נב ד

אותה המסכתא הראשונה הברורה לו. הרי אז נסתלק ענין השכלה שבמס' ההיא משכלו וממחשבתו ודיבורו ואינה מתגלית בהם כלל וכלל. ואעפ"כ א"א לומר שאינה נמצאת כלל בשכלו שהרי תיכף שיחזור וירצה לדבר ממנה יחשוב וידבר ממנה בשלימות בכל הפרטים דהא דמי' לי' כמאן דמנח בקופסא כנ"ל. וכיון שכן בהכרח לומר שגם בעידנא דלא עסיק בה ישנה אצלו בשלימות בשכלו. רק שאינה מאירה ומתלבשת באותיות השכל והמחשבה והדבור כמו בעידנא דעסיק בה. אלא שהיא חקוקה במוח הזכרון שהיא בחי' מוח החכמה. והוא השכל כמו שהוא בעצמו למעלה מבחי' התגלות באותיות דהיינו גם למעלה מאותיות השכל. ולכן מצוה לעמוד בפני ת"ח אף בשעה שאינו עוסק בתורה מפני שעכ"פ במוח החכמה והזכרון שלו חקוקה שם התורה ועמ"ש מזה ע"פ והדרת פני זקן. ונמצא זהו בחי' צמצום והסתלקות השכל שמסתלק מלהאיר בבחי' אותיות השכל והמחשבה כ"א נכלל בעצמות החכמה ואין זה הסתלקות ממקום למקום. כי הרי החכמה ואותיות השכל ואותיות המחשבה כולם במקום אחד. משכנס במוח שבראש. א"כ השכל הזה של מסכתא זו בעידנא דעסיק במסכתא אחריתי ג"כ ישנו במקום שהיה היינו במוח שבראש. כמו שהוא בעת שעוסק בה. ואעפ"כ זהו ענין צמצום והיינו שנסתלק מהגלוי באותיות להיות נכלל בעצם החכמה שלמעלה מבחי' אותיות ואזי נעשה בבחי' העלם מאותיות המחשבה והשכל כו'. ועד"ז יובן ענין הצמצום באור א"ס ב"ה היינו בחי' ההעלם שמתחלה היה מאיר ומתגלה בהאותיות עד"מ כמו גילוי השכל כשמתגלה באותיות המחשבה. ואח"כ נסתלק מלהאיר בבחי' אותיות אבל הוא כמו שהיה רק שנכלל במקורו ואינו מאיר ומתגלה באותיות (הג"ה ועיין בת"א פ' וירא בד"ה פתח אליהו פי' שהצמצום הוא שנכלל האור במאור. א"כ לפ"ז ענין המשל דכאן כי עצמיות כח החכמה לגבי השכליים הנגלים כמו מה שלמד מסכת אחת הוא כעין מאור ואור. כי עצמות כח השכל נק' משכיל כמ"ש משכיל לאיתן פי' משכיל היינו מקור השכל והשכל הנמשך ממנו הוא ע"ד ויצא כברק חצו שהוא אור הנמשך מכח ומקור השכל וכשהשכל שהוא האור מתגלה מתלבש באותיות. וכשנכלל במקורו בבחי' העלם זהו כענין התכללות האור במאור. וגם האותיות בטלים שם אלא שלגבי האדם שהוא עצמו אינו משיג מהות נפש המשכלת שבו וכח המשכיל שבו רק גילוי השכל א"כ מה שנכלל גילוי השכל במקור נפש המשכלת זהו העלם ממנו ממש. משא"כ למעלה מה שהגלוי הוא נכלל במקורו אין זה העלם רק לגבי המקבל אבל לגבי המקור נהפוך הוא שהגלוי הוא ירידה והשפלה וכמארז"ל צמצם שכינתו בין שני בדי ארון הרי זה הגלוי העצום שנק' קדש הקדשים הוא צמצום אצלו ית' וירידה כו'. ומזה יובן תוכן עומק המשל הנז' בסש"ב פל"ג לענין יחודו ית' האמיתי. כביטול אותיות הדבור והמחשבה במקורן ושרשן הוא מהות הנפש ועצמותה כו' ע"ש ונת' שם פ"ך כ"א. שתפש משל זה שזהו ענין הצמצום שנכלל האור במאור ושם בטלים האותיות כו'. ודע שלפ"ז צריך להבין מאחר שהצמצום הי' בהאור שהוא הגלוי שחזר להיות בבחי' העלם. מהו ענין גילוי הזיו קודם שנברא העולם. אשר הי' רק הוא לבדו ית'. וי"ל בדרך אפשר כמו ששייך גלוי גם באדם כשהוא בפני עצמו היינו בחי' הדבור שבו שמדבר השכל שלו. והרי גם כשאינו מדבר די לו בפ"ע בשכל ומחשבה. והדבור אינו רק בשביל זולתו אעפ"כ יוכל לדבר גם בפני עצמו והוא באמת גלוי יותר וגם השפלה וירידה כי אור השכל שבמחשבה דק ורוחני יותר מכמו שהוא כשמתלבש בדבור עד שפנימי' השכל א"א להתגלות בדבור כלל כמ"ש במ"א כך עד"ז יובן ענין גלוי האור שהיה מתחלה קודם הצמצום. היינו עד"מ כאילו תאמר שנתלבש באותיות אשר בחי' אותיות ההם הם נק' בחי' דבור. לגבי אותיות עליונים יותר הנקרא