לה ג

בחי' זית המוציא שמן הוא הביטול זה והכנעה זו כדי לבא לבחי' ואהבת* בכל לבבך והוא בחי' רצוא. ויש בחי' זית לבא לבחי' יראה והוא בחי' שוב, ועמ"ש בביאור ע"פ כה תברכו בענין והם מדקדקים על עצמם עד כזית (ובמדרש שמות רבה פט"ו שני בני היצהר הם משה ואהרן וע' בבראשית רבה ס"פ א' בחוקותי פל"ו וע' בזח"ב וארא דכ"ז א' בפסוק הוא אהרן ומשה ובמק"מ שם בשם האוצ"ח ובהרמ"ז פ' אמור דק"ב סע"ב איתא באוצ"ח כו' ועמ"ש בד"ה קול דודי גבי מדלג ומקפץ), והוא בחי' ודברת בם בם דייקא דהיינו כמ"ש למעלה הדברים האלה אשר אנכי מצוך אנכי ממש דהיינו להיות הדבור בד"ת הוא בחי' ביטול ודברי אשר שמתי בפיך ודברי ממש התקשרות מחשבה במחשבה דבור בדבור כו'. והנה ברבות ס"פ אמור שם פי' ג"כ וגולה על ראשה לשון גאולה היינו מבחי' כובד ראש הנ"ל שקודם התפלה יומשך בחי' וגאולה על ראשה וזהו ענין סמיכת גאולה לתפלה. ותוספת האלף שעל ידו נעשה מבחי' גולה בחי' גאולה זהו ע"ד מארז"ל אל תקרי מה אלא מאה הוא המשכת סוכ"ע בחי' אלף שהוא פלא שנמשך במלכות ארוממך אלקי המלך. והיינו ע"י מאה ברכות. וכך בחי' זו זהו ענין גאולה. וכמו ביצ"מ ע"י שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה שעי"ז וגאלם ועמ"ש בד"ה נאוו לחייך בתורים בפי' הפסוק כה אמר ה' צבאות כו' אני ראשון ואני אחרון ע"ש. וענין בחי' זו בנפש בעבודה. היינו צאת פנימיות נקודת הלב שהיתה בבחי' גלות ושביה תוך תאוות נפש הבהמית ועתה יוצאה ועולה למעלה לדבקה בו בתשוקה עזה כמ"ש באג"ה סי' ד':

קיצור. שיש ב' בחי' זיתים. א' המוציא שמן לבא לבחי' אהבה ורצוא ויש זית הממשיך בחי' יראה ושוב בחי' ודברת בם וענין שמבחי' וגולה נמשך סמיכת גאולה לתפלה:

ח וכ"ז היא פרשה ראשונה שבק"ש שהוא בחי' קבלת עול מלכות שמים כדי שאח"כ יקבל עליו עול מצות פי' עול מצות שהמצות* הן עול על האדם לקיים מצות המלך כי הגם שהמצות הן רצון העליון ב"ה ונמשך מהם תענוג עליון, מ"מ צריך לקיים אותם מצד גזירות המלך בבחי' ביטול ג"כ כמ"ש בד"ה ועתה יגדל נא כח והיינו שכמו שבקבלת עול מלכות שמים יש ב' בחינות כך יש בקבלת עול מצות ב' בחי' וזהו ענין דחילו ורחימו רחימו ודחילו. והנה כתיב שבעה ושבעה מוצקות ב"פ שבעה כי לכל נר יש ב' מוצקות שמציקות וממשיכות בנרות, מוצק* א' הוא שמן מבחי' השני זיתים*, ומוצק הב' הוא מ"ש המריקים מעליהם הזהב והוא בחי' שמחה של מצוה כי זהב הוא בחי' שמחה וחדוה כמ"ש מצפון זהב יאתה ועל שמחה של מצוה הוא מ"ש ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה כו' להיות קבלת המצות בגילה בחדוה* בנועם ה' והוא מ"ש באמת ויציב ונכון ונעים וטוב ויפה, ולכן בפ' שניה של ק"ש לא כתיב בכל מאדך כמו בפ' ראשונה כי בפ' ראשונה הוא ממטה למעלה ולכן נאמר בכל מאדך אבל בפ' שניה הוא להיות דוקא גילוי התענוג והשמחה של מצוה בקיום המצות מבלי גבול הנפש להיות שש ועלז בה' מחמת שנעים וטוב כו'. וזהו והחכמה תחיה כו' שהתורה שהיא בחי' חכמה בחי' ביטול שבפ' ראשונה שבק"ש ודברת בם מביאים לידי גילוי השמחה והתענוג שבפ' שניה היא שמחה* של מצוה* כו'. ולכן אע"ג שהמצות הן בשרשן למעלה מהתורה ונק' בעליה שהרצון עליון הוא למעלה מהחכמה אעפ"כ למטה החכמה תחיה את המצות להיות בחי' שמחה של מצוה וגילוי התענוג עליון בקיום המצוה. (לפ"ז פי' תחי' כמו להחיות בהן נפש כל חי דהפי' פקוח נפש ותענוג וכמ"ש בד"ה וידעת היום גבי פי' וצדיק באמונתו יחיה. ועוי"ל בענין והחכמה תחיה את המצות הנק' בעליה דהא בגמרא רפ"ו דברכות משמע שפ' והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי עדיין לא נק' עושים רצונו של מקום כדבעי ומבואר הטעם במ"א לפי שלא