ששים המה מלכות

ס, ג

ששים המה מלכות כו' אחת היא יונתי כו' ס' מלכות ס' מסכתות ופ' פלגשים אלו שמונים ברייתות. אחת היא שכנ"י למעלה מכולן וכמ"ש רבות בנות כו' ואת עלית על כולנה. וזה פלא דהלא התורה משפיע לכנ"י שנקרא כלה מאורשה כמ"ש וארשתיך לי כו' אך באמת יש שורש לכנ"י למעלה מהתורה שהרי לפעמים נקר' התורה כלה כמ"ש תורה צוה כו' מאורשה והענין הוא דהנה תחלה י"ל בטעם קריאת שם אחת לשון נוק' דוקא כידוע שהוא לפי שמקבלת מאחד שכנ"י היא בחי' בית קיבול לזה לקבל בתוכם בחי' יחו"ע דאח"פ בתכלית שהרי ידוע בפי' שמע ישראל ששמע לשון אסיפה וקיבוץ שבית קיבול דמוח ולב מקבל לתוכו כל הארות אור דיחו"ע דאחד הפשוט כשישראל קורין ק"ש אפילו הקטן שבהם משום דזהו כמו טבע בנשמתם להיות בית קיבול ממש לזה וראיה לזה ממה שאמרו

ס, ד

השבטים ליעקב כשם שאין בלבך אלא א' כך אין בלבנו אלא א' ורבותא קאמר דגם שהשבטים הן בבחי' עולם הבריאה יש מאין כמו אתה בראת כו' אין בלבבם רק אח"פ שלפני האצילות וכמו שאין בלבו דיעקב שהוא באצילות ממש בשוה דיחו"ת שוה ממש ליחו"ע וזה פלא לכאורה מאחר שמסך מפסיק בין אצי' לבריאה אלא צ"ל שיש שורש לכנ"י למעלה בעצמות אא"ס ממש שלפני הקו"ח שורש האצילות ושם דוקא נקראו אחת שהם בית קיבול לאחה"פ ממש כמו שהוא בעצמות שאין השתלשלות דקו"ח תופס מקום כלל וכלל כידוע והאבות סימן לבנים להניח להם טבע זו בירושה שיוכל כ"א מישראל להיות בית קבול להכיל בלבו אח"פ ממש וז"ש אחת היא כו' שאין זה בס' מלכות דתורה כנ"ל. ולהבין זה הנה לע"ל ודאי יהיה כן בכנ"י דכתיב כי תהיו אתם ארץ חפץ וכן יקר' חפצי בה דהנ' פי' חפץ

סא, א

הוא ענין המשכה כללית מעצמות הנפש דהיינו כל פנימית ועצמות רצונו בדבר זה שחפץ שאין נופל ע"ז ענין רצון שנמשך בפרט שהרצון שנמשך בפרט בא לידי גבול והתחלקות שהרי הרצון יתפשט לפעמים בזה הדבר ולפעמים בדבר אחר זולתו כאדם שיש לו כמה רצונות לכמה דברים כמו שרוצה בכבוד ורוצה גם בממון ויש לכ"א רצון והמשכה מיוחדת ומוגבלת ועד"ז יבא הרצון לכמה חלקים פרטים בכמה עניינים פרטים אבל החפץ הוא בחי' המשכת פנימיותו ועצמותו לדבר אחד שכולל כל מיני רצון דהיינו מה שתמיד ירצה בו כשיזכור עליו כוללם יחד טרם שירצה בו בגילוי שא"א לומר בפנימות זו ענין התפעלות רצון עדיין רק שודאי יתפעל תמיד ברצון עליו כמו כי חפץ בבת יעקב כו'. ונמצא שכל מיני רצון שיש לו הן חלקים מיוחדים וכולם כלא חשיבי ממש לגבי בחי' החפץ בדבר מצד שהוא פנימיותו ממש שכל מה שיבוא לידי רצון הכל כלול בזה כו' וזה שאמר כי תהיו ארץ חפץ ארץ שכלול כל מיני רצון שתמיד ירצה בה כנ"ל הוא הנקרא ארץ חפץ שכל חפצו בה וכולם כלולים בו וכלא חשיבו כל שארי רצונות הבאים בעניינים זולתה וז"ש אחת היא דגם שיש ששים מלכות ושמונים פלגשים ולכ"א יש רצון ואהבה הכל כלא נגד חפץ ורצון עצמו שבכ"י וכמ"ש רק באבותיך חשק ה' וידוע דחשוקה ודביקה וחפיצה הכל בשורש וענין א' כנ"ל וד"ל:

ומאחר שכנ"י נקר' ארץ חפץ הרי כל פנימי' ועצמות רצון הפשוט דעצמות אא"ס בה והיא בחי' בית קיבול להכיל ה"ז נקרא אחת בית קיבול לאח"פ ממש שזהו כולל כל מה שיבא אור הרצון בפרט בס' מסכתות וכנ"ל בענין החפץ וד"ל. וירושה זו נמשכת כמו טבע בנפשות ישראל גם בקטן שבקטנים כמ"ש והנערה אשר חפץ בה המלך היא נשמה האלקית ונקראת בשם להיות בית קיבול להכיל פנימית ועצמות המלך וכמ"ש בזוה"ק זכאה ב"נ דקוב"ה אתרעי ביה כענין חפץ הנ"ל וד"ל. ואמנם הנה בחי' אחת הנ"ל בכל ניצוץ מישראל הוא בהיכל הרצון באמת ויציב דהיינו אתדבקות רוחא ברוחא

סא, ב

כמו וישק יעקב לרחל כו' אבל בק"ש עדיין הנשמה במדרגה שלמטה מזה והוא ברצון הנמשך ע"י התבוננות דשמע ישראל ושמע לשון הבנה דוקא ועל ידי היגיעה בהתבוננות דוקא תהיה בית קיבול אח"כ באמת ויציב שהוא קשורא דנשמתא ברצון עצמו הנ"ל (ואעפ"כ בשעה שכ"א אומר שמע ישראל ה' אחד נעשה נשמתו כלי בית קיבול לאח"פ כנ"ל רק שהוא בהעלם) ויש להקדים לזה ענין אחד והוא אשר הנשמות באו למטה בבחי' זריעה דוקא כמו אור זרוע כו' וזרעתי את בית ישראל כו' ואמרו דכלום אדם זורע קב כו' והענין הוא דגם המצות נקראו זריעה כמו זורע צדקות כו' ונשמות בעוה"ז דוקא כשתעשה המצות ה"ז כמו שתצמיח הזריעה כידוע. וביאור הדברים הנה פי' נשמה הוא נר האלקי שזהו בטבע ממש ברוח זה שמתפעל ומכיר אלקו' בהכרה שנק' הרגשה בהרגשת חוש הטבעי (וכמו מי שאין לו הרגשה טובה בדבר מה אומרים לו שאין לו חוש בדבר זה כאיש שלא ראה מלחמה אין לו חוש בזה וכן מי שלא שמע כלי שיר אין לו חוש בזה).

(ולא כמו נה"ט אע"פ שיוכל להתפעל בשכל ולב אין זה טבעיו' אצלה רק שנקנה בה ע"פ ההרגל ביגיעה ומרחוק ה' נראה כו' כאוה"ע דקרו לי' אלקא דאלקייא ואעפ"כ גוים גמורים הן לפי שאין זה רק בבחי' הודאה חיצונית ולא נגע הדבר בפנימיו' כלל (אך בנה"ט יוכל להיות ג"כ כמו חוש הטבעי בצדיקים שלבם ברשותם וגופם מופשט מגשמי תאות זרות במותר לו וגם בבינוני' יוכל להיות הכרה טובה בלבם לב בשר ממש מצד דקות חומרם שהוא מטוב שבנוגה דאב ואם המשיכו שיתפעל לבו מאלקות בהתפעלו' חושי' כמו הנשמ' ע"ד דוגמא בהמות וחיות דמרכב' כמשי"ת) והנה כתיב וזרעתי ב"י זרע אדם וזרע בהמה ויש להבין בזה דזרע אדם שבח ומעלה הוא אבל זרע בהמה מה זו מעלה כו' וגם אין שייך לומר וזרעתי על זרע בהמה כו' אך הנה ב' זריעות שא' כאן זרע אדם וזרע בהמה קאי הכל על בחי' אור הזרוע לצדיק עליון שנמשך בב' מדרגות הללו וכמ"ש אדם ובהמה

סא, ג

תושיע ה' וכן ואני בהמות הייתי עמך וכמו שהנשמ' האלקי' נק' זרע אדם בבחי' זריע' מלמעלה דוקא כך זרע בהמה שרוח הבהמ' היורדת למטה נק' זרע בהמה בבחי' זריעה מלמעל' דוקא כמ"ש וזרעתי כו' (והוא בחי' מ"ה וב"ן עגולי' ויושר) דאדם גימ' מ"ה הרי הן נשמות שנולדו מיחוד זו"ן וב"ן גימ' בהמה נק' זרע בהמה מבחי' ב"ן דמל' כשנק' בהמה רבה דרביעא כו' וד"ל) וראי' לזה שהרי מה שהנשמות שבגופי' נקראים בשם בהמות וחיות הוא מצד שרשם למעל' בודאי וכמו שמצינו בשבטים שנק' ארי' וזאב ושור וחמור כמ"ש יששכר חמור גרם כחמור למשא ויוסף שור כשור לעול ויהוד' ארי' ובנימין זאב וכה"ג והרי כאשר אמרו השבטי' נשמות בגופים ליעקב כשם שאין בלבך כו' כולל ב' לבבות לב אדם דהיינו בחי' אור הזרוע מבחי' שם מ"ה דאדם דאצי' ולב בהמה גי' ב"ן וכמ"ש ואני בהמות ועל שניהם אמרו אין בלבנו (מ"ה וב"ן דבריאה) אלא אחד לבדו ולא דבר זולתו וכמו ועמך לא חפצתי כלה שארי ולבבי הרי יוכל להיות עכ"פ גם בלב בהמה כמו בלב אדם ממש א"כ א"א שיהיה זה רוח הבהמה הגשמית אלא רוח בהמה עליונה כו' וד"ל. וביאור הדברים הנה יש להקדים מ"ש כי רוח האדם העולה היא למעלה דהאדם נברא בקומה זקופה כי רוח האדם העולה היא למעלה ובהמה בריאותה בקומה כפופה ראשה ורגלה במדרגה אחת לפי שרוח הבהמה יורדת למטה. והענין הוא דהאדם נחלק בפרצופו במוח ולב מוח בראש למעלה ולב מקבל ממנו ומן הלב נמשך למטה ובבהמה מוחה ולבה ותנועת האברים הכל א' והיינו ההפרש למעלה בין בחי' עגולי' ויושר שהעגולים סובב הכל כ"א בלי התחלקות מדרגו' כלל כמו וצבא השמים לך משתחוים בהשתחוא' דאופני' בעיגול מעלה ומטה כ"א מבלי שימצא ראש וסוף וכמו סיבוב הגלגל בתנוע' א' מתנענע הכל עליונו ותחתיתו מראש נעשה סוף ומסוף ראש וכך חוזר חלילה מתחתיתו לעליונו ומעליונו לתחתיתו וזהו ג"כ בחי' בהמה דמה שרוצה ברצונה כלול בזה שכל מדות ומעשה בלי חילוק מדרגות

סא, ד

כ"א בפ"ע כלל וזהו כמו שמתנענע הגלגל כולו בב"א וכך ציור סופה ראשה ורגלה שוין וכא' הן מתכללים מבלי שימצא ראש וסוף לפעמים המעשה ראש והרצון סוף שלפעמים למטה הוא למעלה ולמעלה מטה ומיד חוזר ממעלה מטה כו' והוא מה שאנו רואים בהתפעלות פשוטה שבלב אדם בטבעית כמו מדות הבהמה גשמית שרצונו פשוט ואינו ניכר בו התחלקו' אופנים שונים כי הוא למטה מן הדעת שהוא למעלה מן הדעת כתאות המאכל בבהמה שתתאוה לעשב כו' וכמ"כ בהיפוך מפחד המזיק כו' וראש וסוף רצון ומעשה כא' כנ"ל אבל התפעלות אדם בר דעת יש בה חילוק מדרגות התחלתו ברצון שנמשך במוח ומתפעל בשכל שבמוח תחלה ואז עדיין לא נתפעל רק השכל לבד ומשם יומשך ללב והתפעלות הלב רק כפי השכל ונק' מדות שבשכל שהשכל חייב התפעלותם ומשם למעשה ונמצא במעשה נתמעט הרצון ויש בו ראש וסוף כשהוא בשכל במוח נק' ראש וכשבא במעשה באברי' נק' סוף והסוף מקבל מן הראש (רק שיש התכללות בבחי' התקון דשם מ"ה דאדם מראש לסוף) כמ"ש בסמוך ולכך הולך בקומה זקופה כידוע ונמצא שיש בנה"ט עצמה ב' מדרגות דאדם ובהמה הכל בגשמיות בחי' אדם נק' נפש השכליי' במילי דעלמא במוח ולב בסדר קומת פרצוף אדם כנ"ל ובחי' בהמה בלב בשר הטבעי כשבא בהתפעלות בהמה גשמית לכל דבר תאות הגוף החומרי (לבד תאות הכבוד להתנשאות ותאות ממון ודירה ולבוש וכה"ג) והנה לכאור' יש יתרון מעלה בבהמה מבאדם בתוקף התפעלות שלה שכולה כא' בזה משא"כ באדם תחלה במוח לבד ואם יתחברו כולם הרי בא הרצון במיעוט במעשה אבל בבהמה במעשה דוקא עיקר נקודת הרצון (וכמ"ש במ"א בענין אופני' שלמעלה מן השרפים מטעם זה ולכך נק' אופני הקדש בלא וי"ו) ובאמת הרי ידוע יתרון האדם על הבהמה הרבה שהוא בצלם אלקים ונק' אדם אדמה לעליון ורודה בכל בהמות והכל נברא בשביל האדם שנברא ביום הוי"ו כידוע בענין אחור וקדם צרתני אחור למע"ב וקדם

סב, א

למעש"ב אך הנה ידוע שזהו כל ענין ההפרש שבין עולם התוהו ועולם התקון דבבחי' התוהו היה הכל בבחי' ב"ן דבהמה וכמ"ש בזוהר וכן בי' מאמרות בהמות וחיות קדמו לאדם והוא בחי' העיגולי' דתוהו כאשר יהיה האופן בתוך האופן כידוע ובחי' התקון הוא בחי' פרצוף אדם דוקא שהוא בצלם אלקים כולל הכל בעצמו ולכך ויקרא האדם שמות לכל הבהמה כו' שהרי הוא המעלה ומברר לדצ"ח דמ"ה מברר לב"ן וכמ"ש אדם כי יקריב מן הבהמה כו' וזהו וזרעתי את ב"י זרע אדם וזרע בהמה בחי' מ"ה וב"ן כנ"ל ומ"ה דאדם יברר לב"ן. וביאור הדברים הנה משמעות הפשוט במקרא זה דרוח האדם העול' דעיקר ההפרש בין אדם ובהמה אינו רק בזה דרוח האדם עולה למעלה ורוח הבהמה יורדת למטה ובאמת עיקר ההפרש הוא בשכל ודעת שאין לבהמה דעת והאדם בר דעת לא בעולה ויורד לבד דלכאורה מה יתרון לרוח העולה על היורד אך הנה אנו רואים בצבא השמים שמשתחוים כאופנים וכה"ג שהעיקר הוא בבחי' הירידה למטה כהשתחואה שהוא מלמעלה למטה דוקא וכמו שמורה ע"ז ענין הסיבוב דגלגל העגול שמעליונו יורד למטה וחוזר חלילה לירד עוד הפעם ממעלה למטה ואע"פ שבסיבובו יש עליה מלמטה למעלה שהרי מתעלה חצי כדור הב' מעט מעט כשזה החצי יורד מ"מ הרי העיקר הוא בכללותו השתחואה שזהו בחי' ירידה מגבוה לנמוך כלפי מי שהוא משתחוה כאדם שמשתחוה לפני אדון ומלך וכה"ג וצבא השמים לך משתחוים כלפי שכינה שבמערב והיינו בחי' הודאה שמודים ומשתחוים כידוע וזהו רק בחי' נה"י לבד שהוא בחי' המעשה בסיבוב זה שמשתחוה בפ"מ ובזה מדרגת האופנים למטה מן השרפים כידוע דאופנים בעשיה כו' ושרפים בבריאה שהוא במוחין ומדות כו' כמו בשתים יכסה פניו בציור חב"ד חג"ת ובבחי' נה"י דהיינו השתחואה בסיבוב שם הן המוחין שהוא בחי' ההשגה שכליי' דגלגלים כלולים כא' וזהו בחי' ב"ן דעיגולים שזהו כמו בחי' בהמה למטה שראשה ורגלה כא' כנ"ל דרוח הבהמה ג"כ עד"ז שהוא רק בחי' הירידה

סב, ב

למטה ולא העלא' למעלה וז"ש כי רוח הבהמה יורדת למטה שלזה הבהמה בקומה כפופה ראשה למטה בשוה לרגלה ממש והוא מה שנראה המשכת רוח הבהמה רק למטה ולא למעלה כלל שאין לה השגה במה שלמעלה הימנה רק להתמשך למטה לצרכי טרף מזונה לעשב וכה"ג אבל טבע רוח האדם הוא העולה למעלה ולא למטה וכמו שמורה ציור קומתו בקומה זקופה כלפי מעלה דוקא והוא מצד בחי' החכמה שבמוחו שנק' כח מ"ה בחי' ביטול לאין וכמ"ש והחכמה מאין שמפני שמאין דוקא תמצא ע"כ נק' כח מ"ה כידוע והוא עיקר בחי' אדם גי' מ"ה ולכך טבעיות רוח האדם שעולה למעלה להשיג למעלה השופע ממקור חוצבו בבחי' אין שלמעלה הימנו ליכלל שם ועולה ואינו יורד היפך רוח הבהמה ממש וזהו עיקר יתרון מעלת האדם על הבהמה כמובן בפסוק הזה. ולהבין זה דלכאורה הרי גם מלאכים כאופנים וחיות הקדש שאינם בבחי' אדם משיגים לבחי' האין האלקי' המהוה אות' שלזה משתחוים כידוע ומה יתרון לאדם להכיר בוראו ע"י החכמ' שבו יותר מהמלאכי'. אך הנה ידוע דהמלאכים וכל הברואים נבראו מבחי' אותיות הדבור לבד שהוא בחי' חיצוניות והנשמות דאדם שרשם מבחי' פנימיות ועצמות דהיינו מבחי' כח מ"ה העצמי כמשל הולד ממוח האב כידוע שע"ז א' והחכמה מאין תמצא בחי' כח מ"ה בעצם שנק' אדם שם מ"ה למעלה וע"ז נק' אדם אדמה לעליון שהוא בצלם אלקים בבחי' העצמות ממש וזהו דוקא ע"י בחי' החכמה שמאין בעצם הוא שיכול להכיר ולעלות במה שלמעלה הימנו וזהו כי רוח האדם עולה למעלה בעצמות ממש (וזהו עיקר טעם בחי' התיקון דאדם שלמעלה מבחי' התוהו כידוע בענין שם מ"ה מלגאו דאיהו כו' והוא מטעם בחי' ההתכללות שלאחר ההתחלקות דוקא שזהו עיקר יתרון מעלת האדם על בחי' התכללות דבהמה וכגלגלים ואופנים וד"ל) וכמאמר הזוהר לאשתאבא בגופא דמלכא ממש שאין זה במלאכים שאין שרשם רק מבחי' חיצוניות ואדרבה בחי' בהמות וחיות דמלאכים רוח הבהמה יורדת למטה בבחי'

סב, ג

הצמצום דשם ב"ן שמשם שרשם והוא בחי' המל' כשיורדת למטה להחיות מאין ליש ונק' בהמה רבה דרביעא כו' וכמ"ש בזוהר ע"פ מצמיח חציר לבהמה שהן מלאכים שנק' חציר כו'. ובכ"ז יובן ענין אדם ובהמה שהוא מ"ה וב"ן עד רום המעלות שהן עגולים ויושר תוהו ותקון כידוע עד שגם בישראל שהן רק בבחי' אדם בצלם אלקים א' ג"כ וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה והיינו רבותא דקא' והענין הוא בהיות דשורש הנשמות כמו שהן למעלה בעצמות ממש נק' קדושים כידוע ונק' אור עליון אור המאיר בעצם להיותם בבחי' כח מ"ה בעצם בעצמות המאציל ואור הזרוע משם למטה נק' זרע אדם וכמ"כ יש שם נשמות שהן מבחי' ב"ן דשם ב"ן גי' בהמה וזרע בהמה הן כמו בחי' בהמות וחיות שנזכר בשבטים אריה וזאב שור וחמור דודאי קראם בשמות הללו ע"ש שרשם למעלה שנקראו נשמותיהם למעלה בצורות הללו דאריה ושור כו' ואע"פ שהן נשמות נק' ע"ש חיות ובהמות הרי מוכרח מזה לומר דגם למעלה בשורש הנשמות יש נשמות מבחי' ב"ן וכאשר באו למטה נק' זרע בהמה כו' ויובן זה במה שאנו רואים בנשמות ישראל שבאו בגופים שיש הרבה צדיקים שעבודתם באוי"ר שכלי' דוקא ונקראו ראשי אלפי כו' בחי' מוחי' חב"ד דכנ"י ויש צדיקים ותמימי' הרבה שעבודתם בתמימות הלב במעשה המצות ובעבודה שבלב בהתפעלות פשוטה בלי התבוננות והשגות אלקות כלל ודמיון התפעלותם כמדות הבהמה ממש שהכל כלול כא' כנ"ל בסיבוב דאופני' כו' וכמ"ש ואני בהמות הייתי עמך ונשמות אלה ודאי הן בצלם אדם העליון בפרצוף מוחי' כו' ועכ"ז עבודתם בלב בבחי' בהמה כפני אריה ושור שבמרכבה. וזהו ראיה שבנשמות יש ג"כ מבחי' ב"ן ונק' זרע בהמה וכמו שבנה"ט הנק' נפש החיוני' יש ב' מדרגות הללו במילי דעלמא בצרכי גופו בשכל ודעת ובלא דעת כבהמה ממש והכל נפש אחת היא כך יובן בנשמות האלקי' שבאו דרך זריעה מלמעלה למטה בגופים שיש בהן ב' מדרגות הללו להתפעל באלקות בבחי' רוח האדם העולה

סב, ד

בכח מ"ה העצמי הנ"ל וגם להתפעל בלב טבעי כבהמה כמו לבי ובשרי ירננו אל אל חי שזהו כמו בטבעית ממש ואיך לב בשר החומרי יהיה לו טבעיי' לרנן בהתפעלות אמיתית מקרב הלב אל אל חי ממש שהרי לב החומרי נמשך בטבעו לתאות חומריות כידוע שהוא רוח הבהמה בגשמיות אך זהו מבחי' רוח בהמה עליונה שזהו כמו רוח האדם ממש רק שבא למטה בבחי' זרע בהמה כנ"ל ולכך התפעלותו בלב בשר לרנן אל אל חי בטבעיות מצד שרשה למעלה כמו רוח האדם שמתפעל בהשגות אלקות בטבעיות כמו חוש הטבעי כנ"ל וז"ש וזרעתי את ב"י זרע בהמה וד"ל. ומעתה הנה יש להבין בגוף ענין הזריעה של הנשמות מהו להיות הנשמות נק' נר ה' נמשל אורה לאור הנר שיש בה ב' גוונין גוון לובן אור המאיר וגוון לבן זה הוא עצם האור והנמשך ממנו אחר הפתילה הוא אור שחור שסמוך לפתילה שהוא נה"ט והוא נק' אור זרוע כמו החטה הזרועה בעפר החומרי שהחטה גשמי' היא כך בחי' אור הזרוע הזה ממש וכמו שאמרו ג' שותפין אב ואם ממשיכי' נה"ט החומריות וה' נותן נשמה אלקי' בנה"ט הזאת ה"ז בחי' אור זרוע ממש וכמ"ש חי ה' אשר עשה לי את הנפש הזאת שבאה בבחי' עשי' גשמי' כחטה הזרועה כו' וכמ"ש אף עשיתיו נפש דעשי' והוא מה שאנו רואים בחי' התפעלות אלקות ממש במוח ולב הגשמי שודאי אין זה מצד עצמה שהן חומריים כשכל האנושי ולב החומרי שמלא בתאות זרות אלא הוא בחי' אור הנשמה הזרוע שמתלבשת בנה"ט החומריים כידוע ויש בזה ב' מדריגות דאדם ובהמה כנ"ל ושניהם נק' רוח אלקי ממש (בל"א געטליך כמו בני האלקי' דמלאכים כידוע) ואמנם הנה אנו רואים בחוש נפש הטבעי' גם במוח ולב החומריי' שנמשך ע"י אב ואם מתאות' כמ"ש ע"ז ובחטא יחמתני אמי מחימום התאוה כמו האודם דאשה שממנו בשר ודם זהו מזרע הנוק' שבאה בתאות בהמה וכן לובן דאיש שממנו עצמות ונפש זאת היא נפש החיוני' הטבעי' הרי גם היא מתפעל' במוח בשכל אנושי ובלב בחלל השמאלי דוקא בהתפעלות

סג, א

אלקות בצדיקים גמורים מאיר בנפשם הטבעית אור האלקי ממש בהיותם מתפעלי' בכל לבם ונפשם החומריי' דוקא כמ"ש בכל לבבך בשני יצריך עד שלבם חלל בקרבם שלא לחפוץ בשום דבר זר וכמ"ש לבי ובשרי ירננו לבי ובשרי ממש וכמו כלה שארי ולבבי כלה לגמרי וראי' ממס"נ על קה"ש שמוסר הגוף החומרי וכמ"ש ר"ע מתי יבא לידי ואקיימנו שזהו מס"נ בפ"מ וגם בבינוני' יכול להיות התפעלות אלקי' אמיתית במוח ולב הגשמי' דוקא וכנראה בחוש במצות וידעת והשבות אל לבבך שיקיים כל איש מישראל כפום שיעורא דילי' בעבודה שבלב ומוח בתפלה שזהו ע"י היגיעה בהתבוננות באותו שכל שבמוח שמשיג צרכי גופו בטבעו באותו שכל אנושי מייגע א"ע להשיג אלקות ולהתפעל בשכל כמו שמתפעל בו במילי דעלמא ויותר מזה יפעל בהתפעלות הלב גשמי שבלב החומרי הזה שיתפעל בלב זה עצמו דוקא בהתפעלות אלקות ממש וכך בכל הכחות דנה"ט אין זה רק מצד אור אלקי דנשמה שמתלבשת בשכל ומדות דנה"ט ופועלת בהם התפעלות זאת ולא מצד עצמה כלל שהרי מי שנפגם נשמתו וכמו אוה"ע וכה"ג אין לו חוש התפעלות זאת רק מודה מרחוק כנ"ל וזהו ענין עיקר הזריעה של הנשמות שבאו בגופים חומריי' דנה"ט להביא בהן אור אלקי בשכל ומדות שבהן ובמעשה ע"י המצות שנעשי' ג"כ בבחי' נוגה דעשיי' דצ"ח גשמיי' וע"כ נק' המצות בשם זריעה ג"כ כידוע וכמו עד"מ האור של גווני השמש שמאיר בענן שנעשה בו גוונין האלו ממש רק שהן מגושמין ובולטים שם ביותר ובשינוי המהות כאור בוקע במסך וזהו הנק' נוגה כמו כאשר הוגה לשון בליטה כידוע וזהו כי אתה תאיר נרי שהוא אור הנשמה אלקית הזרוע ואז ממילא וה' יגיה חשכי דנה"ט וד"ל. והנה הזריעה הזאת דנשמות בעוה"ז בגופי' כמ"ש וזרעתי את ב"י הוא בשביל הצמיחה שתהיה הרבה יותר וכמאמרם כלום אדם זורע קב אלא להוציא כמה כורים דודאי הנשמה אלקי' טרם בואה בנה"ט היתה במדרגת אלקות ממש ובנה"ט באה בהתלבשות בשכל ומדות דנה"ט כנ"ל

סג, ב

אך ירידה זו צורך עליי' היא כידוע ולהבין זה הנה תחלה י"ל במשל הזריעה שא"א שתוקלט בעפר הארץ כ"א ע"י חרישה תחלה ויש בזה עבודה רבה לעבוד האדמה לזרוק כל אבן ואח"כ לעשות העפר תיחוח ע"י החרישה דמרפי ארעא כידוע ואז יורקב הגרעין ולאחר רקיבתו דוקא יוקלט בארץ ויצמיח לעשות פרי עד ק' פעמים כמותו כמו ויזרע יצחק וימצא מאה שערים והדוגמא מכ"ז למעלה באור נשמה האלקי' ענין החרישה בעפר הוא נה"ט הנק' עפר חומרי שלא יהיה קשה כאבן הנק' טמטום הלב וטמטום המוח וטמטום זה יש שקשה כאבן ממש וע"ז נא' והסירותי את לב האבן כמו שבעפר קשה כסלע לא יזרע שם מאומה וצריך זריקה לחוץ והוא תשובה על קושי הלב שלא יהיה ערל לב וכמ"ש ומלתם את ערלת לבבכם ומלתם דוקא ומילה זו לערלת הלב כוללת החרישה ג"כ דמרפי ארעא והוא כמו ענין הפריעה כמ"ש במ"א והוא להיות לב בשר שהוא רך ביותר היפך הקושי ובלא חרישה דמרפי הגם שאינו קשה כאבן לא יוקלט בו אור האלקי כו' וענין הרקבון של זרע אור הזרוע היא בחי' המרירות העצום שיתבאר. והנה תחלה יש להבין ענין חרישה זו בהיות שאמרו לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז וזהו מדבר במילי דעלמא שיהא רך כקנה נגד כל אדם וכמעשה דר"א בר"ש שא' כמה מכוער כו' ושורש הענין הוא שיהא לו לב רך בטבעיו' להשפיל א"ע לפני הכל כמו ונפשי כעפר כו' כעפר תיחוח שידרוס עליו כל אדם ואל יהא קשה כארז לעמוד בתוקף ועזות בלי יזיזוהו ממקומו כלל ולא יפול לבו מכל כו' וזהו תוקף הלב וקשיותו ביותר או רכותו וקטנותו ביותר כמארז"ל על דהמע"ה שבלימודו בתורה הי' רך כתולעת ובמלחמה הי' קשה כארז כו' והכל הוא במדות טבעיו' דנפש החיונית במילי דעלמא. ולכאורה מעלת ענין זה במילי דעלמא אינו ענין מעלה ומדרגה כלל למילי דשמיא דמה נפקא מינה יש אם יהי' רך במילי דעלמא או קשה כו' אך הנה כתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר וקאי זה לע"ל

סג, ג

דוקא כידוע וגם בזה יש להבין כנ"ל דמה נ"מ אם יהי' הלב רך ולא קשה כאבן בטבעיו' והלא לעבודת ה' צריך להיות בגבורת הלב כמ"ש הוי עז כנמר וגבור כארי כו' אלא הענין הוא דמה שהוא רך ולא קשה כאבן בטבעי' זהו בחי' כלי בית קיבול להכיל אור האלקי דנשמה האלקי' בנפשו הטבעית כמשל החרישה דמרפי ארעא הנ"ל דבעפר תיחוח ורך דוקא יוקלט הזריעה ולא בקש' כך בלב רך כקנה יוקלט אור האלקי ולא בקש' כאבן וכמ"ש זבחי אלקים רוח נשברה שהוא רוח נמוכה ונפש שפלה להיות לבו רך כקנה להטותו כל מי שירצה. וביאור הענין הזה הוא מ"ש והסירותי את לב האבן דלכאורה יש להבין אם הדבר תלוי בבחירה מה יועיל לב בשר שגם אם הוא רך יוכל להיות חוטא וגם הקשה כארז יוכל להיות צדיק ויועיל לו תוקף לבו כנ"ל אך הנה באמת לב בשר ולב האבן הזה קאי במילי דשמיא דכמו שישנם במילי דעלמא כך הן ממש במילי דשמיא דהנה אנו רואים בטבע העולם יש מי שלבבו רך בטבע שיפול לבו מפחד כ"ש כמו במלחמה שיפחד הירא ורך הלבב וימס לבב אחיו כלבבו וכן יפול לב הרך מפני איש גדול כשר ומלך וממילא יטו לבבו בקל ויזיזוהו ממקומו מיד והסימן הוא הביישן שמתבייש ונופל ממעמדו (בל"א איין וייחער מענטש ער פאלט אראפ מכל וכל כו') ולהיפך לב קשה כארז לא יפול לבו מכל פחד ולא יזוז ממקומו ומעמדו מפני כל איש גדול (בל"א איין שטארקי הארץ ער פאלט גאר ניט אראפ פון קיין זאך) גם לא מאיזה צער וצרה בנפשו יסבול ולא יפול ויכנע לבבו כפרעה שהכביד לבו וזהו כמשל קשה כארז שכל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו וקנה הרך שגם רוח קל יזיזוהו ויטהו לכל צד כו' וכך הוא במילי דשמיא דהנה אנו רואים בחוש שמחולקים טבע בנ"א בעבודה שבלב בתפלה יש אדם שנופל לבו הטבעית דנה"ט ויתעורר בתשובה לבכות על חטאיו ועכ"פ יהיה לו בושה גדולה ונפילה בלבבו (ער פאלט אראפ זייער פר אלקות) וזהו מפני שלבו רך להכניע לפני אלקים חיים בהזכירו גם שאינו משיג

סג, ד

בהשגת אלקות רק שנזכר עליו בכלל יש לו בושה מקמי קוב"ה ושכינתיה ונקרא ירא בושת בלבו הטבעית כמו שהוא רך בלבו בטבעיות ליפול לפני אדם גדול ביותר זהו הוראה שאין נפשו הטבעית מרע שבנוגה כ"כ אלא מבחי' הטוב שבנוגה שאינו נפרד כ"כ ע"כ בקל יפול לבו לשוב בתשובה רק מצד אלקות שהוא מפחד פחד אלקים וכן הבושה מקמי קוב"ה כו' (וכנ"ל בפי' נוגה כמו שאור השמש מאיר בענן כו') ויש חלוקי מדרגות בזה עד שיכול להיות גוף טוב שהוא נמשך מאב ואם צד"ג שיותר טוב מנשמה אלקית נמוכה שבזולתו כו' ויש בנ"א שטבע לבם קשה שלא יפול לבו מכל השגת אלקות ג"כ ולא יהרהר בתשובה גם בשעה שיש גילוי אלקות בנשמתו כי הוא לב האבן ממש שלא יאיר בו אור אלקי' וכמו בחי' רע דנוגה שנקרא רוח גסה ביותר ע"כ הן בחי' נפרד גמור כמו ס"מ ונוקביה דלית לון בושה מקמי קוב"ה ושכינתיה כמ"ש בתיקונים מתכווין למרוד בחוצפא כו' ואלה הנקראים אבירי לב הרחוקים מצדקה שהוא בחי' המ"ל כמו מי שבטבע העולם הוא תקיפא לבא שנקרא עז פנים שאין לו בושה מכל כו' וע"ז א' והסירותי לב האבן דלב האבן הזה מאוד רחוק לקבל אור אלקית וזהו עיקר סיבת מניעת גילוי אלקות גם בעובדי ה' בתפלה בהתבוננות שאין לבו ניזוז כלל גם ששכלו מתפעל ביותר (בל"א ער הערט זייער אין מוח) שזהו מצד חומר נה"ט דאביו ואמו שהמשיכו לו ממדרגות תחתונות דנוגה ויש להיפך שנשמתו שפלה בהתפעלות השכל (ער הערט גאר ניט אין מוח) ובלבו הטבעי יתפעל בקל מאוד ממעט גילוי אלקו' והוא בחי' לב בשר בהתפעלו' אלקות וזהו בחי' רך כקנה כמ"ש תוכן לבות ה' תוכן חומר טוב דלב הטבעי לפי אופן רוחו שהוא הנשמה שמשכנה במוח שזהו ענין הגלגולים בסוד ה' יבואו לפי אופן הצריך בברורים דרפ"ח שנפל בנוגה כן יזרעו נשמות בגופים יש נשמות גבוהות בגופים רעים (כצדיק בן רשע) ויש נשמות נמוכות בגופים טובים ועכ"פ בחי' לב בשר בכלל הוא כלי בית קיבול לעצמות אלקות דוקא

סד, א

(כמו לע"ל דכנ"י נקרא ארץ חפץ כנ"ל וד"ל) ומעתה יש להבין ענין הזריעה בשביל הצמיחה בריבוי יותר כנ"ל דהנה מבואר למעלה ענין החרישה שהוא בחי' לב בשר רך כקנה ליפול מחמת גדולת ה' ואמנם בחי' חרישה זו אינה רק הכנה לקבלת אור האלקי בלבד אבל ענין הקליטה היינו שיכנס האור בתוך תוכו ממש כמו לבי ובשרי ירננו אל אל חי הנ"ל הנה זה א"א כ"א ע"י רקבון הזריעה תחלה כנ"ל וענין הרקבון לכאורה הוא מיעוט וכליון אור הזרוע שהוא הנשמה אלקית ובזה דוקא תצמיח אח"כ בריבוי גדול הענין הוא מה שאנו רואים שיש כמו בחוש טבעית באדם הישראלי שירע לבבו מאוד ויתמרמר ביותר על עוצם ריחוק נפשו מאלקים חיים ונקרא מרת נפש כמו מר נפש בגשמיות כשירע לבבו בצר לו מאוד בחסרון פרנסה או צער בנים וכה"ג שרוחו מאוד נשבר כך ממש יוכל אדם להיות רוח לבבו נשבר על אשר נפשו ריקן מכל אור וחיות אלקית כמו שמיצר מהעדר חיי גופני ממש וזה פלא גדול לכאורה דמאין לו מרירות זו שמצד אלקות בלב בשר החומרי שאין טבעו להצטער רק מהעדר חיי גשמיות ואיך ירגיש בצער זה שאינו רק מצד אלקות אלא צריך לומר דודאי זהו מבחי' אור הנשמה האלקי' הנזרע בלב זה וכאשר היא בתענוג באלקו' יומשך בלב הטבעי ג"כ תענוג וחדוה ולהיפך במרת הנפש האלקי' מריחוקה משרשה יבא עצב ומרירות גם בלב הטבעי עד שנחשב כמ"ש טבעי' בהאי עלמא כנ"ל וזהו הנק' רקבון אור אלקי הזרוע דהנה הנשמות בג"ע וכה"ג ודאי היתה דבוקה וחשוקה באהבה בתענוגי' להתענג על ה' כנשמות שנהנין מזיו בג"ע ובבואה בלבוש חומר גופני נתרחקה ובאה במיעוט האור ולכך באה לכלל מרירות זאת והוא שנק' רקבון כמו בנפש הטבעית שתתמרמר מאיזה צער תבא לידי גרעון וחולי ואמנם רקבון זה יועיל לענין הצמיחה אח"כ שתצמח הרבה והוא מצד השפלות והמרירות ממה שאינו יכול להתקרב לקבל אור אלקי' בהתבוננות והתפעלות הלב כלל אזי יבא לבחי' אין שבו שורה אין האלקי' שלמעלה

סד, ב

משורש נשמתו שהיתה קודם בואה לגוף ולכך תצמיח לעשות פרי למעלה בתענוג נפלא יותר מכמו שנהנין מזיו בג"ע ודבר זה הוא פלא גדול לכאורה דהנה ידוע שאין ערך כלל וכלל לתענוג האלקית שבנשמה אשר מלובשת בחומר גופני לתענוג האלקי' שבנשמה בלא גוף בהיותה צרורה ודבוקה ממש באור פני מלך חיים כמו שאין ערך לתענוג גשמי שבנה"ט בגופה במאכל וכה"ג לתענוג הרוחני שבנפש הזאת כמו שהיא בבחי' הרוחניו' בלא צמצום בחיי בשר ודם החומרי ואין לדמות ביניהן ערך ויחוס כלל שהרי א"א לומר בנפש הרוחנית שתתפעל בתענוג או צער מתענוגי הנפש בגוף במאכל ומהעדרה תצטער ותגרע אורה ואנו רואי' שעכ"ז הא בהא תליא דמה שתתפעל הנפש בגוף בעונג וצער הכל הוא בא ונמשך מעונג וצער הרוחנית שבנפש הרוחנית רק שבא דרך דילוג בהתלבשות כידוע וכך יובן בנשמה האלקי' בענין עונג או צער שבעצמה הוא נבדל בערך ויחוס מעונג וצער שלה בהיותה בלבוש חומרי דנה"ט ועכ"ז יורד הוא ונמשך ומתחבר מרוחניות לגשמיות והיינו מה שירד אור הנשמה מתענוגה העליון שלמעלה להתענג על ה' בהיותה בנה"ט בעונג גשמי בשכל והתבוננות ולב הטבעי וכן להתפעל בצער ומרירות על העדר העונג שהוא ענין הריחוק כנ"ל וא"כ איך אפשר לומר דמה שתתפעל הנשמה אלקי' בתענוג בלב גופני הוא במדרגה גבוה יותר מכמו שהיתה בתענוג אלקי הרוחני בג"ע וכה"ג אך הענין הוא כידוע במ"ש הלך לך ובכה נושא משך הזרע דקאי זה על בחי' אור הזרוע לצדיק עליון שילך ובכה (כמו ויבך יוסף על צוארי בנימין אחיו כמ"ש במ"א) נושא משך אור זרוע דנשמות למטה פן יבואו לידי הפסד ורקבון לגמרי כמשל נושא משך הזרע גשמי' שילך ובכה בשעה שזורע פן ירקב הגרעין ויופסד גם הקרן לבד שלא ירויח בצמיחה כו' וא"כ הרי יוכל להיות הפסד וכליון באור אלקי דנשמ' הזרוע בגוף ויוכל להיות להיפך שתצמיח הרב' כנ"ל וזהו תלוי רק באם תקלוט או לא תקלוט דאם לא תקלוט תאבד ותפסיד צורתה והי' כלא הי' ואם תקלוט

סד, ג

בארץ תצמיח אח"כ הגם שבקליט' ודאי יופסד צורתה יותר ותהי' כעפר ממש והוא עיקר הרקבון כידוע אך הפרש גדול יש בזה דרקבון זה שבארץ הרי בזה נכלל ויוצא כל כח רוחני שבה ונבלע בארץ בכח הצומח שבה לכך יומשך בה כח המצמיח להצמיחה בתו' וריבוי גדול משא"כ כאשר נשארה בישותה וגסותה ולא נקלטה ונכלל' בארץ הרי העפר שעליה הרקיבה להפסידה לגמרי כו' וטעם הפרש ברקבון העפר על ידי קליטה לרקבון העפר שמרקיבה בלא קליטה עד שיש ביניהן מן הקצה לקצה זה ילך לאיבוד לגמרי וזה יצמיח בתוס' גדול הנה אין זה רק מה שבקליטה יבא לבחי' ביטול הישות לאין דכח הצומח משא"כ בלא קליט' שגסותה קיימת ואז נהפוך הוא שגשם עפר הארץ המכסה עליה מרקיבה באופן ההפסד וכליון לגמרי מכל וכל והדוגמא מזה יובן במ"ש הלך ילך ובכה דאם לא תקלט אור הזרוע בגוף יבא לכלל הפסד לגמרי ואם תקלט תצמיח הרבה. והענין הוא תלוי בזה רק בבחי' ישות וגסות הרוח או שפלות הרוח וביטולה לבחי' אין האלקי שזהו הפרש בין רקבון שבקליטה לרקבון והפסד סתם דהנה אנו רואים בכמה בני אדם שאין התעוררות בלבם כלל לעבודת ה' ואעפ"י שבודאי יש להם נשמה אלקית גם ברשעים כו' אלא צ"ל שלא נקלט האור אלקי בלבם והוא שאין לו מ"ש הטבעי' הנ"ל הנק' רקבון שאינו בא לבחי' אין וביטול לאלקות כלל אלא הוא בשלימותו הנקרא ישות וגסות (בל"א גאנצקייט) ודוקא במילי דשמיא במה ששייך לענין אלקות שהוא כשר וזך בעניני דרכיו ואינו רואה בעצמו שום פחיתות ואז גם אם יעשה טוב ולא רע כו' יהיה הדבר בולט בישותו לומר הוא העושה טוב כידוע וכמו למען שמי יכבד וגם התפעלותו בלב בהתלהבות לפרקים אינו רק שחפץ למעלת הדבקות לחמם לבו בהתגלות כמ"ש לא יחפוץ כסיל בתבונה כ"א בהתגלו' לבו וזהו העושה גבהות הלב וגסותו ביותר ממילי דעלמא והוא היפך בחי' הביטול לאין הנ"ל כמו ויגבה לבו בדרכי ה' הרי ודאי זהו מצד הנשמה אך להיותה בהגשמת יש ביותר

סד, ד

כדבר מה הנזרע ולא בא לכלל רקבון ליקלט בבחי' אין האלקי לכך כל מה שיוסיף התפעלות יוסיף הגבהת וגסות הלב עד שנעש' להיפך כידוע ליודעי' ד"ז ברור גם בעובדי ה' בנשמתם האלקי ומכ"ש עובדי ה' בגופם הטבעי שדרכו בזה שהרי נק' רוח הבהמה ונק' גסה"ר ע"ש הגסות ממש כאכילה גסה שהרוח שבלב נעשה גס ובאופן זה יוכל להיות רקבון המפסיד לגמרי הנ"ל והוא בכיסוי עפר הגוף החומרי עליה כמו בהמשכ' תאות היתר ביותר מכפי המדה וכן בהמשכת נפשו בצרכי חיי גופו בהתקשרות יתירה במילי דעלמא אזי יפול הנופל הזה לגמרי והי' כלא הי' ממש כידוע דהיינו שאין ממנו תקוה להוציא פרי למעלה בשום עבודה שבלב וכמת יחשב אבל בחי' רקבון שע"י קליטה הנ"ל נהפוך הוא ממש מן הקצה לקצ' כי הנה רקבון זה הוא בחי' ביטול וכליון הישות והגסות לגמרי והוא במה שמאד צר לו ונבזה בעיניו נמאס ממש שקצה נפשו בחייו על אשר רחוק מאלקי' חיי' ויכל בהבל ימיו ואעפ"י שנפל לבבו מאוד ולא יוכל להגביה א"ע לעבו' שום עבודה שבלב (ער פולט ער קען זיך ניט אויף הייבין) אבל שפלות גדולה הזאת שנפשו כעפר ממש הרי כל בחי' אור אלקי' דנשמתו באה לבחי' אין וביטול לגמרי ובזה נפשט' כל בחי' הישו' וגסות שבה כחטה שנקלט' שנפשט' מגשמיו' ועול' למעל' בהעלא' מ"ן ואז יומשך בה בחי' אין האלקי להצמיח בתוס' רבה והוא מה שאנו רואים בזה שכל מה שיבא להתפעלו' אלקות בעבודה שבלב ומוח הכל היה בבחי' הביטול בתכלית שהוא ענין העדר הרגשת עצמו מכל וכל עד בחי' מ"ה בעצם ששם ישכון אור אלקי בתוס' גדול ובכל אשר יעשה יצמיח פרי למעלה ביחודים עליוני' בלי שיעור מפני שבבחי' אא"ס שבכח מ"ה העליון שורה בו וה' אתו בכל מעשיו ולזה באה נשמתו בבחי' זריעה וקליטה שתהיה הצמיחה למעל' בלי שיעור כו' עד שתקרא אחת היא יונתי לקבל מאח"פ ממש וכנ"ל בענין ארץ חפץ וד"ל.

(ועיקר ההפרש הוא שבקליט' הגשמית יורקב והרוחניות שהוא כח הצומח שבחטה יוכלל ברוחניות דכח הצומח שבארץ ונקרא

סה, א

ביטול היש לאין אבל רקבון החטה כמו שהיא בגסותה הרי הרוחנית שלה כלה ונפסד והוא בגשם העפר דוקא שנפסד שם חיות שלה והנמשל יובן במ"ש בזוהר שלח הפרש זה בביטושים בין צדיק דכל מה דמבטשין לי' סליק כו' אבן בחן כו' וברשע כאשר מבטשין אותו הוא להיפוך נר רשעים ידעך מחרף כו' וכך הענין כאן באור הזרוע (ובזה מתורץ הקושיא דלעיל מה שבאה הנשמה בגוף לעונג עליון יותר נפלא מכמו שהיה בג"ע מטעם כל הנ"ל וד"ל) והנה לע"ל נא' בחריש ובקציר תשבות. דהנה כל ענין חרישה וקצירה באור הזרוע דנשמות בגופים עכשיו שהוא כדי שתצמיח הרבה כנ"ל הרי ע"ז נאמר הלך ילך ובכה נושא משך הזרע שאע"פ שנושא משך הזרע לזרוע יהיה איך שיהיה מ"מ הוא בוכה על אודות הספק פן יהיה לאיבוד כל זריעתו שלא יוקלט כלל בארץ עד אחר שיקצור אז בא יבא ברנה נושא אלומותיו כשרואה ברכה מרובה בזריעתו שצמחו בריבוי ק' פעמים וכה"ג אז יבא ברנה ושמחה כו' וכידוע דהרינה באה לאחר שיצא מן המבוכה והבלבול שהיו חייו תלויים לו מנגד והיה סבור שיאבד הכל ונמצא להיפך שמלבד שלא אבד נפשו אלא הצליח להביא ברכה מרובה ע"ז יפול ל' רינה כמו קול רינה בתרועת מלחמה אחר ניצוח המלחמה שמפני שהי' בספק פן ינוצח ויאבד נפשו ועתה היה להיפך שנצח לשונאו יבואו ברנה שהוא קול הרמה למעלה כו' (וכמ"ש במ"א בענין שמח' בצפרא רננה ברמשא וכמ"ש ולעת ערב יהיה אור והוא באלף הששי לערב שיושלם הברורים דרפ"ח) וכמו במו"מ שיפזר מעותיו לקנות סחורה בזול הנה ודאי בעת שמפזר ממונו הרי נתן כל חיותו בספק שמא יפסיד הקרן שהוציא אם יפול מאד השער ולא יוציא הקרן אפי' פ"א עד שהצליח בעסקיו ומכר ביוקר גדול והרויח על הקרן בכפלי כפליים כמו בעילוי השער ביותר וכך כל עסקיו במסחור אין אדם יודע אם ישתכר או יפסיד והלך ילך ובכה במסתרים תבכה נפשו אולי אבד חייו לגמרי ע"כ בהצליח ה' לו הרי כמו חיות חדש בנפשו בקרן שהניח וכ"ש בריוח שיבא ברנה ותודה ויש כאן ב'

סה, ב

דברים שתנוח נפשו מן היגון במה שקרנו קיים ועוד נוסף מה שהרויח ואמנם לזאת נשא את נפשו בספק אם יפסיד או ירויח נמצא שעל הריוח הזה היה לו כמו מס"נ בהניח כל חייו על הספק ולכאורה מי הכריחו לזה אין זה רק שתולה הבטחון לה' שישלח ברכה במעשיו וא"כ ה"ז כמו הספנין שרובן חסידים מפני שלבם לשמים תמיד ואמנם מי שאינו עוסק במו"מ אין לבו לשמים כי אינו בספק במה שבידו וכך הנה יובן שיש מעלה גדולה בענין הזריעה שהוא בחי' ברורים דנשמות בגופים מלבד שיוכל להיות ריוח הרבה בצמיחה רבה הנה מה שהלך ילך ובכה נושא משך הזרע אע"פ שהוא מצד הספק פן ירקב הכל ויאבד הקרן כנ"ל מ"מ בכיי' זו מועלת להמשכת שפע העליונה באור הזרוע הזה להצמיח בתוס' מרובה כמשל בחי' הביטול והמס"נ דאדם למטה להניח כל חיותו בספק להיותו שם על ה' מבטחו כו' וזהו בא יבא ברנה משום דהלך ילך ובכה דהא בהא תליא מטעם הנ"ל. ואמנם מבואר למעלה דמלבד שתנוח נפשו מיגונו שבתחלה עוד יבא ברנה על אודות הריוח כו' כך יובן למעלה בא יבא ברנה על אודות ההצלחה בברורים כו' שהצליח ועשה פרי למעלה הרבה יותר מכמו שחשב בשעת הזריעה והנה באמת יש להבין מאין בא בחי' תוס' וריבוי גדול הזה אם מצד העסק עצמו הרי אין ידוע אם יפסיד או ירויח וא"כ אין זה רק ברכת ה' לבד ולמה צריך לעסק כלל ישלח ה' ברכה זו בלי עסק זריעה או שאר מו"מ ולמה צריך לפזרון הקרן אם אינו מעלה ומוריד בעצם כנ"ל. אך הנה ידוע במ"ש אשר ברא אלקים לעשות לתקן שלא נשלם פעולת כל בריאה וצריך כל דבר תיקון לבררו ולא מצד חסרון בכח הפועל האלקי שעושה שלא יוכל להשלים מעשהו שיהיה בבחי' השלימות לגמרי אלא בכוונה היה זה שלא יהיה בחי' שלימות בכל פעולה שתצטרך לתיקון ואדם הוא הנברא לתקן ולהשלים החסרון ואמנם בתיקון זה אינו ענין רק שלימות אותו הפעולה בלבד שהרי זה היה יכול להיות בלתי האדם אלא שעי"ז דוקא נמשך ברכה והצלחה בתוס' וריבוי גדול וכמו עבודת

סה, ג

הארץ בחרישה וכה"ג דכתיב ואדם אין לעבוד את האדמה ועבודה זו תיקון הארץ להשלים החסרון שבה והוא ע"י החרישה וזריעה וההשקא' וזריעה עצמה צריך תיקון וכה"ג אז תצמח ובלי עבודה ותיקון אין בה הצמיחה כלל כמו לארץ המדבר ובפרט אחר שנתקללה הארץ שתצמיח קוץ ודרדר ע"י חטא אדה"ר צריכה תיקון ביגיעה באופן שיש בה עוצב כמ"ש בעצבון תאכלנה וכן בזעת אפך תאכל לחם כמו המאכל צריך תיקון כמו החטה בטחינה וריקוד ולישה ואפיי' וכן כל הדברים כלבוש שעושין מן הצמר ע"י טוויה וכללותם ל"ט מלאכות כידוע ועד"ז העסקים כולם הגם שהן בדברים מתוקנים כיין ושמן ותבואות צריך יגיעה רבה עד שיוציא פירות שהוא הריוח מן העסק כמו שיתייגע מאד עד שיוציא ריוח בתיקון צמיחת התבואות והמשקין והלבוש שצומחין ומתרבין כמו שזורע קב להוציא כמה כורים וכן צמיחת פירות בנטיעה דוקא וכה"ג בלבוש ואמנם יוכל להיו' ברכה גדולה במעשה ידיו עד אין שיעור למעלה ולזה היה כוונה בחסרון לעשות תיקון שיצליח בזה לאין שיעור לאחר התיקון וזהו כללות ענין התיקון לברר רפ"ח ניצוצין דב"ן שנפלו בנוגה שזהו הנק' חסרון ונברא האדם שהוא שם מ"ה לברר לבחי' ב"ן (רק שיש הפרש בזה בין קודם חטא אדה"ר בעה"ד טו"ר שלא נתקללה הארץ לא היה עבודה בתיקון וביעור הרע שהארץ הי' מצמחת הכל בלי יגיעה ועוצב כלל ומ"ש ואדם אין לעבוד את האדמה קאי בג"ע שהניחהו שם לעבדה אבל עבודה זו לא דרך בירור ותיקון הרע כעבודת הארץ עכשיו משא"כ לאחר החטא שארר האדמה וכתיב גבי קין לא תוסיף תת כחה לך וכך היה כדוגמא בא"י קודם שחטאו ארץ זבת חלב ודבש) ובזה יתורץ הקושיא הנ"ל למה צריך עסק כלל דודאי א"א שיומשך ברכה בלא עסק יהיה איך שיהיה גם לא כתיקון עבודה בארץ אלא גם במו"מ דמסחור צריך שיעשה דבר תיקון כמו המסחור להוליך תבואות או יין ושמן ממדינה למדינה ומשם יסחרו בבשמי' ושארי דברים שזהו ג"כ תיקון הארץ יקרא שהרי בלתי זה

סה, ד

לא יהיה תבואות במדינה זו ובשמים לא יהיה בזו כו' וכה"ג ולמה לא נעשה שיהיה הכל במדינה בשלימות אלא מפני שברא אלקים לעשות לתקן דהיינו שיתקן זה לזה וכל א' איננו שלם בהיותו לבדו וכך כל מסחור זה יתפרנס מזה כו' ואמנם מזה הרי נעשה הריבוי והתוס' בכ"א לאין שיעור ואם לא היה המסחור לא היה ריבוי ותוס' כלל רק כ"א על מקומו רק מה שיש שם שאיננו בשלימות ונמצא ע"י השלימות שעושין זה לזה נמשך הברכה בכללותם בתוס' מרובה על העיקר בכפלי כפליי' וז"ש ה' בחכמה יסד ארץ שזהו חכמה דתקון ארץ במלאכת עבודה ובעסקים דמסחור וגם בשאר יגיע כפיו של אדם כאומנות מעשה רוקם ומעשה חושב ובונה ואורג וכה"ג יש הצלחה רבה כמו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח ויש שאינן מצליחים כלל באומנות כמו בעבודת הארץ שקוץ ודרדר תצמיח וכן רקבון הזריעה וכה"ג בצמיחת שבולות דקות ורעות שדופות קדים או להיפך מלאות וטובות וכך יש ב' הפכים אלה בכל עסקי המסחור שיוכל להרויח הרבה לאין שיעור או להיפך שיפסיד הכל כי לא תצלח מעשהו כלל והיינו כמו עה"ד טו"ר שטו"ר הן ב' הפכים ממש כך נמשך מזה הברכה והקללה שהוא ההצלחה והיפוך ההצלחה ממש (וזהו נעשה אחר חטא אדה"ר בעה"ד דוקא אבל קודם החטא היה רק ברכה בארץ רק שצריך עבודה קצת כמו לעבדה בג"ע ודוגמא זו בא"י כנ"ל דלעשות לתקן צריך גם שאין תערובת טו"ר כלל וכמו לימות המשיח (רק בעוה"ב בחריש ובקציר תשבות) וז"ש יברכך ה' בכל אשר תעשה דוקא אבל בלא עשיה לגמרי לא ולא משום דלית ברכתא שריא באתר ריקנייא דמפני זה לבד א"צ עסק מו"מ ואומנות ועבודת הארץ וכה"ג רק שיהיה מעט מזעיר שעליו תשרה הברכה כמו כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר דאלמנה גבי אליהו אבל ענין עסק ועבודה גם בלא כלום יתברך כשבולות המלאות וטובות ובריבוי גדול גם שהזריעה נרקבת לגמרי א"כ להיפך הוא מכד הקמח שהיה בו מלא הכף עכ"פ ובקב שזורע אם אינו נקלט

סו, א

ברקבון אינו צומח כלום ונמצא זהו כב' הפכים דברכה בלי שיעור על המעט א"צ לעולם לעסק זהו המעלה והחסרון שבלא כלום אינו מתברך ובעסק ועבודה הוא להיפך דלא ית' המעט ולא יוסיף כלום זהו החסרון והמעלה שית' גם בלא כלום ודוקא מהכליון תחלה ויש בזה מה שאין בזה אך הנה לע"ל כתיב בחריש ובקציר תשבות שלא יצטרכו לעבוד האדמה בחרישה וזריעה וקצירה רק תהיה ברכה בקרב הארץ הכל מעצמה וע"ד שארז"ל דלע"ל תוציא הארץ גלוסקאות וכלי מילת הכוונה הוא דמה שעכשיו לחם לאכול ובגד ללבוש הכל הוא ע"י תיקון מלאכה ועבודה בענין ל"ט מלאכות ולעתיד לבא יצמח מן הארץ גלוסקאות מתוקנים כל צרכן וכלי מילת ורמז בזה לענין ברורים דרפ"ח שא"צ לע"ל דאילנא דטו"ר יתעבר כו' ויצמח הכל מתוקן ומבורר (וזהו דוקא באלף השביעי שנק' יום שכולו שבת כדוגמת דשביעית שאין בה חרישה וקצירה) ושורש ענין זה הנה לכאורה הלא מבואר למעלה דבזריעה וקצירה יש ריוח הרבה לאין שיעור ג"כ וא"כ מה יש יתרון לזה שתהיה הברכה מעצמה בלא עבודה ומלאכה כלל. אך הנה יש להקדים ענין א' והוא במה שכתוב ויברך אלקים את יום השביעי דלכאורה מה שייך ענין ברכה ביום השבת שאסור במלאכה ועבודה וכאשר אין עשייה כלל במלאכה לא שייך ברכה דבמעשה ידיו דוקא שייך ברכה כמ"ש וברכך בכל אשר תעשה דוקא והיינו בו' יומין דחול שנקרא ששת ימי המעשה כמו שכתוב ששת ימים תעשה מעשיך אבל ביום השביעי תשבות ממעשה לגמרי ואיך יפול בזה ענין ברכה ונתינת טעם דכי בו שבת ע"כ ויברך לכאורה להיפך הוא. והנה כתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה ומבואר במ"א דזה קאי על ברכה דיום השבת דוקא שנקרא ברכת ה' שתעשיר באופן שלא יוסיף עצב כו' משמע דיש ברכה זולתה שיש בה עצב. והענין הוא בהיות שיש בעושר ב' אופנים הא' העושר הבא על ידי העשיה והעסק במלאכה ועבודה כעבודת הארץ או ע"י מקנה רבה או ע"י מסחור רב

סו, ב

שנתברך במעשה ידיו בריוח הון רב מדי שנה ושנה עד שנעשה עושר גדול לאין שיעור בכסף וזהב וכל הון יקר באוצרות ומטמונים רבים כידוע שיוכל להיות הברכה בזה בבחי' א"ס ממש שהרי אין לו מספר קצוב שיכלה בו בהיותו מרויח לאין שיעור והפסק כלל כמו ביוסף דכתיב וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו שזהו לאין שיעור בהצלחה ובכל פרט כו' עד שנעשה עושר מופלג באין מספר לכסף וכן וילקט יוסף את כל הכסף שאסף וקיבץ באוצרות ומטמונים לאין שיעור וכ"ז דוקא באה מהצלחת המעשה וכמו וברכך בכל אשר תעשה דוקא ואמנם ברכה דהוספה וריבוי על גוף הקרן שפיזר במעשה אינו לפי ערך הקרן כלל וכלל כמו עד אלף אלפים פעמים כמוהו וגם הוא אינו בא בגבול ושיעור כלל לומר יכלה במספר זה (והנה אנו רואים שיש גבול וקצבה לפרנסה שהרי יש בחי' חותם ע"ז בר"ה וי"כ כמ"ש וחתמנו בספר פרנסה זה ירויח במעשה ידיו כך וכך ולא יותר וזה ירויח יותר כפי שנראה בבנ"א שינויים משנה לשנה שהברכה נמדדה לו בכל אשר הוא עושה שיותר מזה לא יצליח וגם העושר המופלג גם הוא ברכתו באה בשיעור כמו ויזרע יצחק וימצא מאה ולא יותר וכה"ג הענין הוא דאין זה מצד עצם הברכה שתוכל להיות לאין שיעור כלל כנ"ל רק שע"פ גזרת מאמר קו המדה בחי' ה"ג דחותם כידוע שמודד גם בבחי' הברכה שנקרא ספר פרנסה שיתברך כך וכך ולא יותר והוא החותם וד"ל) ומ"ש ויפרוץ האיש מאוד מאוד בלי שיעור ממש היינו למעלה משיעור ומדה שניתן בברכה דמעשה ידיו וזהו פלא גדול לכאורה דהרי מה שיש קצבה לפרנסתו הרי אנו רואים גבול בהצלחה שלא יצליח יותר אע"פ שעוסק הרבה בכל מיני מלאכה ויגיעה רבה לפי שניטל ממעשה זו וזולתה בכל אשר יעשה הצלחה יתירה רק כפי המדה הקצובה לו להתברך ואם היה עיקר הברכה רק מצד המעשה מטעם הנ"ל בפי' לעשות לתקן דע"י תיקון ובירור נתברך לאין שיעור למעלה ולמה יש שיעור וכליון לברכה זו הענין הוא מטעם חטא עה"ד

סו, ג

טוב ורע שיש ברכה וקללה ואם מצד הרע יש קללה שהוא היפוך הברכה שהוא ההפסק וכליון לגמרי כשדופות קדים וכרקבון הזריעה וכן בהעדר הצלחת כל מלאכת אומנות ועבודה במסחור ומקנה וכה"ג שלא יצלח כלל הנה עכ"פ מזה מוכרח לומר שיש בחי' גבורות וצמצומים גם בשפע הטוב שהוא הנקרא ברכה ולא קללה שנמשכת במדה ושיעור קצוב כנ"ל אבל בחי' עושר שע"י המעשה מתברך לאין שיעור ממש ואין בה מדה ושיעור הוא כמו חטא עה"ד כו' וכן לאחר התיקון ובירור דעה"ד טו"ר לגמרי כמו לימות המשיח וכה"ג היה דוגמתו בקצת יחידי סגולה בימים הקדמונים כמו עושר דיוסף (שהיה שורשו מבחי' יסוד שהוא למעלה מעה"ד שבמל' והוא בחי' הדר מלך הח' שורש התיקון וגם בכל גלות יש בחי' יוסף זה שכל אשר הוא עושה מצליח לאין שיעור וד"ל) וזהו בחי' העושר שע"י המעשה דוקא ואם לא היה עושה כלום לא היה מתברך כלל והיה כלה קרנו בהסתפקות ממנו להוצאת ביתו. ואמנם בחי' העושר השני הוא בא באופן שא"צ עסק ועשיה כלל במלאכה ומו"מ אלא גם שאינו עוסק כלל וכלל יש להקרן כדי סיפוק לאין שיעור כלל שלא יכלה לעולם והוא הנקרא עושר בעצמו דהיינו בגוף הקרן בלא ריוח כלל אין שיעור לכספו וזהבו וגם כל אשר לו מתברך לאין שיעור מעצמו וכמו ואברם כבד מאוד במקנה בכסף כו' וכן ויפרוץ האיש מאוד כו' וזה שמקנהו פרצו לריבוי בלתי מוגבל וכן מה שיזרע בארץ ברכתו בלתי מוגבלת וכמו בגוף הקרן כשימצא איש שהוא עשיר בהון רב באוצרות שלא נעשה ע"י איזה עסק כלל נק' עושר בעצם דהיינו גם שיסתפק ממנו להוצאות רב לא יכלה כלל הנה דוגמתו מצינו בשלמה שהיה עושר בזה האופן עד שלא היה כסף נחשב למאומה מצד הריבוי המופלג לאין שיעור כמו העצים שאינם נחשבים מצד ריבויים המופלג ועושר דשלמה לא היה מצד העסק שלא עסק בשום מלאכה היפוך יוסף שהיה עושה והיה מצליח בעסקיו (ואמנם ודאי

סו, ד

היו לו הרבה שדות וכרמים וצאן ובקר וכה"ג ונתברכו מעצמם לאין שיעור כנ"ל) וכמו ע"ד דוגמא בירושה שבאה לבן מן האב שלא עסק בה הוא הגם שאביו בא לו העושר הזה ע"י עסק נקרא עושר בעצם רק שיש לו שיעור ודוגמתו יובן עכ"פ בעושר בעצם שאין לו שיעור כלל. והנה לכאורה אין הפרש כלל בין ב' מיני עושר הנ"ל דשניהם בלתי מוגבלים כלל ומה לי מאיזה סיבה הוא בא. אך עיקר ההפרש הוא דבעושר בעצם אין בו שינוי לעולם דבבחי' הרבוי שלו הוא בעצם כמו התהום שריבויו בעצם אבל עושר המוצלח יש בו שינוי והפסק שלפעמים אינו מצליח יותר מכפי המדה ויש הפסק בדבר ע"כ ותו לא (ולבד מה שיוכל להיות הפסד גם בקרן מצד הקללה היפך הברכה כנ"ל) ואמנם הנה בעושר המוצלח בלי שינוי לעולם כעושר דיוסף כנ"ל ודאי גם הוא בלתי מוגבל לעולם ודומה ממש לעושר בעצם דשלמה שאין לו שיעור וגבול בעצם ומה לי אם בא סיבת הבלתי גבול מצד המעשה שמתברך בו או בלא מעשה כלל הכל א' ממש ולכאורה יש לזה דמיון מהתהום ונביעת המעיין שהתהום אין לו שיעור בעצם וכמו"כ העושר בעצם כנ"ל אבל נביעת המעיין נובע מעט מעט אבל בלי שיעור והפסק כלל הרי גם הוא בלתי מוגבל כמו התהום ממש (ואדרבה יוכל להיות ריבוי בלתי מוגבל יותר כמעיינות תהום שנובעים בארץ שמתגברים ביותר מכפי כוחם הראשון שהוא יותר מן התהום עצמו וז"ש ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חציים אל הים הקדמוני כו' ים הקדמוני הוא התהום שמתחת וים האחרון הוא הנעשה מהנחלים שהולכין אל הים והים איננו מלא שהוא בלתי מוגבל מצד הנחלים דוקא שנאמר אל מקום כו' שם הם שבים ללכת בלי שיעור כידוע בענין ד' נהרות דג"ע כו' לפי שהולכין ומתגברין בלי שיעור דודאי כל דבר שהולך ומתגבר אין לו שיעור למעלה אבל התהום הגם שנקרא מים שאין להם סוף אין להם סוף בהמשכה שנמשך בלי הפסק אבל אינו רב כהולך ומתגבר שאין לו

סז, א

שיעור למעל' ומים חיים מירושלים הוא לאחר תשלום בירור העלאת מ"ן דרפ"ח שהבירורים כמו ע"י עסק שנק' עושר המוצלח יוסיף ברכה בים הקדמוני שנק' עושר בעצם וחציים אל הים האחרון שהוא הנעשה מהברורים דרפ"ח כעושר המוצלח הנ"ל והוא ברכת ה' תעשיר כולל ב' מיני עושר הנ"ל שהן בבחי' אור ישר ואור חוזר כידוע ולמעלה מעלה ה"ז ג"כ בבחי' עצמות א"ס שנק' עושר בעצם ועושר המוצלח שזהו ענין אא"ס בבחי' א"י וא"ח עושר שע"י מעשה הברורי' שהוא הולך ועולה עולה בלי שיעור למעלה נק' א"ח לקדמותו וז"ש אל הים הקדמוני ומה שנמשך ע"י קו"ח עד למטה בלי שיעור נק' עושר בעצם דא"ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית ותחלה נמשך בבחי' א"י ואח"כ בבחי' אור חוזר וב' קומות דא"י וא"ח כלולים בירושלים שנק' קוממיות כידוע וז"ש ברכת ה' היא תעשיר דקאי בעוה"ב דוקא וכמשי"ת וד"ל. אך הנה עכ"ז יש הפרש בין עושר שע"י עשייה לעושר שבעצם דודאי לא יגיע הצלחת עושר שבעשי' להצלחת עושר שבעצם (דאין שיעור להתפשטות לא יגיע לאין שיעור שבעצם דכל מה שנמצא בהתפשטות אינו בא רק מכח העצם וא"א שיבא כל כח העצם בהתפשטות כמ"ש במ"א ולפי הנ"ל הוא להיפוך דמצד העשייה שנקרא א"ח בא הוא בבחי' העצמות ועושר בעצם הוא בבחי' התפשטות במדת גדולה בהתפשטות רק לפי העצם וכתיב לגדולתו אין חקר לפי שבעצם הוא א"ס ובמ"א מבואר דהתפשטות והעצם שקולים כא' ממש כו') וא"כ הרי המשל דתהום ומעיין דומה לנמשל התהום עצמו הוא שנמשך במעיינו' כמו משלח מעיינים בנחלים ולפ"ז מחמת כח התהום בעצם שאין לו שיעור ע"כ הנביעה של המעיינות אין להם שיעור ודאי שלא יגיע בחי' התפשטות דמעיינות לתהום העצמי וכך עושר שבעשיה לא יגיע לעצם העושר מאחר שעושר שבעצם הוא מקור הברכה שמתברך בעשיה ואע"פ שהברכה נמשכה בבחי' א"ס ממש כנ"ל בעושר המוצלח שאין לו שיעור אבל מקור

סז, ב

הברכה הזאת הוא למעלה מבחי' המשכה והוא למעלה מבחי' המשכה דאין סוף אלא הוא בחי' אין סוף עצמו שזהו בחי' עושר בעצם וכמו העולם הבא שנקרא יש דהיינו יש האמיתי דעצמות הא"ס וכמ"ש להנחיל אוהבי יש ונק' מקור כל הברכה הבאה בהתפשטות ע"י עשייה. אך א"כ לא יתפרש היטב ענין הפסוק דברכת ה' היא תעשיר דלשון תעשיר משמע פועל יוצא להעשיר לזולתו כמו תאכיל ולא שתתעשר בעצם והרי נק' ברכת ה' שהברכה הוא ענין המשכה ועושר בעצם אינו נק' המשכה ולא להעשיר לזולתו כלל אלא צריך לומר דברכת ה' תעשיר קאי בבחי' המשכה דא"ס שנק' ברכה רק שהיא בלי הפסק ושינוי ואין בה עוצב כלל כענין עושר דיוסף המוצלח בלי שיעור כנ"ל שזהו ע"י עשיה דוקא א"כ הדרא קושי' דלעיל לדוכתה דבשבת שאין עשיה ומלאכה כלל איך שייך לשון ברכה זו שהיא בעשיי' מאחר שא' וישבות כו' אלא הענין הוא דברכת ה' קאי בעוה"ב שנק' יום שכולו שבת שזהו עושר בעצם כנ"ל שבו נאמר להנחיל אוהבי יש האמיתי ובכל שבת יש מבחי' אלף הז' שכולו שבת הנקרא מנוחה לחיי העולם מנוחה עצמית ונק' ברכת ה' שבעצם מצד העצמות דא"ס ממש ומה שנק' ברכת ה' היינו להיותו מקור כל ברכה עד אין שיעור למטה והיינו מה שהוא בבחי' המשכה מן העצמות בבחי' קו"ח באבי"ע כידוע שע"ז נא' לגדולתו אין חקר (והוא בחי' אור ישר שנמשך מלמעלה למטה והן הי' מאמרות בשרשן ברצון וחכמה הקדומה דבראשית נמי מאמר הוא והוא ענין הברכה שנמשך בעשי' דהחכמה נקרא עשיה כמו כולם בחכמה עשית גם בח"ס דא"א וע"י וא"ק כו') וזהו ענין ששת ימי המעשה בכלל דשיתא אלפי שני דהוי עלמא ובפרט כמ"ש ששת ימים תעשה מעשיך וקאי זה למעלה בו' יומין דז"א ועד רום המעלות ועשי' זו יש בה ברכת ה' ממש כמו בעשיה דאדם למטה דכתיב וברכך בכל אשר תעשה דוקא והוא כמ"ש ו' ימים תעשה מעשיך וזהו כמשל הנביעה שאין לה הפסק מחמת התהום כנ"ל כך הברכה שבעשיה דו' אלפי שנין אין לה

סז, ג

הפסק ושינוי מצד שנמשכה מן העצמות ונק' ברכת ה' דוקא וזהו תעשיר פועל יוצא שהוא עושר הנתחדש גם בעשיה שלו שמתברך בלי שיעור במעשה ידיו ולא יוסיף עצב עמה וכמ"ש וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד אך הנה לפ"ז פסוק זה דוקא ביומין דחול שתעשיר זה הוא עושר מוצלח שבעשיה דוקא ומה עניינו לשבת וליום שכולו שבת דוקא כנ"ל והנה יש להקדים תחילה ענין ויברך אלקים את יום השביעי כי בו שבת מכל מלאכתו שברכה זו שייך דוקא לענין המעשה דחול לפי שהצליח במעשה ידיו ונתברך בהן ע"כ כאשר שבת ונח ממלאכתו דוקא ביום הז' בירך אותו כו' ולזה שייך שפיר הפסוק ברכת ה' תעשיר שהוא עניין השייך לברכ' דחול ואעפ"כ עיקר הברכ' דשבת היינו ברכה העצמית שנק' מקור הברכה שהוא בעוה"ב שנק' יום שכולו שבת וזהו עיקר הפי' דויברך אלקים את יום הז' כו'. ולהבין זה יש להקדים תחלה ביאור ענין הידוע בב' מיני שבת שבת תתאה ושבת עלאה שזהו מארז"ל אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות כהלכתן הילוך מלמטה למעלה והילוך מלמעלה למטה דהנה כתיב חכמות בחוץ תרונה וא' בזוהר דח"ע הוא דאתמשך בח"ת וידוע שזהו חכמה בראש בחי' חכמה דאצי' שמאיר בחכמה בסוף חכמה שבדיבור שזהו בראשית בחוכמתא כידוע ובחכמ' שבדבור נמשך כל השתלשלו' דבי"ע כמ"ש כולם בחכמה עשית כמו שכל שבעשי' ממש כמו המתחכם איך להצליח מלאכתו בחרישה וזריעה וכהתחכמות בעשית אומן וכל מיני עבודה ומסחור מו"מ הכל בהתחכמות איך לעשותם מזה יבא עיקר סיבת הריוח כמו בחכמה יבנה בית שיש לבנין בית חכמה מיוחדת וכן ה' בחכמ' יסד ארץ ונק' ח"ת וגם שמקבלת מח"ע יש בה יתרון רב וכמו שאנו רואים בחי' התחכמות שבעשי' יכול להיות מהחכמ' שבעצם וכמו שנמצא חכמה יתירה בדיבור מכמו שהוא בעצם שכלו וכדוגמא החכמה שנמצא בנסיון יותר מן עצם השכל שהרי אין חכם כבעל הנסיון שבנסיון ימצא עומקו ובירורו יותר מכמו שהיה תחלה וכך הענין

סז, ד

שאנו רואים בהמצאת שכל לתקן דבר מה יש בזה יתרון למעל' מהמצאת מושכלות בעצם החכמ' שהתקון לדבר אע"פ שהשכל והתחכמות בזה קטן בערך לגבי עצם החכמה אעפ"כ אנו רואים בחוש שגם מי שהוא חכם שלם בכל מיני חכמה לא יכול בחכמתו להמציא שכל לתקן דבר מה עד שיהיה כמו מחודש מעיקרו והוא לעשות מחומר צורה חדשה לגמרי כתקון הארץ שהוא גולם חומר פשוט שיצמיח כל צמח ע"י חרישה וכה"ג בתיקון כלי אומנות וכרוקם ואורג ובונה וכן כל מיני מסחור שעושה פירות הרב' על גוף הקרן שזהו מאין ליש כדבר חדש ומוכרח להיות בזה חכמה יתירה (וכמו חכמת נשים בנתה ביתה כמ"ש להניח ברכה אל ביתך ביתו כו' ואין נותנין לאדם פרנסה אלא בשביל אשתו ואמרו בינה יתירה נתנה באשה עקרת הבית שאשת חיל תרויח הרבה בברכת מעשה ידיה ונק' ברכת הבית ביתו זו אשתו) וכך יובן בו' יומין דחול למעלה דודאי הכל נמשך מבחי' חכמה בראש דהיינו חכמה דא"ס באבי"ע דבראשית נמי מאמר (בבחי' א"י כנ"ל) אבל בח"ת שבדיבור ומעשה שזהו כענין לעשות לתקן דבחכמה אתברירו ח"ת (כאדם עובד אדמתו בחי' מ"ה כו') יש בזה יתרון מעלה הרבה וכמשל התחכמות שבעשי' ונק' הילוך ממטה למעלה שעולה בבחי' א"ח אל העצמות ממש יותר גבוה מהמשכה שנמשך מלמעל' בחכמ' בראש (וכמ"ש בינה יתירה נתנה באשה כו') והוא שא' ברכת ה' כו' ל' נוק' כידוע דאיהו ברוך ואיהי ברכה והוא בבחי' המל' שנק' אשת חיל עקרת הבית ע"י המעשה דו' ימי החול שעולה למעלה מעלה בברכה יתיר' וכמ"ש וירא אלקים והנה טוב מאד בלי גבול ומזה דוקא נמשך הברכה העצמי' שע"ז א' ויברך אלקים ליום השביעי יום שכולו שבת והן הנה ב' שבתות כהלכתן דמשב"ת דוקא נמשך שב"ע דאלף הז' בכללות שהוא עיקר ברכת ה' תעשיר בעה"ב:

ויובן כ"ז בתוס' ביאור ע"פ המבואר במ"א במשל א' שמלך גדול היה לו בן יחיד מושלם בכל חכמה ואחר שלמדו

סח, א

כל חכמה והי' שלם בתכלי' בה רצה המלך שיהי' הבן היקר הזה שלם תכלית השלימות ולא מצא בו שלימות האמיתי עדיין הגם שהי' שלם בכל הלמודים דעיקר החכמה עד ששלחו למרחקי' דוקא ויהי' עני ורש לגמרי וימצא שם פרנסתו ע"י החכמה שהשיג אם בחכמה שבכלי אומנות או שאר חכמה שבמסחור וכה"ג עד שימצא טרף לנפשו בחכמתו ויוכל לפרנס א"ע בה כמ"ש והחכמה תחיה בעליה וכאשר חכמתו של הבן עמדה לו לפרנס א"ע אז נמצא בו שלימות האמיתי וזה יקר בעיני אביו מכל השלימות שהשיג תחלה בלימודו ובאמת לא מצד ההון רב שירויח בפרנסתו יקר יותר בעיני המלך מאוצרותיו הרבי' בכפלי כפליי' שהי' מוריש לבנו יחידו שהכל שלו שלזה ודאי לא הי' משלחו ומגרשו מכל תענוגי בית המלך להיות סובל דוחק ועוני ולחץ שזהו צער גדול לאב שרחמי האב מרובים על הבן היחיד היקר וחביב לו כנפשו ממש אלא ודאי מה שעשה זה נגד טבעו לסבול יגון ואנחה על ריחוק גדול לבנו בעירום וכו' רק למען השלימות האמיתי שישיג מזה הבן שזה כל חפצו של אב בשלימות הטובה על בנו וכדאי הי' צערו ויגונו אם מצא בבן כאוות נפשו בשלימות הטוב והוא רק במה שיוכל לפרנס א"ע ופרנס' זו הגם שקטן ערך הוא אבל יש בו שלימות האמיתי והוא מה שבחכמתו יכול להיו' עושר גדול ושלם בשלימות בלי יצטרך לזולתו שזהו עיקר השלימות עד שהוא בדומ' לאביו ממש שהרי כל מה שיש עושר בעצם לאביו יוכל הבן להשיג בחכמתו ואפשר הרבה יותר וכשרוא' האב שלימות הבן בזה אזי יתן לו כל הון ביתו וכל אוצרות שלו בסתומים ונעלמים מפני שראוי הבן לירושה טובה זו מצד שהוא הרויח בה עד שהוא כלי מוכן לקבל אותה מפני טוב הצלחת חכמתו שעמדה לו לפרנס א"ע במלאכ' עד שמצליח בכל עסקיו משא"כ אם לא הי' יכול לפרנס א"ע בחכמתו הגם שהי' יודע ובקי בכל חכמ' לא הרויח לקבל העושר בעצם הזה של אביו כו' וד"ל. והנמשל מזה למעלה עמוק עמוק הוא להבין שורש

סח, ב

כללות כל ההשתלשלות דאבי"ע וכללות ענין הבירורי' דרפ"ח דבחכמה אתברירו שהוא בחי' שם מ"ה גי' אדם דמברר לב"ן כו' ופי' אדם אדמה לעליון כו' בצלמו כדמותו והוא בחי' ח"ע וח"ת שבחוץ שירדה למט' מטה בבי"ע לברר ברורי' והן ל"ט מלאכות דו' ימי המעשה שמחדש בכל יום מעשה בראשית כידוע וזהו כמשל שילוח הבן למרחקים שחכמתו תעמוד לו לפרנס א"ע והוא ענין הנ"ל לתקן דבר מה שזהו יותר מעל' מעצם החכמ' וכנ"ל בפי' לעשו' לתקן והוא ענין שבת תתאה נייחא ממלאכה שהוטב בעיניו כל אשר שהצליח מאד בענין עושר המוצלח הנ"ל ולהיות שיש בו שלימו' האמיתי יכול לשכון בזה מבחי' העצמות ממש שנק' יום שכולו שבת בחי' שבת עילא'. ומ"ש ויברך אלקי' את יום השביעי כי בו שבת מכל מלאכתו דוק' כמשל האב שנותן כל הון ביתו לבנו שהצליח בחכמה שבמעש' ידיו דוקא כנ"ל וזהו ברכת ה' לשון נוק' דוקא שהוא בחי' ח"ת דמל' שעולה למעל' להיו' בדומה לעצמיות ממש לקבל ברכה העצמי' ממש וזהו פי' הפשוט דברכת ה' היא תעשיר פועל יוצא דהיינו שבחי' המל' קיבלה מן העצמות הנק' עושר בעצם שתהי' גם היא בבחי' זו ממש כמשל הבן שע"י הצלחת חכמתו שבמעשה ידיו זכה והרויח להיות נעש' בית קיבול לקבל העושר בעצם דאביו המלך וזהו תעשיר פועל יוצא לזולתו דהיינו אדם אדמה כו' דכמו שמעצמו' הא"ס יומשך בבחי' א"ס כך ברכת ה' ג"כ תעשיר בבחי' א"ס ממש והיינו לא יוסיף עצב עמה דמשמע שיש ברכה שיש בה עצב והוא היפך ההצלחה כנ"ל אבל אין בה עצב כלל וכלל כמו ברכה העצמית במקורה ממש וחידוש זה הוא בברכת הוי' דוק' שלא יוסיף עצב (כמאמר איזהו עשיר השמח בחלקו שתמיד שמח ולא עצב שאז מצליח בלי שיעור וזהו סימן ברכה ממקור הברכות שהוא שמח בחלקו ואינו אץ כו') אך הנה עדיין אין מתיישב פסוק זה דברכ' ה' דא"א שמדבר בברכ' שבמעש' בראשית בו' יומין דחול שע"ז איך אמר לא יוסיף עצב כו' הרי אמר הלך ילך ובכה נושא משך הזרע הרי

סח, ג

בעסק העבוד' אין שמחה רק עצב פן יפסיד הכל רק אח"כ בא יבא ברנה ובכאן אמ' לא יוסיף עצב עמה רק שמחה לבד כו':

אך הענין הוא דיש בברורי' דרפ"ח ב' בחי' בחי' הבירור ובחי' ההעלאה שאחר תשלום הבירור דודאי בבחי' הברורי' יש עצב פן יקלקל הכל אבל בהעלאה שלאחר הבירור יש רנה ושמחה וכמ"ש בא יבא ברנה נושא אלומותיו ורינה זו בהעלאת הברורי' הוא הוא בכל ליל שבת שנק' שבת תתאה כידוע בענין עליות העולמות בערב שבת בה"ש והוא ענין ג"פ הבו לה' כו' אך מ"ש ברכת ה' דקאי בברכה שלימה שאין בה עצב כלל גם בתחלה כמו בסוף והוא בעוה"ב שיומשך מבחי' העצמו' ממש כמ"ש להנחיל אוהבי יש כנ"ל הנה זהו באה מרינ' זו שהי' בו עצב בתחלה וע"ז א' לא יוסיף עוד עצב עמה משום דנעוץ תחלתן בסופן דוקא שתהיה כמו הברכה שבעצמות ממש ונמצא דשניה' אמת דברכת ה' זו במעש"ב לאחר הבירור בסוף שיתא אלפי שני שהיא תעשיר בלא עצב והיינו ויברך את יום הז' שהוא אלף הז' דעוה"ב והמקבל הברכה עצמי' זו נק' ברכת הוי' ממש וזהו ענין אחת שמקבל מאחדות פשוט הנ"ל שזהו לע"ל דכתיב כי תהיו אתם ארץ חפץ שאז נאמר בחריש ובקציר תשבות שאין הברכה ממעשי ידיו אלא ממקור הברכו' שאין בה עצב כלל ולהיותה בחי' מקבל הברכה העצמי' נקרא ארץ חפץ שכל חפץ העליון בה לכך בחריש ובקציר תשבות לגמרי וע"ד שאמרו רז"ל עתיד' א"י שתוציא גלוסקאות כנ"ל ואמנם סיבת זה אינו רק מצד המעשה דו' אלפי שני דהא בהא תליא וד"ל ובכל הנ"ל יובן ענין הפסוק הנ"ל דאחת היא יונתי דס' מלכות הן ס' מסכתו' דהנה בתורה יש ג"כ ח"ע וח"ת תשב"כ ותושבע"פ ובמקור החכמ' שבתורה נאמ' ארוכה מארץ מדה וירדה למטה בארץ לברר עה"ד כו' דבחכמה אתברירו ונק' נובלות חכמה שלמעלה שבאה בשיעורים וגבולים והן ס' מלכות מתניתין מלכתא וכתיב בה אשת חיל עט"ב כנ"ל ביתרון מעלה בחכמה תתאה על חכמה עלא' דבינה יתירה באשה כו' וכמשל

סח, ד

הנ"ל בבן מלך כו' ועכ"ז הרי אמר תורה צוה לנו משה שהוא תושבע"פ דוקא ונק' מאורש' בחי' כלה מאורשה וישראל נק' חתן משפיע לתורה ולפעמים משמע להיפוך כנ"ל אך הענין הוא דישראל עלו במחשבה ונק' אחת שמקבלת מאח"פ ממש כנ"ל בארץ חפץ שכל חפצו בה וכמו והנערה אשר חפץ בה המלך שהיא לבדה מיוחדת אליו והשאר טפלים ומקבלים על ידה כך בעוה"ב שנאמר להנחיל אוהבי יש האמיתי אזי נק' כנ"י אחת ומה שע"י בחי' ח"ת דתושבע"פ נתברר מבחי' רפ"ח ועלה למעל' הכל הי' הכנה לבד שהוא כמו הזריעה וקצירה כנ"ל ולע"ל נאמ' בחריש ובקציר תשבות דכל התו"מ אינה רק לברר עה"ד שזהו לחם לאכול ובגד ללבוש בחי' מזון ולבוש דתומ"צ שע"י ברורי' דוקא והוא שביקש יעקב אם יהיה אלקים שם ב"ן עמדי ונתן לי לחם לאכול והוא נשמות שבגופי' גשמיי' בתו"מ שנק' צדקה וכמו זורע צדקות אבל לע"ל יהיה גילוי עצמות הא"ס בנשמות ישראל כמו שהן למעל' לכך נק' אחת וע"ז א' ברכת הוי' תעשיר כנ"ל ואז ס' מלכות דתורה יקבלו מכנ"י ונקרא מאורשה משא"כ עכשיו הוא להיפוך דכנ"י מקבלי' מהתור' ונק' כלה כמאמר תלת קשרין כו' וזהו אחת היא יונתי כיונה זו שמסתכלת כו' דהסתכלו' זאת מורה על נקודת מקור כל רצון לכך לא תוכל להסיר עיניה ממנו וכמ"ש הסבי עיניך מנגדי דהיינו בחי' ארץ חפץ הנ"ל וכן עיניו כיונים בהסתכלות תמידית בכנ"י כמו עיני ה' אלקיך בה כו' וזהו רבות בנות עשו חיל שהן כמו ס' מלכות דגם שבחכמה אתברירו דעשו חיל הרבה אבל את עלית על כולנה לפי שהיא למעלה מבחי' רצון שבחכמ' כשנק' אחת כנ"ל וזהו עיקר העוה"ב שמקבלי' מיש האמיתי ונק' אדם אדמה לעליון ממש כנ"ל ואמנם מסיבת ח"ת דתור' היא שעלתה למעל' כך וכמ"ש אשת חיל מי ימצא פיה פתחה בחכמ' ותורת חסד לברר בחכמ' שבתומ"צ וכן עוז והדר לבוש' ואין עוז אלא תורה כמו עוטה אור כשלמה (וכן חגרה בעוז מתניה) ותשחק ליום אחרון הוא מ"ש יחיינו מיומים דהיינו בכל ו' אלפי שני שמתברר הכל בחו"ב

סט, א

תשב"כ ותשבע"פ אבל ביום השלישי יקימנו שהוא העוה"ב ונחיה לפניו ממש כנ"ל:

ומעתה הנה י"ל ענין תמתי כו' דהנה כתיב ומעיין יצא מבית ה' והשקה את נחל השיטים ויש להקדים לזה ביאור מאמ' א' בגמ' דסנהדרין (ד' לט) א"ל ההוא אמגושא לאמימר מפלגך ולעילא דאהורמיז ומפלגך ולתתא דהורמיז כך גי' רש"י וגי' התוס' מפלגך ולעילא דהורמיז ומפלגך ולתתא דהורמין בנו"ן וזה עיקר ופירושו דהורמיז ל' חן כמו איפרא הורמיז והורמין בנו"ן כמו הורמין בר לילתא כו' והשיב לו אמימר א"כ היכי שביק לי' הורמין להורמיז לאעבורי מיא בארעי' ויובן זה ע"פ הקדמה בתחלה בענין הידוע על מ"ש וכל קרבי את שם קדשו דיש מלאכים שנקר' קרבי' ואצטומכא דדברה תורה כל' בנ"א ואע"פ שאין לו גוף כו' הרי נאמ' עיני ה' אזני כו' שהן מלאכי' עליונים שנק' עיינין ואודנין דשכינה כך יש מלאכי' שנק' קרבי' כו' והענין הוא דלכאורה י"ל בענין אזלע"ז עשה כו' איך נמשך מאלקות שפע חיצוני' כ"כ כמו גשמיות עולם הפירוד אך הנה עד"מ מבשרי אחזה שיש באדם אברי הנשימה כריאה ולב כו' ואברי המזון ככרס ובני מעיי' וחצר הכבד הוא שמפסיק בין אברי הנשימה לאברי המזון דודאי נבדל ערך פעולה רוחניות דריאה ולב מפעולה גשמיות דקרביי' והוא ע"י חצר הכבד שמבדיל ביניהן וביאור הענין הזה ידוע בהיות שבמאכל שאדם אוכל יש בו רוחניו' וגשמיו' וצריך לבא בבירור תחלה בקרבי' להבדיל כל חלקי החיות הרוחניות שבו ונעשה מזה דם מובחר ועולה לחלל השמאלי שבלב ומשם נמשך לכל האברי' חיות רוחני לכ"א כפי מזג ותכונת פעולתו שהרי אנו רואי' שלאחר שיעור עיכול שהוא ו' שעות מתחזק האדם בכל כוחות איבריו מראשו לרגלו כא' דהיינו ששכל שבמוח יתחזק להשכיל ולהבין והעין מתחזק בראי' והיד בפעולה ותנועה וכן הרגל להילוך וכה"ג בשאר כוחות פנימיו' וחיצוניו' כו' ובהיפך בתענית מתחלשים כל כחות האברי' מראש לרגל שמוחו חלש ואינו משכיל ומבין כ"כ

סט, ב

והעין חלש בראי' והיד חלש בפעולה והרגל בהילוך כו' נמצ' שכלול במאכל כל חלקי פרטי החיות הללו ויוצא לגילוי לכאו"א לפי מדרגתו והיינו ע"י בישול הקיבה שמתבשל ומתעכל בו המאכל ונברר כל חלקים שבו ועולה הכל ללב ומשם יושלח לכל אבר לחזקו כפי מהותו הרי הקרבי' מחלקי' שפע החיות מן המאכל לכל האברי' בפרטות כמו שמחלק אדם שפע דבר מה כו' וא"כ ודאי מובן שמה שנמצא בחי' חיצוני' השפע שבמאכל ג"כ נשלח לחיצונית האברי' עד הפסולת הגס שבמאכל שאין הבישול מועיל להוצי' ממנו שום חיות לגוף אדרבה ע"י הבישול והעיכול נבדל לגמרי מהפנימי' ויוצא ונדחה לחוץ וזהו עיקר פעולת הקרבי' שנק' אצטומכא שנק' פעולה גשמי' שזהו מה שמבררי' ומחלקי' השפע כו' עד שהמובחר עולה ללב והיותר חיצוני נדחה לחוץ משא"כ הריאה והלב שלמעלה מחצר הכבד הוא למעלה מפעולה גשמי' זו שהרי בהם משכן רוח החיים שהוא רוחני לגמרי (ומה שהלב פליג לכל שייפין הוא מה שנעשה דם בחלל השמאלי מבירור המאכל וכה"ג) והדוגמא מכ"ז יובן למעלה במ"ש וכל קרבי כו' שיש מלאכי' שנקראים אצטומכא שמבררי' לשפע האלקי' וכמ"ש בזוהר ג' שליטין אינון לעילא מוח' ולבא וכבדא מוחא ולבא הוא בחי' רוח החיי' העליוני' שבלב אדם העליון דאצי' ובחי' חצר הכבד הוא המבדיל כו' ומשם ולמטה יש כח המבדיל השפע עליונה לכל האברים בין לפנימי' בין לחיצוני' כנ"ל במשל המאכל שכלול מכל כחות שעתיד למשך ממנו כו' וקרבי' עליוני' מחלקים ומבררי' לשלוח שפע לכ"א כפי מדרגתו דוק' כנ"ל עד היותר חיצוני' שבשפע נמשך לחיצוני' העולמו' שהן מקבלי' השמרים וזהו שורש כל תענוגי עוה"ז החומרי ולהבין איך יוכל להיו' שתענוגי העולם הזה נחשב רק מבחי' פסולת השפע העליונ' האלקי הנה יש להקדים הידוע בענין ג"ע הארץ שהוא בקו השוה וכבאר נלאו חכמי אוה"ע לידע מוצאו כי חפשו בכל כדור הארץ ולא נמצא שטח ארץ שנק' ג"ע ואם מפני להט החרב המתהפכת שסביב לג"ע הרי היו רואים אותו עכ"פ:

אך הענין הוא דקרקע

סט, ג

הגן הוא נעשה מבחי' רוחני הד' יסודות שבארץ דרוחניו' שבד' יסודות הוא בערך גשמיות להיות קרקע לגן זה ועכ"ז מכוון הג"ע ע"ג קו השוה ולכך לא ימצאוהו בארץ גשמי ומזה יובן עכ"פ שג"ע הארץ נבדל בערך מכל פנימי' תענוגי עוה"ז השפל ששרשו בד"י גשמיי' אש רוח מים עפר עד שאין ערך כלל וכלל ביניהן וראיה לזה ממה שמצינו בענין נהר דינור שלפני הג"ע שטובלין בו הנשמות בצאתם מגופם החומרי עניינו אינו רק לטהר ולהסיר ההגשמה של הנשמות שהיו בגופים וקבלו מגשמיו' זה העולם אם בתאו' גופני דהיתר הנדבק ברוח ונפש האלקי וכ"ש בהרהור רע ומדיבור רע שנדבק בה ונתלכלכה מהם (שצריך גיהנם כו') וגם מה שעשה טוב ולא רע כמו מחשבה ודיבור בתורה ותפלה וגם התפעלות הלב והמוח הכל צריך טבילה זו בנהר דינור לאשכחא על חיזו דהאי עלמא והוא לשכוח על בחי' ההגשמ' שנק' גשם בערך הרוחניו' שבג"ע ויובן כדוגמא שיש הפרש בין עונג גשמי לעונג רוחני בעוה"ז בין עונג המאכל לעונג הכבוד וההתנשאות שזה רוחני וזה גשמי ואעפ"כ אין לדמות כזה ההפרש בין עונג עוה"ז בין עונג האלקי שבג"ע לא מיניה כו' ומזה יובן עכ"פ שכדי שיומשך שפע גשמי' כזאת בבחי' הגשמיות דתענוגי עוה"ז דהוצרך להיות דילוג גדול והוא נעשה ע"י המלאכים עליונים שנק' קרביי' שמבדילים ומבררי' לשפע עליונה עד שהיותר חיצוני יוכל לבא למטה להיות מקור לתענוגי עוה"ז וזהו ששחק ר"ע כאשר ראה כרך גדול של רומי ואמר אם לעוברי רצונו כך כו' הכוונה על הפרש העצו' בין שורש עונג העוה"ז שברומי אע"פ דאמלא' החרבה לא נתמלאה צור כו' לעונג האלקי שבעוה"ב שנא' להנחיל אוהבי יש ע"י קיום המצות שזהו נק' עושי רצונו כו' (דודאי א"א לומר בתענוגי' גשמיים שבירושלים במילואה מכל טוב גשמי שגם זה מבחי' פסולת עונג העליון שהרי אמר והיה אם שמוע תשמעו כו' ונתתי מטר כו' ואספת דגנך תירושך ונקרא ארץ זבת חלב ודבש

סט, ד

וא"כ כאשר נתמלא' צור מחורבנ' היינו שנמשך לצור כל זה הטוב וכך הוא בכל גלות כמו ברומי שנתמלאה מחורבן ירושלים שזהו עיקר ענין גלות השכינה רק אדרבה כאשר ראה כרך גדול דרומי מלא כל טוב עוה"ז שנתמלאה מחורבן כו' שמח על זה להיות שבזה הטוב נבדלו מטוב העליון הגנוז לעוה"ב וכמ"ש אשר שלט האדם באדם לרע לו כידוע ואם זה הפסולת הטוב שנמשך לעוברי רצונו מחורבנה של ירושלים גדול כ"כ עאכו"כ לעושי רצונו לעוה"ב וד"ל) וזהו שא"ל האמגושי לאמימר מפלגך ולעילא דהורמיז ל' חן הרמז בזה לבחי' מוחא ולבא שלמעלה מחצר הכבד ששם למעל' מבחי' בירור וחילוק השפע עדיין כי הן רוחניי' לגמרי ואין שם שורש ואחיז' לע' שרי' דנוגה דעשיה כלל וכידוע דשורש עה"ד טו"ר מתחיל למטה מהחזה כו' אבל מפלגך ולתתא מתחת הפרסא המבדיל בין אברי הנשימה כו' משם נמשך שפע חיצונית לחיצוני' ג"כ שהן בחי' עלמין דפרודא והוא ע"י המלאכים שנק' קרבי' עליוני' לברר השפע בין פנימי' לחיצוני' עד חיצוני' דחיצוני' וזהו שא' מפלגך ולתתא דהורמין בנו"ן שמשם יקבלו חיצונים הפסולת עד שהן בבחי' הפירוד וסבר כאלו יש מקום לומר כאן ב' רשויות ח"ו מפני שבחי' עה"ד טו"ר שולטים שם כו' והשיב לו אמימר א"כ היכי שביק ליה הורמין להורמיז לאעבורי מיא באתרי' פי' דאם יש שליטה לעה"ד טו"ר דתחת הפרסא להיות דבר בפ"ע א"כ היך שביק ליה להורמיז שלמעל' הימנו לאעבורי מיא באתריה שהן בחי' מים הרעים שיוצאים בבחי' פסולת מן הגרון לקרביי' ונדחים לחוץ ומזה מוכרח לומר שהכל א' ואין ביניהן פירוד כלל ומה שיש כח לקרביי' לברר הפסולת שהיא פעולה גשמיית כנ"ל זהו ע"י בחי' הפרסא שנק' חצר הכבד וכה"ג ולע"ל א"צ לבירור זה שיהיה הכל מבורר ויהיה למטה כמו למעל' ממש והיינו מפלגא ולתתא כמו מפלגא ולעילא וד"ל: