כד ד

מענין המשכה זו שמחסד דא"א בז"א על ידי או"א בד"ה הוי' יחתו מריביו. וכדי להיות המשכה זו הוא ע"י שאו ידיכם שהוא ענין שמע ישראל ובשכמל"ו. ועיין בע"ח של"א פ"ז ע"פ וארבע הידות יהיה לכם והחמישית לפרעה כי ב' ידות דא"א תרוייהו שקילי כחדא ונק' יד אחת מלבד דלית שמאלא בהאי עתיקא דהא עתיקא כולא ימינא כו' וע"ז נאמר והחמישית לפרעה שהיא אימא עילאה הנקרא פרעה דתמן אתגליין ואתפרעין כל נהורין כנזכר בזהר ויגש (דר"י) ועיין בזהר בשלח (דס"ג ע"ב) נמצא כי יד דא"א מתגלה באימא עילאה. וז"ש בר"ח שער הענוה ספ"א דאימא נקרא אוצר מתנת חנם כו'. ולכן ע"י שאו ידיכם שהוא בחינת כלות הנפש בק"ש שעי"ז ממשיכים מבחי' א"א ואו"א בז"א זהו ענין לא זז מחבבה עד שקראה אמי. ועמ"ש מזה בד"ה רני ושמחי וגו'. &ךאף צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו. וארז"ל ביום חתונתו זה מתן תורה. ולהבין זה יש להקדים תחלה ענין התורה. דהנה ידוע דהתורה נמשלה לכמה דברים ללחם ויין ושמן כמ"ש לכו לכמו בלחמי ושתו ביין מסכתי (ועיין ברכות דנ"ז סע"א ובמסכת ע"ז דל"ה ע"א) וכן נקרא שמן וכמ"ש ברבות בשיר השירים ע"פ לריח שמניך כו'. ולהבין ג' בחי' אלו דודאי שינוי השמות לחם ויין ושמן הם בחי' ומעלות שונות שיש בתורה. הענין הוא ע"פ מ"ש ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד. ויש להבין ההפרש בין בחינת שמחה הנמשך מבחי' יינה של תורה לבחי' צהלה הנמשך מבחי' שמן (ולכאורה שניהם ענין שמחה כמ"ש והעיר שושן צהלה ושמחה) גם צ"ל לשון להצהיל דהל"ל ושמן יצהיל פנים אבל לשון להצהיל משמע שיין משמח כו' בשביל להצהיל פנים משמן ולכאורה יין ישמח בפ"ע אף אם לא יהיה שמן. והנה תחלה צ"ל ענין ולחם לבב אנוש יסעד. פי' כי אנוש יש בו ב' פירושים הא' לשון איש והב' לשון חלישות כמ"ש (ירמיה י"ז) עקוב הלב מכל ואנוש הוא דפי' לשון חלישות וחולי. והיינו לפי שעקוב הלב מכל שהוא לשון עיוות ועיקום דהיינו שנמשך אחר תאוות ותענוגים גשמיים ששרשם ומקורם מבחי' המזלות אין לך עשב שאין לו מזל כו' והמזלות מקבלים משמרי האופנים שנפל שמה בבחי' שבה"כ מבחי' פסולת כו' וכנודע ע"פ וכל קרבי כו' שהחיות הנמשך ומתלבש בתענוגי עוה"ז הוא רק כמו בחי' פסולת הנדחה ע"י בירור בקרביים ומעיים ולכן כמו שאין ערוך הפסולת לגבי מה שנתברר מהמאכל שנעשה ממנו חיות לאדם ונכלל בבחי' אדם משא"כ הפסולת שנדחה אינו ראוי אפילו למאכל בהמה רק כו'. כמו כן לפי ערך זה אין ערוך תענוגי עוה"ז בכלל לגבי תענוג רוחני אפילו בג"ע התחתון עד שכדאי כל יסורי גיהנם כו' ולכן כל הישר הולך ראוי לו למאוס בתענוגי עוה"ז בבחי' אתהפכא או אתכפיא עכ"פ ולהיות טעמו וראו כי טוב ה' וכמ"ש ראה נתתי לפניך את החיים וכו' ואת המות כו' ובחרת בחיים ונודע שבחינת הגשמיות נקרא מות והרוחניות נקרא חיים ועל זה נאמר לאהבה את ה' אלקיך כי הוא חייך. והנה אהבה זו היא הנמשכת מבחי' ממכ"ע שזהו בחי' למען חייך ולכן האהבה מוגבלת בכלי. ויש בחי' אהבה הבאה מחמת התבוננות באור א"ס ב"ה עצמו הסוכ"ע דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וחיות כל העולמות הוא רק מבחי' הארה בעלמא שאמר והי' העולם אמירה לבד כו' ואי לזאת יהי' נכספה וגם כלתה נפשו להיות בבחי' ביטול ממש אליו ית' לבדו שאין בכח הל ב להכיל האהבה. אבל אם ח"ו נמשך אחר תאוות הגשמיות ע"ז נאמר עקוב הלב מכל שאין לך עיקום ועיוות גדול מזה ולא די שאין לו בחי'