פב א

לומר זה שהאדם בריה שפלה ואפלה יקטין א"ע לגבי הבורא ית'. אכן לפי הנ"ל א"ש דפי' וענין ענוה זו דשייך מהאדם לגבי הקב"ה היינו שלא יהיה תופס מקום כלל אלא כלא חשיב ממש. ועד"ז נאמר במשה והאיש משה ענו מאד כי במשה נאמר ונחנו מה ועיין בגמרא (ספ"ו דחולין דפ"ט א') גדול מה שנאמר במשה כו' שביטול דמשה היה למעלה מבחינת הביטול דואנכי עפר ואפר כי הוא מ"ה ממש וזהו עניו מאד ועיין בפ' שלח (קס"ג סע"ב). והנה שכינתא עילאה היא בינה ולפ"ז וענוה מביאה לידי יראת חטא הוא בחי' חכמה שהיא יראה עילאה. וריב"ל דס"ל ענוה גדולה מכולן י"ל זהו כמ"ש בר"ח שם ועוד ימצא הענוה אפילו בכתר כו' והוא נקרא אין להיותו מחשיב עצמו לאין נגד המאציל עכ"ל. ועמ"ש בביאור ע"פ מי מנה בענין אוכם הוא קדם כו' וזהו ענין ישת חשך סתרו. ועמ"ש מענין ענוה סד"ה שוש אשיש) כי הנה את זה לעומת זה עשה האלקים שכמו שבקדושה עשיית המצות הוא מעלה את האדם להמשיך חיים עליונים מבחי' רצון העליון כמ"כ להיפך בעבירה כתיב ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה' פי' אני ה' מה שהוא מהווה כל הויות להחיות כל העולמות וכל הנבראים ומלפני כלומר למעלה מבחי' ומדריגה זו שם מגיע הפגם והעונש של העבירה שהכרת תכרת בשרש כל השרשים וצריך להיות לאדם יראת חטא. פי' יראה מחמת החטא והחסרון והפגם שנעשה למעלה כ"כ וחטא הוא לשון חסרון ופגם שלשון חטא נופל אפילו על ביטול מ"ע ודקדוקי סופרים שעכ"פ יש חסרון ופגם. משא"כ עון הוא על ל"ת כו'. והנה יראת חטא בבחינה זו באה אחר ענוה וקדושה דוקא דהיינו אחר שיתקדש בקדושה העליונה הבאה מלמעלה ע"י המצות ויבא למדרגת ענוה שיכיר שפלות נפשו אזי יכיר וירגיש ג"כ בזה לעומת זה כמה גדול עונש החטא והפגם שמגיע למעלה ויהיה לו יראה גדולה מחמת החטא והפגם (ועמ"ש עוד בפי' וענין יראת חטא בד"ה אלה מסעי). אך קדושה וענוה זו אינה באה אלא אחר מדרגות הפרישות שהוא להפריד הרע שבנפש הבהמית מקליפות נוגה וקדש את עצמך במותר לך והוא בחינת תשובה תתאה כמארז"ל תשובה ומע"ט כו' שבלא תשובה תחלה אין המעשים טובים ומאירים מלשון את האור כי טוב כו'. ועם כל הנ"ל יובן מ"ש וידבר משה אל ראשי המטות פי' מטות כענין מטה כלפי חסד שהוא ענין להטות ולהפוך המדות שבנפש שיהי' כלפי חסד ואהבת את ה' לדבקה בו והמטים ומהפכים הם בחינת הראשים שהם בחינת רעותא דליבא שנמשך מבחינת משה הוא בחינת דעת עליון וקדש העליון שלמעלה מעלה מבחינת עלמין ובחי' משה הוא המנהיג (כי וידבר מלשון ידבר עמים תחתינו לשון הנהגה) וממשיך בחינה זו להיות רעותא דליבא (ועיין עוד מענין ראשים בפ' פנחס (דרנ"ג ע"ב) ע"פ שאו שערים ראשיכם גם כי משה הוא בחי' ונחנו מ"ה בחי' עניו מאד ולכן וידבר משה כו' ועמ"ש סד"ה משה ידבר וסד"ה מראיהם ומעשיהם:

קיצור. ענין קדושה מביאה לידי ענוה וענוה מביאה לידי יראת חטא. וענין וידבר משה אל ראשי המטות):

ה לאמר זה הדבר כו'. וארז"ל שכל הנביאים נתנבאו בכה נוסף עליהם משה שנתנבא בזה כו'. והענין דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו כדמותנו הוא בחינת ממכ"ע דכ"ף הדמיון כמו הדמות כו', משא"כ בצלמנו הוא בחי' גילוי עצמותו ית' ממש כביכול (ועיין מזה לקמן בד"ה אלה מסעי הנ"ל ובד"ה כי ביום הזה יכפר). והנה ע"י רעותא דליבא למעלה מבחינת כח הנפש נעשה עי"ז אתערותא דלעילא גילוי בחינת עצמותו ית' למעלה מבחי' עלמין מה שאינו יכול להתלבש תוך עלמין וכמ"ש ואשים דברי בפיך דברי ממש. והיינו לאמר זה הדבר כו' דהיינו באמירת כאו"א פרשה שבתורה או נביאים וכתובים הלכות ואגדות יהיה