מז ג

משא"כ אהבת ובכל מאדך היא בחינת האהבה שהיא גדולה מאד בלי גבול שאין ביכולתה להוגבל בלב כ"א היא בבחי' מקיף מלמעלה והיא בחי' נקודה הפנימית הנקרא רעותא דלבא כמ"ש בקשו פני כו' ולכך נקראת חופה על אהבת בכל נפשך הנ"ל שהיא בחינת כבוד כלה לפי שאינה יכולה להוגבל בלב (ועמ"ש בד"ה ביום השמיני שלח גבי בצל שדי. ועיין מענין בכל מאדך בזח"ב כ"ז א') וזהו בכל מאדך מאד הוא בלי גבול ופי' מאדך שהוא מאד שלך שמקיף זה הוא רק אצלך שלפי ערך קוטן הכלי מהכיל אור אהבה זו היא בבחי' מקיף. משא"כ אצל מי שכלי שלו רחבה יותר יכולה להיות האהבה זו בבחינת פנימי ואינו בבחי' מקיף כלל. והנה באעתדל"ת אתעדל"ע שע"י החופה של הכלה שהיא בחי' בכל מאדך הנ"ל אזי מעורר למעלה ג"כ חופה של החתן שהוא בחי' סוכ"ע שמתחברים שני חופות הנ"ל יחד ועי"ז מתחברין ממילא יחד החתן והכלה הנ"ל. אף שבטבע הם שני הפכים כו' (ועיין מענין כי על כל כבוד חופה בב"ב דע"ה א' וברבות ס"פ פנחס ורישיה דקרא וברא כו'. בסדר לך לך ס"פ מ"ד. וס"פ ויקהל זח"א ויחי רי"ט א' ויקהל רי"א א'. אחרי נ"ט א'):

ביאור הדברים ע"פ כי על כל כבוד חופה הנה כבוד תתאה הוא בחינת מלכות ונקרא כבוד הוי' כי הוי' היינו זעיר וכבוד הוי' הוא בחינת מלכות וברוך היינו מלשון ברכה ושפע והמשכה שיומשך לבחי' מל' כבוד הוי' ממקומו היינו חכמה עילאה אשר בחי' מל' דבר ה' מקומה ושרשה מח"ע כי אבא יסד ברתא ואבא הוא נקרא כבוד עילאה מקור השכל ונקרא משכיל כבוד חכמים ינחלו כבוד בגימטריא ל"ב נתיבות חכמה ונק' כבוד שהוא בחי' זיו יקריה דהיינו כברק המבריק בחי' התגלות שלמעלה מן ההשגה משא"כ בינה רחובות הנהר שהשכל בא בגדר השגה והרחבה. והנה ז"א ונוקבא הם ב' הפכים כי בחינת מל' עיקר בנינה מן הגבורות קארי תדיר ולא שכיך למען יזמרך כבוד ולא ידום תשוקתה הכל למעלה מעלה בלהב השמימה כטבע האש שעולה למעלה. וז"א הוא רובו חסדים כנודע שז"א הוא מסוף עולמות הא"ס שהוא בחי' השפעת המאציל העליון במדה וגבול למקור דבי"ע היא המלכות ועמ"ש מזה בפ' תרומה בענין כרוב אחד מקצה מזה כו' בכדי להיות התהוות הנברא מוגבל במדה וגבול ואפי' אברהם ומיכאל וכה"ג נשמות ומלאכים היותר גדולים הרי עכ"ז השגתם מוגבלת שעד כאן ישיגו ולא יותר ולכן גם ההשפעה הנשפעת מן המאציל העליון להחיותם מוכרחת להתצמצם במד' וגבול והיינו ע"י המדו' חג"ת חסד הוא בבחי' ההתפשטות וגבורה הוא בחי' כח הצמצום ות"ת הוא הממוצע המכריע ביניהן. ומכל הנ"ל מובן שזו"נ הם ב' הפכים ולזאת בכדי שיהיו יכולים להתחבר יחד להיות בחינת יחוד זו"נ ע"ז יש בחינת חופה. והענין כי הנה ידוע דת"ת דאימא נעשה כתר לז"א ונוק' (ע"ש בפ' תרומה בד"ה ביאור לענין הכרובים וכתר אחד לשניהן כו' ועיין באגרת הרמ"ז סי' כ"ז) והוא המחבר אותם וכענין שארז"ל על פסוק עושה שלום כו' בין שר של מים ובין כו' שע"י התגלות דבר הגבוה מערך שניהם שהוא הקב" בעצמו ובכבודו עי"ז הם מתחברים וכמו"כ ע"י התגלות בחי' ת"ת דאימא שהוא בחי' כתר ומקיף לזו"נ עי"ז הם מתחברים יחד (ועמ"ש באגה"ק ד"ה והיה מעשה הצדקה) ולהבין ענין ת"ת דאימא הנה עד"מ כמו שיש מדות הגלויי' שמשכנם בלב והן אהוי"ר והתפארות כו' כך יש מדות אלו בשכל והן השרשיים והמקורים למדות שבלב וכנראה בחוש כשמתבונן באיזה דבר איך שהוא טוב ונחמד אזי נתעורר בשכלו אהבה לאותו דבר גם טרם שבאה ונמשכה האהבה בלב להיות חפץ ומשתוקק בפועל ממש וכך גם בעבודת ה' אהבה זו שבשכל היא בתמידית על ידי ההתבוננות משא"כ האהבה שבלב היא לפי העת