פב ד

ביטול. והנה"ב והגוף נמשכו משבה"כ דתהו. ואדרבה הגוף ונה"ב הם בבחי' א' למטה יותר מדצ"ח. כי הנה יש כמה מדרגות בענין הביטול והפירוד שצבא השמים לך משתחוים שיש בהם בחי' הביטול וכן הבהמות והחיות אינם בחי' נפרד לגמרי שהרי אין בהם עוברי עבירה מה שאין כן האדם מצד גופו ונפשו הבהמית הוא בחינת נפרד יותר שהרי יכול לעבור עבירה. וזהו אחור למעשה בראשית שהוא סוף כל המדרגות להיות יש ודבר בפני עצמו וכמ"ש בסש"ב פכ"ד שהעובר אפילו על עבירה קלה הוא בתכלית הפירוד מאחדותו ית' יותר מסט"א וכל הקליפות כו' ע"ש באריכות. ומצד נפשו האלהית הוא בטל בתכלית והוא בחי' קדם למע"ב (ועמ"ש עוד מענין גוף האדם ונשמתו בפ' בראשית ע"פ וייצר כו'). אך דרך פרט גם על נפש האלקית עצמה שמבחינת עולם התיקון נאמר אחור וקדם צרתני, כי הנה התיקון הוא אחר עולם התהו שקדם לו גם במעלה ומדרגה אלא שנפל בשבה"כ, כי ס"ג הוא למעלה ממ"ה אלא שנפל בשם ב"ן בבחי' יש. והתיקון הוא חיבור מ"ה וב"ן דהיינו שגם ב"ן שהוא בבחי' יש יהיה בבחי' מ"ה על ידי התהפכות חשוכא לנהורא כו' והוא בחי' המברר בירורים בבי"ע בכל ששת ימי המעשה (עמ"ש סד"ה והנה אנחנו מאלמים אלומים ובמ"א ע"פ שמע ישראל שם ע' ובביאור ע"פ אז ישיר ישראל כו' עלי באר), ונמצא התיקון הוא ג"כ מעולם התהו ורפ"ח ניצוצין כמ"ש ורוח אלקים מרחפת מת רפ"ח והוא בחי' מת ושבירה ומזה נעשה התיקון בבי"ע כמ"ש אח"כ ויאמר אלקים יהי אור חכמה. וכמ"ש בע"ח דעתיק דתקון דאצי' לקח ה' ראשונות דכתר דב"ן כו' ולכן גם נפש האלקית מצד התקון נק' בחי' אחור לגבי עולם התהו שמרפ"ח ניצוצים ששרשן מס"ג שלמעלה ממ"ה כנ"ל, וגם על נפש השכלית הבהמית שבאדם שייך לומר אחור וקדם צרתני לגבי דצ"ח. כי הנה בסדר המאמרות קדמו דצ"ח למדבר כו' והיינו כי התיקון הוא ממטה למעלה דצח"מ, והאדם שהוא המדבר העליון מכולם משא"כ בתהו דומם הוא למעלה מהצומח והצומח מהחי כו' ולכן כתיב בקרבנות ברית מלח עולם כו' אע"פ שהמלח הוא דומם וע' מזה בלקוטי תורה מהאריז"ל פ' ויקרא אך בשרשו גבוה מאד ומלח הוא גבורות דאבא כו' (וע' בזהר ויחי דרמ"א ע"ב מענין מלח ועמ"ש בד"ה ולא תשבית מלח). ולכן גם הנפש השכלית עם היותה גבוה במעלה מדצ"ח ושרשה מבחי' פני אדם כמ"ש ודמות פניהם פני אדם ונקרא קדם היינו מצד יציאתן והתהוותן ע"י העשרה מאמרות שנמשכו מע"ס דתיקון אבל בשרשם בתהו הדצ"ח גבוהים יותר ולכן נקרא אחור למע"ב:

ג ועפ"ז יובן ענין לכו לחמו בלחמי. פי' לחמי היינו מ"ש כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם האדם בה' הידיעה היינו אדם דלעילא מלכות דאצילות שנקרא ג"כ אדם כמ"ש בזהר עד דלא אתברי פרצופא כו' וכמ"ש מזה ג"כ בביאור ע"פ אלה מסעי המתחיל לבאר ענין המסעות, והיינו בחי' ממכ"ע המשכת החיות בהתחלקות כמ"ש עיני ה' וכתיב תהיינה אזנך קשובות כו'. והנה מוצא פי הוי' יש בו ב' פירושים הא' הוא כפשוטו דמוצא פי ר"ל מה שכבר יצא מפי ה' התפשטות החיות מרוח פיו בעשרה מאמרות שנברא העולם והיינו מבחי' ע"ס שבמל' דאצילות שם ב"ן. והב' דמוצא לשון מקור כמו מוצא מים היינו שהמקור של ע"ס דב"ן הוא בחי' שם ס"ג שהוא שרש עולם התהו עולם הנקודים ששרשו מבחי' פה דא"ק. והעינים דא"ק בהסתכלותן עשו כלים לאורות הפה דא"ק והוא ענין עולם הנקודים כו'. ולכן יחיה האדם דלעילא עי"ז כי הנה א"ק נקרא אדם דבריאה, ועולם התהו הוא בחי' יצירה שיצירה הוא בחי' גילוי ההעלם והיינו האורות הנמשכים מא"ק ע"י ההבלים דאח"פ. ואצי' שהוא עולם התיקון נקרא אדם דעשייה