אם ישים אליו לבו

שמ

בסעודה הנ"ל

אם1 ישים2 אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף, להבין מפני מה שינה הלשון שבתחילה אמר אם ישים אליו לבו ולבסוף נאמר בלשון יאסף והל"ל בתחילה ג"כ יאסוף או אף בסוף ישים כו'.

אך הענין הוא דהנה ישים הוא בחי' עשי' מלשון שם3 שם לו כו', דהיינו מפני שבחי' התעוררות הרעותא דליבא שלמטה של כנ"י נחשב לגבי עצמותו ית' לבחי' עשי' גשמית כי יהי' איך שיהי' היא מגושמת לגבי' ית' ונחשב לעשי' גשמיות ממש וזהו אם ישים אליו ליבו לכשיתעורר לבבו שהיא גשמי לשום אותה אליו בבחי' עשי' גשמית ממש (וזהו אם ישים אליו ליבו) אזי בזה נק' חסידיו הגדול ית' שיומשך עי"ז בלבבו הגשמי בחי' אתעדל"ע שרוחו ונשמתו של הקב"ה אליו יאסוף, רוחו הוא בחי' ממכ"ע ונשמתו הוא בחי' סוכ"ע אליו יאסוף ממש, וזהו קיימו וקבלו היהודים, וקבלו קרי וקבל כתיב דהיינו שבאמת למעלה כנ"י צרורות ומיוחדות בתכלית היחוד בבחי' רעותא דליבא שלמעלה שהיא למעלה מבחי' התחלקות אבל למטה נעשה ענפין מתפרדין בבחי' התחלקות צרופי האותיות כו' וזהו וקבלו קרי שהקרי הוא למטה מהכתיב כנודע ליו"ח וד"ל.


1) אם ישים: הנחת ר' משה בן אדה"ז. נעתק מכת"י 735 (קכח, ב). הנחת כ"ק אדה"א (מגוכתי"ק 1025 יד, ב) נדפס בתו"א קכא, ג.

הגהות על תו"א נדפס באוה"ת מג"א ע' סו.

2) אם ישים אליו לבו: איוב לד, יד.

3) שם שם לו: בשלח טו, כה.