נז ב

ודבר דבר כי הדבור מתעלה בחכמה שהרי התענוג הוא מן הדבור של המאמרות יהי אור יהי רקיע כו'. ואם כן הוא שבשבת נמשך מצד עצמו גילוי תענוג עליון שמתענג מכל אשר עשה ממילא אינו נצרך לשופר שהוא ג"כ רק ענין המשכת התענוג במדת המלוכה וע"כ נדחה מ"ע של שופר בשבת [ומה גם לפמ"ש בזהר בשלח (דס"ג ע"ב) ובפ' יתרו (דפ"ח ע"א) בענין דהא כל שיתא יומין מתברכין מיומא שביעאה שהיא הבינה כמ"ש במק"מ שם א"כ גם שבת הוא בחי' התגלות עתיק שבבינה אשר זהו בחינת השופר]:

אך להבין מה שמן התורה מצוה וחיוב אפי' לתקוע בשבת אלא שחז"ל אסרו משום גזרה דרבה. הנה באמת יש כמה בחינות בענין התענוג לאין קץ ותכלית ויותר ממ"ש בע,ח בענין סדר ההשתלשלות וכמ"ש בהקדמת הרח"ו עצמו שאינו מזכיר כ"א כטפה מן הים כו' דהנה גם בגשמיות אנו רואים שהתענוג בנפש הוא ביתר שאת ויתר ריבוי מדרגות משאר כחות הנפש וכנראה בעליל שיש תענוגים רבים לאין קץ ותכלית כי יש הרבה מיני תענוג בחוש הטעם בחיך יטעם אוכל או משקה בהרבה מינים מינים ממינים שונים וכל א' מובדל ומשונה מחבירו בטעמו וכיוצא בזה בחוש הריח וכן בדבור שמתענג מצחות הלשון והמליצה בהגיון או דקדוק או אפילו במלתא דבדיחותא וכן בשמיעה מקול נאה או כלי זמר ערב וכיוצא וכן בראיה יש תענוגים רבים שונים כנודע ועאכ"ו בכחות רוחניים כמו השכל כו' וכיוצא. ומזה יכול המשכיל לצייר עוצם הריבוי בתענוג אלקי מאחר שנודע דכללות התענוג שבענינים דהאי עלמא הוא רק פסולת ותמצית דתמצית מתענוג האלקי וכמארז"ל ר"ע שחק ואמר אם לעוברי רצונו כו' וכמ"ש במ"א ועאכ"ו למקור התענוג העליון שהוא בודאי רב הכמות והאיכות לאין קץ ותכלית וביתר שאת ויתר עז מכל הי"ס שלמעלה עד"מ הנ"ל דחוש התענוג שבנפש שגדול מאד ורב כחו יותר מכל כחות הנפש כנ"ל. ולכן נק' בחי' מקור התענוגים למעלה בשם אריך אנפין לפי שמתפשט באריכות הרבה כנ"ל. ועמ"ש ע"פ ואתה מרבבות קדש. משא"כ המדות דאצילות נקרא זעיר אנפין לפי שהם מעטי הכמות ובבחי' קיצור בעצם מציאותן ועד"מ ממדות שבלב האדם אהוי"ר שהם כחות מצומצמים וקצרים בעצם מציאותן ואינן בערך אורך המציאות של התענוג כנ"ל. והנה בחי' המשכת התענוג שיתענג ממדת המלוכה הנמשך ע"י השופר הוא מבחי' מובדלת מבחי' התענוג המאיר בשבת שהמתענג מחמת כי וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד כנ"ל כי התענוג הנמשך בשבת הוא מה שמתלבש בחכמה דאצילות כנ"ל בפי' ושמרתם את שבת כי קדש היא כו' ובחכמה מתלבש חסד דא"א כידוע דאו"א מלבישים לזרועות דא"א אבא בחסד אחיד ותלי ואימא בגבורה כמ"ש אני בינה לי גבורה כו' אבל ע"י השופר נמשך מבחי' בינה דא"א שלמעלה מערך התענוג דז"ת דא"א והוא המתלבש בבינה דאצילות שסוד השופר הוא בבינה כנ"ל (ועיין במק"מ ר"פ שמות (בדף ג' ע"א) ע"פ תשורי מראש אמנה דא גרון. מש"ש בשם האוצ"ח ומ"ש בביאורי הזהר שם פירוש וענין בינה דא"א. ועיין בפי' הרמ"ז ר"פ קרח ד"ה כמה עילאין פתגמי אורייתא ועפמ"ש הרמ"ז שם יובן מ"ש במשנה פ"ג דר"ה שופר כו' ופיו מצופה זהב כי זהב רומז לבינה דאריך כמ"ש הרמ"ז שם) ולכן גם בשבת מצוה לתקוע מד"ת לפי שממשיכים הארת תענוג יותר עליון מבחי' התענוג דשבת כנ"ל (ועיין מ"ש בד"ה ביום השמע"צ גבי יפה שעה אחת בתשובה שיש שני מיני תענוג לפני המלך האחד בעשיית המצות והשני כשרואה את בנו בא מרחוק שיש זמן רב אשר לא ראהו וכראות המלך את הבן נתמלא חדוה ותענוג וכן בנמשל אע"פ שנתרחק האדם בחטאיו מ"מ ע"י תשובה נתקרב למקורו ושרשו כו' ע"ש ועד"ז יש לומר