יד ג

והנה כ"ז הוא דוקא כשהאור וההשפעה נמשך בדרך וסדר ההשתלשלות מאצי' לבי"ע מבחי' ממלא שאז שייך בחי' ים ויבשה עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגלייא, שכך היא הדרגת ההשתלשלות העולמות שא"א שיבא האור וההשפעה שבאצילות שהוא בבחי' א"ס להתגלות בבי"ע נבראים ובעלי גבול אם לא ע"י ההעלםבתחלה בחי' עלמא דאתכסיא שהוא באמת נשאר בבחי' אתכסיא והעלם אלא רק הארה והמשכה לבד נמשך מזה להיות מקור השפע לבי"ע בחי' עלמא דאתגליא. אמנם בליל שביעי של פסח שהיה מאיר ומתגלה הארה גדולה ועצומה מלמעלה מסדר ההשתלשלות מבחי' א"ס ב"ה עצמו הסוכ"ע השוה ומשוה כו' שאצי' ועשייה שוין ממש לפניו וכחשכה כאורה ממש שבחי' ההעלם והגילוי שבסדר השתלשלות העולמות עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגלייא שוין ממש לפניו. כיון שבאמת אינו בגדר עלמין כלל לכן ע"י ירידה והמשכה מבחי' זו נמשך לשנות סדר ההשתלשלות לגמרי שבחינת עלמא דאתכסיא נעשה ממש בבחי' גילוי כמו עלמא דאתגלייא שכללות ההעלם עצמו בא לידי גילוי ולא דרך הארה והמשכה לבד (ועמ"ש בשה"ש בפי' כי טובים דודיך מיין). וזהו ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה וגו', פי' רוח קדים הוא המשכה מבחי' קדמונו של עולם דהיינו מבחי' א"ס ב"ה עצמו שאינו בגדר עלמין כלל. ועל ידי גילוי והמשכה זו וישם את הים לחרבה, שבחי' עלמא דאתכסיא נעשה בחי' יבשה שהוא בחי' גילוי ממש למטה. וזהו ענין קריעת ים סוף דהיינו שבחי' מל' דאצילות שהיא מקבלת מים החכמה עילאה דאצילות והיא סוף עולם האצי' ובה מתעלמים האורות של האצילות, וע"כ נק' ים וע"י הגילוי מבחי' קדמונו של עולם שהי' מאיר אז בבחי' מל' נעשה העלם הים סוף לבחי' גילוי ויבשה ממש דהיינו שעצמיות אורות האצי' היו אז בבחי' הגילוי בבי"ע. (ויובן זה יותר עפמ"ש בזהר בראשית הנ"ל דבחי' אחד ובחי' ועד שבק"ש זהו ענין ים ויבשה, וכמ"ש יקוו המים אל מקום אחד כו' שהמל' דאצילות היא בחי' מקומו של אחד כביכול עי' בת"ז תיקון מ"ב. וביאור הענין מובן עפמ"ש ע"פ וארא, שבאמת לגבי קב"ה מצד עצמותו ומהותו ית' לא שייך עליו מלת אחד כלל שהרי הוא יחיד ומיוחד והוא לבדו הוא, אלא כמארז"ל שהוא אחד בשבעה רקיעים ובארץ וד' רוחות העולם כו', ולכן א"ש שבחי' זו נק' ים שהברואים שבים חיותם וקיומם הוא בתוך הים דוקא, וכך הוא בחי' עלמא דאתכסיא דאינון מתיחדין באחד שכולם בטלים במציאות במקורם כו', הנה מקום אתי כו', ובחי' ועד הוא אחד בחלופי אתון שהוא מקור עלמין דאתגליין שנראה כאלו העולם הוא דבר ויש בפ"ע כו'. והנה מהותו ועצמותו ית' הוא בחי' יחיד, ועיי"ש דע"י התורה נמשך בחי' יחיד ממש בבחי' גילוי וע"ז נאמר ושמי הוי' לא נודעתי כו'. והיינו מטעם שכ' במ"א שהתורה נק' משל הקדמוני בחי' קדמונו של עולם כו', והנה בקי"ס שנאמר ג"כ ויולך ה' את הים ברוח קדים כו' שהוא הגילוי מבחי' קדמונו של עולם שהוא יחיד ומיוחד והוא לבדו הוא לכן ע"י גילוי זה הפך ים ליבשה שבחי' אחד נמשך בבחי' גילוי ממש בבחי' ועד דהיינו גילוי יחו"ע ממש ביחו"ת, (ועמ"ש ע"פ כי תשמע בקול כו' לעשות הישר כו' ע"ש). ועד"ז הוא ענין אנשי יריחו שהיו כורכין את שמע שהיו אומרים אחד ואהבת ולא היו מפסיקין לומר בשכמל"ו כי רצו שיומשך האהבה מבחי' אחד יחו"ע ממש, אלא שאין הלכה כדבריהם כי זהו רק בחי' קי"ס שנמשך באתעדל"ע והזכרת קי"ס הוא באמת ויציב שהוא אחר יציאת מצרים דהיינו לאחר שחותם בק"ש אני הוי' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים כו' אזי דווקא מזכיר קי"ס באמת ויציב):

ו וזהו ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת, כי הנה קי"ס הי' בשביעי של פסח דוקא כי ים סוף הוא בחי' מל' שהוא בחי' יום השביעי כנודע דיום הראשון הוא בחי' חסד. ויום השביעי הוא