נוסח שני: פתח ואמר אנת הוא חד

מו

בעזרה"י וית', ביום השבת ק' פ' וירא (שנת תקסואו לפ"ק)

פתח1 ואמר אנת* הוא חד*1 ולא בחושבן אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן לון עשר ספירן כו' יע"ש.

הנה מבשרי אחזה אלוה2 דכמו עד"מ בנפש האדם שלמטה שנמצאי' בה עשר כחות משונות וחלוקות זמ"ז והם עשר בחי' שבנפש שנחלקים דרך כלל לב' חלקים כוללים והם שכל ומדות שהשכל כולל ג' בחי' חב"ד והמדות נחלקים לז' חלקים כו' וג' לבושיה הם בחי' מחשבה דבור ומעשה שהמחשבה הוא לבוש הפנימיי והדבור לבוש החיצון כו' כמ"ש בלק"א3 ע"ש.

אך עשר בחי' הנפש מכונים בלק"א בשם מהותו ועצמותו של הנפש, הנה באמת לגבי הלבושים הנפרדים דמדו"מ מתוארי' ומתייחסי' למהותו ועצמותו של הנפש מצד היחוד וההתחברות שלהן עם עצמו' הנפש בתכלית היחוד עד שלא יתוארו מצד זה בשם לבוש נפרד כמו ג' לבושיה הנ"ל אבל באמת לגבי עצמות הנפש אף הם נחשבי' ומתוארי' לכלי' ולבושי' שלה שאינם הם בעצמם בחי' מהות ועצמו' הנפש כ"א כחותי' וענפיה המסתעפי' הימנה כי עצמו' הנפש מושללת מגדר ההתחלקות שלא יתכן שהיא בעצמה מחולקת לעשר בחי' שונות כ"א היא מהות עצם א' פשוט בתכלית הפשיטות בחי' ההיולי וממנה יסתעפו עשר כחות שונות ההם עד שהם נחשבים לגבי עצמותה ג"כ לבחי' כלי' ולבושי' רק שמשונים הם מלבושים הנפרדים דמדו"מ שהם לבושים המחוברי' עם עצמו' הנפש ומיוחדת עמה בתכלית היחוד כמשי"ת אבל אינם בחי' מהותה ועצמותה ממש כנראה בעליל שימצא בעשר כחותיה בחי' שינויים והתפעלות משינויי הזמן שיש בהן בחי' קטנות וגדלות שכאשר הוא רך בשנים אזי השכל שלו בקטנות וכן המדות וכשהוא זקן מאד אזי דעתו מתיישבת עליו בבחי' מוחין דגדלות, כענין מארז"ל כל4 <ל>

מה שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן ואם השכל והמדות עצמן הם הם מהותה ועצמותה של הנפש איך יתכן בהם שינויי' אלו ברבוי ומיעוט דקטנות וגדלות עד שימצא בהם המאורעות האלו שיתפעלו משינויי הזמן דכשיזקין יתוסף בו רוח בינה יתירה שיהי' דעתו מתיישבת עליו וקודם לכן לא היתה דעתו מתיישבת שהזמן גרמא בזה, שזה פליאה דעת שהרי א"א להיתוסף בה יותר מכמות שהיא בעצם כמו שנמשכה מלמעלה ולא אפשר להימצא בה התפעלות ושינויי' כאלו ברבוי ומיעוט שכמו שהיא היא לא פחות ולא יותר ומאין יסתעף סבת השנוי בה בתוספת ורבוי מאריכו' ימים ע"פ האדמה

מז

שיהי' הזמן גרמא בזה הלא כ"ז הוא מהנמנע בעצמו' הנפש כמ"ש במ"א כו', שכ"ז לא יתכן בעצמו' הנפש זולתי בכחותיה וענפיה המסתעפי' הימנה דהיינו שעשר מדרגות הנ"ל הם כחותיה המסתעפים ממנה לכך ימצא שינויי' אלו ברבוי ומיעוט לפי אופן ההשפעה של עצמו' הנפש מקורן שכאשר הוא רך בשנים אזי אין מתפשט השפע של השכל ממקורו דעצמו' הנפש ברבוי ותוספת כ"כ וכשיזקין יהי' דעתו מתישבת בתוך הכלי ע"י המשכתו בתוספת גילוי מעצמו' הנפש כנ"ל (וא"צ להאריך בראיות לזה כי האמת יורה דרכו).

אך משונים הם הכוחות האלו מג' לבושיה דמדו"מ מפני שהם נק' לבושי' המחוברי' ומיוחדים עם מהות' ועצמותה הגם שהם ג"כ כחותיה ולא עצם עצמותה, אעפ"כ נתחברו ונתייחדו עמה בתכלית היחוד (ולכך נק' בלק"א על שם העצם שלה בשם מהותה ועצמותה מצד החבור והיחוד שלהן עמה) משא"כ ג' לבושיה דמדו"מ שהם לבושים הנפרדים ממש.

והענין דכמו המלבושים גשמיים שהם נפרדים מן האדם הלובשן שברצותו לובשן וברצותו פושטן, מצד שהם נפרדים ממש ממנו, רק ברצותו מתלבש בהן אבל אין להן קירוב ויחוד אמתי שהם מהו' זר ונפרד ממנו מאחר שיכול להחליף כמה לבושי' להיותו פושט לבוש זה ולובש לבוש אחר כו', משא"כ הגוף שהנפש מלובשת בתוכו הגם שהוא ג"כ בחי' לבוש של הנפש שהיא מתלבשת בתוכו שאינו מערך וסוג הנפש הרוחניי, ששוה במזגו שמורכב מד' יסודו' פשוטי' דעשי' למזג הד' יסודות המורכבי' בהמלבוש גשמיי בלי מציאת יתרון בו כלל, אך מעלה יתירה נודעת לנו בלבוש הגוף דאינו מערך לבוש הגשמיי והיינו הגם שהוא לבוש גשמיי מורכב מד' יסודו' גשמיי' אעפ"כ נתחבר עם הנפש ונתייחד עמה בתכלית היחוד עד שמעורבי' כל כחו' נפשיו' בהגוף והגוף מחובר עמם בתכלית היחוד והיו לאחדים עמה ממש, דכאשר יכאב לו באבר א' מאברי הגוף ירגיש הנפש מכאובו ויצר לה מאד וכדומה לזה תתפעל בהתפעלות הנפש מכל מאורע הגוף, וכן כאשר יחפוץ באיזה פעולה מפעולת אברי הגוף יתפעלו תיכף אברי הגוף בקיום רצונו בלי שיהוי זמן מ"ה אפי' רגע אחת כגון כשרוצה להלוך למחוז חפצו נשמעים הרגלים תיכף לרצונו לזוז ממקומן לילך וכן הידים נשמעים לרצונו במעשה ומישוש ודומיהן שכ"ז מצד התפשטו' המחשבה והרצון בכל אברי <לא>

הגוף דאל"כ הי' מצטרך להתמהמה זמן מה רגע או חצי רגע עד יעבור השפע של המחשבה מן המוח לאבר פרטיי ההוא כו', ולזאת נק' הגוף לבוש המחובר שמחובר ומיוחד עם הנפש בתכלית היחוד עד שא"א לה להתפשט ממנו ולהפרד ממנו עד עת פקודתה כו' כמ"כ ממש הוא ההבדל בין המלבושים הנפרדים של הנפש שהם בחי' מדו"מ ובין עשר כחותיה שהם מיוחדים במהותה ועצמותה בתכלית היחוד שנקראו לבושי' המחוברי' שאין בהם קיצוץ ופירוד עולמית משא"כ דמדו"מ הם לבושים הנפרדים ממש כמ"ש במ"א ע"ש.

וכך עד"מ למעלה שאמר אליהו ז"ל אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין כו' שהם עשר ספירות דאצי' שנקראו בשם תיקוני"ן שהם בחי' לבושי' וכלי' של המאציל ולא

מח

מהותו ועצמותו ממש כי מהותו ועצמותו ממש מרומם לבדו ומתנשא מימות עולם פשוט בתכלית הפשיטות מושלל מגדר תוארים אלו כמאמ' אליהו ז"ל בסוף המאמר ולאו ביה מאינון מדות כלל ואין ערוך אליו והם ע"ס דאצי' הם בחי' הכלי' ולבושי' שלו אך הם מיוחדי' עמו בתכלית היחוד כי אצילו' הוא בחי' אלקות ממש דאיהו וגרמוהי וחיוהי חד כו' לכך נקראו בשם תיקוני"ן דתרגומו דלא5 ילבש גבר שמלת אשה דלא תתלבש גבר בתיקוני אתתא כו' (שהתרגום של שמלה הוא תיקון) והיינו שתיקוני אתתא הם תכשיטיה שהלבושי' התכשיטי' המקשטי' אותו נקראו בשם תיקונין בלשון ארמית והיינו שהתיקוני"ן הם הלבושי' המחוברי' אל העצם שתועלתן והתיקון שנסתעף מהם שעל ידם תתחבר העצם בזולתו ומבשרי אחזה שעשר ספי' שבנפש נק' בשם תיקונין שלה שהם הכלי' שלה המחוברי' עמה בתכלית היחוד כנ"ל שיסתעף מהם תועלת ותיקון לעצמות הנפש דהיינו שע"י הכלי' הללו היא פועלת פעולתה והוא ע"י התחברותה עמהם דוקא כמו כשחפץ להשכיל איזה השכלה נפלאה ולהתחכם בה אזי א"א להוציא הדבר מכח אל הפועל זולתי ע"י כלי השכל שבנפש, שהשכל שבנפש הוא בחי' הכלים שלה שנק' בשם תיקו"ן שלה דהיינו שעל ידו יהי' תועלת ותיקו"ן להנפש שתתחבר עם המושכל ההוא שחפץ בו שהכלי של השכל ישכילנו מה דלא סגי בלא"ה שא"א להנפש עצמה להוציא הדבר הזה מכח אל הפועל זולתי על ידו (כי עצמות הנפש פשוטה בתכלית הפשיטו' לזאת א"א לה להתחבר במושכל זולתי בכלי השכל) שמאחר שמיוחדת עם כלי השכל ומלובשי' בו ביחוד וחבור אמתי לזאת פועלת פעולתה עמו להיותה משכלת המושכל ההוא בכלי השכל שלה כנ"ל וכן המדו"ת הם התיקוני"ם של עצמו' הנפש שפועלת פעולתה על ידן דוקא כמו מדת האהבה היא לבוש המחובר לעצמו' הנפש והתיקו"ן שלה שיצא ממנה תועלת שע"י האהבה תתחבר הנפש עם הדבר הנחמד והאהוב ההוא שכשמצטרך שיתקרב הדבר ההוא ויהי' מתחבר עם הנפש אזי נפעל זאת ע"י כלי האהבה שמלובשת בה <לב>

הנפש ומחוברת עמה בתכלית היחוד להיותה מתאהבה לדבר ההוא שזהו פעולת הנפש שמצטרכה לפעול הקירוב של הדבר ההוא אליה שפועלת זאת ע"י כלי האהבה המחברין יחד וכן הגבורה היא הכלי לפעולת הריחוק של הנפש להשונא וכדומה לזה מדת הנצח היא הכלי לפעולת הנפש שתפעול הנצוח במלחמה ודומיהן, נמצא כל עשר ספי' של הנפש שהם מיוחדי' עמה בתכלית היחוד הם תיקונין שלה שנתתקנו לצורך פעולתה כנ"ל וכמו התכשיט של האדם הוא התיקו"ן שלו כך הם בחי' תיקוניה ותכשיטה שיהי' מהם תועלת ותיקו"ן להיות הנפש מוציא פעלותיה על ידיהן דוקא (וכמו עד"מ כלי הראי' שהיא העין הוא התיקו"ן לאור וכח הראי' שיפעול פעולתה על ידה לראות הנראה כו' ועוד יש תיקון שני לכלי הראי' שהוא כלי ההבטה לראות דבר מרחוק מ"ה שא"א להעין בעצמה לראותו שלזאת צריך תיקון שני הוא כלי ההבטה כו' כמ"ש במ"א ועד"ז כל התיקוני"ן הם הכלי' שנעשה מהם תועלת לחבר הנפש עם הדבר ההוא כו' כנ"ל וד"ל).

וכמ"כ למעלה ממש שעשר כלים דע"ס הנאצלי' שמיוחדי' במאצילן ב"ה בתכלית היחוד דאיהו וגרמוהי חד כנ"ל אעפ"י שהם בחי' לבושי' של המאציל ב"ה

מט

ולא ממהותו ועצמותו ממש שאין ערוך אליו כלל אעפ"כ הם מחוברים לעצמותו ית' ומיוחדי' עמו בתכלית היחוד כהתחברות והתקשרות הגוף עם הנפש אף שאינו מערך וסוג הנפש הרוחניי כנ"ל וכמאמ' אליהו להלן כמה גופין תקינת לון דאתקריאו גופא לגבי לבושי' דמכסי' עליהון כו' דהיינו שלבושי' הנפרדי' הם בחי' מחשבה6 דבור ומעשה שלמעלה שהמה ג' עולמות בי"ע עולמות הנפרדי' ממש כדכתיב ומשם יפרד7 וגו' לזאת נק' בחי' לבושי"ן סתם שהם לבושי' הנפרדים כנ"ל משא"כ עשר כלי' דע"ס הנאצלי' שהם לבושי' המחוברי' להעצם עצמותו ית' כהתקשרו' הגוף בנפש, נקרא בשם גופא דוקא כמ"ש להלן חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא כו' וד"ל. ולזאת נקראו בשם תיקונין דוקא ולא בשם לבושין דאפשר למטעי לומר שהם הלבושי' הנפרדי' ממש לזאת אמר אליהו ז"ל אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין שהכונה בזה הלשון למעט הלבושין הנפרדי' ממש שלא נקראי' בשם תיקונין כ"א בשם לבושין, אף בלשון ארמית כמ"ש להלן לבושי"ן תקינת להון כו' ותיקונין הם בלשון ארמית לבושי התכשיטי' דוקא והם למעלה לבושי' המחוברי' שהם התיקוני"ן עליונים כנ"ל וד"ל.

אנ"ת הוא חכי"ם ולא בחכמה ידיעא כו', הנה כונתו בזה להודיע לבני האדם גבורתו8 ית' שלא יהי' טועין לומר שהחכמה הזאת הנמצאת בעולמו' בי"ע שנרגשת בתפיסא והשגה ממש להיקרא בשם חכמה, היא בערך החכמה דאצי' שאף היא מהו' חכמה הנרגשת ממש ונערכת אליה בערך ממש, לזאת קמל"ן אליהו ז"ל שהיא חכמה ולא בחכמה ידיע"א, פי' כלי <לג>

החכמה דאצי' שמתלבש בה המאציל ב"ה להיקרא בשם חכי"ם, הוא לא בחכמה ידיעא אלינו ולא ממהותה וערכה כלל כ"א החכמה דאצי' היא מקור החכמה דבי"ע שממנה יסתעף בחי' מהו' חכמה דבי"ע עפ"י רבוי הצמצומים בהשתלשלות רבות ולזאת נקראת בשם חכמה בשם הפעולה שממנה נפעלת מהו' החכמה דבי"ע אבל היא בעצמה למעלה מערך ומהות החכמה ידיעא זולתי הוא מקור החכמה ידיעא ולזאת מצד פעולתה נק' לגבי המאציל בשם חכמה ג"כ מאחר שהוא נעשה המקור להחכמה דבי"ע שיומשך ממנה ברבוי ההשתלשלות כנ"ל. וזהו אנ"ת הוא עצמות אין סוף ב"ה המתלבש בכלי החכמה דאצי' להיות נק' בשם חכי"ם אבל הוא לא בחכמה ידיע כ"א הוא המקור החכמה ידיע"א דבי"ע כנ"ל. וה"ז כמו עד"מ במיני פירות חמוצים ומתוקים הגשמיים כמו התפוחים המתוקים והחמוצי' דכמו שנבדלי' זמ"ז בטעמן הגשמיי שזה חמוץ וזה מתוק כך נבדלי' הם בשרשן ממקורן שנתהוו ונמשכו כי אין לך עשב9 מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה ואמר לו גדל כו' שהתפוחי' המתוקי' מוכרח להיות שנמשכי' ממזל"ן ששרשו מבחי' המתיקו"ת שלמעלה כי גבוה מעל גבוה שומר10 ומקבלי' השפע דין מן דין עד

נ

ששרש שרשם הם בחי' החסדי' שלמעלה שמהם יסתעפו בחי' המתיקות בתפוחים, והתפוחי' החמוצי' יש להם מזל אחר ששרשו ממקור אחר מבחי' הגבורו' עליונו' עד שלא אפשר למז"ל זה לגדל המין ההפכי ממנו שלעולם לא ימשכו התפוחים מתוקי' מהמז"ל ששרשו מהגבורו' עליונו' וכן להיפך, כ"א זיני' בתר זיני' אזלא שהמזל ששרשו מבחי' החסדי' יוגדלו התפוחי' המתוקי' כו' וכן להיפך, אבל אין סברא לומר שזה הטעם מתיקות הגשמיי הנרגש בתפוחים הגשמי' הוא נמצא במקורן הכוכב והמזל שלהן, שיהי' הכוכב שלהן מתוק כו' כ"א הכוכב הוא מקור המתיקות הגשמיי שבתפוח הגשמי מאחר שהוא נפעל ממנו אבל מציאות המתיקו' שבכוכב הוא רוחניי באופן אחר ממש לא מיניה ולא מערכו כלל וכמו המתיקות הנמצאת בשכל שכשישכיל האדם איזה השכלה חדשה שימצא המצאה חדשה באיזה חכמה בתחלת נביעו' המושכל המחודש ההוא פתאום בשכלו יתפעל בשעשועים ותענוג גדול ממתיקות וערבות המושכל ההוא שזה המתיקות והערבות שבמושכל הוא רוחניי ולא מערך המהות המתיקות הגשמיי שבתפוח שערב לחיך גשמיי הטועם וזה יערב לחי"ך רוחניי בחי' כח השכלי שלו שטועם טעם מתיקות החכמה כו' אך אעפ"כ נק' כולם בשם דבר כוללי אחד שם מתיקות, רק זה מתיקות רוחניי מטעם רוחניי וזה מתיקות גשמיי מטעם גשמיי אף שרחוקים זמ"ז במעלה ומדרגה, וכן במדות ימצא בחי' המתיקות והערבות משמיעת הנגונים מכלי שיר שערב להשומע מאד בהרגשת טעם מתיקות בהניגון המופלא ההוא שיתפעל לבבו ממנו בשמחה ותענוג שזהו המתיקות שבמדו' שהוא ג"כ רוחניי ואינו ממהות המתיקו' גשמיי שבטעמים גשמים, רק כולם נערכים בערך אחד עפ"י רבוי ההשתלשלות שממתיקות הרוחניי יסתעף ברבוי ההשתלשלות בחי' המתיקות הגשמי שבטעמי' גשמיי' ששם הכוללי של כולם הוא מתיקו"ת כנ"ל כך המתיקות שבמזל המגדל <לד>

תפוחים מתוקים הוא רוחניי וממנו יסתעף המתיקו"ת הגשמיי שבתפוחי' גשמיי' כו' וד"ל.

כך עד"מ למעלה ממש, בבחי' מהות החכמה דאצי' שמתוארת בשם הכוללי של החכמה הנמצאת בבי"ע אבל באמת היא לא מערכם ומהו' כלל, כ"א היא מקורן שממנה יסתעפו מהו' החכמות דבי"ע שמאחר שממנה יסתעפו ברבוי ההשתלשלות והצמצומי' רבים (שמתגשם השפע ע"י רבוי הצמצומים להשתנו' למהו' אחר ממש כנודע) והיא מקורן, לכך מתוארת ג"כ בשם התואר להיקרא בשם חכמה אבל באמת היא לא ממהותם וערכם כלל וז"ש אליהו אנ"ת חכי"ם ולא בחכמה ידיעא כנ"ל וד"ל. והנה כמו שהחכמה דאצי' היא לא ידיע"א כך כל הע"ס דאצי' הם אינם ידועים בערך הע"ס דבי"ע שאף המדות דאצי' אינם ידועים בערך המדו' הידועי' דבי"ע כמו מציאת מדת הרחמים שלמטה שמורגשי' אצלינו דכאשר יראה האדם את חבירו מדוכא ביסורין או שמכין אותו מכת אכזרי אזי יכמרו רחמיו עליו ויחם לבבו בהתפעלות הנפש עד שירע לבבו מאד מזה שלא יתכן כלל במדת הרחמים דאצי' דאיהו וגרמוהי חד11 וכתיב אני הוי' לא שניתי12 שלא ימצא בו בחי' השינויים והתפעלות ח"ו כלל ורחמנות זאת המורגשת אצלינו הוא בחי' התפעלות ונעשה

נא

שינוי בנפש האדם שירע לבבו כו', אך באמת אף המדו"ת דאצי' לא ידועי"ם בערך המדות דבי"ע המסתעף מהם לא מערכם ומהותם כלל זולתי הם מקורן בלבד שלאחר רבוי הצמצומי' בריבוי ההשתלשלות ומסכי"ם רבים המה הפרסות המבדילות בין עולם לעולם כו' יסתעפו המדו' הידועי' ומורגשי' ממש, וה"ז כמשל המתיקות שבכוכב המגדל תפוחי' מתוקי' שאינו בדמיון המתיקות גשמיי כו' כו' כנ"ל. ולכך לא פירש אליהו ז"ל בפירוש שאף המדו' אינן ידועו', מאחר שאמר חכים ולא בחכמה ידיע"א מבין ולא בבינה ידיע"א ממילא יובן בפשיטו' שאף המדו' אין ידועי"ם ולא חש לפרשן וד"ל.

וזהו לשון אצילו"ת, מלשון ויאצ"ל13 מרוחו אשר עליו ויתן על ע' איש הזקני' וגו', שהוא לשון14 הפרש"ה שהפריש מרוחו של משה ויתן על הזקני' כו' מפני שמשה רבע"ה טען האנכי הריתי את כל העם הזה15 כו' מאי"ן16 לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי כו' והיינו מפני שמעלת משה17 רבע"ה הי' הגבה למעלה מאד נעלה מערכם של ישראל עד שלא היה יכול לשמוע טענת הבשר שהי' הגבה למעלה משרש הבש"ר כמ"ש במ"א ולכך אמר מאי"ן לי בשר כו' ע"ש. ולזאת השיב לו הקב"ה אספה לי שבעים איש18 כו' ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על ע' איש הזקני' ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו והיינו שהאצי' הרוח ממשה עליהם גרם להם להיות מתנבאי' אך אעפ"כ הי' למטה מאד מערכו של משה עד שהי' יכולין לשמוע טענת הבשר וכדומה <לה>

מן העם מצד שלא נאצל רק הארה בעלמא ממשה שאין לה ערך אל מהותו ועצמותו, אך בלעדי זאת הי' משתווים לכל העם ומה יהי' בכך שיהי' יכולי' לשמוע טענת הבשר בלבד, לזאת נאצל הארה בעלמא מרוחו של משה עליהם להיותם נביאי' אבל למטה ממשה להיותם ממוצעי' בינו ובין בני ישראל כנ"ל. כך עד"מ למעלה ענין עולם האצילו"ת 19 שהיא ממוצע בין המאציל ב"ה לעולמו' בי"ע הנפרדי' לחברו עמהם שנאצל ע"ס דאצי' ממנו אשר אין להם ערוך אליו כו' ואעפ"כ מיוחדי' ומחוברי' הם עמו בתכלית היחוד דאיהו וגרמוהי חד שעי"ז מתחבר המאציל בעולמו' הנפרדי' ולזאת נקר' בשם תיקוני"ן, כענין ע"ס שבנפש שהם תיקוני' דילה לחברה בזולתה שכל פעולותיה נפעלי' על ידם כנ"ל וד"ל.

אנת הוא חד ולא בחושבן, כונתו בזה לבאר דלא תימא שאופן התהוות הנאצלי' מן המאציל ב"ה הוא כאופן התהוות הנפעלי' דבי"ע מע"ס הנאצלי' שאעפ"י שהנפעלי' דעשי' רחוקי' מאד ממעלות הע"ס דאצילות כנ"ל וד"ל אעפ"כ נערכים

נב

אליהם בערך ויחס עפ"י רבוי ההשתלשלות שמסתעפי' מהם כנ"ל. אבל אנת הוא חד ולא בחושבן ומנין הע"ס דאצי' כ"א מרומם לבדו בבחי' אין ערוך כו' שאין להע"ס הנאצלי' ערך ויחס כלל אל המאציל ית' יותר מערך הדומם דעשי' לגבי חכמה דאצי' שיש לו ערך עפ"י רבוי ההשתלשלות שנסתעף ממנה רק שרחוק מאד ממנה אבל ע"ס הנאצלי' לגבי עצמו' המאצי' אין להם ערך ויחס כלל שישתוו בבחי' חשיבו' הביטול כמדרגה התחתונה שבכל ההשתלשלות הוא הדומם דעשי' שאין להם יתרון וחשיבות עליו נגדו כלל דקמיה כחשיכה כאורה כו' השוה ומשוה קטן וגדול בערך הביטול דכלא קמיה כלא חשיב בשוה כנ"ל ולזאת המשכת ע"ס הנאצלי' מהמאציל ב"ה הי' בלתי אפשר להתמשך עפ"י סדר והדרגות ההשתלשלות כאופן המשכת ע"ס דעשי' מהנאצלי' ברבוי הצמצומים של סדרי ההשתלשלות מפני שע"ס דעשי' נערכי' אליהם ומתיחסיי' אליהם עפ"י ההשתלשלות כנ"ל משא"כ ע"ס הנאצלי' שאין להם ערך ויחס כלל כנ"ל.

אך הענין שבאמת בלתי אפשר היה להמשכת ע"ס הנאצלי' מהמאציל ב"ה זולתי הצמצום שהי' באור אין סוף ב"ה כמ"ש בע"ח20 שתחלה היה האור מלא כו' ואח"כ נתצמצם האור להיות נעשה חלל ומקום פנוי כו' ואח"כ נמשך קו וחוט דק מאור א"ס כו' ע"ש שזה הצימצום הגדול גרם לסבת יכולת המשכת ע"ס הנאצלי' מן המאציל ב"ה מצד שצמצום גדול ועצום כזאת לא הי' בכל סדרי ההשתלשלות דבי"ע כמשי"ת בע"ה לקמן.

אך תחלה נבאר מלת או"ר אין סוף.

הנה כתיב ויעש21 גו' לשני המאורו' הגדולי' כו' וכתיב ויקרא [אלקים] לאור יום כו' שמאור הוא בלה"ק עצמות הדבר מקור האו"ר המתפשט הימנו דהיינו <לו>

גלגל העצמי של השמש וירח נק' מאורו"ת שהם מקור העצמי של האור המתפשט מהם ואור נק' הזיו המתפשט על הארץ ולדרים ממאור השמש וזהו ויקרא לאור יום22 שמה שביום יאיר האור והזיו השמש נק' בשם או"ר שהוא ההתפשטות והגילוי שלה שמתגלה הארת עצמו' המאור ההיולי כו', וכן מבשרי אחזה בנפש האדם שהוא בעצם היולי בחי' המאור העצמיי והאור הוא החיות והזיו המתפשט ממנה דהיינו כשמתלבש בהגוף יחי' הגוף ממנה, שהכח והחיו"ת המתפשט ממנה להחיות הגוף אף טרם בואה לגוף שהי' עדיין בהעלם ובכח בלבד נק' בשם אור שהוא כח ההתפשטו' שלה שיש בה בכח להחיות הגוף כשתתלבש בו (אבל אין זה כח החיוני בחי' מהותה ועצמותה כי הרי יכולה להחיות כמה גופי"ם ע"י הגלגולי' שהיא נצחי כו') נק' אור וזיו שלה וכן כח הראיי' המתפשט מהשכל להתלבש בכלי העין לראות הנראה שהכח הזה הוא האו"ר המתפשט מן השכל והשכל עצמו הוא המאור העצמי כו' וזהו הכלל

נג

שאור נק' הגילוי וההתפשטות של עצמות ההיולי, וההיולי הוא המאור העצמי כנ"ל (ולזאת נז' בלק"א אור וזיו וחיות לפעמי' כוללם הכל יחד ולפעמי' שניהם אור וחיות כו' לרמז בזה שהכל אחד ולקרב אל השכל ענין או"ר וד"ל).

כך עד"מ למעלה ממש שעצמות המאציל ב"ה המרומם לבדו וא"א להתמשך ממנו כלל ולא יתכן בו בחי' הצמצום וההתפשטות כי אני הוי' לא שנית"י כתיב בין קודם האצי' ובין לאח"כ בשוה כנודע וזהו נק' בחי' עצמו' המאו"ר שהוא מהותו ועצמותו ית', רק או"ר אין סוף ב"ה הוא בחי' הזיו וההתפשטו' ממנו ית' שהוא מקור החיים של כל ההשתלשלות כולן וכביטול זיו השמש במאור השמש כך ביטול האור א"ס במאור עצמותו ית' כדכתי' כי עמך מקור חיים23 וגו' כנודע, אך מאור א"ס ב"ה בלתי אפשר הי' להתמשך סדרי ההשתלשלות זולתי ע"י הצמצומים שהי' בו, שנעשה חלל ומקום פנוי ונמשך רק קו א' דק כו' כמ"ש בע"ח.

והנה ענין החלל כו' הוא בהיות בע"ח הלביש הכל במשלי' גשמי' שאור הוא גשמיי לזאת מוכרח לתאר החלל בשם חלל ומקום פנוי מאור שאינו מאיר שם כו' אבל באמת כמו שבארנו ענין אור לזאת גם החלל הוא באופן אחר ממש והיינו שלא כדמיון העולם שנעשה חלל ומקום פנוי ממנו ית' הלא לית אתר פנוי מיני'23 כלל אך זהו ההלבשה בגשמיות כנ"ל ובאמת הענין הוא שהחלל ומקום פנוי הוא שמופנה ורקני מגילוי אור אין סוף שנכלל במאור הנעלם דלית מחשבה תפיסא בי' כלל ולזאת יקרא בשם חלל ומקום פנוי מצד העדר האור והגילוי כו' אבל בבחי' המאור הנעלם ממילא אף החלל דלית אתר פנוי מיני' כו'.

<לז>

וביאור הענין הנה מבשרי אחזה כמו עד"מ בנפש האדם שכח הראיה מתפשט מהשכל שבנפש להתלבש בכלי העין ולפעול פעולתה בה לראות הנראה כו' וכשהסתם העין או סימא עינו נעדר האור פי' הגילוי של כח הראי' שאין מתגלה בכלי העין לפעול פעולתה מצד קילקול הכלי אבל ישנו שם במציאותו בשלימות בתוך הכלי עין כמקודם ממש בלי שינוי שאין השינוי רק לגבי הכלי, שתחלה האיר הארתו בה ועתה נעדר אורו אבל לגבי האו"ר אין שינוי כלל, שכאשר הי' קודם שם הוא עתה ואף פישוט וכיווץ לא יתכן בו לומר שעתה לאחר קלקול הכלי נתכווץ ונסתלק לחזור מכלי הראי' למקורו עצמו' השכל, כ"א ישנו פה בהכלי רק שנעדר אור"ו פי' גילויו בהכלי כנ"ל. כך עד"מ למעלה ענין הצמצום שהיה באור א"ס ב"ה שבאמת אין שינוי והתפעלות כלל לגבי האור אין סוף ב"ה בין קודם הצימצום ובין לאח"כ כי אני הוי' לא שניתי כתיב זולתי השינוי הוא אל המקבלים, שקודם הצמצום הי' האור מלא כו' שהי' ממלא אף מקום החלל בבחי' הגילוי של השפע שלו אך המאציל ב"ה ראה שלא יוכל להתקיים מזה המשכות סדרי ההשתלשלו' מרוב אורו ית' שלא יכילנו אותו כלל, וא"א להתהוות ממנו אף הנאצלי' מצד שהם תוארי' מהות דבר מה מהו' חכמה ומהות חסד כו' ואור א"ס פשוט בתכלית הפשיטות עד שאין

נד

להם ערך אליו כלל כנ"ל, לזאת הי' הצמצום באור א"ס ב"ה להיות נעשה חלל ומקום פנוי ריקני מגילוי אור א"ס ב"ה שנעדר האו"ר והגילו"י משם כ"א נכלל האו"ר ההוא שהי' ממולא בתוך החלל בעצמו' המאציל המאור הנעלם כו' אבל במאור הנעלם ממולא אף החלל דלית אתר פנוי מיני' ולא נק' חלל ומקום פנוי רק לגבי הגילוי של האו"ר שנעדר ממנו כנ"ל.

והמשל בזה כמו הרב המשפיע השכל הנפלא לתלמידו ובאמצע ההשפעה בעת שמשפיע לו ומרחיב לו הדבור עלה ברצונו של הרב להעדיר השפע, ונמנע מלהשפיע לו שלגבי הרב אין שינוי בין קודם ההעדר ובין לאח"כ זולתי לגבי התלמיד הוא השינוי וד"ל. כך עד"מ למעלה ענין הצמצום באור א"ס שתחלה הי' ממלא אף החלל ואח"כ נעדר אורו וגילוי' להיותו נכלל במאור הנעלם שלא יתכן בזה אף בחי' כיווץ והסתלקות וכנ"ל במשל בכח הראי' הנעלם בתוך כלי העין שנסתמא כו' כי המאור הנעלם נעדר האור הוא הגילוי שלו אבל ישנו פה בהחלל כמקודם רק החלל פנוי ורקני מגילויי בלבד כנ"ל.

אך המשל אינו דומה לנמשל שהנמשל הוא הצמצום בעצמותו בינו לבין עצמו ית' שאף הגילוי והעדרו שניהם הם במהותו ועצמותו ית' משא"כ במשל בהרב המשפיע לתלמידו לזולתו שהגילוי והעדרו שניהם בזולתו כנ"ל. אך המשל האמתי הדומה לנמשל הוא כשמייגע הרב בעצמו שכלו בעיון רב בשכל הנפלא ההוא שאז מתגלה שכלו מעצמו' כח חכמתו הנעלם להשכיל המושכל ההוא וכשמעדיר שפע הגילוי של השכל כגון שאינו חפץ להתייגע <לח>

בלימוד ההוא כ"א לישב במנוחה והשקט בלי שום מחשבה ושכל כלל שאז נעדר אור השכלי שלו להתעלם בעצמו' המאור הוא כח חכמתו הנעלמה כח המשכיל שלו שהגילוי והעדרו הוא מיני' ובי' בינו לבין עצמו ובעצמותו אין שינוי בין הגילוי להעדרו שבכח עצמו' חכמתו הנעלמה אין שינוי בין קודם הלימוד ובין לאח"כ ובין כשחזר ונח מן הלימוד שהכח המשכיל שוה בלי שינוי שיש בכחו ללמוד הרבה ולהמציא המצאות חדשות הרבה כנ"ל, רק השינוי הוא בכלי המוח שהגילו"י של השכל בהחכמה ההיא שורה בכלי המוח בבחי' גילוי משא"כ כשנעדר אורו וד"ל, ומזה תבין למעלה הטיב ענין הצמצום שהי' באור א"ס ב"ה שנעשה חלל ומקום פנוי רקני מגילוי אור א"ס שנעדר אורו ממנו ונכלל במאור הנעלם שנמצא אף בהחלל דלית אתר פנוי מיני' כנ"ל ואח"כ נמשך קו א' דק והוא שרש כל ההשתלשלות והיינו כמו בהרב כשמעדיר השפע אזי אח"כ מצמצם שכלו בצמצום גדול ועצום להיות נמשך מעט מזעיר ממנו בהתגלות כלי המוח שלו, או לתלמידו כו' וכך למעלה הקו וחוט הנמשך לאחר הצמצום מאור א"ס ב"ה שהוא בחי' תחתונה שבו בחי' מלכות שבמלכות דא"ס ב"ה שהוא נעשה מקור לכל ההשתלשלות ואף גם זאת ע"י צמצומים רבים עוד, עד שנתהווה עולם העקודי' שהי' האורו' עקודי' בכלי אחד, שלא הי' עדיין בחי' כלים ובנקודי' הי' רק בחי' נקודי' בלבד כנודע זולתי מהאורות היוצאים מאח"פ (היוצאים דייקא שהוא הארה בעלמא כו') נתהוו בחי' הכלי' דע"ס הנאצלי' להיותו נק' חכים ולא בחכמה ידיעא מבין ולא בבינה ידיעא שהוא מהו' דבר מ"ה מהו' חכמה מהות בינה כו' כנ"ל וד"ל.

נה

והנה בזאת נבדל ומשונה המשכת ע"ס הנאצלי' מן המאציל ב"ה מכל המשכות סדרי ההשתלשלות כולן דבי"ע מע"ס הנאצלי', והיינו בבחי' הצמצום הגדול ועצום של החלל ומקום פנוי כו' מה שאין כמוהו בכל ההשתלשלות מאצי' ועד עשי' והיינו מצד שע"ס הנאצלי' אין להם ערך כלל אל המאציל, לזאת הוצרך להיות צמצום גדול ועצום כזאת אשר לא נמצא כמוהו עוד בבי"ע מצד שהם נערכים לאצי' ואין מצטרכים לצמצום גדול ועצום כזאת.

והגם שיש מיני צמצומי' בבי"ע הנמשכי' מאצי' דרך סבת הפרסא והמסך הוא הפרגוד המפסיק בינם לבין אצי' וכן מבריאה ליצירה ומיצירה לעשי'. הנה אין להצמצום של הפרסא ערך כלל לצמצום חלל ומקום פנוי לא מיני' ולא מקצתי' כלל, והיינו כי בצמצום הפרסא האור ישנו פה בבחי' גילוי ממש בשלימותו רק שמאיר אורו דרך הפרסא המפסקת בין אצי' לבריאה כדומה שע"י שעובר האור דרך הפרסא נתעבה ונתגשם ומשתנה לגריעותא, שזהו ענין ההתחדשות מאין לי"ש, שהוא אור התולדה (כמ"ש בע"ח בסוף הספר ע"ש כמשי"ת) משא"כ צמצום החלל שהאור נתעלם במאור הנעלם ומסתלק לגמרי כו'.

<לט>

ביאור הענין מבשרי אחזה עד"מ הרב כשמצטרך להשפיע שכלו הנפלא לתלמידו הקטן שהכלי של התלמיד קטן מהכיל אותו בעצמו כמו שהוא במוחו הרב אזי מלביש שכלו במשל וחידה שמתוך המשל גשמיי יבין התלמיד דקות הנמשל אשר הוא נתלבש בלבוש זר נפרד באותיו' אחרים ממש שהצרופי אותיו' של עצמו' ההשכלה הם אחרי' ממש וצרופי אותיו' של המשל שנתלבש בו הם דברים אחרים ממש ולזאת מאחר שנתלבש הנמשל בצרופי אותיו' אחרי' של המשל, אזי נשתנה לגריעותא לגבי התלמיד המבין ומאזין ומקשיב המשל ומתוכו יכיר הנמשל, להיות אף מה שהבין דבר מתוך דבר הוא הנמשל אצלו בהגשמה יותר ואינו מערך כמו שהי' בשכל הרב טרם התלבשותו בהמשל, והיינו שהעברתו ממוח הרב אל מוח התלמיד דרך לבוש צרופי אותיו' נשתנה לגריעותא להתגשם בהגשמה ממש הגם שהרב לא העלים דבר א' מדבריו כלל שהשפיע כל המושכל בשלימותו זולתי נסתנן וירד שפע הרב אל התלמיד דרך מעביר המשל כו', וזהו למעלה ענין הפרסא (כך שמע ממורו ה"ה ע"ה) המבדלת בין אצי' לבריאה בכדי שיוכל להתהוות המחודשי' הנפרדי' שמחודשים מאי"ן ליש ממש, שזה גורם להם הסתרת המסך המבדיל שאף שכל עצמו' השפע דאצי' מגיע אליהם אך מאחר שעוברת דרך הפרגוד ומסך נתעבה ונתגשמה להשתנות למהות אחר בהגשמה מחודשת ממש אשר לא הי' כך מעולם קודם העברתה דרך פרגוד. וזהו ענין התחדשות הנברא מאי"ן לי"ש שעיקר החדוש הוא הי"ש שמאי"ן תימצא שלא הי' כמוהו באי"ן מקורו שעיקר התחדשותו הוא מהעברת האור והשפע דאי"ן דאצי' דרך פרסא ומסך המבדיל שזה גרם החדוש של הי"ש שנעשה לאחר העברתה דרך הפרסא מה שלא הי' כן באצי' ולכך נק' זה חדוש גמור וד"ל וכנ"ל בהרב המלביש שכלו במשל, שהתחדשו' היש וההגשמה של המושכל נעשה בכלי התלמיד לאחר הבנתו מבין צרופי אותיו' אחרים של המשל, מה שלא הי' ההגשמה זו אף במוח הרב נמצא זהו מחודש אף לגבי הרב וד"ל, וזהו

נו

בחי' אור התולדה שהוא הארה הנולדת מהארה, כענין הארת הירח על הארץ שמקבלת מאור השמש כו' וכמ"ש במ"א. וזהו כמ"ש בע"ח שמל'24 דאצי' נעשה עתי"ק דבריא"ה ומל' דבריא"ה עתיק דיצירה ומל' דיציר"ה עתי"ק דעשי' כו' שבה עצמה הוא המסך והפרגוד שמבדיל בין עולם העליון לתחתון כמו מל' דאצי' שהוא דבר ה' העליון ית' נעשה עתי"ק לבריאה להתהוות התחדשות הנבראי' מאי"ן ליש מחוד"ש כנ"ל והוא ע"י השתנות הצרופי אותיו' שבמל' דאצי' כענין השתנות המושכל של הרב בצרופי אותיו' אחרי' של המשל כענין משלי שלמה כו' בן חכם ישמח25 ובן כסיל תוגת אמו כו' או לשמרך מאשה זרה26 ונכרי' אמריה החליקה כו' שהם דברים מוסר פשוטים ממלי דעלמא מדברי משל ומליצה שהלביש בהן סודות התורה רזין דאורייתא למי שמבין פנימיות דבריו סתרי תורה מה שמלובש במשלי' ההם, כמ"ש בו וידבר שלשת אלפי' משל27 וגו' שאף כשמובן הנמשל מתוך המשל אינו בערך ומהו' עצמו' המושכל שהי' בחכמת שלמה כו' שנתחדש המושכל מאין ליש ע"י השתנות הצרופי' בלבד <מ>

כך למעלה ע"י השתנו' הצרופי' דמל' דאצי' זה גורם לסבת התחדשו' היש מאי"ן להיותה עתי"ק לבריאה המחודש וזהו בעצמו המסך וד"ל וכן בבי"ע מעולם ועד עולם שמל' דבריאה נעשה עתיק ליצירה כו' כנ"ל וד"ל.

אך כ"ז ענין צמצום הפרסות דאבי"ע שמובדל ומופרש מהם סיבת הצמצום של החלל שאין כמוהו בכל סדרי ההשתלשלות דאבי"ע שהוא צמצום גדול ועצום יותר ואין ערך ביניהם כלל והיינו שהצמצום של הפרסא הוא שכל עצמות האור והשפע עליונה דאצי' מתגלה ומתלבש בו רק מצד עביותו של המסך והפרסא נשתנה לגריעותא בהגשמה ליש אצל המקבלים שזהו ההתחדשו' מאי"ן לי"ש כנ"ל משא"כ הצמצום של החלל ומקום פנוי שהאור והגילוי נסתלק ונתעלם ממנו ליכלל במאור הנעלם שזהו מיעוט וחסרון לגבי החלל שהוא פנוי מגילויו שנסתלק ונעלם במקורו כנ"ל וה"ז כמשל הרב המעלים עצמו' המושכל מהתלמיד ואינו חפץ להשפיע לו כלל רק אפס קציהו ושמץ מנהו מגלה לו. אך זהו בענין ההשפעה לזולתו ועיקר המשל הדומה לנמשל הוא כשמצמצם הרב גילוי שכלו בינו לבין עצמו שאינו רוצה להתייגע בכל שכלו בעומק החכמה זולתי מעט מזעיר משכלו מתגלה בענין הלימוד בנקל בדבר שא"צ להתייגע בכל שכלו זולתי אפס קציהו ושמץ מנהו כו' כנ"ל שזהו למעלה ענין הצמצום באור א"ס שנעשה חלל ומקום פנוי ונמשך רק קו א' דק בחי' מל' דמל' דא"ס שצמצום גדול כזה לא נמצא עוד בכל ההשתלשלות כולן וכנ"ל וזהו אנת הוא חד ולא בחושבן וד"ל.

לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגליין כו', והנה ידוע זה הכלל שכל הבחי' ומדרגו' שונות שנמצאו בעולם האצי' אף בחי' העולמות שנסתעפו

נז

מחיצוניות הכלי' דאצי' נק' הכל בשם עצמותו דאיהו וגרמוהי והעלמין דילי' חד ממש בתכלית היחוד, ומבשרי אחזה שכל הענפים והכחות המסתעפים מהנפש אף בחי' כחות חיצוניות שלה הם הכל מיוחדים עמה בתכלית היחוד שנקראו על שמה ששייכים אליה ולא לזולתה כמו כח הראי' הנמשך מהשכל בכלי העין שאף שהשכל הוא כלי העצם של הנפש וכמ"כ הכח הראי' וכלי העין כולם שייכי' לה וכן כל אברי הגוף כולן או כמו כשהאדם מצייר בדעתו מין תפוח שהתפוח המצוייר בדמיון מחשבתו אין לו ערך אל התפוח הגשמי שזהו מחשבתו של האדם המיוחד עמו ושייך אליו ולא לזולתו אך למעלה באצילות ימצא ענפים כהנה רבות ותולדותיהן כיוצא בהן שכולם מיוחדים במאצילן ב"ה שאף העולמות המסתעפים מחצוניות הכלי' מיוחדים עמו דהיינו כמ"ש באדר"ק כל נימא ונימא28 להיט בתליסר אלפי עולמות כו' דהיינו שמחצוניות כלי החכמה דאצי' יסתעפו הנימין והשערות ומכל נימא ונימא יתהוו עלמין אין מספר שכולם כאחד מיוחדי' במאצילן ב"ה שהם בחי' אלקות ממש דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד כנודע שיש אף בחי' דומם באצי' וכנ"ל במשל ציור האדם בכל הנפעלים דעשי' שהמחשבה של כל הנפעלים דבי"ע הוא באצילות וזהו ממש מקור חיותן <מא>

כמ"ש במ"א וכולן אף הדומם דאצי' מיוחדות עמו בתכלית היחוד וד"ל וזהו אנת הוא דאפיקת כו' דה"א מאחר שעצמות המאציל מרומם לבדו עד שאין ערוך אליו הם בחי' נפרדים ממנו ממש, לזאת קמל"ן אליהו ז"ל שבמקום גדולתו29 שם אתה מוצא ענוותנותו שאנת הוא דאפיקת כו' ומיוחד עמהם בתכלית היחוד דאיהו וגרמוהי חד כנ"ל וד"ל.

חד אריך וחד קציר וחד בינוני, פי' מדת החסד30 עליון דרועא ימינא היא ארי"ך שמתפשט במורד מאד למטה, שנמשך באורך משך השפע למטה מטה שזהו טבע מדת החסד הפשוט להתפשט בלי די אף למי שאינו הגון כמ"ש אברהם אע"ה לו31 ישמעאל יחיה לפניך כו' ולכך נק' בשם ארי"ך מצד התפשטות באורך משך השפע מאד למטה מטה אף למי שאינו הגון וכדאי אליו כנ"ל. וחד קצי"ר, היא מדת הגבורה והדין צדק שלמעלה שהיא היפך החסד שטבעה לקצר ולצמצם השפע ולמנוע שלא יתפשט באורך משך כ"כ למטה אף למי שאינו כדאי והגון שזה הדין צדק שלמעלה שמדת הדין מונע החסד שלא יגיע לזה שאינו הגון ונתחייב עפ"י דין שלמעלה כו'. וחד בינוני, זהו מדת הת"ת הממוצע המכריע ביניהם שכוללם שניהם יחד, דהיינו שמטה כלפי גבורה בזה שלא תתפשט החסד יותר מדאי אף למי שאינו הגון מצד טבע החסד בלבד מאחר שאינו כדאי לו עפ"י מדת הדין עליון, אך אעפ"כ מטה כלפי חסד בזה שלא יהי' מדת הגבורה מקצר השפע ומונעה לגמרי כ"א תתפשט אליו מצד מדת הרחמנות שאמת שאינו כדאי אבל אעפ"כ גדלה הרחמנות עליו כו' ולכך נק' בשם בינונ"י שכולל שניהם יחד ומכריע ביניהם להעמיד על מזג השוה שלא יתפשט יותר מדאי מצד החסד גרידא ולא יתקצר יותר מדאי מצד

נח

הגבורה גרידא זולתי שיתמזגו שניהם במזג השוה והיינו במדת הרחמים* שכלולה מחו"ג*31 ההפכיי' יחד לעשות שלום ביניהם כנ"ל וד"ל.

ועםכ"ז יובן מ"ש בפרשה זו ארדה נא32 ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה וגו'.

הענין כמשנת"ל שיש למעלה באצי' בחי' עלמי"ן שנמשכו ונסתעפו מחיצונית הכלי' דע"ס דאצי' שהמה ענפים כמו מכלי החכמה יסתעף בחי' כלי הראי' עיינין דלעילא דכתיב עיני ה' משוטטות בכל הארץ33 וגו' דהיינו שהמה כלי הראי' של המאצי' ב"ה שתתלבש בהם בחי' החכמה עליונה דאצי' שבה מלובש אור א"ס ב"ה להסתכל ולראות בשמים ובארץ כו' כמו עד"מ בנפש האדם שכח הראיה נסתעף מהשכל להתלבש בכלי העי"ן לראות הנראה שאם יתקלקל הכלי שלו לא יביט מצד קלקול הכלי שא"א לכח הראי' להתגלות בו, כך למעלה הכלי' של הראי' הם מצמצם השפע עליונה דאור א"ס ב"ה שעל ידם יסתכל בשמים ובארץ מצד שהם מגבילי' ומצמצם השפע עליונה בהכלי' שלהם שהם התיקונין שלו לצורך פעולתיו מה שא"א בלעדן, <מב>

כמו שא"א להשכל לראות הגשם ממש בלתי כלי העין וד"ל, וזהו עיני ה' משוטטות בכל, ויש כלים אחרים באצי' ונק' אזני ה'34 שע"י יפעול פעולת השמיעה עליונה כדכתי' ויקשב ה' וישמע35 כו' וכולם כאחד מיוחדים במאצילן ב"ה שנק' על שם עצמותו דאיהו וגרמוהי חד כנ"ל. והנה ידוע שיש למעלה ב' בחי' ומדרגות שונות, והוא בחי' אור ישר ואור חוזר שא"י הוא מצד החסד שנק' ארי"ך שמתפשט מלמעלה במורד למטה יותר בלי די אף למי שאינו הגון כו' כנ"ל וא"ח הוא בחי' ההעלא' מ"ן מלמטה למעלה בבחי' א"ח בגבורו' רשפי אש כו' שהוא מצד הגבורה שנק' קצי"ר שטבעה לצמצם ולמנוע השפע מהחייבי' עפ"י מדת הדין.

והנה אנשי סדום הי' רעים וחטאים36 לה' מאד, והי' אפשר לדונם באחת מב' פנים אלו או עפ"י מדת הדי"ן שהוא בחי' א"ח שעולה מלמטה למעלה והיינו שהדין שלהם יהי' כאופן הצעק"ה שעלה מלמטה למעלה ממעשיהם הרעים לפני ה' כי זכר כל היצור בא לפניו שתעל שועתם וצעקתם כי רבה מכל העולות ומעשיהם הרעים מלמטה למעלה לפניו שעפ"י הצעקה העולה מלמטה למעלה בבחי' א"ח שמצד הגבורה שנק' קציר יתחייבו כלייה ביותר מצד מדת הדי"ן, אבל אפשר שיזכה אותם מדת החסד שלמעלה שנק' ארי"ך כנ"ל, וזהו אופן השני שיושפ"ל השפע עליונה של המאצי' ב"ה מלמעלה למטה בבחי' א"י להתלבש בכלי הראי' ולראות

נט

מעשיהם הרעים, שאפשר מצד התגברו' מדת החסד שבחי' המתלבש בכלי הראי' לא יתחייבו כלייה מצד שלא ישתוו הא"י והא"ח בזה כנ"ל, לז"א המאציל ית' ארדה נא ואראה פי' ארדה בחי' ירידת השפע דא"י מלמעלה למטה להתלבש בכלי הראי' כדכתיב המשפילי37 לראו"ת בשמים ובארץ וגו', הכצעקתה באה אלי, פי' אם ישתווה בזה הא"י עם הא"ח שהי' מן צעקתה הבאה אלי, להיותם מתחייבי' כלייה אף עפ"י הא"י היורד להתלבש בכלי הראי' שישתווה בזה עם הא"ח אז עשו כלה ואם לאו שלא ישתוו הא"י והא"ח שהא"י מטה כלפי חסד אז אדע"ה וד"ל.


1) פתח ואמר אנת הוא חד: הנחת ר' משה בן אדה"ז. נעתק מכת"י 1042 (קסב, א). נמצא ג"כ בכת"י 207 טו, א. ובסוף המאמר רשום: נכתב י"ב תמוז שנת תרט"ו. 1382 עח, ב (וחסר הסיום).

הנחת כ"ק אדמו"ר האמצעי נדפס לעיל ע' לו.

הנחה אחרת נדפס בתו"א וירא יג, ג.

הגהות על נוסח התו"א נדפס באוה"ת בראשית כרך ד תשלח, א. [נדפס ג"כ בביאוה"ז לכ"ק הצ"צ ח"ב ע' תתרלט]. וראה בהנסמן שם בתו"א בהמ"מ.

*1) אנת הוא חד: ראה הקדמת תקו"ז (יז, א).

2) מבשרי אחזה אלוה: לשון הפסוק איוב יט, כו.

3) בלק"א: פ"ג, פי"ב.

4) כל מה שמזקינין: ראה סוף קנים.

5) דלא ילבש גבר שמלת אשה: תצא כב, ה.

6) מחשבה. . בי"ע: ראה בהנסמן במאמרי אדה"א הנחות תקע"ז ע' רב. וש"נ.

7) ומשם יפרד: בראשית ב, י.

8) להודיע לבני האדם גבורתו: ע"ד לשון הפסוק — תהלים קמה, יב.

9) אין לך עשב: ראה ב"ר פ"י, ו. השמטות לזח"א רנא, א. זהר תרומה קעא, ב. קדושים פו, א. מורה נבוכים ח"ב, פ"י.

10) כי גבוה מעל גבוה שומר: קהלת ה, ז.

11) דאיהו וגרמוהי חד: תקו"ז בהקדמה ג, ב.

12) אני הוי' לא שניתי: מלאכי ג, ו.

13) ויאצל מרוחו אשר עליו: בהעלותך יא, כה.

14) לשון הפרשה: ראה פרדס שער (טז) אבי"ע רפ"א. תו"א ג, א. יד, א. סה"מ תקס"ז ע' כג. לב. תקס"ט ע' ריט.

15) האנכי הריתי את כל העם הזה: בהעלותך יא, יב.

16) מאין לי בשר: שם יא, יג.

17) משה. . למעלה משרש הבשר: ראה תו"א יד, א. לקו"ת במדבר יז, ד. בהעלותך לא, ד. לג, ב. ואתחנן יב, א.

18) אספה לי שבעים איש: בהעלותך יא, טז.

19) האצילות שהיא ממוצע: ראה ע"ח שמ"א פ"ד.

20) כמ"ש בע"ח: ראה ע"ח שער (א) דרוש עגולים ויושר ענף ב. וראה מאמרי אדה"א קונטרסים ע' קצט ואילך. ע' תכג ואילך.

21) ויעש גו' לשני המאורות הגדולי': בראשית א, טז.

22) ויקרא [אלקים] לאור יום: בראשית א, ה.

23) כי עמך מקור חיים: תהלים לו, י.

23) לית אתר פנוי מיני': ת"ז תנ"ז (צא, ב). ת"ע (קכב, ב). וראה לקו"ת ויקרא הוספות נב, ג.

24) שמל' דאצי' נעשה עתיק דבריאה: ראה עץ חיים שער (ו) העקודים פ"ב.

25) בן חכם ישמח: משלי י, יא.

26) לשמרך מאשה זרה: שם ז, ה.

27) וידבר שלשת אלפי' משל: מלכים-א י, יז.

28) באדר"ק כל נימא ונימא: ראה תו"א מקץ לב, א. תו"ח מקץ רכה, א ובהנסמן שם בהמ"מ.

29) שבמקום גדולתו: ראה מגילה לא, א.

30) החסד. . אריך. . קציר. . הגבורה: ראה תו"א וירא יד, ג באריכות.

31) לו ישמעאל יחי' לפניך: לך לך יז, יח.

*31) הרחמים שכלולה מחו"ג: ראה ג"כ אוה"ת ויקרא (כרך ד) דרושים לפסח ע' תתקצא הערה כי"ה.

32) ארדה נא: וירא יח, כא.

33) עיני ה' משוטטות בכל הארץ: ראה זכרי' ד, י. דברי הימים-ב טז, ט.

34) אזני ה': בהעלותך יא, א. יח. וראה ת"ז ת"ע (קלא, א).

35) ויקשב ה' וישמע: מלאכי ג, טז.

36) אנשי סדום הי' רעים וחטאים: לך לך יג, יג.

37) המשפילי לראות בשמים ובארץ: תהלים קיג, י.