לד ב

הוא קדם עילת העילות דהיינו שהאור והגילוי דכתר נקרא חשך והעלם לגבי א"ס ב"ה. (ועמ"ש מזה ע"פ שחורה אני אש שחורה) ונודע דהכתר נקרא אצילות שבאצי' והיינו שמה שאצל הע"ס נק' אצילות וגילוי זהו באמת בחינת העלם אצלו ית' מטעם הנ"ל שלהיות גילוי זה הוא ע"י העלם עיקר האור כו'. ועד"ז ארז"ל צמצם שכינתו בין שני בדי הארון. דלכאורה אינו מובן מהו הפי' צמצם שכינתו בין שני בדי הארון. הלא לית אתר פנוי מיני' ומלא כל הארץ כבודו. את השמים ואת הארץ אני מלא. ופי' המגיד נ"ע כי הנה בכל העולם עם היותו מלא כל הארץ הוא בבחי' העלם מהעולם שלכן נקרא סתימו דכל סתימין. רק בין בדי הארון היה אור ו יתברך מתגלה בבחינת גילוי. אך זה הגילוי גופא הוא בחינת צמצום אצלו יתברך. שהוא יתברך בעצמו הוא סתימו דכל סתימין. ואי אפשר להתגלות רק הארה בעלמא. לכך כל בחינת גילוי הוא בחינת צמצום אצלו יתברך. וקצת משל ע"ז כמו עד"מ כשהרב מעמיק מאד באיזו שכל עמוק מאד וכל שכלו ומחשבתו בעמקות השכל ההוא. ובעת טרדתו בעמקות מחשבתו מדבר אותו בדבור ג"כ הנה אצל הרב הארת השכל שיצא בדבור ממנו הוא כלא חשיב לגבי עיקר עמקות השכל שבמחשבתו שלא נמשך ונתגלה כלל בדבור אבל לגבי התלמיד השומע אזי הדבור של הרב הוא אצלו הגלוי והמחשבה של הרב הוא ההעלם. ואצל הרב הוא להפך שזה הגלוי הוא העלם כו' ומכ"ז מובן מה שצריכים להמשיך מתפארת דאימא להיות כתר לז"א. כי הנה ז"א הוא המדות דאצילות כשמלובשים האורות בכלים ונק' חג"ת שהם בחי' סדר הנהגת העולמות. וזהו צמצום אצלו ית' דלאו מכל אלין מדות איהו כלל. ועל כן צריכים להמשיך לו רצון שירצה בזה הצמצום שהוא הגילוי שבמדות דאצילות שבהם התנהגות העולמות. וזהו ענין הכתר דז"א שהוא בחי' רצון שממשיכים מתפארת דאימא. כי אימא נק' א"ס בערך ז"א ע' בע"ח שכ"ה דרוש ה' וגם שהתגלות עתיק שהוא א"ס הוא בבינה. וזהו ענין הקדוש השני והוא נמשך ע"י עסק התורה דמחו"ב נפקת. אך היינו אחר העלאת מ"ן דקדוש הא' למס"נ באחד שעי"ז ממשיכים יחוד דאו"א שהוא המשכת אור חדש מהמאציל העליון כו' ואזי אח"כ קדוש הב' הוא מה שנמשך מאו"א הכתר לז"א כנ"ל. (ופי' מ"ש ברע"מ נהיר ההוא נהירו עילאה על כורסיא דאיהו שמים יובן ממ"ש במ"א בד"ה השמים כסאי שהשמים היא התורה כמו שנתלבשה במדות חו"ג ולהיות התהוות התורה בבחי' שמים שהתורה קדמה אלפים שנה לעולם דהיינו בחי' אאלפך חכמה אאלפך בינה שלמעלה מבחי' עולם ומבחי' שמים הנה זהו נק' בחי' כסאי שהוא בחי' ישיבה והשפלה והיינו ע"י אתעדל"ת כו' ע"ש וז"ש הרע"מ ולבתר נהיר ההוא נהירו עילאה על כורסיא דאיהו שמים. כורסיא דייקא כמ"ש השמים כסאי כנ"ל והיינו מה שנמשך מאו"א הכתר לז"א הנק' שמים והיינו ע"י עסק התורה):

ג והקדוש הג' הוא כשיורד ונמשך עוד למטה לדרגא דצדיק שהוא סופא דכל דרגין שהוא בחי' יסוד. וזה נעשה ע"י קיום המצות מעשיות. כי פי' צדיק זהו ע"ד מ"ש באברהם ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה כו' שהצדקה היא להחיות רוח שפלים וגם כל המצות נק' צדקה וכמ"ש וצדקה תהיה לנו כי נשמור כו' וכך למעלה המשכת האור לדרגא דצדיק שממנו נמשך במל' מקור דבי"ע זהו ע"י המצות מעשיות. וביאור הדבר יובן בהקדים להבין ההפרש בין עסק התורה לקיום המצות. דהנה הגם שהתורה אינה רק פירוש על המצות להורות איך תיעשה המצוה. א"כ העיקר הוא המעשה. וכן ארז"ל לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וגם מה שנמנו וגמרו תלמוד גדול היינו משום שמביא לידי מעשה. (ועמ"ש ע"פ ועתה יגדל נא בפ' שלח שלכך