לט ג

הענין כמו שהאדם אף שהוא מדבר וגבוה הרבה מדצ"ח אעפ"כ בשרשן נלקחו הדצ"ח מבחי' עליונה יותר מהאדם דהיינו ענין עולם התהו הגבוה מעולם התיקון רק שנפלו למטה יותר מהאדם ע"י שבה"כ ולכן האדם מקבל חיותו מדצ"ח. כמ"כ בדצ"ח עצמן עם היות ששרש כולן מעולם התהו אך גם בתהו יש מדרגות רבות זו למעלה מזו וכשנפלו בשבה"כ הנה מה שהיה שם גבוה יותר נפל למטה יותר כנודע ממשל נפילת אבן מראש החומה כו' וכמ"ש באור החיים בענין אריה ושור וכמ"ש במ"א. ועד"ז בענין דצ"ח שצומח הוא מדרגה שלמטה יותר ממדרגת החי היינו לפי ששרשו בתהו גבוה יותר משרש החי. ולכן בנפילתו למטה בשבה"כ לא יכול להתלבש בבחי' חי רק במדרגה שלמטה מזה היינו בחי' צומח ולכן החי ניזון ומקבל חיותו מהצומח וגם האדם שניזון משניהם אעפ"כ לחם דייקא לבב אנוש יסעד משא"כ בשר אף שמרבה דם אינו משביע כמו הלחם, ולכן אין מברכים ברכת המזון רק על הלחם דייקא והיינו לפי ששרש הצומח (ובפרט לחם וחטה דעת כו') שרשו גבוה בתהו משרש החי וע"כ אף שנפל למטה יותר מ"מ מעלת שהוא משביע נשאר בו יותר מבחי. ולכן כשמניפים שתי הלחם ושני הכבשים לשרשן אז הלחם מלמעלה כי שם בשרשן הם גבוהים יותר לכן אדרבה עליית שני הכבשים כ"כ למעלה הוא באמצעות שתי הלחם שהם אורם יותר גבוה (ועמ"ש במ"א מענין מ"ש מרע"ה מאין לי בשר כו') והיה הנפת הלחם והכבשים בחג השבועות כי אחרי שספרו מ"ט ימי העומר בירור נה"ב והמשכת מ"ט שערי בינה ואז בחג השבועות התגלות שער החמשים המשכת הכתר כו' אז מניפים שני הכבשים היינו לשרשן ומקורן לבחי' כשבים. ועלייתם זו הוא ע"י שתי הלחם מטעם הנ"ל והיינו כי שתי הלחם נגד תשב"כ ותשבע"פ היינו ח"ע וחכמה תתאה חכמה בראש וחכמה בסוף תשב"כ הוא כ"ב אתוון ונק' חטה וזהו לחם א' בחי' ח"ע ולחם הב' הוא נגד בחי' ח"ת תשבע"פ. והנה יש מעלה בתשבע"פ אשר בה מבואר גילוי הרצון שבמצוה איך ומה לעשות הציצית ותפילין (ועמ"ש במ"א בביאור ע"פ לכן אמור לבנ"י) אכן יש בתשב"כ מה שאין בתשבע"פ והוא ענין הטעמים זרקא מקף שופר כו' שהם נגינות וזהו ויהי שירו חמשה ואלף ואין בתשבע"פ שום ביאור ע"ז (ועמ"ש בד"ה תורה צוה בפ' וזאת הברכה). והענין כמו עד"מ בהשגת השכל יש ב' בחי'. הא' מה שיכול לפרש ולהביא השכל בדיבור או בכתב והבחי' הב' הוא עצם השכל ועומק המושג מה שאינו יכול להסביר כלל בדבור. אמנם עכ"ז ע"י רמיזא יוכל לגלות דבר עצם השכל וזהו ענין לחכימא ברמיזא. ויובן יותר ע"ד מ"ש בפע"ח (שט"ז פ"א) שהשיג האריז"ל בשעת השינה בשבת רזין עילאין מה שלא יספיק לדרוש זה בשמונים שנה. והיינו לפי שהשגתו היה בבחי' ראי' עצם החכמה ולא בבחי' שמיעה והבנה ולכן במעט רגע יוכל להשיג ולראות מה שיצטרך זמן רב לפרש בדבור כו'. וכעין זה עד"מ הוא ענין לחכימא ברמיזא שא"צ לזה הקדמת דברים