מט ג

באור א"ס ב"ה ואחר שהאכיל לבהמתו יטעום בבחי' מאכל אדם דהיינו בק"ש ותפלה שמוסר נפשו באחד ממש במהות ועצמות אור א"ס ולא מהתבוננות התפשטות אורו בלבד כו' שהוא בחי' אדם אדמה לעליון כו' וזהו והדר ואכלת ושבעת כו' שהוא ענין ק"ש דכתיב בה אכלתי יערי עם דבשי כו'* יערי יוצר אור התפעלות המלאכים דבשי ק"ש כו' ועמ"ש בד"ה כי תצא. (ועד"ז הוא קרבן העומר וספירת העומר קודם שבועות כי העומר שעורים מאכל בהמה לברר נה"ב ולהעלותה ועי"ז אח"כ בשבועות לכו לחמו בלחמי. אלא ששעורה היא ע"י זריעה משא"כ עשב וכדלקמן). והנה ידוע שהתורה נקראת עוז וגם נקראת תושי' שמתשת כחו של אדם כו', הענין הוא דכמו שבקרבנות כתיב לחמי לאשי כו' כן התורה נק' לחם כמ"ש לכו לחמו כו' וכמו שהמאכל מחזק כח אדם כן התורה נותנת כח ועוז לנפש אלקית הנק' אדם ונק' מאכל אדם שע"י לימוד אותיות דבר הלכה תתחזק הנפש אלקית כדי שתוכל למסור נפשה באחד ממש ע"י ק"ש כו' אכלו רעים כו' ועמ"ש מזה בד"ה וספרתם לכם. וזהו שארז"ל שעל כל דבור ודבור פרחה נשמתן והחזירן בטל תחיה כמ"ש בת"י בתלים (סי' ס"ח) ע"פ גשם נדבות תניף והיינו טל תורה והיינו דמה שפרחה נשמתן במס"נ ממש החזירן לגופים שלהם ע"י טל תורה בבחי' שוב לפי שנתנה כח ועוז לנפשם להתחזק ולחזור בגופם כמו שישיב הנפש ע"י מאכל (וזהו רצוא ושוב גימטריא תורה שע"י שפרחה נשמתן בבחי' רצוא ואח"כ החזיר להם בבחי' ושוב עי"ז יוכלו לקבל התורה שכל ענינה רצוא ושוב כמ"ש בד"ה זאת חקת התורה). ומה שנקראת תושיה ג"כ היינו לפי שידוע שכל דבר הצריך להתעלות למעלה והוא מקושר בקשר של קיימא למטה א"א לו לעלות בלתי שיתירו לו בתחלה הקשר שמקושר למטה ואז יוכל לעלות כו', כמ"כ לפי שהתורה נותנת כח ועוז לעלות יש בכחה ג"כ להתיר הקשר שנתקשרה הנפש בהמית בגשמיות עוה"ז ולהתיש כח התקשרותה כדי שתוכל לעלות כו' ולכך נקראת תושיה שמתשת כח הקשר של הנפש הבהמית והוא ענין אחד עם מה שנותנים כח ועוז לנפש לעלות כי הא בהא תליא ועמ"ש מזה בד"ה בחודש השלישי לצאת בנ"י מארץ מצרים. והנה ההפרש שבין עשב למאכל אדם הוא רק במה שהעשב אינו צומח מסיבות הזריעה אלא מעצמו בלבד דהיינו מכח* הצומח שבארץ (ועמ"ש בד"ה כי כארץ תוציא צמחה ובאג"ה סד"ה איהו וחיוהי), משא"כ מאכל אדם אינו צומח כ"א ע"י זריעה כשזורעין החטה אז תצמח כו'. והנמשל מובן דהמלאכים הנק' עשב השדה בזח"א בראשית די"ח ע"ב והם המאכל לבהמה שם ב"ן כו' הם באים וצומחים מכח המלכות עצמה הנקראת ארץ כמ"ש בד"ה והיה מספר בנ"י בלתי זריעות אור הזרוע מצדיק ח"י עלמין כו' חי העולמים מלך כו', והתבואה שהן הנשמות הנק' ראשית תבואתו שנק' אדם נצמחים ע"י בחי' זריעה בארץ דוקא שהוא ההמשכה מבחי' יחיד חי העולמים בבחי' מדת מלכותו ית' כו' והן מאכל לאדם העליון כביכול היינו ע"י מס"נ הנשמות בק"ש באחד ממש עולים לאשתאבא בגופא דמלכא כו' ועמ"ש בד"ה אדם כי יקריב מכם. (והנה שעורה היא מאכל בהמה והיא ג"כ ע"י זריעה דוקא כמו חטה ממש וצ"ל כי יש כמה מדרגות במלאכים הנק' בהמה וכמו ההפרש בין בחי' יוצר משרתים ובין ואשר משרתיו בד"ה והניף את העומר שעל בחי' המלאכים הנק' יוצר משרתים ע"ז נאמר מצמיח חציר לבהמה כו' משא"כ המלאכים הנק' ואשר משרתיו כולם עומדים ברום עולם משי"ב הם גבוהים יותר כו' והן מקבלים מבחי' שעורה שעור ה' ועוד דגם בנשמות כתיב וזרעתי את בני ישראל זרע אדם וזרע בהמה הרי גם בבחי' בהמה נאמר וזרעתי שבאין ע"י זריעה ממש. ואפ"ל כי העשב שצומח מאליו שרשו מבחי' ההמשכה חצוניות לחדש הישנות ע"ד המחדש בטובו בכל יום תמיד כו' אבל מה שבא ע"י זריעה וצמיחה נמשך מבחי' ההמשכה הפנימית (עיין