פג ב

שבטי אבהתא הה"ד אשר נשבעת לאבותינו. (וע' בפ' וישלח דקע"ו סע"א ובמק"מ שם ועמ"ש ע"פ וירד הגבול כו') והמשכה זו זהו ענין וידבר משה אל ראשי המטו ת שהוא הממשיך בחינת שבועות מטות בחינת אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם (ועמ"ש סד"ה וישכם לבן בענין וינשק לבניו כו' ע"ש) ומזה נמשך שיהיו חזקים כמטה הזה כו' בחי' איתן כו' וזהו אמר סלה דכ"מ שנאמר נצח סלה ועד אין לו הפסק ועיין מענין סלה בפ' ויקרא (ד"כ סע"א), גם מטות י"ל המשכה מבחי' עץ החיים ועיין מ"ש במ"א ע"פ ואתה הרם את מטך כו' ועיין ברבות וישב פרשה פ"ה גבי ומטך כו' ועמ"ש בפי' שבטים שבטי י"ה עדות לישראל סעיף ה' בד"ה אלה פקודי המשכן. וע' בזח"א (ויצא קס"ב א') ע"פ ויקח לו יעקב מקל לבנה וברבות וישלח פע"ו ע"פ כי במקלי עברתי את הירדן. ועמש"ל בביאור ע"פ במחוקק במשענותם ובד"ה בשברי לכם בפי' מטה לחם. גם מטה לשון ממשלה ושררה כמו מטה עוזך כו' וזהו בחי' כי שרית עם אלקים. ומזה יש להבין ענין וידבר משה אל ראשי המטות שמשה הוא הממשיך בהם בחי' זו. ועי"ז נמשך לאמר זה הדבר. פי' ע"ד מ"ש והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום ודברת בם דהיינו במה שדבר משה בעצמו זה ג' אלפים שנה תדבר וזהו ודברת בם. בם דייקא. וכ"ז ע"י רעותא דלבא שהוא למעלה ממקום וזמן ודברי ממש אשר שמתי בפיך משא"כ כל הנביאים נתנבאו בכה בחי' כדמותנו כו':

ד איש כי ידור נדר, שידור בדבר הנדור, שדבר הנדור כמו קרבן הוא ע"י שמקדישו בפה ואח"כ הקרבן מעלה אותו כמ"ש תמים יהיה לרצון וכתיב עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי. והטעם שצריך להקדישו בפה תחלה דייקא. הוא כי עם היות שהקרבן שרשו גבוה יותר דהיינו ששרשו מבחי' מוצא ומקור פי ה' מעולם התהו. אך לפי שנפל למטה בשבה"כ לכן א"א לו להתעלות לשרשו אלא ע"י שהאדם שיש בו נפש אלהית שהוא משם מ"ה המברר מקדישו תחלה. ועי"ז נותן בו אור מקיף ע"י הפה. שמדבור האדם נעשה אור מקיף (וכמ"ש במ"א בענין ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך וכמ"ש בסש"ב ח"א ספ"ה. ועמ"ש בפ' שמות ע"פ מי שם פה לאדם. והאור מקיף מגביה ומעלה וכמ"ש בד"ה המגביהי לשבת בפ' מקץ. ולכן עי"ז נותן כח להיות מתעלה הבהמה מנוגה וליכלל בשרשה שמעולם התהו ממוצא הפה כו'). וענין זה שמדבור האדם נמשך בחי' מקיפים. הוא ע"ד מ"ש בע"ח שמהקו וחוט שנמשך אחר הצמצום ממנו נמשכים ומתעגלים העגולים, ומקיפים ועגולים ומקיפים אלו הם מקיפים ג"כ על סיום הקו בתחתית היושר. ועד"ז יש כח באדם שמבחי' היושר להמשיך העגולים ומקיפים שנמשכו מהקו שהוא שרש בחי' יושר כו'. וזהו ענין שע"י שמקדיש הקרבן בפה ממשיך בו בחי' המקיף. ומ"מ אין נותן בו אלא אור מקיף אבל בפנימיותו אינו יכול להגיע מפני שפנימיותו של הקרבן וחיותו הוא גבוה ממנו (וענין זה הוא ע"ד שנתבאר בפע"ח שער ספירת העומר פ"ג שע"י ספירת העומר והברכה אנו ממשיכים אור מקיף אמנם אור פנימי אין אנו יכולים להמשיך עתה כי זה לא היה נמשך רק בזמן שבהמ"ק היה קיים ע"י מנחת שעורים שהי' קרב כו' ע"ש. ושעורה היא מאכל בהמה כמ"ש במ"א) אלא שהפנימי' מתגלה ונמשך ע"י הקרבן כו' וכדלקמן, ועד"ז הוא ענין הנדר. שנדרים סייג לפרישות. שמחמת שמשער בנפשו שלא יוכל להעלות המאכל לשרשו ממוצא פי כו' ע"י אכילתו מפני שמקושר בגשמיות (ועמ"ש בד"ה כה תברכו בפ' נשא). לכן פורש ממנו. ומגביה המאכל על ידי שנודר ממנו ומתפיסו בדבר הנדור באמרו הרי עלי כקרבן שעי"ז ממשיך בו אור מקיף משרשו הנעלה ממוצא הפה. וזהו שארז"ל כל הנודר כאילו נודר בחיי המלך.