נב ד

אינו מושג בשום עולם ואינו מתלבש בהשגה, ומלא כל הארץ כבודו כבודו הוא בחינת זיו כנ"ל. והיינו האו"פ שנמשך ומתלבש בתוך העולמות ומתגלה בהם ע"י עליות העולמות בנ' אלפים יובלות שמתגלים יותר האורות בהכלים כנ"ל. ובענין נ' אלפים יובלות י"ל שזהו מ"ש ושם אחיו יובל ולכן היה אבי כל תופש כנור כו' כי כל העליות הוא ע"י שיר כו' וכבר נת' שכל עליות נ' אלפים יובלות זהו עדיין בהא"פ וזהו ענין יובל וזהו ענין מארז"ל יובל שמו (בבכורות דנ"ה ע"ב), אכן על גילוי בחי' המקיף נאמר יבל הוא היה אבי יושב אהל כו' ונק' הא"פ אחיו להא"מ שהרי מהמקיף הגדול נמשך הא"פ והם דבוקים זב"ז והוא לשון אחוה וחיבור (וזהו ג"כ ענין הכנף מין כ נף). והנה המשל לענין א"מ וא"פ יובן עד"מ באדם דהנה המחשבה פועלת תומ"י בכל האברים כנראה בחוש שכשעולה במחשבתו ורצונו לעשות איזה תנועה בידו או לילך ברגליו אזי תומ"י ממש תתנענע הרגל או היד לפעול מה שעלה במחשבתו בלתי שיהוי כלל, א"כ עכצ"ל שזהו מפני שהמחשבה א"צ לימשך מהמוח לרגל כסדר המדרגות דא"כ היתה התנועה מתעכבת איזה רגע מעליות המחשבה עד כדי הובאה מהמוח לרגל כסדר מדרגא לדרגא. אלא ודאי שהמחשבה מקפת כל האברים ולכן פועלת גם ברגל ברגע זה ממש שעולה במחשבה לנענע רגלו. אך מ"מ בודאי עיקר משכן המחשבה וגילויו הוא במוח אשר שם מתלבשת בבחי' א"פ אלא שמקפת ג"כ כל האברים בבחי' מקיף (וע' בע"ח שער סדר אבי"ע ספי"ג כי הלא המחשבה עם הפעולה כו', והנה מזה יובן מ"ש בע"ח גבי שבת שהמקיפים נכנסים בבחי' פנימים ונמשכים מקיפים עליונים יותר היינו כמו המחשבה אשר על הרגל הוא בחי' מקיף ובמוח נכנסת בבחי' פנימי כנ"ל). וממשל זה יובן קצת ענין א"פ וא"מ איך שבאמת המקיף פועל ומהווה ומחיה אף שאינו מושג כלל בהעולמות וכמו עד"מ שהמחשבה פועלת ברגל תומ"י להיותה מקפת כל האברים ואע"פ שאין הרגל משיג כלל את המחשבה כנ"ל, ועמ"ש בביאור ע"פ יונתי גבי כי לא מחשבותי מחשבותיכם:

קיצור. ענין ממכ"ע וסכ"ע בחי' מכה"כ ובחי' אני מלא. והא"פ שרשו מהקו והמקיפים אף שנמשכו ג"כ מהקו מ"מ שרשם מבחי' סוכ"ע. ועליות העולמות בשמיטין ויובלות הכל בבחי' ממכ"ע א"פ אבל בחי' סוכ"ע השוה ומשוה כו' ולכן יפה שעה אחת בתשובה כו':

ב והנה מ"ש מלא כל הארץ כבודו, הארץ דוקא היינו כי אין כבוד אלא תורה, כבוד בגימט' ל"ב שהם ל"ב נתיבות החכמה ול"ב חוטים דציצית, וזהו הודו על ארץ ושמים קדמה ארץ לשמים בגילוי הודו וזיוו ית' ע"י התורה וכמ"ש בשה"ש רבה ס"פ כרם היה לשלמה. והענין הוא כנ"ל שעיקר גילוי אלקות בהכלים יהי' ע"י עליות העולמות נ' אלפים יובלות עילוי אחר עילוי עד שיתגלה אור א"ס ב"ה. הנה ישראל המשיכו בעת מ"ת שיתגלה עתה לעוה"ז אור א"ס ב"ה מה שצריך לגילוי זה הדרגת ועליות עילוי אחר עילוי נ' אלפים יובלות עד שיגיעו לגילוי זה ועל ידי התורה נתגלה בחי' גילוי זה בעולם הזה כי אורייתא מחכמה נפקת ואור א"ס ב"ה מלובש בחכמה דוקא (ועמש"ל גבי חג השבועות ע"פ וידבר אלקים) ולכן אצילות נקרא חכמה בכללות העולמות לפי שבו מאיר בחי' חכמה דא"ק שמתלבש' ע"י המל' דא"ק באצילות ועל כן באצילות הוא גילוי אור א"ס ב"ה שמאיר בבחינת חכמה כו' מה שאין כן בבריאה אינו מאיר בחי' חכמה אלא על ידי התלבשות גמור בבינה וזהו ענין המסך כו' וביצירה אין מאיר אלא על ידי התלבשות עוד בז"א דבריאה כו' כמ"ש כ"ז בע"ח שער סדר אבי"ע פ"ג. והנה בשעת מתן תורה היה למטה בעולם הזה גילוי ח"ע המאיר באצילות אשר הוא חכים ולא בחכמה ידיעה שבחכמה מלובש ומאיר ממש אור א"ס ב"ה היה גילוי זה ממש בהר סיני