ג ב

לבבך תוך שני לבבות פנימית וחיצוניות. וע"י אעדל"ת זו נמשך אתעדל"ע להיות ברכה והמשכה בגילוי ועמ"ש בד"ה הוי"ה לי בעוזרי:

אות ג' יבאר. אך ותלמוד תורה כנגד כולם שהוא רק המשכה מאתעדל"ע מבחינה שאין אתעדל"ת יכולה להשיגה וזהו אתה החילות וגם כדי להיות אתעדל"ת צריך להיות תחלה אתעדל"ע כמ"ש ע"פ אלה מסעי בענין ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם. וע"ז ביקש משה אעברה נא ואראה להמשיך בה בחינת אתה החילות:

אות ד' יבאר שהמשכה מבחינה זו אינו נתפס בגילוי והתלבשות המחשבה כ"א הארה בעלמא כענין מ"ש ויצא כברק חצו (בזכריה סי' ט' י"ד) (וע' מזה בת"ז (תקון למ"ד דע"ז ע"ב) בענין שבמתן תורה היו קולות וברקים ועיין באג"ה סס"י ט"ו דעת העליון כו' שהוא כנקודה וכברק המבריק על שכלו כו' וע' במא"א אות ב' סל"ד). וזהו ואראה את הארץ וכמש"ש וה' עליהם יראה. עיניך יונים. ועד"ז חכמים שהם עיני העדה תקנו ברכת המצות. ועמ"ש ע"פ צאינה וראינה כו' בעטרה כו' וכדי להמשיך בחינה זו הקדים משה ואמר ואתחנן אל הוי"ה להמשיך מבחינת חנון שהוא אוצר מתנ חנם שאין אתעדל"ת מגיע שם משם המשיך בחי' הוי"ה שהוא אתעדל"ע:

ביאור ואתחנן הנה ענין בא"י שבברוך שאמר שהוא ענין ובטובו מחדש כו'. כי הנה שם הוי' הוא באצילות והנה מחכמה ואילך הוא בחינת השתלשלות משא"כ החכמה מאין מצא שלא בבחי' השתלשלות כי יש פרסא המפסיק בין חכמה לכתר (וע' בזהר פרשה נח (דס"ה א') ובמ"ש בביאור ע"פ כי ביום הזה יכפר בפרשת אחרי וכל זה אחר הצמצום ומקום פנוי כו' וע' בסש"ב ח"ב פ"ט בהג"ה) שעל ידי זה משתנה השפע למהות אחר ולא בבחי' השתלשלות עילה ועלול שמחכמה ולמטה כו' ולכן נקרא החכמה לגבי הכתר יש מאין וזהו ענין ובטובו מחדש ממש יש מאין והיינו ע"י יו"ד דשם הוי' שהוא בחי' הפרסא כו' (ע' מק"מ שם שפי' דפרסא היינו מוחא סתימאה וי"ל דהיינו קרומא דאתחפייא על מו"ס דאתכסייא האי ח"ס בההוא קרומא ע"כ נק' הקרומא פרסא. וגם פי' שם עוד בחי' פרסא שלמעלה גם ממו"ס גם בפרדס שער הצחצחות פ"ו פי' דהפרסא היינו הכתר בעצמו כו' וזהו דהיו"ד דשם הוי' הוא בחינת הפרסא כי היו"ד וקוצו הוא חכמה וכתר) וזהו ענין זרע ברך הוי' שממשיכים גילוי שם הוי' למטה דהיינו מלמעלה מהשתלשלות והיינו על ידי אתעדל"ת בירורי רפ"ח ניצוצין בתפלה שהוא בחי' העלאת מ"ן ויצעקו אל ה' כו' וכן העשייה דמעשה המצות קלף התפילין כו' הם בירורי רפ"ח ועי"ז נמשך מ"ד משרשו מח"ס. והנה ענין ברכת המצות הוא המשכת אתעדל"ע לפני אתעדל"ת ולכן הוא עובר לעשייתן. והמשכה זו שרשה מבחי' שאין אתעדל"ת מגעת שם וזהו שהברכות תקנו אותם החכמים שהם עיני העדה בחי' עיניך יונים והוא ע"ד מ"ש בע"ח (שער א"א פי"ד) שע"י הסתכלו או"א או זו"נ בא"א או הסתכלות א"א בהם נמשך אליהם כח הזווג כו' והענין כי הזווג דמ"ן ומ"ד הוא רק באצילות לבד אבל למעלה מאצי' שם היחוד בבחי' הסתכלות לבד מפני שממקום גבוה כ"כ א"א להיות הגילוי רק ע"י בחי' ראיה לבד (וכמ"ש בסוף ביאור חכלילי עינים) ובחי' הסתכלות זו שנמשך ההארה ממצחא דעתיקא לזו"נ הוא גורם יחוד מ"ן ומ"ד דזו"נ כי להיות היחוד הוא ע"י המשכת המוחין חחלה כמו עד"מ למטה הקטן אינו מוליד לפי שאין לו דעת שהמוחין שלו הם בקטנות ואינן בשלימות וכשנעשה גדול ומתחזקין המוחין שלו ונגדלים