נג א

מחשבה. והצמצום הוא שנסתלק האור מלהאיר באותיות הדבור ונכלל באותיות המחשבה. ואע"פ שבאמת לא שייך שם כלל דבור ומחשבה. כי גם א"ק שנק' מחשבה הקדומה נתהווה אחר הצמצום כו' אך לשכך האזן צ"ל כן כדי לצייר ענין גלוי והעלם בהאור והזיו גם קודם שנברא א"ק. בשגם לפמ"ש בספרים שהצמצום היה במל' דא"ס והרי בחי' מל' בכ"מ הוא דבור כמ"ש באשר דבר מלך שלטון. ועיין ברבות פ' תשא ר"פ מ"ם אמרה ד' פעמים בינו לבין עצמו כו' הרי שייך אמירה בינו לבין עצמו ועמ"ש במ"א בפירוש עוטה אור כשלמה בד"ה ועשו להם ציצית. ומ"ש מזה ברבות פ' בראשית פ"ג ובפ' ויקהל פ"נ ומ"ש ברבות בראשית פ כ"א ע"פ לבוש הבדים כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה. ועמ"ש לקמן בענין האותיות:

קיצור. ענין פירוש אור וכן מה שהנפש מחיה הגוף רק הארה. אך הנפש מתלבשת ממש בגוף אבל למעלה אפילו ושמך קדוש וכ"ש אתה קדוש והצמצום היה רק בבחי' האור. ואינו הסתלקות כ"א בהעלם ועד"מ באדם יש העלם וגילוי כמו כשלמד איזה מסכת ושגורה אצלו בע"פ. ובעידנא דלא עסיק בה הוא בהעלם אצלו ונכלל במוח החכמה מוח הזכרון. ועד"ז יובן למעלה פי' הצמצום שנכלל גילוי האור בהעצמיות שלמעלה מהגילוי. ענין הגילוי עכ"ה):

ד ולהבין זה יותר קצת יש לבאר יותר ענין האותיות כי הנה התהוות הכ"ב אותיות הוא מבחי' החכמה היינו שהם נתהוו מבחי' האחרונה שבחכמה כמו מבחי' תמצית שבחכמה. וכנודע ומבואר באגה"ק ד"ה ויעש דוד שם. שאין התהוות האותיות מן הה' מוצאות אלא שמקורן הוא משכל הנעלם שבנפש ומשם יוצאין ומתלבשין בה' מוצאות ולכן האותיות הם בבחי' צורה וחומר ע"ש באריכות. וכן נתבאר עוד מזה בלק"ת בביאור ע"פ אם בחקותי תלכו. ובשה"ש בד"ה שחורה אני ונאוה. דרוש הראשון פ"א ופ"ג וע"כ לא יש רק כ"ב אותיות לבד שהם הקבועים בנפש והגם שיש ע' לשון מ"מ הברת המבטא בכל לשון אינן רק כ"ב אותיות. והנה התהוות האותיות היינו כ"ב צורות האותיות שבשכל הנעלם הם בחי' תמצית וסוף בחי' החכמה שעצם החכמה הוא כח השופע שכליים. ואחרית וסוף שלה הם האותיות שבהם ועל ידם מתגלה החכמה והם בחי' פסולת של החכמה שנעשים כלי להתגלות החכמה (הג"ה י"ל עד"מ כמו המים מעורב בהן בהעלם עפרורית וכשמבשלין אותן נבדל העפרורית מהן ויורד למטה. והנה העפר שבמים בחי' דומם זהו ענין האותיות כו' וכמ"ש במ"א בלק"ת פ' הברכה בביאור ע"פ תורה צוה פ"ב ע"ש. אך המשל הזה אינו צודק רק עד בחי' ע"ס דאצילות ולא למעלה מהאצילות כי שורש ד' יסודות ארמ"ע הם רק בע"ס חו"ב תו"מ וכמ"ש בע"ח שער מ"א וכנודע עכ"ה) ויש ב' בחי' כ"ב אותיות היינו אותיות המחשבה ואותיות הדבור. שאותיות המחשבה הם עדיין בבחי' העלם וגם הם רוחניים שאין בהם חומר גשמי ע"ד החומר שבאותיות הדבור שהוא קול גשמי היוצא מהגרון כו' משא"כ חומר זה באותיות המחשבה שהם רוחניים. ואח"כ מהמחשבה נמשך ובא אל הגילוי באותיות הדבור. כי הן הן האותיות שבמחשבה הן הן שבדבור רק שהמחשבה היא רוחניות של הכ"ב אותיות שבדבור. ומכאן תוכחת מגולה להמכחישים ברוחניות הנפש שהרי גם באדם התחתון אנו רואים אותיות רוחניים והן שבמחשבה וגם שכל ענין המשכת האותיות בהדבור אינו מהשכל המושג כמ"ש באריכות באגה"ק בד"ה ויעש דוד שם הנזכר לעיל ובמ"א נת' שכמו שכ"ב אותיות הדבור קבועים בנפש שהם צורות כ"ב אותיות כמ"כ כ"ב אותיות המחשבה יש להן ג"כ שורש בפ"ע בנפש כמ"ש מזה בביאור ע"פ כה אמר כו' ונתתי לך מהלכים כו'. והנה שני בחי' אלו דמחשבה ודבור הם ישנם עד רום המעלות ושרשן ב' ההין