פב ג

ביאור ע"פ וידבר משה אל ראשי המטות הנה להבין ענין אחור וקדם צרתני אחור למעשה בראשית כו'. הנה בעשרה מאמרות נברא העולם. והנה העשרה מאמרות הם מע"ס דתיקון יהי אור חכמה [ועיין בפרדס ש"ב פ"ה ובזהר פ' ויקרא די"א סע"ב ובמק"מ שם ובפ' בראשית די"ו ע"ב ודף כ"ב א' ב'] והנה ע"ס דאצילות הם אלקות. ואיך נעשה מהם בי"ע שהם בעלי גבול ויש ודבר נפרד מאלקו' [ר"ל איך הם מתלבשי' להיות רוח ונפש לבי"ע ועמ"ש ע"פ ששים המה מלכות בענין מפלגך לעילאי דהורמיז מפלגך לתתאי כו']. אך הוא ע"י שהיה שבירת הכלים דתהו שכשנשברו ונסתלקו מהם האורות ונפלו השברי כלים למטה בנוגה נעשו בחינת יש. כי הנה פי' שבירת הכלים היינו שבירת האותיות. שהאותיות הם כלים. ועד"מ למטה כשהאותיות הן מצורפים שהם ב' או ג' אותיות יחד אז הם תיבה אחת שהיא כלי ובית קיבול לאיזו השכלה. אבל כשמתפרדים האותיות זה מזה, אזי בכל אות ואות בפ"ע אין נמצא מלובש שום שכל משכל ההוא שהיה מלובש בתיבה ההיא, וזהו ענין שנסתלק האור מהכלי עד"מ. רק מ"מ איזו רשימו וניצוץ מן האור נשאר בכל אות מאחר שהיו מחוברים ומיוחדים תחלה יחד בצירוף אחד אבל מ"מ הוא רק ניצוץ ורשימו בעלמא אבל עצם האור נסתלק מהכלי, והנה עד"מ בכלים גשמיים שהכלי הוא בטל וטפל לגבי היין שבתוכו ולכן איתא במשנה פרק המצניע המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפילה לו. משא"כ כשנשבר הכלי נעשה חרס בפני עצמו. וכך עד"מ למעלה כשהאור מלובש בתוך הכלי אז הכלי היא בבחי' ביטול ממש לגבי האור. וזהו ענין ע"ס דתיקון דאיהו וגרמוהי חד שגם הכלים הם אלקות ממש כי הם בבחי' ביטול לגמרי ממש לגבי האור א"ס המלובש בהן. משא"כ בתהו שנשברו הכלים ונסתלקו מהן האורות הוא כמו עד"מ למטה הכלי כשנשבר נעשה חרס בפ"ע ואינו בטל עוד להיין. כך ע"י שבירת הכלים שהם האותיות שנתפרדו נעשו בבחי' יש עד שמהן נמשך התהוות היש ודבר נפרד דבי"ע. משא"כ מבחי' הכלים דע"ס דתיקון שהם מיוחדים עם האורות לא היה יכול להיות השתלשלות והתהוות היש ודבר נפרד כי הכלים דתיקון הם בטלים להאור כנ"ל. והגם שנתבאר שהעשרה מאמרות הם מע"ס דתיקון. אך הם מתלבשים בע"ס דב"ן כי הרי המאמרות הם בבחי' מלכות דאצילות עולם הדבור [וע' בפרדס בעה"כ ערך אדריכל ועמ"ש בפ' בראשית סד"ה צאינה וראינה בשם המדרש משל למלך שבנה פלטין ע"י אדריכל כו'] ומל' דאצי' הוא שם ב"ן שנפל בו משם ס"ג כו', וע"י האותיות דשם ב"ן שהם שרש האותיות שמשבירת הכלי ם עי"ז נתהוה בחי' היש ודבר נפרד. ולכן באמת יש בבי"ע ג"כ מב' הבחי' דמ"ה וב"ן והוא בחי' פנימית וחיצונית. בין בכל נברא בפרט בקדושה דבי"ע שהפנימית והנשמה שלו הוא בבחי' ביטול כמ"ש וצבא השמים לך משתחוים ונמשך משם מ"ה. והחיצונית דהיינו הכלי והגוף שלו נמשך משם ב"ן [ואפשר שעד"ז הוא מ"ש הרמ"ז בפ' אמור (בדף ק"ד ע"א) גבי כל הנקרא בשמי. שכתב בשם ספר הלקוטים* שלכל אדם יש לו שני שמות כו' ע"ש. והיינו כדלקמן שהאדם כלול מב' הבחינות דתהו ותיקון]. ובין דרך כלל הפנימיות דבי"ע הן הנשמות והמלאכים שיש בהן בחי' הביטול לפי שנתהוו מבחי' התיקון שכבר נתקן שם ב"ן ע"י מ"ה, והחיצוניות הם היכלות דנוגה שהם בחי' יש כו' שנמשך מרפ"ח ניצוצים ושבה"כ שעדיין לא נתקנו כו'. ועמ"ש מענין אותיות דמ"ה וב"ן ע"פ ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר כו' ובביאור ע"פ מי מנה עפר יעקב:

ב והנה האדם כלול מב' הבחי' דתהו ותיקון. שנפשו האלקית נמשכה מבחי' שם מ"ה דתיקון ולכן היא בעצם בבחינות