כלל בשעה זו שהיה מאריך באחד שאם היה מרגיש לא הי' נשמתו מארכת באחד עד שתצא ותוכלל באחד כו' וז"ש ר"ע מתי יבא לידי ואקיימנו שזהו מס"נ בעצם כי לא האמין בעצמו באמרו בכל מאדך על בחי' בטול הרצון לגמרי עד שלא ירגיש בכל יסורים שבגוף שזהו הנק' שלום כנ"ל עד שיבא לידו מס"נ בפ"מ דוקא וכך היו כל הרוגי מלוכה שלא הרגישו צער בנה"ב שלהם מן ההריגה כי מס"נ שלהם היה בשמחה ותענוג מצד ההעדר תפיסת מקום כל תענוגי עוה"ז כו' לפי שאין להם רק רצון א' ולא ב' רצונות כו' כנ"ל וזהו עיקר יתרון מעלת מס"נ שלהם על כל מס"נ בפ"מ של זולתם הגם שכמה צדיקי עולם נהרגו על קידוש השם אך ורק עשרה הרוגי מלכות אין כל ברי' כו' כמ"ש בע"ח דמעלין מ"ן לאו"א כו' עד ימות המשיח כו' וכמ"ש במ"א וזהו פדה בשלום נפשי מקרב לי שלא יהיה קרבא ומלחמה שהמלחמה עושה קירוב לפי שעה כו' כמשל המתאבקים יחד כו' וזהו מקרב לי לשון קירוב ולשון מלחמה ולכך נק' מלחמה קרבא כו' אלא בדרך שלום שהוא בחי' מאדך שהוא בחי' מס"נ בעצם שנה"ב ג"כ תבטל בעצם כנ"ל ולא שתתחבר עי"ז עם נה"א דא"כ הדרא קושיא לדוכתי' שנעשה קירוב ע"י השלום הזה יותר מע"י המלחמה אך הקירוב הזה הוא קירוב אמיתי כאוהבים נאמנים שאחד מתכלל ומתערב בזולתו כו' ואעפ"כ אחר השלום הזה נפרדת

נו, ג

הנ"א ע"י פדיה שה' פודה אותה כנ"ל וכמו שאמר אברהם ללוט הפרד נא מעלי' כו' שבוודאי כשמיכאל כה"ג מקריב נשמות ע"ג המזבח לא יתערב דבר זר בהקרבה זו ובפרט שאור כו' :

(יב) כי ברבים כו' הנה זהו נתינת טעם גדול על תחלת דבריו שאמר פדה בשלום נפשי ומפרש ואזיל ואמר מפני מה פדה בשלום ולא במלחמה כי ברבים כו' פי' ברבים בתוך רבים בחי' המקיף דיחידה שנק' מקיף כללי שכולל לכל מקיפים פרטי' כו' ופי' ברבים מה שגנוז ונעלם בתוך רבים שהוא בחי' היותר כללי שמקיף על כל כללותם בשוה ולא בדרך פרט שיהיה חילוק מדריגות כמו במ"ת דכתי' ויחן ישראל לשון יחיד וכן ברכנו כולנו כא' כו' והוא בחי' גלגלתא בחי' ג"ר כח"ב שכולל כל פרטי פרטיות נש"י שהן בציור קומה שלימ' והאר' זו מאיר בכל יחידי סגולה שבכל דור ודור כו' שזהו בחי' משה שאמ' ת"ר אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו כו' ס"ר דעות כל אחד לפי השגתו וכפי רצונו המאיר מבחי' חי' ואהבה דבכל נפשך אבל בבחי' יחידה מקיף למקיף כולם שוים ונק' איש אחד וכמ"ש ויחן ישראל בחי' גלגלתא כו' שהוא למעלה מבחי' רצון לגמרי שלכך אמרו נעשה ואח"כ ונשמע כו' כנ"ל ובזה לא שייך בחי' מלחמה כלל כנ"ל ולזה אמר הטעם כי ברבים הכולל כל ס' רבוא היו עמדי שהוא בחי' הארת עצמי' אא"ס ב"ה שבגלגלתא שנק' כתר הכללי ע"כ פדה בשלום נפשי דכללות נש"י שלא יצטרכו למלחמה כלל וד"ל. אך לכאורה סותר סיפא לרישא דברבים בתוך רבים דוקא והיה עמדי לשון יחיד דוקא ועוד דברבים מה שגנוז בהעלם בבחי' מקיף והיה עמדי בבחי' גילוי אך הענין הוא משום דאותה הארה הכללי דבחי' יחידה שכולל כל נשמות ישראל דקומת המל' (בבחי' צ' דצלם הנ"ל) מאיר ביחידי סגולה שבכל דור שנק' ראשי אלפי כו' בחי' כללי' לפרטי' נש"י ולזאת לא נמצא מעלה ומדריגה גבוה כזאת דמס"נ בעצם הנ"ל רק בעיני העדה (כעשרה הרוגי מלוכה

נו, ד

הנ"ל) שהן כללים של כל פרטי ס"ר דעות שמברכין עליהם ברוך חכם הרזי' וכה"ג לפי שבחי' מקיף דיחידה הנ"ל אינו מאיר רק בבחי' ג"ר דחכמה שנק' ראש ומוחין ובכללות דג"ר דחכמה יותר מאיר כידוע דפנימיות אבא הוא פנימיות ע"י שהוא בחי' משה ומשיח כו' כמ"ש במ"א וד"ל וזהו כי ברבים שבהעלם בחי' מקיף הכללי היה עמדי לדוד שהיה ראש דכנ"י בגילוי כמ"ש משה אשר אנכי בקרבו כו' וד"ל. אך אין המקרא יוצא מידי פשוטו דמשמע שמצד שהיה עמו ברבים דוקא לכך פדה בשלום נפשי וזהו מטעם שאמרו אכל בי עשרה כו' ואפי' משה היה צריך להתפלל בעשרה והיה הפרש בתפלתו ביחיד לתפלתו בציבור כו' מטעם הנ"ל דהנה הטעם דבבחי' ג"ר דחכמה דוקא מתגלה מה שבתוך רבים בהעלם מקיף הכללי הנ"ל לפי שנא' ה' בחכמה כו' בחי' פנימיות חכמה שהוא ביטול היש לאין כמו שהוא בבחי' אין ממש ולא כמו שנתפס בהשגה אנושית בשכל וסברא גופניות אלא בבחי' ביטול גמור שהוא אין עוד באמת לאמיתו כו' שאין זה אלא בחי' מס"נ העצמי' הנ"ל ולא כמו שהוא בבחי' א"פ דבנפשם לבד כנ"ל וע"כ מי שיש לו מס"נ הזה גם בבחי' חכמה שבו הוא נבדל בערך והן כמו עיני העדה הכוללם כו' וכללותם הראשון הן ל"ו צדיקים שבכל דור דחזו אפי שכינתא בכל יומא פי' חזו בראי' דפנימיות החכמה וכמו לעתיד כו' (וטעם מספר ל"ו משום דחכם הרזים כולל ס"ר היינו ופ"ו והן ד' מוחין חו"ב וחו"ג שנחלקים לל"ב חדרים כו' וד"ל) וכמו לעתיד דכתי' וראו כל בשר כו' בחי' ראי' דחכמה אבל הוא בחי' פנימיות דחכמה שהוא בבחי' אין האמיתי כמו שהוא כו' כנ"ל ולפי שבחי' מקיף דיחידה הוא העיקר המהוה לכל האורות מקיפים ופנימים וכליהם כו' כידוע ע"כ גם בהתבוננות נתפס בחי' ביטול היש לאין כמו שהוא כו' מופשט בתכלית מהשגה גופניות כו' משא"כ באהבה דבכל נפשך שהוא מקיף דחי' לבד כו' וד"ל: