מז ד

והזמן כו' ועמ"ש מזה בענין שמע ישראל דענין ע' רבתי הם המדות שבשכל. וכמ"כ גם למעלה יש בחי' מדות גם במוחין או"א היינו חג"ת נה"י שהם השרשיים למדות דז"א חסד דאימא הוא שרש ומקור לחסד דז"א כו' ות"ת דאימא שהוא כללות המדות דאימא כי הת"ת הוא כלול מחו"ג כידוע מענין הגוונין כו' הוא שרש ומקור לכללות המדות דז" ולכך ת"ת דאימא נעשה כתר ומקיף לזו"נ והוא המחבר אותם כו' (ועיין עוד מזה לקמן ובמ"א נתבאר בענין תפארת דמה שהמל' מקבלת מחו"ג זהו ההמשכה מבחי' סדר ההשתלשלות עילה ועלול אבל ע"י ת"ת נמשך מלמעלה מסדר ההשתלשלות כו'. וי"ל משום חסד ענף החכמה וגבורה ענף הבינה אבל ת"ת קו האמצעי עולה עד הכתר וכמ"ש בזהר ס"פ תרומה (דקע"ה ב') ועמ"ש במ"א ע"פ הזהר וישב (דקפ"א) ע"פ הנה ישכיל עבדי כו' מאד מסטרא דיעקב. גם בחי' שער החמשים דבינה איתא בכתבי האריז"ל שהוא בשליש עליון של תפארת דבינה. ועיין בפי' הרמ"ז בזהר פ' פינחס (דרנ"ג ע"א) ועמ"ש מענין שער החמשים בפ' יתרו בד"ה מראיהם ומעשיהם. והנה מבואר למעלה שדרך פרט יש ב' חופות חופה לחתן וחופה לכלה כו' וחופה דכלה היינו בחי' בכל מאדך ונראה שזהו בחי' כתר דנוקבא וכדרך שנזכר במ"א בד"ה מקושש עצים דבזמן שישראל עושין רצונו של מקום הנזכר בפ"ו דברכות זהו בחי' בכל מאדך שלכן בפרשה והיה אם שמוע שלא נזכר בכל מאדך נאמר ואספת דגנך כו' ורצונו של מקום הוא בחי' כתר דנוקבא ובאתערותא דלתתא אתעדל"ע עזי מעורר למעלה ג"כ החופה של החתן שהוא בחי' ת"ת דאימא כו'. ועפ"ז י"ל טעם למנהג שנהגו שמתחילה החתן פרס סודר על הכלה הנקרא (דעקטוך) שזו כעין חופה של הכלה בפ"ע ואח"כ שניהם נכנסין תחת יריעה ע"ג כלונסות זהו חופה המקיף לשניהם וכמבואר בש"ע אה"ע סי' נ"ה ס"א בהג"ה ובחלקת מחוקק שם סק"ט ובב"ש שם סק"ה דזה שמכסין ראש הכלה בסודר נקרא ג"כ חופה לדעת התוס' וזהו ענין הינומא והוא בחי' חופה של הכלה כנ"ל):

ב והנה כמו שת"ת דאימא הוא המקיף ומחבר זו"נ יחד כך יש בחי' מקיף כללי המחבר או" ומזווגן יחד כי או"א הם ג"כ ב' הפכיים כי אבא הוא מקור כל החסדים ואימא היא מקור כל הגבורות ומתחברין יחד ע"י בחי' כתר הכללי דאצילות מלכות דא"ק והוא בחי' החופה שעל הכבוד העליון (ועמ"ש מענין יחוד זו"נ ויחוד או"א בד"ה אלה פקודי המשכן משכן העדות כו') דהיינו כמו שת"ת דאימא חופה על זו"נ (ומחברן יחד אף שהם ב' הפכיים מ"מ מתחברין ע"י ת"ת דאימא) והוא ע"ד שבפרשת בראשית נאמר וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום ומחמת זה היה הסברא לחיוב ואח"כ בפרשת נח לא אוסיף עוד כו' כי יצר לב האדם רע מנעוריו הנה אותו טעם בעצמו נתהפך אח"כ לזכות וזהו הכל מחמת כי במקורן ושרשן קודם שבא המדה לידי התגלות אל לבו לכל אשר יחפוץ יטנו אם לזכות או לחיוב יש בשכל טעם לזה. לכן נקרא ת"ת דאימא חופה שחופה ומקיף המדות יחד ונבטלים שם הכל בהשואה יחד כשבא בהתגלות אור ת"ת דאימא כו' (ועמ"ש בד"ה בהעלותך את הנרות בענין אל מול פני המנורה) כמ"כ יש חופה על כבוד עליון או"א מל' דא"ק אשר מקיף וכוללם יחד ושם הם אינן בערך דבר מה רק הארה וזיו בעלמא. והענין דהנה ידוע כי אית רצון ואית רצון רצון התחתון היינו הנולד מן השכל מחמת שמשכיל בשכלו יופי של אותו הדבר לכן רוצה בזה שזהו רצון התחתון וזהו ענין כתר דזו"נ שנמשך מת"ת דאימא. אכן אית רצון העליון כענין מה שאמרו שתוק כך על במחשבה ואין יכול להשיב לו טעם ע"ז זו תורה כו' רק רצונו הוא כך בלי טעם זהו רצון העליון כי רצון התחתון אדרבה הוא ע"י טעם שרואה בשכלו