יב ד

על אור א"ס ב"ה בעצמו ובכבודו ש הוא לב דו הוא מקור החיים מקור התענוגים והעוה"ב תענוג הנשמות הרי ביו"ד נברא אלא עיקר אתערותא דלעילא הוא לפי שהמצות הם קשוטי כלה מעונג העליון ולכן על ידי ביטול הנפש מעונג זה יכולה היא להמשיך כו'. אך עונג הזה הוא למעלה מסדר ההשתלשלות ואינו נתפס ומושג בשום שכל והשגה ולית מחשבה תפיסא כלל וביטול הנפש לגבי עונג זה הוא כמו למשל סוס שברכבי פרעה שבחי' ביטול שבמרכבה זו היא לגבי עונג ושעשועי הרוכב עצמו הגם שהמרכבה עצמה אינה משגת כלל ואינה מרגשת שום תענוג והתפעלות כלל. (וקרוב לזה איתא במבוא שערים (שער שלישי ח"ב ספ"ה) וז"ל כי אלו הם תכשיטין לפני אחר ולפני העלם אחר העלם כו' ע"ש ועיין בפ' משפטים (צ"ה א'). וברבות פ' דברים איתא ע"פ אלה הדברים. א"ר יהודה בר' סימון בשם רבי לוי מה הדבורה הזאת כל מה שהיא מסוגלת. מסגלת לבעליה. כך כל מה שישראל מסגלין מצות ומעשים טובים הם מסגלים לאביהם שבשמים עכ"ל. והוא מובן ע"פ הנ"ל):

נאוו לחייך בתורים צוארך בחרוזים. וארז"ל לחייך הם שני לוחות בתורים הם שני תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה. (עיין רבות בשה"ש) ולהבין מהו בתורים והוה ליה למימה בתורות. ונקדים להבין המשל כפשוטו כי תורים הם תכשיטין הנעשים כעין ראש תור שהוא תבנית משולש (ע' בשבת דפ"ה ע"ב) והיה דרכו לעשות שני תכשיטין כעין תורים לתת בלחיים. ולהבין הנמשל מזה הנה התורה והמצות נחלקים דרך כלל לג' בחינות תורה ועבודה וגמ"ח שהם בחי' אמ"ר (וכמש"ל ע"פ לסוסתי כו'). אש ממטה למעלה בחי' עבודה כו'. ומים הוא חסד וצדקה להחיות רוח שפלים למעלה למטה והבחי' הממוצעת היא התורה והנה בחי' אמ"ר היא בחי' סגול וסגול הוא מלשון סגולה כמו עד"מ שיש ענינים מרפאים בדרך רפואה וטבע ויש שהם מרפאים בדרך סגולה שעפ"י דרך הטבע אין דרך להיות רפואה עי"ז אליו ומ"מ יש איזה סגולה בדרך רחוקה ונפלאה במה שאינה מושגת בהשגת והשכלת הרופאים הטבעים להיות על ידי זה רפואה זו וכן על דרך משל נקראים ישראל עם סגולתו שאותנו בחר ה' שלא כסדר ודרך ההשתלשלות מעילה לעילה אלא ישראל עלו במחשבה למעלה מסדר ההשתלשלות

שמה שנמשך למעלה מסדר ההשתלשלות נק' בשם סגולה (ועיין בזהר ר"פ תרומה דקכ"ו סע"א ח"א פ' נח ס"ה א' ויצא קס"א ב'. ח"ג במדבר קי"ט ב' האזינו דרצ"ח ב'. ועמ"ש מענין סגול סד"ה אסרי לגפן עירה) וכן בחי' אמ"ר הנ"ל נמשך למלה מסדר ההשתלשלות כו'. וגם הם בבחי' נקודת סגול כי ענין סגול היינו שנקודה האמצעית הוא תחת שני הנקודות שכן סדר העבודה תחלה צריך להיות בבחי' אש ממטה למעלה כו'. ואח"כ אם רץ לבך שוב לאחד להיות המשכות מלמעלה למטה בבחינת צדקה וגמ"ח להחיות רוח שפלים כו' והתורה היא בחי' ממוצעת דהיינו שהוא להיות למעלה ולמטה שוין כמ"ש ולא תחללו את שם קדשי פי' שלא לעשות חלל והפסק להשראת שם קדשו שיהיה גם למטה כסא ומכון לשבתו ית' כמו למעלה (וכמ"ש בפ' ראה סד"ה כי תשמע בקול כו' לעשות הישר כו' ע"ש ובפ' יתרו סד"ה משה ידבר והאלקים יעננו כו' ועמ"ש בד"ה ביום השמיני עצרת בפי' ואמת ה' לעולם. ואמת זו תורה) והיינו ע"י עסק התורה כי הלומד דבר הלכה הוא רק שנמשך אחר התנאים והאמוראים כמו ר' אליעזר אומר ב"ש אומרים. וגם לפעמים לומד במסכת שאין צריך לה כלל למעשה אלא עיקר כוונת הלימוד כדי להיות ואשים דברי בפיך שדבר ה' זו הלכה היא המדבר בפיך וצריך לעשות