ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך

ע, א

ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה כו' כתיב לך ה' הגדולה כו' וכתיב לגדולתו אין חקר להבין זה הנה ענין הגדולה הוא ההתפשטות של היש והדבר מה כשהוא גדול בעצם כמו מהלך ת"ק שנה מהארץ לרקיע וכדומ' לזה בעולמות הגבוהים יותר שלגדולתם והתפשטותם אין קץ כל היותר גבוה הוא יותר גדול כמארז"ל שוקי החיות כנגד כולם כו' כי ההשתלשלות עילה ועלול הרי העלול חלק קטן מאד מהעילה ואין ערוך ביניהם בענין הגדול' וההתפשטות כו' והנה ידוע שיש עולם שנה נפש עולם הוא מהות הנבראים שבכל העולמות דבי"ע כו' ושנה הוא הזמן ו' אלפי שנין דהוי עלמא וכל עולם לפי ערכו כן ענין הזמן שלו שבעולם העשי' הזמן גשמי וביציר' הוא רוחני כו' ועכ"ז הזמן נברא הוא מאין ליש כמו מהות הנברא כמ"ש במ"א ונפש הוא חיות אלקי המתצמצ' בהם להחיותם תמיד בכל אחד בפרט ולהמציא בתמידות שפע מזונם כו' וזהו בדרך כלל שבכללות הנבראים כולם הן בג' מדריגות אלו עולם שנה נפש וימצא כמ"כ בדרך פרט בכל נברא עולם הוא מהותו הפרטי ושנה זמן קיומו ונפש הוא השפעת העליון שהוא עלול ממנו כו' כמו העשבים הן צומחים מכח המצמיח שבארץ וזהו מהותן ויש להם זמן קיום כו' ובחי' נפש הוא אשר אמרז"ל אין לך עשב מלמט' שאין לו מזל מלמעל' שמכה עליו ואומר לו גדל פי' כי מהות צמיחתו מן הארץ לא היה באפשרי כ"א אחר ההשפעה אליו מרוחניות הד' יסודות שבגלגל המזלות שמכה עליו וכו' והיינו עיקר העילה שלו שממנו לוקח בשרשו כו' וכמו שמבואר במ"א בענין מה רבו מעשיך ה' כו' שדוד ע"ה ראה כח הפועל בנפעל דהיינו רוחניות כל גשם וע"ז אמר מה רבו מעשיך פי' שיש לכל עשב פרטי מזל הפרטי השייך לו לבד וכמו שיש ריבוי רבבות עשבים חלוקים במיניהם ממיתה לחיים כו' כן יש ריבוי רבבות מיני מזלות החלוקים ג"כ לפי ערך זה כו' אלא שהמה שורש ומקור להעשבים שיצוו עליהם שיגדלו כו' וזהו הטעם שהעשב יגדל למעל' ולא

ע, ב

לצדדים מפני שעולה לשרשו ומקור חוצבו כו' (וחכמי הטבעים לא מצאו טעם לזה כו') ועד"ז בעילה ועלול של המזלות מלמע' מהם ולמע' מהם מהעילה שלהם עד רום המעלות ובכל עלול לא יהי' רק חלק אחד מריבוי רבבות מהעילה כי לא כל עצמות ישפיע לו כו' וא"כ עיקר ענין הגדולה והריבוי של ההתפשטות ימצא ביותר בבחי' נפש של כללות הנבראים דבי"ע וד"ל. והנה מצד ענין הנפש דכללות הנבראים שהוא כח שפע האלקי המתצמצם בהם יקרא גדול כמ"ש גדול ה' פי' שהוא מתפשט בריבוי עצום כו' ומ"ש לך ה' הגדולה הוא מפני שלגדולתו העצמית אין חקר פי' כי הנה כתיב אין חקר לתבונתו וכתיב לתבונתו אין מספר ויש להבין ההפרש בין זה לזה. דהנה איתא במדרש שמע שם ע' ישראל א' מע' באומות ואומות א' מע' בבהמות ובהמות א' מע' מחיות וחיות מעופות ועופות ממלאכים ומלאכים א' מע' בנשמות כו' נמצא נשמות ישראל קודם שבאו לגופים הן הריבוי העצום העולה על כולנה כו' ונשמות ישראל שבגופים הן המעט מכולם כו'. וביאור הדבר כי ענין נשמה הוא בחי' גילוי אלקות ממש משא"כ המלאך הוא נפרד ממש אבל נשמה בחי' אלקית היא אלא שהוא כמו חלק נבדל מן העצמיות כטיפה ממוח האב כמ"ש במ"א וד"ל וע"ז נאמר לך ה' הגדולה כו'. בהיות כי שרשי כל הנשמות נמשכים מאור הזרוע לצדיק ח"י עלמין בכל ו' אלפי שנין דהוי עלמא בפעם א' וכשיהיה תחיית המתים מנשמות שכבר מתו ונסתלקו הנה לגבי שמטה השנית שיומשכו נשמות חדשות יהיה תחייה זו ראשית הבריאה פי' שלנשמות שעברו בגופים יהיה בחי' עליה והגבהה בתחיית המתים יהיה לנשמות שממקום הגבוה בבחי' ראשית בריאותם לבד ולא שנתעלו עדיין כו' והטעם הוא שענין נשמה גילוי השגת אלקות ממש ולגדולתו אין חקר כתיב פי' אין חקר בענין עילוי אחר עילוי בהשגת אלקות ומה שיהיה עילוי להשגת הנשמות שעברו יהיה ירידה לנשמות הבאים ממקום הנעלה יותר בבחי' אצי' כו' ועד"ז כל שמטה לגבי חברתה

ע, ג

יהיה כל העילוי שמקבלת שכר בתחיה שלהם בחי' ירידה לגבי נשמות דשמטה הבאה דהיינו שיהיה להם ראשית הבריאה לבד כמו שירדו הנשמות שעברו בגופים כו' וד"ל וידוע שיש חמשים אלף יובלות ע"ד הנ"ל ובאמת אין להם קץ וגבול כלל אלא שכך עלה ברצון המאציל ית' נ' אלף יובלות לבד כו' וזהו הכל ירוממוך סלה פי' סלה הוא כשאין לו הפסק כלל והיינו כנ"ל שאין הפסק לעילוי אחר עילוי למעלה מעלה בענין הרוממות והעליות של השמטות כו' וזהו פי' אא"ס למעלה עד אין קץ כמ"ש במ"א. וענין אין סוף למטה עד אין תכלית הוא ענין לתבונתו אין מספר פי' כנ"ל שמצד הגדולה ג"כ אין מספר לגדודיו כי הגם שנפש דכללות יש חשבון וסוף לעילה ועלול כו' אבל לגדולתו העצמית אין חקר ואין מספר וכמ"ש לך ה' הגדולה כו' שהרי הנשמות בשורשם הן העולה על כולנה בבחי' נפש דכללות הנבראים כמ"ש במדרש שהמלאכים הן א' מע' מהן כו' וגם הם יורדים ועולים בעילוי אחר עילוי עד שירוממוהו סלה בלי הפסק כנ"ל א"כ לא יגיעו לעולם לאמיתית גדולתו העצמיות בהשגותיהם כנ"ל וד"ל. ועתה יש להבין מארז"ל הידוע דקודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד ומתחלה יש להבין ענין המשל מהשם מהו שהוא בחי' מל' דאצילות שברוח פיו כל צבאם כו' והוא בחי' נפש דכללות הבריאה כנ"ל ונקרא ממלא כל עלמין כידוע ואנו אומרים שיתברך שמו ית' זה בפי כל חי כו'. וביאור הדבר הנה ידוע ומבואר במ"א ההפרש בין אור לשפע דהמשל מן חיות הנפש בגוף אינו אמיתי שהרי יש בחי' התפעלות לנפש ממאורעות כמו מקור וחום ולמעלה בנפש דכללות הברואים כתיב אני ה' לא שניתי כלל כו' ואינו מתפעל משינוי הנבראים כו' אלא אמיתית המשל הוא כזיו השמש שאין השמש מתפעל משינוי הזיו בכלים מכלים שונים וכמ"ש שם בארוכה וע"כ כינו המקובלים להנאצלים האלקיים בשם אורות וגם בזוהר נקראים נהורין עילאין כו' ע"ש שהוא משל האור הגשמי ונקראים ג"כ רזא דשמא קדישא כו' וגם

ע, ד

בכתבי האר"י ז"ל כל עיקר פרטי הי' ספירות הנאצלים הן בשמות וכינויים כמו שם ע"ב דיודי"ן וס"ג דאלפין כו' היה בניקוד סגול כו' והיינו טעם אחד לפי שענין משל השם לגבי האדם עצמו היא רק בחי' זיו נשמתו ואורה שמתלבשת באותיות שמו עד אשר יפנה לקוראו בשמו כו' ואין השם מן העצמיות כלל כידוע וכמו"כ למעלה אורות הנאצלים מן המאציל כמו חכמה מחכים ולא בחכמה ידיעה הוא בחי' שם המאציל לבד שיקרא חכם והיינו ע"ב דיודי"ן כו' ואין לו ערוך לגבי העצמות כלל וכמשארז"ל דבראשית נמי מאמר הוא פי' בראשית הוא שכל נאצל אינו אלא שנקרא בשם חכם אבל המאציל עצמו למעלה ממהות שכל הנאצל וזהו שאינו אלא מאמר ודיבור בעלמא בבחי' קריאת שם כו' וכמו שהדיבור שקורא לזולתו חכם אין לדיבור זה ערוך לגבי מהות חכמתו כו' כן אין ערוך לחכמה הגלויה מן המאציל הנקראת בשם חכמה לגבי חכמה דלא ידיע שהוא עצמות חכמתו ית' וד"ל. וזהו שעל עשר ספירות הגנוזות במאציל עצמו הנקרא חכמה דלא ידיע בינה דלא ידיע כו' אמרו בזוהר דלאו אינון נהורין ולאו אינון רעותין כו' פי' לאו אינון בבחי' אור וזיו כמשל השם דקודם שנאצלו בגילוי השמות היה הוא ושמו בלבד פי' גם שמות הי"ס הנעלמים במאציל היו בבחי' העצמות כמו הוא עצמו ולא נקראו עדיין נהורין כו' וד"ל. והנה בנשמה כתיב ויפח באפיו כו' ומאן דנפח מתוכו נפח כו' והיינו שאע"פ שהנשמה היא מבחי' הבל הפה שלמטה מהדיבור כו' עכ"ז בשורשה היא למעלה מהדיבור מפני שמתוכו ופנימיותו נפח לתוך הפה כו' וא"כ הרי היא למעלה גם משכל הנאצלים בשורשה שהרי השכל הנאצל הוא רק בחי' דיבור המאציל כו' ובה כתיב ויפח כו' ויש להבין למה ירדה הנשמה כ"כ בירידה גדולה כזו עד שתהיה למטה מהדיבור ולהיות יורדת עוד בגופים גשמיים דנוגה דעשיה כו' שזהו כמו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. אך הענין הוא מ"ש בפסוק הנ"ל וללכת בכל דרכיו ולעבוד אותו כו' וכן ענין לעבדו שבפ' שניה דק"ש. דהנה ענין עבודה הוא שירות והרי יש תיקון ותועלת

עא, א

להאדון מעבדו המשרתו שיהיה לו שלימות מכל חסרונו ע"י העבד כו' ועד"ז לא יתכן לומר בעבודת ה' שיעבדנו ויגרום לו תועלת ותיקון כו' כי הרי הוא ית' הוא שלימותא דכולא משלים כל החסרונות ואין לך דבר משלים אותו כו' ואיך ע"י עבודה יושלם כו'. אך הענין הוא דב' מיני עבד יש הא' העבודה הגרועה כחטיבת עצים וכדומה שאין זה מכבוד האדון לעשות שיחטוב עצים בעצמו או לערוך שולחן וכדומה כו' וכשעבד עושה אותה הוא עובד מה שהאדון בעצמו לא היה יורד מגדולתו כלל לעשותם וזה נקרא עבד עני שנהנה מיגיע כפו וטורח עבודתו שהמלאכה גרוע היא מערכו ומהותו כו' ומקבל שכר עבודתו בעתים הטובים כו'. ועבד הב' הוא במלאכות דקים ושכליים שהאדון בעצמו היה עושה אותם כמו הפרנסה במו"מ או נוקב מרגליות ואבנים טובות וכדומה שהמלאכות נכבדות שהאדון יתעשר מהם כו' וכשהעבד עושה אותם הנה זה יקרא עבדו פי' משלים העבודה שהיה האדון בעצמו עובד והוא נעשה במקומו כו' וד"ל. ועתה יובן הענין בהיות כי מתחלת ההשתלשלות של הנאצלים מהמאציל היה חסד חנם כמ"ש חפץ חסד כו' ואחר כך צריך אתערותא דלתתא כו' והטעם הוא כנ"ל ששכל הנאצל מקור כל הי' מאמרות הוא בחי' דיבור המאציל ואינו רק בחי' עשיה לבד והוא כמשל עבודה הגרוע כחטיבת עצים כו' כמו דלאו אורחי' דמלכא לאשתעי מילין דהדיוטא כמ"כ ירידה גדולה הוא לעצמות הי"ס שבמאציל שיבואו בגילוי בשכל הנאצל כו' וצריך לזה עבד עני שיבא בשכרו לעבוד עבודה זו והיינו (אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס) ענין העבד הא' שנזכר בזוהר בב' מיני עבד והוא הושע עבדך הבוטח אליך כי עני ואביון אני כו' פי' שמקבל פרס ושכר כעני ועבודה זו היינו ענין אתערותא דלתתא בצעקה בתפלה בהתעוררות רחמים דבחי' יעקב וקבלת מ"ש כמשי"ת בעז"ה שגורם בשפלות זו גם למעלה שיהיה ירידה ושפלות גדולה מן ההעלם לגילוי והיינו מאמר ז"ל במקום

עא, ב

גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו פי' אתה מוצא בגילוי גדולת התפשטות באצי' שם אתה מוצא בגילוי הענוה שהוא תכלית השפלות והירידה מן העצמות כו' וד"ל. ומה שיש כח לנשמה להיות גורמת עבודה זו למעלה היינו מפני ששרשה למעלה מן הנאצלים משום דמאן דנפח מתוכו נפח כנ"ל ונעוץ תחילתן בסופן כו' ולכך ירדה בגוף גשמי דוקא כדי שתוכל בזה לעורר יותר השפלות והירידה מחמת הצעקה וההכנע' של הנשמה שאינה אלא מחמת חומר הגוף דמחשיך כו' וד"ל. והנה עבודה השנית הוא ללכת בכל דרכיו כו' והיינו לעבדו כו'. פי' עד"מ הנ"ל אותן מלאכות שהיה האדון בעצמו עושה והוא הנקרא מעשים טובים כמו עד"מ נקיבת מרגליו' והסתת אבנים טובות וכדומה כו' כמ"כ ענין העבודה בלימוד התורה בשית סדרי' כו' שהרי חכמה שבתורה מחכמה העצמית דלא ידיע נפקא ונתלבש בענינים גשמים בזרעים ומועד כו' ולכך נקראים אורחות ה' כמו השביל שבו הולך האדם ממקום למקום הרחוק מאד הימנו כן ההלכה היא הליכות החכמה העצמיו' בהעלם תוך כל השתלשלות העולמות עד עוה"ז כו' וזהו שנאמר והארץ האירה מכבודו פי' כבוד העליון הוא ל"ב נתיבות חכמה הקדומה במאציל ולכך המלאכים שואלים איה מקום כבודו כו' והתשובה מלא כל הארץ כבודו פי' התורה שהוא מעצמות החכמה ניתנה בארץ בשעת מ"ת והאירה באור חדש מקבלתה בתחילה מבראשית שהוא המקור לכל הי' מאמרות כו'. וזהו ללכת בכל דרכיו פי' אורחותיו ונתיבותיו מן העלם העצמות הוא ע"י הלכות דוקא והוא עבודתו העצמי' כי הן רצונותיו הפנימי' כידוע שכל המצות הן פנימי' רצון העליון וכשאדם לומד ההלכה ועושה המצוה הוא הולך בדרך ונתיב המאציל בעצמו כו' וד"ל. ולעבדו לעבוד עבודתו העצמי שאינם מילי דהדיוטא כהי' מאמרות אלא הן י' דברות דחכמה הקדומה שמהן נמשך הארה חיצונית לבד לחכמה דאצי' שורש כל ההשתלשלות וד"ל. ועתה יש להבין ענין מה ה' אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה כו'

עא, ג

דמלתא זוטרתא היא ואח"כ לאהבה ולעבדו כו' דהנה בחי' העבד הא' הושע עבדך כו' הוא ענין אתערותא דלתתא שע"י התפלה כנ"ל ועיקר ענינה הוא הצעקה כמ"ש ויצעקו אל ה' כו' פי' ענין הצעקה הוא כאשר יראה אדם דבר פלא מאוד בעיניו או כאשר יאמר זולתו דבר שאינו במציאות והוא שקר מפורסם יצעק שאין האמת כן וענין סיבת הצעקה בל' אהה כו' תבא בזה מצד שנתאמת אצלו ההיפוך ולפי ערך התאמת האמת כן לא יוכל לסבול היפוכו השקר (והוא בחי' גבורות דאבא שלא יסבול את המנגד לאמיתות ההשגה כו' וזהו הוראה אמיתית על אמיתית ההשגה אצלו שאם לא היה כ"כ אמיתית הי' עדיין סובל קצת היפוכו כו') כמ"כ בחכמה שבנפש האלקית הרואה את הנולד מאין ליש פי' ביטול מציאות היש לגבי האין מקורו כו' כל שנתאמת אצלו יותר בבחי' ראיית השכל יותר לא יוכל לסבול היפוכו דהיינו מה שנראה היש נפרד ממקורו כו' ומזה תבא הצעקה בלבבו כמ"ש צעק לבם אל הוי"ה שהוא האין המחי' את היש וענין הצעקה בלב היינו שצועק אל האמת שנתאמת אצלו ולסלק היפוכו כו' וד"ל. אמנם כשהשכל מגושם מאוד מחמת העוונות או מחמת רוע גופו וכן אפי' אין בו שתיהן אך מצד פחיתות ערך נפשו האלקית שהיא מתחתית המדריגה הנפרדת בריבוי ההשתלשלות כמו נפש דעשיה כו' אז לא יתפעל מאומה בנפשו במה שהאין הוא העיקר והיש טפל ובטל כו' כי לא בינת אדם לו להתפעל מענין אלקי רק יתפעל מענייני גשם כמו נפשות הבהמה כו' ולא יוכל לבא לידי צעקה בלבבו על ביטול היש לאין כי לא נתאמת בנפשו האין כמו שהוא באמת כו' וסיבת זה הוא מצד המקיפים הרעים שבנפש זו האלקית שהרי פגימה הוא בבחי' מקיף דקדושה שאינו שורה בה והיינו מה שאינה משגת האין שהוא המקיף וכידוע א"כ מוכרח שיש המסתיר כנגד זה בהיכלות הקליפות והוא ג"כ מבחי' מקיפים כידוע שאת זלע"ז עשה האלקים וכמו שיש פנימים ומקיפים דקדושה כמ"כ יש פנימים ומקיפים דקליפה דהיינו ב'

עא, ד

מיני רע הא' כשהוא מרגיש בעצמו את הרע והיינו מפני שכבר נמשך הרע בנפשו בגילוי בבחי' או"פ כמו תאוה רעה וכדומה שפועלת בלבבו בגילוי כו'. והב' כשאינו מרגישה כלל בלבבו בגילוי בשום פעם אך בהעלם ישנה בנפשו והוא אינו יודע ממנה כלל עד שיוכל להכחיש לזולתו לומר שאין בו הדבר הרע כו' והוא באמת יותר קשה מן הא"פ הרבה והיינו כשהוא מקושר בתכלית נקודת לבו הפנימי' באותו הרע אזי יסובב אותו הרע והוא בתוך תוכו עד שאינו מרגיש כלל וע"ד דוגמא תשוקת המו"מ מי שהוא רחוק בטבעו ממנו ויחשוק לפרקים תבא התאווה בגילוי כו' וירגישנה כו' אבל מי שמוטבע בה הרבה ונעשית לו טבעית כשארי הכרחיות הטבעיות כמו השתיה וכדומה אזי בעסקו במו"מ לא יהי' בהתפעלו' הלב כלל ולא ירגיש כלל שהוא מתאווה להרוויח וכדומ' לזה בכל תאות הרעות כמו ההתנשאות כשהוא בעצם ההתנשאות לא ירגיש שיש לו התנשאות כלל כו' וגם השכל יאבד אע"פ שהוא חכם לא יכיר ברע מפני שבחי' מקיפים דרע למעלה מהשכל הוא וה"ז דומה למי שנפתה לזולתו כשהערימו בערמה ונעשה שוטה גמור כמו"כ הוא כאן שהשטה א"ע כו' וזהו עד"מ נחש דפיתה לחוה דהיינו בחי' מקיפים דקליפה כו'. וזהו עבירה מלפפתו כו'. ובזה יובן בענין חטא העגל שנתגבר עליהם בחי' מקיפים דקליפה אזי אמר אהרן למשה אתה ידעת את העם כי ברע הוא דקדק לומר ברע ולא אמר רע הוא דהיינו כנ"ל שהיו נעלמים בהעלם בתוך הרע שהרע הי' מקיפם מכל צד וזהו ברע כו' וע"כ לא הי' להם תיקון לרע הזה כ"א על ידך דוקא להיות כי משה ע"ה הי' מבחי' מקיפי' דקדושה וזהו שא' אתה ידעת אתה דוקא וד"ל. והנה התיקון לרע המקיף אינו אלא קבלת מ"ש והיינו ליראה את ה' אלקיך יראה תתאה דוקא בהיות כי אמרז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי אבל אבי שבשמים גזר עלי פי' הענין למה יאמר אפשי הלא יותר טוב שימאס ברע וישנאנו מאחר שהוא תועבת ה' אמנם יובן עפ"י הקדמה במארז"ל בטל רצונך

עב, א

מפני רצונו כו' שכל עיקר המצות הוא רק ביטול רצון עצמו במצות ל"ת וקיום רצונו ית' במ"ע וענין ביטול הרצון אינו אלא כשהוא בבחי' עול דוקא דהיינו שמצד עצמו היה חפץ מאוד באותו הדבר אבל עול מ"ש שעליו לא יניחנו לעשות אותו הדבר נמצא שנתבטל רצונו ע"פ הכרח בע"כ כו' אבל אם היה ממאס ברצונו מצד עצמו אין זה עול כלל כו' והטעם לזה מה שעיקר הדבר הוא העול דוקא כו' מפני שבאמת אם צדקת מה תתן לו ועיקר הכוונה הוא שיגרום למעל' ג"כ בחי' עול דהיינו ירידת שפע המאציל בנאצל כנ"ל שעל זה אמרו רז"ל ועשיתם אתם כאלו עשאוני פי' הביאוני בבחי' עשיה להיות בראשית מאמר כנ"ל וד"ל. ולכך צ"ל בבחי' הכרח דוק' וזהו שצריך שיאמר אפשי אלא אבי שבשמים גזר עלי כו' והנה הגם שאינו אלא עול לבד אבל מה שהוא למעל' ממנו שמצד עצמו חפץ בו אלא הוא מבטל עצמו להנעל' ממנו שגזר עליו כו' בזאת מתקן הפגם של הרע דמקיפים הנ"ל כי אם הי' מואס ברע לא היה מתקן אלא הרע שבבחי' א"פ שהרי כאשר הוא מואס אינו מבטל אלא הרע שאינו חפץ בו בטובו אבל הרע שחפץ בו עדיין ישנו אצלו ולא ביטלו כלל כו' אבל כשהוא מבטל בבחי' הכרח העול בזה מתבטלים כל מיני רע פנימי' ומקיפים כו' וד"ל. וזהו העבד הראשון הושע עבדך כו' כי עני ואביון אני פי' אין בי מצד עצמי שום ביטול רצון רק עפ"י הכרח דווקא כעול העבד ממש שבא בשכרו כנ"ל ואח"כ לאהבה את ה' כו' שמזה יבא ג"כ לשפלות והכנעה גדולה ויבקש רחמים על נפשו והוא בחי' יעקב בראותו שאין בו הצעקה וכי ברע הוא כו' ואינו אלא כעבד לעול ואומר הושע עבדך כי עני בלא דעת ואביון בלתי הארה אלקי' כו' ובזה מעורר בחי' רחמי' רבי' העליוני' שנקראי' נחלה בלי מצרים כו' והוא נחלת יעקב אשר פדה את אברהם פי' יכול לפדות מן החשך את האהבה אלקי' הנק' בחי' אברהם והיינו לאהבה כו' וד"ל. ועוד תיקון להרע המקיף הנ"ל הוא עבודה השני' לעבדו דהיינו ללכת בדרכיו כנ"ל

עב, ב

שהוא התורה והמצות מעשיות שע"י קבלת עול המצות כאלו עשוני היינו השפילוני לעבוד עבודתו נכרי' עבודתו בי"מ כו' אבל פי' הפשוט עשוני עשו את עצמותו כביכול והיינו העבודה שהי' ראוי בעצמו לעבוד כנ"ל והוא מעשים הטובים שע"י מעשה המצות ולימוד התור' כו' וטעם התיקון לרע הוא לפי שהעבוד' שבתור' ומצות הן זרועים בבחי' זריעה כמשל הנתיבות וארחות כנ"ל עד שנתלבשו בהשג' אנושית על כן כאשר ילמוד האדם ההלכ' ימשיך אור הזרוע הזה מעצמות המאציל בהשגת שכלו והוא יצמח בו ויברר וינקה את נפשו עד שלא יהי' שכלו מגושם ויוכל להשיג אלקות ויתפעל מזה כי יהי' לו בינת אדם כו' וזהו שאמרו אין בור ירא חטא ולא ע"ה חסיד כי לא נזרעו בהם מאורות העצמיות וע"כ הם מגושמים בתכלית ולא יתפעלו כלל מעניני האלקי'. ועתה צריך להבין סיום הפסו' הנ"ל לטוב לך דהיינו הטוב הידוע הנק' יום שכולו טוב יום שכולו ארוך כו' הנה בעבד השני כתיב שמח נפש עבדך להבין ענין השמח' כתיב אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך פי' עד"מ השמחה באדם התחתון הנה היא גורמת שהדמים שבגופו יתפשטו ביותר ובהיפוך העצבות גורמת כיווץ הדמים והעדר ההתפשטות והטעם הוא לפי שהדם הוא הנפש הטבעית ומהלך שפע רוח החיונית שבדם אם בהתפשטות או בכיווץ תלוי ברוח החיים עצמו אם יקבל התפעלות יתירה על מדתו ומזגו הקדום וידוע דרוח החיים בלב הוא שורה במדה וקצבה וכשתבא שמחה לידם מאיזה בשורה טובה וכדומה שמחה זו עושה התפעלות גדולה ברוח החיים שבלב מפני שהשמחה מתפשטת מן העונג שבבחי' יחידה שבנפש כידוע ומבואר במ"א ומחמת זה תתפעל כחות הנפש ברוח החיוני שבלב ויגרום התפשטות יתירה בכל האברים כו' שיקבלו שפע חיות הדם בתוספת ברכה והמשכ' כו' כמ"כ עד"מ באדם העליון דאצילו' השמחה גורמת תוספת שפע רב העליון הוא בחי' גבורות דז"א שיומשך חיות יתירה לכל הכלים דאצילות שהן כמשל האברים

עב, ג

כידוע. והעצבות גורמת הכיווץ והעדר ההתפשטות כו' וד"ל. וענין השמחה והעצבות כמ"ש ישמח הוי' כו' ובהיפוך ויתעצב אל לבו כו' והיינו ע"י מצות מעשיות שהן רמ"ח אברין דמלכא כידוע כשהצדיקים עושים מצות אור צדיקים ישמח פי' גורמים שמחה עליונה שהוא מן העונג העליון הנקרא יום שכולו טוב כידוע ועושה התפעלות יתירה בבחי' רוח דז"א דאצי' הנקרא לב ומזה יהיה התפשטות הדמים עליונים באברים כו' והעצבות הוא מן העונות כי רעת האדם יגרום הכיווץ כו' כמ"ש אלכה ואשובה אל מקומי כו' וד"ל. ואמנם נר רשעים משמע דגם המצות שלהם הנקר' נר כמ"ש נר מצוה ידעך ולא ישמח. יש להבין זה הנה רשעים לאו דוקא חוטאים ממש אלא כל שאפשר לו לקיים מ"ע ואינו עושה נקרא רשע שהרי עשה דוחה ל"ת והטעם הוא לפי שהאור דוחה חושך כך העשה שהוא המשכת אורות דאצילות בכלים מכלים שונים כידוע הוא דוחה את הל"ת שהוא מניעת הרע כו' ואם

עב, ד

העובר בלאו יקרא רשע כ"ש וק"ו המונע עצמו מעשה ולא עבד כדבעי ליה למעבד כמו שידוע בדברי רז"ל וזהו שאמרז"ל תשובה ומע"ט דוקא פי' אין האור השמחה אלקית דאצילות הנ"ל ע"י מצות מעשיות לבד אם לא שקדמה התשובה דוקא שהיא הגורמת שיקראו מעשים טובים פי' מאירים כמ"ש וירא את האור כי טוב כו' אבל נר רשעים אפילו המצות שלהן אינם גורמים כלל שמחה עליונה אלא ידעך ויקפץ פי' כמו ענין כיווץ הדמים כו' וד"ל. וזהו שמח נפש עבדך פי' ענין עבודה השניה שהיא ללכת בדרכיו כנ"ל הנה עבודה זו משמח למעלה כנ"ל ומבקש שיומשך משמחה עליונה הארת שמחה זו גם בנפש העובדת כענין חדאי נפשאי כו' וזהו שמח נפש עבדך דייקא ולא העבד הראשון כי עני ואביון הוא עיקרו במרירות והכנעה כנ"ל וזהו לטוב לך פי' שהטוב העליון הוא העונג דאצילות שממנו נמשכה השמחה כנ"ל יאיר בך על ידי העבודה וד"ל: