תניא בספרי מי כה' אלקינו

כז

בעזרה"י, יום א' פ' וירא (שנת תקסואו לפ"ק)

יום א' פ' וירא

תניא בספרי מי כה' אלקינו1 בכל קראינו אלי"ו, אליו ולא למידותיו כו', והובא בפרד"ס2 ובכל ספרי המקובלים הקדומים, ומביאי' ראיה מזה שעיקר התפלה והקריאה צריך להיות אל עצמות המאציל ולא למדותיו הם ע"ס הנאצלי' שלו ית' ומקשין ע"ז ממרז"ל3 ע"פ לדבקה בו וכי אפשר לידבק בשכינה כו' אלא

כח

הדבק במדותיו מה הוא רחום אף אתה רחום כו' דמשמע איפכא שא"א לידבק בשכינה הוא עצמו' אור אין סוף ב"ה (בחי' מל' דא"ס שנק' שכינה4 כנודע) דלית מחשבה תפיסא בי'5 כלל זולת הדבק במדות הם ע"ס שלו ית'. ומעתה איך נאמ' בספרי ע"פ בכל קראינו אלי"ו אליו ולא למדותיו. ומתרצי' שהכונה בהקריאה אלי"ו ולא למדותי"ו, היינו אל בחי' אור א"ס ב"ה המלובש בתוך הכלי' דע"ס שלא תהי' הקריאה אל מדותיו הם הכלי' דע"ס בלבד זולתי אל בחי' פנימי' האורו' המלובשי' בהם שנמשכו מאור אין סוף ב"ה, ובזה בלבד נאמר אליו ולא למדותיו אבל אל בחי' עצמו' אור אין סוף ב"ה הפשוט בתכלית הפשיטו' המרומם לבדו למעלה מגדר וסוג ע"ס לית מחשבה תפיסא בי' כלל וע"ז נאמ' מארז"ל וכי אפשר לידבק בשכינה אלא הדבק במדותי' פי' בבחי' אור אין סוף המלובש בתוך מדותיו דוקא כנ"ל. ומביאין עוד ראיה ממארז"ל מפני מה ישראל צועקין6 ואינן נענין בתפילה מפני שאינן יודעי' לצעוק בשם כו' הוי אומר שהקריאה הוא בשמותיו ית' הם הע"ס שלו פי' אל בחי' האורות פנימי' המלובשי' בתוך הכלי' דע"ס שמצטרך לכוין וליחד שם של ספי' ההיא שמצטרך בעת ההיא משא"כ כשאינו יודע לכוין בשם ההוא לכך אינו נענה, וממשלי' משל בזה כמו עד"מ במלך ב"ו שיש אצלו שרים העומדי' על הפקודים שעל האוצרות ממונה אחר ועל התבואה ממונה אחר ועל המשפט ממונה אחר כו' דכאשר מצטרך העבד לבקש מאדונו המלך שיתן לו מעות אזי צריך לבקש פיתקא אל הממונה על הממון דוקא וכן תבואה צריך פתקא כתב המלך אל הממונה על התבואות לכך צריך לידע לקרוא אל המלך שיצוה אל הממונה ההוא שצריך לו דוקא אבל אם אינו יודע ש' הממונה שיבקש הפתקא של המעות <כב>

אל הממונה על התבואות אזי יהי' מהצועקין ואינן נענין כו'. כך מפרשי'7 מארז"ל מפני מה ישראל צועקין ואינן נענין מפני שאינן יודעי' לכוין בשם שצריך לכוין בספי' ומדה ההיא שיצעוק אל בחי' אור א"ס המלובש בה כנ"ל במשל.

אך ההכרע האמתי שביניהם הוא שיש הפרש בין בחי' ק"ש לתפלה, שבק"ש צריך להיות בחי' הקריאה והזעקה מנקודת הלב באהבת מאד"ך8 שהוא בלי גבול ותכלית (כמשמעו' פי' המלת בתיבת מאד בכל תנ"ך (בל"א זייאר) אל עצמות אור אין סוף ב"ה דוקא הפשוט בתכלית הפשיטות המרומם לבדו שלמעלה מבחי' ע"ס הנאצלי' (דלא כדברי המקובלים הקדומי').

וזהו בכל קראינו אלי"ו, אלי"ו ממש ולא למדותיו דהיינו אל מהותו ועצמותו ית' שלמעלה מע"ס הנאצלי' כו', אך בתפלה בלבד צדקו דבריהם להיות הכונה

כט

בפנימיות האורות המלובשי' בתוך הכלי' דע"ס הנאצלי' שזהו כונת רז"ל במה שאמרו מפני מה ישראל צועקי' בתפלה דוקא ואינן נענין מפני שאין יודעין לכוין בשם כו', בהיות ח"י ברכאן דצלותא הם הכל בחי' המשכו' השפע מלמעלה למטה שיורדת השפע דרך הכלי' דע"ס הנאצלי' דוקא שלזאת מצטרך לכוין בכונת הלב השם המיוחד של הספי' ההיא שמצטרך להתברך ממנה דוקא והיינו בהיות ידוע שהשמות של הספי' הם בחי' הפנימיו' האורו' של הכלי' דע"ס הנאצלי', כמו ש'9 הוי"ה בנקוד פת"ח הוא בחי' אור החכמה ראשית הנאצלי', והיינו כי החכמה10 מאי"ן תמצא והוא הכת"ר דאצי' שנק' אי"ן מצד שהוא סתום ונעלם כדכתי' ישת12 חשך סתרו, שהוא מקור החכמה הגלויה דאצי' שהמשכת החכמה ממקורה אי"ן האמיתי ראשית הגילוי שלה תחלת נביעתה ממקורה שנפתח מקורה אי"ן האמתי הנעלם, ומתחיל לנבוע ראשית הגלוי של החכמה זהו ע"י ש' הוי' בנקוד פת"ח שהוא בחי' פנימית אור החכמה כמו שהיא נעלמה עדיין במקורה ושרשה בחי' אי"ן דאצי' והאור מתחיל להתגלות ולנבוע מן המקור האין שנפתח מקורו ע"י הפת"ח דהוי' שיומשך ויתגלה בכלי החכמה דאצי' שלזה מורה נקודת הפת"ח שתחת ש' הוי' שהוא פתיחו דיודין שנפת"ח המקור המעיין הנובע מאי"ן דאצי' ומתחיל לנבוע ולהתגלות מההעלם המקור בכלי החכמה דאצי' (כמו בנפש האדם תחלת הברקת החכמה המבריק במוחו מלמעלה מהשכל, דהיינו כשנובע בשכלו פתאום השכלה חדשה שמאי"ן תימצא שאין מורגש המקור מאי"ן נובעת החכמה ההיא לזאת התחלת וראשית הגילוי שלה שנפתח מקורה שלה אי"ן האמיתי זהו בחי' אור הפנימי של החכמה שלכן יתלבש בכלי השכל שבמוחו כו' וד"ל כנ"ל). ולזאת בברכת13 <כג>

אתה חונן לאדם דעת צריך לכוין בשם הוי' שבניקוד פת"ח להיות נפתח מקור חב"ד דאצי' שהוא אי"ן האמיתי דכת"ר דאצי' ויביע השפע של האורו' דחב"ד דאצי' בתוך הכלי' דחב"ד דאצי' וזהו אתה חונן לאד"ם דעת כו' וחננו מאתך חב"ד כו'. ועד"ז כשמצטרך לבקש פרנסה וכלכלה אזי צריך לכוין בשם של מדת הגבורה שהוא אור הפנימי של הגבורה שנק' צפון העליון כמ"ש מצפון זהב יאתה וגו' וכשמצטרך לבקש חיים ארוכים אזי מצטרך לכוין בכונ' הלב לשם המיוחד האור הפנימי של ספי' החסד וזהו 14מכלכל חיים בחסד כו' שהוא בחי' שם הוי"ה בנקו"ד סגו"ל, וכשמצטרך לבקש רפואה יכוין לאור הפנימי דת"ת שהוא בחי' רחמי' שלמעלה ועד"ז כולן, וה"ז כמשל הנ"ל במלך ב"ו שמצטרך לבקש ממנו פיתקא להממונה ההוא שמצטרך לו שהממונה אינו יכול לעשות מאומה זולתי בציווי המלך ששולח הפיתקא לו כו' כך עד"מ למעלה הספי' הם הכלי' שבהם מלובשי' האורו' עליוני' של

ל

המאציל ב"ה שכאשר מצטרך להמשיך שיחננו בחב"ד אזי צריך לכוין בשם הוי"ה בנקוד פת"ח שהוא שליח השפע מן המאציל ב"ה אל בחי' אי"ן האמתי דכת"ר דאצי', שיתפתח מקורו להביע שפע אור החכמה בכלי החכמה בבחי' גילוי משא"כ הוי"ה בנקוד קמ"ץ שהוא מורה על סתימו' החכמה הנעלמה בכ"ע כמו הקמץ במבטא השפתיי' שנעשי' סתימה וקמיצה בשפתיי' מה שא"א בלא"ה להוציאו במבט"א. כך למעלה נקודת הקמ"ץ מורה על סתימו' הכ"ע שהוא טמיר ונעלם דכתיב ישת חשך סתרו וגו' אבל הפת"ח במבטא שנפתחי' השפתיים היפך הקמץ לכך למעלה מורה על פתיחו דיודי"ן שנפתח המקור דאי"ן דאצי' להביע שפע אור החכמה בבחי' גילוי דוקא כנ"ל וזהו כונת רז"ל מפני מה צועקים ואינן נענין שאינן יודעין לכוון בשם, שזהו דוקא בתפלה כנ"ל אבל בק"ש מצטרך להיות הרצוא מנקודת הלב אל מהותו ועצמותו ית' המרומם לבדו בבחי' אין ערוך אליו עד שאפי' החכמה דאצי' כעשי' גשמיות נחשבת קמי' במשקל ובפלס א' כדכתיב כולם בחכמה עשית15, עד שאין יתרון לחכמה דאצי' מן עשי' גשמיות ד' יסודו' ארמ"ע הפשוטי' דעשי' נגד מהותו ועצמותו ית' דכלא קמי' כלא חשיבי בשוה השוה ומשוה קטן וגדול דכחשיכה כאורה שוין כו' כנודע וזהו כמ"ש בספרי בכל קראינו אלי"ו ממש, ולא למדותיו אפי' לא אל האורו' פנימים שבתוך מדותיו כ"א אל מהותו ועצמותו ממש כנ"ל וד"ל*.

וזהו ענין יחודא16 עלאה דק"ש שנרמז במלת אח"ד ענין היחוד דט"ס דז"א דאצי' בתכלית היחוד וההתכללות שזהו א"ח דלי"ת פי' ז"א נק' א"ח שהוא א"ח להדלי"ת הוא פרצוף לא"ה בחי' מחשבה עלאה ופרצוף רח"ל נרמז ביחודא תתאה דבשכמל"ו כו' ולהבין כ"ז באר הטיב צריך להבין ענין סדר ההשתלשלות עולמות דאבי"ע כו'.

<כד>

הנה מבשרי אחזה אלוה17, דכמו עד"מ בנפש האדם שהחכמה שבנפש השכלית מאין תימצא שלא כדרך ההשתלשלות כנודע אבל מחכמה ואילך נמשך הכל בסדר הדרגת ההשתלשלות דהיינו שהבינה נמשכת מהחכמה ומהבינה נמשכים ונולדים המדו' אהוי"ר ומהמדות נמשכים ונובעת המחשבה ומהמחשבה הדיבור משא"כ18 המעשה היא נפרדת ממש שנמשכה שלא כדרך ההשתלשלות כמ"ש במ"א

לא

(ע"פ לכבודי בראתיו וגו' א"ף עשיתיו שמלת א"ף לחלק יצאת ע"ש) שכ"ז הוא סדר והדרגת ההשתלשלות נראה בעליל שכאשר יתחכם האדם ויתבונן בשכלו היטב באיזה מו"מ כדומה שיראה בעין שכלו שיש ריוח גדול באותו סחורה אזי יתפעל לבבו מאד באהבה וחפץ לסחור הסחורה ההיא שהאהבה נולדה מן השכל וההתבוננות שמבין שיש בה ריוח בהמשך הזמן מ"ה הגם שעתה אין ניכר הריוח כו' רק שהשכל מכריח שירויח אח"כ לזאת תתפעל לבבו באהבה משא"כ טרם שהשכיל בשכלו בהעמקת הדעת לא נתפעל לבבו שלא הרגיש עדיין בה טוב טרם שיסתעף מזה אח"כ אך איזהו חכם הרואה את הנולד דוקא כנ"ל, וכן בחי' מדת היראה יסתעף מהתבוננות השכל דכאשר מרגיש בעין שכלו שפלוני הוא שונא ואויב גדול לו אזי שומר נפשו ממנו שירא ממנו פן יארוב לדמו כו' הגם שמדבר עמו במענה רכה בשפת חלקות שמראה א"ע לאוהב נאמן שלו בשפת מרמה אפשר ששבע תועבת בלבו והחכם19 עיניו בראשו להבין דבר מתוך דבר20 שלא יאונה לו כל און ומרמה, ולזאת ישמור נפשו ממנו שלא ילכד ברשתו, משא"כ הפתי יאמן לכל דבר21, וידמה לו שהוא אהבו ומאמין לו בזה ולא יהי' נשמר ממנו ולבסוף יפול ברשתו ומצודתו הרעה. נמצא שעיקר הולדת המדות אהוי"ר הוא מן השכל דוקא שע''י השכל נולדי' המדו' אהוי"ר בבחי' גילוי לאהוב ולחפוץ לסחורה ההיא לסחור אותה שירוח בה אח"כ, וכן להיות ירא מן האויב ולשמור נפשו ממנו שלא ילכד במצודתו הרעה כנ"ל, משא"כ זולתי השכל לא יהי' נולדים המדו' אהוי"ר שכליים הללו כנ"ל ומהמדות נובעות המחשבה לחשוב באותיות המחשבה בהדבר ההוא שמתאוה באהבה או שירא ממנו כנ"ל ומהמחשבה יסתעף הדבור.

כך למעלה ממש בחי' סדר והדרגות ההשתלשלות שהחכמה דאצי' בלבד מאין תימצא שלא כדרך ההשתלשלות אבל מחכמה ואילך נמשך הכל בסדר ההשתלשלות עילה ועלול בכל הפרצופים דאצי' שבינה נמשכת מהחכמה והיא אם הבנים22 מקור המדו' דאצי' המסתעפים ממנה ומהמדות דז"א דאצי' יסתעף פרצוף לאה מחשבה דאצי'23 כו' כנודע, וכן בכל סדרי ההשתלשלות דבי"ע עולמות הנפרדים שנפרדים ונבדלי' מערך וסוג עולם האצי' שאינם נמשכים ממנו דרך סדר ההשתלשלות זולתי שלא כדרך ההשתלשלות היינו ע"י המסך מבדיל שבין אצי' לבי"ע שהוא הפרסא כנודע שנמשכי' זמ"ז בסדר והדרגה מעילה לעלול כנ"ל.

<כה>

וזהו מ"ש אליהו ז"ל אנת הוא חד24 ולא בחשבן אנת חכים ולא בחכמה ידיעא מבין ולא בבינה ידיעא כו' פי' אנת הוא בחי' עצמו' המאציל ב"ה חד ולא בחושבן

לב

ומנין ע"ס דאצי' זולתי מרומם לבדו עד שאין להם ערך ויחס אליו כלל שהוא בחי' אין סוף ב"ה שאין לו תחלה ואין לו תכלה כלל הפשוט בתכלית הפשיטו' מושלל מגדר תוארי' אלו עד שאין נערכים אליו כלל, שמשתווי' בערך הביטול אליו ית' כמו בחי' הדומם דעשי' ממש בלי יתרון וחשיבות שלהם עליו כלל מאחר ששניהם אינן בערך אליו לזאת כולם שוין כלא חשיבי כחשכה כאורה השוה ומשוה קטן וגדול כנ"ל. אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא זהו התלבשות אור אין סוף ב"ה בחכמה דאצי' ונקרא חכים ולא בחכמה ידיעא מפני שבכל ההשתלשלות עולמו' הנפרדי' דבי"ע נקראת החכמה דבי"ע בחי' חכמה ידיעא מצד שרש ויחס לחכמה דעשי' אל החכמה דבריאה עפ"י סדר ההשתלשלות אף שהיא רחוקה ממנה משא"כ החכמה דאצי' מצד שעולם האצי' נבדל מן הכלל דסדרי ההשתלשלות דבי"ע שהוא בחי' אלקות ממש דאיהו וגרמוהי וחיוהי חד כו' משא"כ בי"ע הם נפרדים ממש אשר אין להם ערך לאצי' כנ"ל.

ובאור הענין תחלה נבאר סדר ההשתלשלות דבי"ע מלמטה למעלה, דהנה מציאות השכל אנושי הנמצא בנפש המשכלת של האדם שיש בכח נפשו השכלית להתחכם בכל ז' חכמו' ולהמציא השכלות עמוקות חדשות הרבה מאד עד שירום ונשא וגבה מאד25 במעלת החכמה ותרב חכמתו מכל בני אדם שבארץ, שאף המדרגה המעולה שבחכמה זו של שכל אנושי אשר לא יהי' למעלה ממנו נמצא עוד או כמוהו בארץ נשפע זאת הכל מבחי' שמרי האופנים דעשי' כמ"ש26 בע"ח ע"ש שהאופני' בעצמן הם בחי' העגולי' דעשי' שנמשכו בריבוי ההשתלשלות מחיצוני' הכלים דע"ס דעשי' (כי המלאכי' נמשכי' מיחוד נשיקין שהוא יחוד חיצוני כנודע) ובחי' שמרי האופנים שהוא החצוניות שלהם נעשה מקור החכמה לכל מציאות השכליים שבאנשים דעשי' שנביעת חכמתם היא מאין תמצא היינו בחי' מקור השכלי שלהם שהוא בחי' שמרי האופנים דעשי' כנ"ל משא"כ שרשה של נפש האלקית שהוא מבחי' עצמו' הי"ס דעשי' שהם בחי' אלקות ממש שמלובש בהן בחי' אור אין סוף ב"ה וכמו הערך והחשיבות דאופנים דעשי' אל בחי' עצמו' י"ס דעשי' שנמשכי' רק מחיצוניות הכלי' ואף גם זאת ברבוי ההשתלשלות כנ"ל, כך הוא הערך והחשיבו' דנפש השכלית הבהמית אל נפש האלקית דכמו שרחוקי' זמ"ז במקור שרשם כך הוא למטה ממש כנ"ל. אך אפי' חכמה שבי"ס דעשי' עצמן שהיא בחי' אלקות ממש כדכתיב כולם בחכמה עשי"ת שהוא מקור החכמה דקדושה של נפשי"ן האלקי' דעשי' כנ"ל היא נמשכת רק מבחי' תחתונה דיצירה דהיינו שמל'27 דיצירה נעשה עתיק לעשי' פי' מל' דיצירה הוא בחי' הדבור עליון דיצירה שהוא מדרגה התחתונה סוף כל דרגין דיצירה נעשה עתי"ק לעשיה להיות מקור החכמה דעשי' שהחכמה מאי"ן תמצא בחי' עתי"ק דעשי' שנמשך ממל' דיצירה כנ"ל. <כו>

והיינו כמו עד"מ החכם הגדול שמלביש שכלו בצרופי אותיו' הכתב או הדבור שאף כמו שהוא מלובש בכתב ולשון

לג

הוא עמוק עמוק מצד מעלת השכל שהוא בעצם נפלא מאד לכך אפי' כמו שהוא מלובש בכתב ולשון שאינו מערך עצמו' השכלות הרב כו' ואעפ"כ הוא עדיין עמוק מאד שמצטרך התלמיד להתייגע ביגיעו' הרבה עד דקאים אדעתי' דרביה כו' כמו סברת הר"ן והרא"ש וכל בעלי תוס' שהלבישו שכלם בכתב ולשון כו' כך למעלה ממש שבחי' החכמה עליונה דיצירה נתלבשה בצירופי אותיו' הדבור עליון דיצירה שנעוץ תחלה בסוף ומאחר שיצירה היא דרך כלל הגבה למעלה מעשי' לזאת אפי' מל' דיצירה שהוא בחי' הדיבור שנתלבש בו החכמה דיצירה נעשה עתיק לעשי' להיות בחי' אי"ן מקור החכמה דעשי' וכן מל' דבריאה נעשה עתיק ליצירה להיות אפי' החכמה דיצירה נמשכת מאי"ן מקורה בחי' מל' דבריאה בחי' הדבור העליון בחי' תחתונה שבבריאה שנעשה ראש ומקור לכל סדרי ההשתלשלות דיצירה עשי' להיות נמשך ממנו בחי' חכמה דיצירה ומחכמה נמשכו כל הנפעלי' דיצירה בחי' הרוחין שביצירה ומיחוד פנימי נמשכו הרוחין של נפשות ישראל ומיחוד חצוני נמשכו המלאכי' כו' וכידוע שיש מסך מבדיל בין כל עולם ועולם בין בריאה ליצירה ובין יצירה לעשי' שהאור דמל' דבריאה בוקע המסך להאיר ביצירה וכן דיצירה בעשי' כו' וד"ל.

אך בחי' עולם האצי' נבדל מכל ההשתלשלות אלו שהוא בחי' אלקות ממש דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד ממש לכך אמר אליהו ז"ל אנת חכים ולא בחכ' ידיעא שהחכ' דאצי' אינה מערך ההשתלשלות שאף החכ' דעשי' יש לה ערך אל החכ' דבריאה ע"פ סדר ההשתלשלות שנסתעפה ממנה משא"כ החכ' דאצי' שהיא לא ידיעא בערך ההשתל' כנ"ל וד"ל.

והנה כ"ז הוא סדר ההשתלשלות דאבי"ע שאף עולם האצי' שאינו בכלל ההשתלשלות דבי"ע אעפ"כ לגבי המאציל ית' נחשב ג"כ בסדר ההשתלשלות שאין ערוך אליו כלל ע"ס הנאצלי' כערך ע"ס דעשי' ויתר על כן אף בחי' הסוף והתכלית של כל ההשתלשלות שהוא בחי' ד' יסודות פשוטי' דארמ"ע שבעשי' הם נערכים במשקל ופלס אחד עם הע"ס דאצי' לגבי עצמות המאציל ששניהם שוים באין ערוך אליו דכמו שהד' יסודות פשוטים דעשי' אין להם ערך אליו כך ע"ס דנאצלי' שאין להם יתרון כלל כנ"ל דאל"כ הי' נערכים בערך ויחס אליו מאחר שיש להם יתרון על התחתונים אבל כיון שאינן בערך כלל לכך משתוים עם פחות הערוך שבנפעלי' כנודע.

ולזאת אחר הדברים והאמת האלה מצטרך האדם להתעורר באהבה רבה מנקודת הלב אלי"ו ולא למדותיו להיות נכספה28 וגם כלתה נפשו אל מהותו ועצמותו ית' המרומם לבדו ומתנשא מימות עולם כו' ועי"ז מיחד <כז>

האדם יחודי' עליוני' שנתיחדו ט"ס דז"א ביחד בתכלית היחוד שזה נרמז במלת אח"ד א"ח דלי"ת כנ"ל דלכאורה הוא פלאי מה שייך האדם ליחודי' עליוני' שיהי' הוא מיחדן כו', אך

לד

הענין דכתיב לך29 הוי"ה הגדולה והגבורה והת"ת וגו' שהם המדות דז"א דאצי' דכאשר האורות מצמצמי' בתוך הכלי' רק כדי ספוק צרכיהם לצורך קיום העולמות שכבר נמדדו בשעור ומדה זה בתחלת האצלת עולם האצי' דכתיב כי אמרתי עולם חסד יבנה30 עול"ם סתם הוא ז"א דאצי' שנבנה פרצוף ז"א ע"י החסד של המאציל ב"ה כי חפץ חסד הוא31 מצד עצמו בלתי העלאו' מ"ן שלמטה כלל כנודע אזי מחולקים הם זמ"ז בהתחלקות ופרוד שמדת החסד הוא מהות בפ"ע ומדת הגבורה ההפכיי ומנגד' אליה בפ"ע כו' אבל ע"י ההעלא' מ"ן של התחתונים באהבה רבה מנקודת הלב אל מהותו ועצמותו ית' המרומם לבדו אזי יומשך עי"ז מ"ד מבחי' אי"ן האמתי של המאצי' ב"ה לעשות שלום במרומיו להיות נכללי' כל המדו' דאצי' בהתכללות יחד מצד עוצם ביטולם באי"ן האמיתי שנמשך מהמאציל ב"ה ולהוסיף אורו' בכלים דז"א שלא כפי ערך ההשתלשלות שאזי מתבטלי' לגמרי והיו לאחדים ממש בהתכללות יחד ועי"ז נעשה היחוד למעלה בט"ס דז"א שזהו בחי' יחוד עליון דתיבת אח"ד א"ח דלי"ת, כנ"ל וכמ"ש בע"ח שלצורך קיום העולמות בלבד הוא יחוד תמידי שאין לו הפסק דאו"א דאצי' שהם תרין רעין דלא מתפרשין דזיווגייהו תדירי32 שזהו רק בשביל קיום העולמות להחיותם עפ"י סדר ההשתלשלות כנ"ל, אבל היחוד דזו"ן הוא לפרקי' בכדי להוסיף אורו' כו' כנ"ל וזהו ואהבת33 א"ת הוי"ה אלקיך שיהי' האהבה והרצון שיהי' הוי"ה אלקי"ך דהיינו שיתאוה ויחפוץ בגילוי מהותו ועצמותו שלמעלה מן ההשתלשלות ולא יכנף מוריך בלבושי ההשתלשלות שעי"ז מעורר למעלה המשכת תוספת אורות מהמאציל ית' בהכלי' דז"א דאצי' שלמעלה מההשתלשלות שעי"ז מתיחדים ט"ס דז"א בהתכללות אחת כנ"ל.

וזהו עבודת האדם שלמטה שעבודה היא צורך גבוה ולכאורה יפלא וכי לשרות הוא צריך שנאמר לעבד"ו עבודה זו מה זה עשה הלא אם צדקת מה תתן לו34 ורבו פשעיך מה תעשה לו כו', אך העבודה הוא להמשיך תוספת אורו' באצי' שלא כדרך ההשתלשלות ומשם יגיע בבי"ע וד"ל.

וזהו כונת מארז"ל באמרם בכונת אחד כיון דאמליכתיה לארבע רוחות35 כו' תו לא צריכתיה שכל דבריהם דברי קבלה רק הלבשו בענינים שלמטה והכל אחד, והיינו כי ד' רוחו' השמי' מזרח ומערב צפון וימין אתה בראתם36 שלא היו טרם הבריאה כו' ועתה לעת נעשה בחפצו כל נתהוו ד' רוחו' מע"ס שלמעלה שמזרח מקבל מחכמה ומערב ממל' ודרום מחסד וצפון מגבורה ומעלה מנצח ומטה מהוד

לה

כו' הגם שנתחלקו זמ"ז ברחוק מקום אעפ"כ לגבי הקב"ה כתיב הנה המקום אתי37 שנכללי' ומתיחדי' בתכלית היחוד כי ברוח פיו כל צבאם38 ובדבר ה' שמים נעשו שבבחי' הדבור עליון בחי' מלכותו ית' <כח>

נכללים כאחד בלי התחלקות רק שמשם יפרדו והי' לארבע רוחו' כו' אך לגבי המאציל ב"ה נכללי' כאחד בתכלית היחוד וההתכללות כביטול הדבור בנפש האדם בעודו בכח חכמתו, רק באדם שלמטה כשהדבור יוצא ממנו נעשה נפרד אבל לגבי המאציל לית אתר פנוי מיניה ולא יפרד ממנו לעולם כ"א הוא תמיד בבחי' הביטול בו לכך המקום אתו כנ"ל, וזהו הכל מצד שרשם של ד' רוחו' וז' רקיעי' כו' שהם הט"ס דז"א דאצי' שנכללו כאחד מצד גילוי תוספת אור א"ס ב"ה כנ"ל, וזהו כיון דאמליכתי' לד' רוחו' כו' תו לא צריכתי' שהכונה אחת בזה וד"ל.

ברוך שם כבוד מלכותו לע"ו, זהו יחודא תתאה39 דהיינו שא"א להתגלו' השפע עליונה דאור אין סוף ב"ה זולתי ע"י התלבשותו במדת מלכותו ית' דוקא שנקראת בחי' עלמא דאתגלי' שע"י התלבשותה בה דוקא מתגלה למטה מה דלא סגי בלא"ה שיתגלה אורו הגדול ב"ה בלתי לבוש כלל שאף לע"ל שלא יכנף עוד מוריך40 וכתיב עין בעין יראו41 וגו' יהי' הכל דרך לבוש מדת מל' כמ"ש בתפילה גלה42 כבוד מלכות"ך עלינו מהרה והופע והנשא עלינו לעיני כל חי כו' שעיקר ההתגלות יהי' רק בחי' כבוד מלכותו ית' שהוא מדת ההתנשאות שינשא עלינו דוקא עי"ז יוכל להתגלות אלינו מה דלא סגי בלא"ה כנ"ל.

וז"ש בתפלה ברוך אתה הוי' אלקינו מלך העולם שכל הברכות והמשכות עליוני' נמשכי' הכל בבחי' מדת מל' ית' כנ"ל וד"ל.

ודברת בם43 בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וגו' כתיב עוטה אור כשלמה זו תורה44 דכתיב ותורה אור45 שהיא הוד מעטה לבושו של הקב"ה המחבר אותו עם כל ההשתלשלות דאבי"ע שהחכמה שבתורה הוא מקור החיים של כל הנפעלי' כדכתיב כולם בחכמה עשית46 וגו' ולזאת כל החיים של הנפעלים הוא חכמת התורה שיש בהן שאין לך גרוע משרץ ונשנית במתניתין בח' שרצי' כו' שהחולד והעכבר טמא כו' והצפרדע טהור כו' כדתנן במס' כלים ע"ש וכה"ג כל הנפעלי' נאמרו ונשנו בתורה שהתורה שיש בהן הוא החיים שלהן וכמ"ש במ"א ולכך ודברת בם דייקא

לו

מצד שחכמת התורה היא כלי הביטול כ"ח מ"ה וכידוע שאין אור אין סוף מתלבש רק בכלי הביטול דכ"ח מ"ה מפני שאין יכול להתלבש בכלי היש כמארז"ל אין47 אני והוא יכולי' לדור בעולם אחד כו' ולזאת אף המדת עליונות נחשבי' ליש נגדו שהם מהו' דבר מה מהו' חסדי' וגבורו' שמקבלי' השפע ממנו דרך התלבשותו בחכמה דוקא ששם עיקר התלבשותו ומשם יביע אליהם כו' ולכך נאמר והגית בו יומם ולילה48 להיותו מתיחד ביחוד תמידיי באור אין סוף המלובש בתורה ולא מסתיר אורו ית' מלהתגלות למטה כדכתיב ולא תחללו את שם קדשי49 וגו' כנודע.

<כט>

וקשרתם לאות על ידיך50 וגו' זהו המשכת גילוי אור א"ס במורד למטה יותר להתלבש בעשי' בקלף הגשמיי דתפילין כו' ואח"כ נאמ' בפ' שניה ואספת51 דגנ"ך שזהו המשכתו במורד יותר ולאסף דגנך דהיינו בחי' הברורין דרפ"ח ניצוצין שנתפזרו בבי"ע שיאספו ויתלקטו כאחד, והוא למטה פזור נפשו שנתפזרה בעסקי עה"ז וטרדו' פרנסה, שנאסף ונתקבץ להכלל בקדושה ע"י הברורין שיברר מהמאכלים והמלבושין ודומיהן להתפלל אח"כ בכונה למסור52 נפשו באח"ד כנ"ל וד"ל.


1) תניא בספרי מי כה' אלקינו: הנחת ר' משה בן אדה"ז. נעתק מכת"י 1042 (קנה, א).

הנחת כ"ק אדמו"ר האמצעי ממאמר זה נמצא בגוכתי"ק 1194 עח, ב. בכותרת: יום א' פ' לך לך. ונדפס בסידור עם דא"ח פה, ב. (נעתק בכת"י 1001, 68 כא, א).

המאמר עם הגהות וקיצורים (על נוסח זה) נדפס באוה"ת ואתחנן ע' שעו ואילך.

לכללות מאמר זה ראה אמרי בינה פתח השער פס"ז ואילך. שרש מצות התפלה להצ"צ פ"ז ואילך. ושם פ"א ואילך.

2) בפרדס ובכל ספרי המקובלים: פרדס שער הכוונה (לב) פ"ב. אילמה רבתי מעיין א תמר א. וראה סה"מ תקס"ז ע' רמו בשם הספרא. וראה בחיי ואתחנן ד, ז. עקב יא, ג.

3) ממרז"ל ע"פ ולדבקה בו: ראה סוטה יד, א. כתובות קיא, ב. ויק"ר פכ"ה, ג.

4) מל' דא"ס שנק' שכינה: ראה גם שערי אורה ח, ב. כב, א. לו, ב. מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"א ע' ס. שע"ת קמה, ג. תו"ח שמות [הוצאת קה"ת — תשס"ג] ה, ג.

5) דלית מחשבה תפיסא בי': תקו"ז בהקדמה.

6) מפני מה ישראל צועקין: ראה מדרש תהלים סו"ס צא.

7) כך מפרשי': ראה תו"ח יתרו [הוצאת קה"ת — תשס"ג] רנח, ד. וראה מקומות הנסמנים בראש המאמר.

8) מאדך. . בלי גבול: ראה תו"א ט, ג. יח, ב. לה, ד. לט, ג. סד, א. לקו"ת ויקרא ד, ג. אמור לד, ב. שלח מז, א. ובכ"מ.

9) ש' הוי"ה בנקוד פתח: ראה פרדס (שער הנקודות) שכ"ח פ"ה. פע"ח (שער העמידה) ש"ט, פי"ט. סידור האריז"ל ומ"ח שם. וראה ג"כ תו"א יתרו סז, ד. פיה"מ קיב, ג. ובאוה"ת ואתחנן ע' שעט מציין לזהר תולדות קמה, סע"א.

10) החכמה מאין תמצא: איוב כח, יב.

12) ישת חשך סתרו: תהלים יח, יב.

13) בברכת אתה חונן: נוסח שמו"ע. ראה תו"ח שם.

14) ספירת החסד. . מכלכל חיים: נוסח תפלת העמידה. וראה מאמרי אדה"א נצבים ע' תתקסב. שערי אורה כו, ב.

15) כולם בחכמה עשית: תהלים קד, כד.

16) יחודא עילאה. . אחד: זהר בראשית יח, ב.

17) מבשרי אחזה אלוה: לשון הפסוק — איוב יט, כו.

18) משא"כ המעשה. . כמ"ש במ"א (ע"פ לכבודי): ישעי' מג, ז. ראה תו"א מג"א צה, ג. לקו"ת אחרי כה, ד. ר"פ בלק.

*) בכת"י 1042 הגה"ה בגוכתי"ק הצ"צ בצידי הגליון: וראי' לכל הנ"ל ממי שתורתו אומנתו דמפסיק לק"ש לפי שהיא בחי' אליו ממש ואינו מפסיק לתפלה שהיא לכוין בשם להמשיך לחיי שעה הוא המל' והתורה היא חיי עולם המשכה לז"א כו'.

19) והחכם עיניו בראשו: קהלת ב, יד.

20) להבין דבר מתוך דבר: חגיגה יד, א. ראה מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'שמה.

21) הפתי יאמן לכל דבר: לשון הכתוב — משלי יד, טו.

22) שבינה. . אם הבנים: ראה זהר ויחי ריט, א. יתרו פד, א. פה, ב. פרדס שער (כג) ערכי הכינויים מערכת אם הבנים. לקו"ת דרושים לשמ"ע פח, ד.

23) לאה מחשבה דאצי': ראה סידור ס, ג. סט, א. קג, ג. תו"א ויצא כב, ד. תו"ח ויצא כז, ד. שער היחוד פל"ז. קהלת יעקב מערכת לאה ט.

24) אנת הוא חד: תקו"ז בהקדמה יז, א.

25) שירום ונשא וגבה מאד: לשון הכתוב — ישעי' נב, יג.

26) כמ"ש בע"ח ע"ש שהאופני' בעצמן הם בחי' העגולים דעשי': ראה פרדס שער (אבי"ע) שט"ז פח.

27) שמל' דיצירה נעשה עתיק לעשי': ראה עץ חיים שער (ו) העקודים פ"ב.

28) נכספה וגם כלתה נפשו: ע"ד לשון הפסוק — תהלים פד, ג.

29) לך ה' הגדולה: דברי הימים-א כט, יא.

30) כי אמרתי עולם חסד יבנה: תהלים פט, ג.

31) כי חפץ חסד הוא: מיכה ז, יח.

32) דאו"א. . דזיווגייהו תדירי: ראה זהר (אדרא זוטא) האזינו רצ, ב. עץ חיים שער הכללים פי"ג. שער (טו) הזיווגים פ"א. לקו"ת נצבים מז, א. שה"ש כב, ג. מאמרי אדה"א בראשית ע' שנו.

33) ואהבת את הוי' אלקיך: ואתחנן ו, ה.

34) אם צדקת מה תתן לו: איוב לה, ז.

35) כיון דאמליכתיה לארבע רוחות: ראה ברכות יג, ב.

36) צפון וימין אתה בראתם: תהלים פט, יג.

37) הנה המקום אתי: תשא לג, כא.

38) כי ברוח פיו כל צבאם: תהלים לג, ו — וברוח פיו.

39) ברוך שם. . יחודא תתאה: נסמן לעיל ע' ל.

40) שלא יכנף עוד מוריך: ישעי' ל, כ.

41) עין בעין יראו: ישעי' נב, ח.

42) גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה: תפלת מוסף ליו"ט וימים נוראים.

43) ודברת בם: ואתחנן ו, ז.

44) עוטה אור כשלמה זו תורה: תהלים קד, ב. וראה סידור שער הציצית ג, ג ואילך. ספר המאמרים תק"ע ע' פג.

45) ותורה אור: משלי ו, כג.

46) כולם בחכמה עשית: תהלים קד, כד.

47) אין אני והוא יכולים לדור: סוטה ה, א.

48) והגית בו יומם ולילה: יהושע א, ח.

49) ולא תחללו את שם קדשי: אמור כב, לב.

50) וקשרתם לאות על ידיך: ואתחנן ו, ח.

51) ואספת דגנך: עקב יא, יד.

52) למסור נפשו באחד: ראה זהר (רעיא מהימנא) משפטים קיט, א. צו לג, א. מאמרי אדה"א דברים ח"ב ע' תו. וש"נ. שמות ח"א ע' רעח ואילך. ראה שו"ת הרשב"א ח"ה סנ"ה. ב"ח טור או"ח ר"ס ס"א. פע"ח ש' הק"ש פי"ב.