כב ג

אף גם שלא על ידי אתעדל"ת והעלאת מ"ן רק נמשך מאליו מלמעלה מצד כי חפץ חסד הוא. וכמ"ש המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. ובחי' ירידת השפעה זו עם היות שרש ירידתה הוא מצד עוצם רב טוב וחסד עליון שמאור א"ס ב"ה ממש עכ"ז אינו נמשך ויורד אלא מבחינת חיצוניות ולא מבחי' פנימית האור ולכן ג"כ אינו מאיר ומתגלה בהם להיות בהם איזה שינוי ותוספת על מדרגתו אלא רק לחדש הישנות שלא תחסר ולא תעדיף כו' (ע' בהקדמת מהר"נ שפירא בפע"ח ולזה הם שואפים כו' ובענין זה אין להם חלק בתחתונים כלל כו' אמנם יש עוד רב תועלת בעבודתנו כו' ויהיה תוספת כו' עד שלא יחשוב קצבתם כו' בערך התוספת ההיא כו' והיינו המיוחס כו' ע"ש וזהו הבחינה השנית דכאן). והבחינה השנית הוא בחינת ההשפעה הבאה ונמשך מבחינת פנימית יותר מההשפעה הראשונה ויש בזה מעלות ומדרגות אין קץ ועל ידי זה ההוספת אור יזדככו העולמות זיכוך רב כו' לפי ערך האור והגילוי ובחי' השפעה פנימית זו הוא הבא ע"י העלאת מ"ן דוקא שהוא בחינת הביטול וההעלאה מלמטה למעלה שאז דוקא יאיר ויומשך המשכה זו כו' (ושני בחי' אלו הוא מ"ש בסידור האריז"ל בכוונת ק"ש והוא בפע"ח שער הק"ש פ"ו ופי"א כי יש ב' מיני יחודים באו"א האחדזיווג פנימי דאו"א כו' וזה אינו תדיר רק ע"י עליות מ"נ דזו"נ וזה נעשה על ידי תפלתנו ומצותינו כו'. וזיווג ב' הוא זיווג חיצונית דאו"א והוא רק לחיות העולמות קיום הכרחי וזה אינו נפסק כי א"א להיות בלי חיות וזה נעשה מעצמו שלא על ידי מ"נ דזו"נ ולא על ידינו וכ"ה בע"ח שער הזיווגים פ"א ובשער הנסירה רפ"ב ועמ"ש מענין זה בד"ה שוש אשיש בה' ועמ"ש בביאור על פסוק זכור את יום השבת לקדשו ועמ"ש במ"א ע"פ המאמר הזהר פ' פנחס (דרמ"ט) ואעלת לגו טורא דחשוכא ומתמן ארחת מזונא כו'). והנה עפ"ז יובן ענין הנ"ל דאיש מזריע תחלה יולדת נקבה דהיינו כשההתעוררות בנש"י נמשך מבחי' האתעדל"ע הבאה מלמעלה מעצמו שעם היות ההתעוררות זו הוא ממקום ומדרגה גבוה שהרי סיבת המשכה זו הוא כי חפץ חסד הוא וכמו שהיה בבריאת העולם. אמנם עכ"ז אינו נמשך ומאיר בהם אלא בבחינת חיצוניות (וכנ"ל שנקרא זיווג חיצוניות דאו"א)וע"כ אף כשנמשך מזה הולדה והתפעלות בכנסת ישראל הוא רק בחינת יולדת נקבה שהוא קטנות האהבה. משא"כ בחי' האתעדל"ע הבא מלמעלה למטה בנש"י ע"י קדימת בחי' העלאת מ"ן בבחי' ביטול ואתעדל"ת מלמטה למעלה דוקא והוא ענין אשה מזרעת תחלה אזי האתעדל"ע פועל להיות יולדת זכר שהוא בחינת אה בה רבה כו' לפי שאתעדל"ת זו נמשך מבחינת פנימית ונמשך להם ג"כ בבחי' פנימי וגילוי לפועל ולהוליד בהן אה"ר ופנימית הלב:

ב ועתה יובן ג"כ ענין צאינה וראינה כו'. דהנה ההפרש שבין תורה למצות למטה הוא כי התורה הוא הביאור והשכל לפרש כל פרטי עניני המצות איך ומה לעשותם. ונמצא שהתורה היא בחי' הפנימית והמצות הן בחינת חיצוניות ועכ"ז הרי גוף המצוה דוקא היא היא עצם רצונו ית' אע"פ שהוא רק חיצוניות ומעשה לבד והתורה אע"פ שהיא בחי' פנימית מ"מ הרי אינה רק הפירוש איך ומה תיעשה המצוה ונמצא המצוה הוא עיקר (ועמ"ש מזה בפ' בהעלותך בד"ה ראיתי והנה מנורת זהב כו' ע"ש. ולכן אפילו בהמצוה עצמה גבי מצות חליצה שיש בה קרייה ומעשה איתא במשנה ככה יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב אבל קרייה לא מעכבא הרי המעשה הוא היסוד בכל דבר) ולכן מצינו שהפליגו חז"ל בענין המעשה יותר כמאמר ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ואעפ"כ מפני שהתורה היא בחינ' פנימית לכן מצד בחי' זו מצינו שהפליגו