לו ג

שיש לה הפסק א"כ אח"כ יוכל להתאוות לדברים גשמיים מאחר שאין חבוש מתיר עצמו כו' כי גם בזלעו"ז יש לעומת בחי' פנימי זה מנגד וסותר לזה. אכן אהבה זו שלמעלה מהגבלה בכלי הוא בחי' שומר והוא ענין לבוש החשמל שמלביש לזו"נ משני צדדיהם בשביל שלא יינקו החיצונים. וביאור הענין בעבודה הוא כי הנה ענין המוחין שנכנסו בבחי' או"פ הוא השכל וההתבוננות שנמשך מזה אהבה ותשוקה במדות שבלב. וזה יוכל להיות נפסק שנפסק המדה ויוכל להיות התהוות והולדת מדות ורצונות זרים רק השמירה ע"ז שלא יפול ממדריגתו הוא ע"י מוחין עליונים יותר שלא נכנסו כלל במדות רק מקיף על המדות ושומרם שלא יהיה לו חפץ ורצון אחר בלתי לה' לבדו והיינו ע"י ההתבוננות בגדולת א"ס ב"ה בהשגת מוחו ובינתו מה שהלב קטן מהכיל התבוננות זו ולא נכנס בגילוי הלב כו'. [ותוכן ענין זה מבואר במ"א ע"פ טוב לחסות בה' מבטוח באדם יעו"ש ועמ"ש מזה ג"כ בד"ה עיני כל אליך ישברו]. והיינו מ"ש שבע שבתות תמימות תהיינה דהיינו שלהיות תספרו חמשים יום בז' מדות דאימא חג"ת נהי"מ ששם למעלה מבחי' כו' שאין שם מקום ליניקת החיצונים כלל ונק' עלמא דחירות וכמ"ש בזהר פ' תצוה קפ"ג א' ע"פ וקראתם דרור כו' משא"כ בז"א אברהם שיצא ממנו ישמעאל כו' שיש יניקה להחיצונים מפסולת המדות וע"כ בבינה נק' שבע שבתות תמימות שהם בבחי' שלימות שאין מהם יניקת החיצונים. והנה ע"י המשכת המקיפים יוכל להיות אח"כ בשבועות גילוי הארת רצון העליון במתן תורה מבחי' כ"ע אנכי הוי' כו'. והיינו מפני שבפסח היה בחי' עליות ז"א שנק' איש כו'. ואח"כ ע"י העומר הוא עליית המל' ואז יהיה בשבועות יחוד זו"נ כתר א' לשתיהן וז"ש לרצונכם פי' לעשות בחי' רצון וכתר כו'. [וזהו ענין המבואר בזהר פ' תצוה דקפ"ב סע"ב ת"ח כתיב וכפר בעדו ובעד ביתו כו' כגוונא דא האי דרגא שארי לאתקדשא פי' ביום א' דפסח נתקדש ז"א ע"י שנמשכו בו המוחין דאו"א שזהו ענין קול דודי כו' מדלג על ההרים כו' וכיון דאיהו אתקדש בעי לכפרה על בית ו היינו להיות תיקון ועליית המל' ג"כ וזהו ע"י אתעדל"ת דישראל בספירת העומר מאכל בהמה כו' ועי"ז נמשך ומתגלה אח"כ בחג השבועות בחי' הגבוה משניהם והוא התגלות הכתר לשניהם וזהו מקפץ על הגבעות קיפוץ בשתיים והיינו ע"ד שנת' במ"א ע"פ זכר ונקבה בראם ויברך אותם שע"י יחוד מ"ה וב"ן נמשך ומתגלה בחי' הגבוה משניהם ע' מזה בביאור ע"פ חכלילי עינים מיין. ובפ' תצוה סד"ה ועשית בגדי קדש ועד"ז יובן כאן]:

ג והנה להבין מ"ש בזהר בלק קפ"ח ב' דבחי' חטה הוא ג"כ רק בבחי' מל' כמש"ש חטה ברתא דמתחטא לקמי אבוה כו' אבל חמינן בשבטים כולהו דלית בהו ח"ט. ובה אית ח"ט וקרינן חט"ה כו' ע"ש. וזה לכאורה נגד מ"ש לעיל דבחי' שעורה שעור ה' זהו מיכלא דההוא בהמה רבה שהוא בחי' מל' שם ב"ן. אבל חטה הוא מאכל אדם והרי ממ"ש הזהר מבואר דחטה הוא ג"כ בבחי' מל' שנק' בהמה. משא"כ בשבטים כולהו אין בהן אותיות ח"ט כו'. ועוד צ"ל מ"ש למעלה דשורש נה"א הוא מבחי' ז"א ושרש נה"ב הוא מבחי' מל'. והרי מבואר בדוכתי טובא דמל' נק' אימא תתאה וכנס"י שהיא שרש ומקור הנשמות נה"א. אך הענין הוא כי המל' מקבלת ה"ח וה"ג. ה"ח נמשכין לה מאבא וה"ג נמשכין לה מאימא. וב' בחי' אלו הם ג"כ בחי' פנימיות המל' וחיצוניות המל'. ושרש נש"י הוא מבחי' פנימי' דמל' המקבלת ה"ח הנ"ל אשר שרשן מאבא וזהו בחי' חטה כמבואר בפע"ח בדרוש השבועות. והענין ע"פ חסידות הוא מבואר במ"א ע"פ וספרתם לכם גבי חג השבועות שהוא כענין אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום כו' שהדעת ההוא שנתחדש בתינוק הוא ענין גילוי הדעת הנעלם שלמעלה מן הדעת המושג כו'