זוהר פינחס פתח ר' חייא ישבעו עצי הוי'

תריד

שבת פ' מטות מסעי בעזר"ה

שבת פ' מטות מסעי

(זוהר פ' פנחס דרי"ז ע"א)

פתח1 ר' חייא ישבעו2 עצי הוי' ארזי לבנון אשר נטע, מה כתיב לעילא ויין3 ישמח לבב אנוש וכו' מצמיח4 חציר לבהמה כו' אלין אינון שיתין אלף רבוא דמלאכין שליחן דאתבריאו ביומא תניינא דבראשית וכולא אשא מלהטא אלין אינון חציר בגין דצמחי כחציר דא דכל יומא ויומא אתקצירו השתא ולבתר צמחין ומהדרין כמלקדמין הה"ד יודע5 צדיק נפש בהמתו ע"כ. פי' עד"מ החציר הנק' שחת כידוע בגמ' דשבת7 כמו הקוצר6 לשחת וכן מאן דקטיל אספסתא כו' שהחציר הוא שקוצרין את העשב הגדל מעט וחוזר וגדל וחוזרי' וקוצרין אותו וכן עושין פעמי' הרבה כדאיתא8 בב"ב ונמצא קצירתו גורמת גידולו שחוזר ומצמיח מחדש ולכך חייב משום קוצר ומשום נוטע כו' וזהו פי' הפשוט בפסוק מצמיח חציר לבהמה לפי שהחציר הנ"ל עיקרו למאכל בהמה וקוצרי' אותו בכל יום למאכל בהמה ועי"ז חוזר וצומח ונעשה מאכל לבהמה ביום השני וכמו שאמר כאן דכל יומא ויומא אתקצירו כו' והנמשל מן כל זה אמר דהיינו שתין אלף רבוא דמלאכין כו' פי' כי יש מלאכי'

תרטו

שמתחדשי' בכל יום וכמאמר יוצר9 משרתים כו' והענין הוא לפי שהברורי' דנוגה דבי"ע מתחדשי' בכל יום ויום להיות כי הנה ידוע בענין ז'10 מלכין קדמאי' דתוהו שנא' בהן וימלוך11 וימת כו' הרי נפלו בעולמו' הנפרדים והוא בבחי' עה"ד טו"ר דנוגה דבי"ע, וביאור ענין בחי' נוגה ידוע להיות כי באצי' עצמו נא' לא12 יגורך רע כלל אפי' בתערובו' כל שהוא משום דאיהו13 וחיוהי וגם גרמוהי חד כו' דגם הכלים דשם הוא בתכלית בחי' הביטול דמ"ה דז"א הוא שמלובש בכלים כו' וכמ"ש במ"א, אך בעולם הבריאה שאין שם בחי' הביטול כ"כ ועכ"פ בבחי' הכלים החיצונים די"ס דבריא' כבר נראה קצת יש ודבר מה ע"כ בירידת אור עוד מבחי' כלים החיצוני' יוכל להיו' בחי' יש גמור מעורב טו"ר והוא בחי' נוגה דבריא'14 שמיעוטו רע ורובו טוב כו' והמלאכים שמתחדשים שם מאין ליש הגופים שלהם החומרי הוא נלקח מבחי' נוגה שהוא בבחי' יש ממש ומעורב טו"ר קצת אך בחי' הצורה שלהם נלקח מכלים די"ס דקדוש' כמ"ש בע"ח15 בשער מ"ן ומ"ד וז"ש עושה16 מלאכיו רוחו' משרתיו אש לוהט בחי' הרוחו' שלהם מחלק הקדוש' ממש והגופי' שלהם אש לוהט מבחי' גבורו' דנוגה והיינו שאמר כאן וכולהו אשא מלהטא כו' וד"ל.

והנה הבירורי' של המלאכי' הללו שמתחדשי' שם הוא כדמיון החציר שנקצר למאכל בהמה כנ"ל כי הנה בחי' מל' דאצי' הוא בחי' שם ב"ן17 בגי' בהמה כידוע וכתיב ורוח18 הבהמה היא היורדת למטה לברר ברורי' דנוגה כו' וענין אופן הבירור הזה יובן ע"ד דוגמא ממה שאמרו ז"ל למה19 צדיקי' דומין בפני השכינה כנר בפני האבוקה והנר בפני האבוקה ידוע ע"ד הטבע בענין הביטול והתכללות האור ושלהבת של הנר באבוקה הגדולה עד שנפרדת מן הפתילה ונכבית ועולה ונכללת באבוקה ממש והטעם הוא לעוצם גילוי השלהבת הגדולה של האבוקה שהיא מקור כל הניצוצו' הקטני' לכך <שב>

נשאבו ונכללו בה כל ניצוצי' קטני' שעומדי' סמוך לה כו' והנמשל בצדיקי' בפני גילוי אור השכינה מובן ג"כ עד"מ זה וכדוגמא זו ג"כ יובן ענין הברורי' של המלאכי' הנ"ל כי הרי נפש הצורה שלהם שרשה הוא מבחי' מל' דאצי' כנ"ל שנלקחת מכלים החיצוני' די"ס דבריא' ואע"פ שהחומר שלהם אש לוהט מגבורו' דנוגה הרי מתפרד הצורה מן החומר ונכלל ובטל במקורו והוא שם ב"ן דמלכות בגי' בהמה והיינו מפני המקור שיורד גילוי אור אלקי עליהם אזי ממילא

תרטז

נכללי' בה כמשל ביטול הנר בפני האבוקה כנ"ל כך נפרדי' אורו' המלאכי' מהגופי' שלהם ואז נתברר גם חלק החומר שלהם שמנוגה וה"ז כמו משל החציר שנשאב בפי בהמה ולפי שבכל יום מתחדשי' מפני בחי' השבירה דז' מלכי' ע"כ בכל יום ויום מצמיח חציר דמלאכי' לבהמה העליונ' וחוזרי' וצומחין מחדש משבירת הכלים וחוזרי' ונכללי' במלכו' ע"ד המשל בחציר הגשמי כנ"ל וד"ל.

וזהו שאמר אלין אינון שתין אלף רבוא דמלאכי' כו' והטעם למספר זה דוקא לפי שמדבר כאן בברורי' דנוגה דבריא' כנ"ל ובעולם הבריא' המספר באלף דוקא כמ"ש בזוהר20 בענין תלת עלמין כו' משום דבעלמא קדמאה דבריאה מאיר אל שדי שמספרו בריבועו ומילואו עולה אלף דוקא וז"ש כי אלף21 המגן תלוי עליו כל שלטי כו' ואל הוי' מאיר בעולם היצירה שמספרו נ"ז וזהו הכונה בברכה ראשונה דברכהמ"ז הז"ן את העולם כו' ואל אד' מאיר בעולם העשי' שמספרו צ"ו כו' כידוע כל זה בכתבי האריז"ל ומאחר שאמר בסמוך דאלף טורין כו' מוכח מזה דמיירי כאן בעולם הבריא' שמהספר שם אלף וע"כ אמר כאן שתין אלף רבוא כו' והטעם לשתין אלף רבוא היינו לפי שו"ק דתוהו שנשברו מתכללי' זה בזה כמו בלע ויובב כו' ויש בכל מדה התכללות ממאה אלף וע"כ עולה שרש מספר כולם ת"ר אלף כידוע בטעם מספר נשמו' ישראל שהם ס"ר להיותם בו"ק דז"א דתיקון כו' וגם בתוהו הרי במלכו' לא הי' בחי' שבירה כלל וכמאמר דארעא אתבטלת פי' אתבטלת בבחי' ביטול בלבד ולא בבחי' שבירה כו' וד"ל.

ובזה יובן הטעם שלא יש ימים שנק' ימי המעשה רק ששה ימים בלבד אבל יום השביעי שהוא לנגד בחי' המל' לא נק' יום המעשה שהרי המלאכה22 אסו' בשבת והרי אין כאן אלא ו' ימי המעשה בלבד כו' והענין הוא להיו' ידוע דפי' ו' ימי המעשה מעשה זו היינו בחי' התיקון והבירור כמו עד"מ באדם התחתון שו' יומין דחול זמן המעשה בשדהו בל"ט מלאכו' חורש וזורע וקוצר כו' דבאמת23 לכאורה אינו מובן מה שצריך האדם לחרוש ולזרוע ולקצור וכו' ואח"כ לטחון ולאפות הפת עד שיאכל המאכל וכן צריך שיקח צמר ויטווה ויארוג ואח"כ יתפור עד שיתלבש במלבוש שכל אלה ענין טרחא ועבודה רבה ולמה לא יהי' להאדם לחם24 לאכול ובגד ללבוש בלתי הכנה ותיקון בעבודה רבה כזאת בל"ט מלאכו' כו'.

אך הענין שכל אלה העבודו' ענין תיקון ובירור הוא שהרי החורש וזורע תיקון ובירור הזרע הוא להוציא הכח המצמיח מן החטה כו' ואח"כ הדישה והקצירה והטחינה הכל עניני בירור ותיקון כדי שיהא ראוי למאכל וגם אחר שנטחן עדיין עוד

תריז

צריך תיקון לאפות הפת כדי שיהא נבלע באיברי' כו' וכל זה תיקון אחר תיקון עד <שג>

שיהי' ראוי למאכל לחיות בו הנפש כו' וכן הלבוש אינו בא ממילא אלא ג"כ ע"י בחי' התיקון בטוויית הצמר ואריגתו והתפירה וכיוצא עד שיהא לו למלבוש ממש כו' והטעם שלא נברא הלחם לאכול והבגד ללבוש בלתי תיקון כלל כענין לעתיד25 שאמרו שתוציא הארץ גלוסקאו' וכלי מילת כלומר גמר תיקונן בא ממילא שיצמחו עם גמר תיקונן מן הארץ ולא עכשיו כי ידוע שבצלם26 האלקי' עשה את האדם התחתון ולמעלה בבחי' אדם שעל הכסא מתלבש בו' יומין דחול ג"כ לברר ברורי' דנוגה ע"ד הנ"ל בחציר שהוא כמו דמיון הקצירה וכן יש עד"ז ל"ט מלאכו' כולן חורש וזורע בשדה העליונה כו' עד שיהיו מציאו' נבראי' שנק' בשם מאכל לחם למעלה וכן יש נבראי' שנק' בשם לבושי' ונא' בהן דרשה27 צמר ופשתים וכן סדין28 עשתה וכיוצא והכל עניני בירורי' בירור אחר בירור כנ"ל במשל ולכך נק' ו' ימי המעש"ה כלומר ימי המלאכה והתיקון עד שיהי' לחם לאכול ובגד ללבוש כו' ועד"ז ניתן למטה בעבודת ה' בנפש האלקי' שלא יבא האדם למדרגת הדביקו' בה' אחד ממילא ומעצמו אלא ע"י בחי' הברורי' והוא לאהפכא29 חשוכא לנהורא כו' מנפש הבהמיו' דנוגה המעורב טו"ר כו' והיינו מפני שהנפש אלקי' היא מבחי' מ"ה30 דתיקון שמברר ב"ן כו' וד"ל ואמנם אין התיקון אלא במה שהי' בחי' שבירה ונפילה דוקא והיינו בששה המדו' דתוהו כמו בלע31 ויובב וכיוצא והוא בחי' חג"ת נה"י אבל במלכו' המדה השביעי' לא הי' שבירה אלא בחי' ביטול בלבד כנ"ל ע"כ אין מלאכה בשבת שהוא לנגד המלכו' שא"צ בירור ותיקון כלל וע"כ כל ל"ט מלאכו' אסו' בשבת כי אין צריך תיקון רק בו' ימים בלבד לתקן ו' המדו' שנשברו אך בחי' ההעלאה מן הבירורי' הוא דוקא בשבת ולא בחול כמאמר מי32 שטרח בע"ש יאכל כו' וכמ"ש במ"א וד"ל.

ומה שאמר עוד אלף טורין סלקין לה בכל יומא ויומא וכל טורא שתין רבוא הוה והיא אכלה ע"כ משום דמיירי בבחי' נוגה דבריא' וכל יום כלול מן ו' הימים וכללו' הכל עולה ת"ר אלף רבוא מטעם הנ"ל וד"ל. ומה שאמר דוקא ביומא תניינא דבראשית לפי שבחי' אור33 הגבור' האיר ביום ב' במאמר יהי34 רקיע כו' להבדיל כו' כמ"ש במ"א והמלאכי' שרשם מבחי' הגבורו' דשם ב"ן וע"כ אמר וכולהו אשא מלהטא וכנ"ל ואלין אינון חציר כו' מבואר הכל עפ"י כל הנ"ל.

תריח

ומה שמסיים המאמר הה"ד יודע צדיק נפש בהמתו כו'. הענין הוא לפי שהוקשה לו עדיין בפי' הפסוק למה אמר מצמיח חציר לבהמה דוקא ואמר לפרש הדבר שבהמה זו היא בחי' שם ב"ן שהרי צדיק העליון שהוא בחי' יסוד ז"א נא' בו יודע נפש בהמתו א"כ מזה ראי' דבהמה דכאן הוא מיירי בבחי' מל' ג"כ וע"ז אמרו ז"ל בדרך הפשט דאדם אסור35 לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו והיינו פי' יודע צדיק נפש בהמתו למעלה וד"ל. אך היא גופה קשיא למה נק' המל' לפעמי' בשם בהמה ולפעמי' בשמות אחרים כמו בבחי' דומם בלבד כמ"ש אבן36 מאסו כו' מקים37 מעפר ולפעמי' בבחי' צומח כו' אך הענין הוא דקריאת השם במלכו' תלוי' בקריא' שם דז"א כי דרך כלל יש בחי' דצח"ם וזה למעלה במדרגה מזה המדבר גבוה מן החי והחי גבוה מן <דש>

הצומח כו' ודרך כללות כל ההשתלשלו' הנה לפעמי' נק' ז"א בשם צומח בלבד כמ"ש כי38 האדם עץ השדה כו' ובחי' אבא נק' חיה ובחי' הכתר נק' יחידה כו' ואמנם דרך פרט יותר נקרא אבא בשם אדם39 קדמאה או אדם עילא' ובחי' חג"ת דז"א נק' חיוון עילאין מרכבתא לאו"א כו' ודרך פרט יותר נק' ז"א בחי' מדבר דהיינו כשקראו בשם אדם דאצי' כו' אזי בחי' המל' נק' בחי' בהמה דהיינו בחי' חי וכמ"ש אדם40 ובהמה תושיע ה' ובכאן מיירי בדרך הזה (כי בדרך יותר פרטי גם בחי' המל' נק' אדם לגבי הנבראי' וכמ"ש כתפארת41 אדם לשבת בית אלא שנק' אנפי זוטרי כמ"ש במאמר זה בסמוך) והיינו שהביא ראי' מפסוק דיודע צדיק נפש בהמתו משום דמיירי כאן בבחי' ברורי' דשם ב"ן שמלובש בעולם הבריא' דוקא שהוא בבחי' חי בלבד וזהו מ"ש מצמיח חציר לבהמה דוקא כנ"ל א"כ ממילא בחי' ז"א נק' מדבר והוא בחי' אדם דרכיב על בהמה כמ"ש בסמוך וע"כ אמר הה"ד יודע צדיק נפש בהמתו וד"ל.

ולהבין ביותר ביאור ענין אדם דרכיב על בהמה זו כו' כמ"ש יודע צדיק כו' שהוא עד"מ אדם הרוכב על בהמה שמנהיגה לכל צד שירצה כו' יובן ממשל הדיבור שבטל לגבי המחשבה שבמוח שהמחשבה מנהיג הדיבור כי כמו שירצה במחשבה כך ידבר בדיבור וידוע שאותיו'42 הדיבור נק' בחי' דומם בערך המחשבה שנק' חי לפי שאות הדיבור אינו נוסף ונגדל כלל ואות המחשבה יצמח ויגדל כמו בתינוק שדעתו מתגדל גם באותיו' מחשבתו לפי השנים כו' וד"ל. ויש לפרש עוד דמה שהביא דמיון מפסוק זה יודע צדיק כו' להורות עוד ענין א' שאחר הברורי' דשם ב"ן שנק' מאכל לבהמתו אזי בא זמן הברורי' דמ"ד דצדיק חי עלמין כו' שנק' אכילת אד"ם וכמאמרם אסור לאדם לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו שהרי נא' ואכלת43 ושבעת אחר ונתתי עשב בשדך לבהמתך כו' אך קודם שיאכל זה האדם

תריט

בעצמו מברר הוא מאכילת בהמתו בתחלה והיינו ענין מה שמברר המ"ד את מ"ן דשם ב"ן והוא מ"ש יודע צדיק נפש בהמתו ואמר נפש דוקא דהיינו ממה שכבר נעשה בחי' מ"ן מהעלא' רפ"ח ניצוצו' שכבר נתבררו ע"י שם ב"ן בירידתו למטה כו' שזהו ענין בירור שני דב"ן אזי דוקא עולה בשלימו' הבירור במה שיודע צדיק מנפש בהמתו וד"ל.

ועשב לעבודת האדם, אלין אינון נשמתין דצדקייא דההוא אדם דרכיב ושליט על בהמה אכיל ואעיל לון בגוויה, ובזכותהון אתזן כל עלמא מההוא אדם כו' האדם ההוא דאשתמודע, פי' עד"מ העשב שהוא גדל הרבה כפי הראוי ואין קוצרין אותו בכל יום כמו החציר אלא גדל הרבה בכל שיעורו והוא אינו מאכל בהמה אלא הוא עולה ונכלל בשאר צרכי האדם כך הנשמות נמשלי' לעשב שגדלין הרבה דהיינו עד שנשלם זמן הבירור שלהם בשלימות דוקא ואזי עליי' והסתלקות במדרגה יותר עליונה מחציר דמלאכי' והיינו שעולין ונכללי' בבחי' ז"א עצמו וכמאמר הידוע שאמר בנשמות לאשתאבא44 בגופא דמלכא כו' והענין הוא לפי ששרש הנשמו' נמשך מבחי' מ"ד דז"א כי התהוו' הנשמו' מזווג גופני דזו"נ כידוע וע"כ עולין ונכללי' <שה>

בשרשם בגופא דז"א שנק' אד"ם דרכיב על בהמ"ה כמבואר למעלה וזהו שאמר ועשב לעבודת האדם אלין אינון נשמתין דצדיקייא דההוא אדם כו' אכיל ואעיל לון בגוויה ולהיות כי עולין ונכללי' בו בבחי' העלאת מ"ן ע"כ אמרו ז"ל האבות45 הן הן המרכבה כלומר עד"מ הבהמה שהאדם רוכב עליה שהיא בטילה לגבי הרוכב כך בחי' חג"ת דבריא' שרש האבות בחי' מרכבה נעשי' כשעולין ונכללין בחג"ת דז"א עצמו וד"ל.

ובזכותהון אתזן כל עלמא כו' פי' לפי שעלו בבחי' העלא' מ"ן מוסיפין המה כח ועוז יתירה בז"א שיוכל להמשיך אור למטה במלכות בבחי' מ"ד בתוספת ברכה כי עולין להוסיף מוחי' בז"א אחר ששרשם נמשך מבחי' המוחי' דז"א כמ"ש בני46 בכורי ישראל כו' כמשל47 הטפה שנמשכת ממוח האב וע"כ בהתכללותם כשהן נכללי' בז"א עולי' ונכללים במוחי' ג"כ ומוסיפין שם המשכות מוחי' חדשי' והיינו שאמר דבזכותהון אתזן כל עלמא בלחם שהוא עיקר הזן כו' וכמו שסיים זה המאמר בפי' פסוק זה להוציא לחם מן הארץ לאפקא מזונא לעלמא מן הארץ קדישא שהוא בחי' המל' ע"י אור הזרוע לצדיק חי עלמין בארץ זו וזהו לעבודת האדם שהוא ז"א כו' וד"ל משא"כ המלאכי' לא נעשה מהברורים שלהם שום המשכת ברכה למטה רק שמתקנין לעצמם בלבד ע"י שמתפרדי' מחומר שלהם ונכללי' בבחי' מל' שהוא שם ב"ן כנ"ל אבל לא ניתוסף עי"ז למעלה בזו"נ שום המשכו' מוחי' חדשי' לפי שאין השרש שלהם מבחי' המוחין כלל ולכך דקדק לומר דבנשמתין דוקא אתזן כל עלמא מההוא אדם כו' להוציא לחם מן הארץ ולא ע"י המלאכי' וד"ל.

תרכ

ויין ישמח כו' ויין דא חמרא עתיקא דנגיד מלעילא, פי' חמרא עתיקא דוקא ולא אמר חמרא סתם, כי הנה פי' יין48 ידוע שהוא בחי' בינה49 דאצי' שנק' אם הבנים וכתיב בה אם הבנים שמחה פי' כי היין משמח באדם להיות נגלה בו מן ההעלם כי נכנס50 יין יצא סוד אך שזה דוקא כששותה יין במדה שאז הוא שמח וטוב לב ומגלה כל מצפון אבל יתר מן המדה יבא על ידו לכלל כעס או לידי עצבות ומ"ש כידוע והוא ענין מה שהדינין51 מתערין מן היין ג"כ כמשל גבורות קשו' דכעס וכיוצא שבאה מחמימות היין כו' אבל במדה נכונה אזי כל טוב וכל חידו נמשך מן היין כמ"ש בזוהר במ"א. והנה מה שהיין מוציא הסוד הוא דוקא ביין52 המשומר בענביו שהוא כמו היין הישן לפי שהכח שלו חזק ביותר לפי שהוא נעלם בענבים ומפני בחי' ההעלם בא הכח הזה כי הרי יין שאינו משומר בענביו בהעלם אלא יצא לחוץ ע"י הסחיטה וכיוצא אינו חזק כ"כ ואינו מוציא הסוד כ"כ נמצא שהעלם כח היין מביא סיבת גילוי ההעלם לשותהו כו'.

וכך יובן הנמשל למעלה בבחי' בינה דאצי' שנק' יין המשמח שנכנס יין יצא סוד הוי' מן ההעלם דכתר עליון שנק' סתימו53 דכל סתימין כו' להיו' בגילוי במדו' דז"א וזהו אם הבנים שמחה כו' אך זהו דוקא בחמרא עתיקא עד"מ היין הישן והענין שלו למעלה היינו בחי' יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית וכמ"ש באד"ר54 חמר טב דיתיב על דורדיי' כו' וכמ"ש ביאור זה במ"א ונק' חמרא עתיקא לפי שבחי' אור הכתר <שו>

נעלם שם וכידוע דלטעם זה בחי' או"א נק' לפעמים בשם זקנים וכמ"ש ואברהם55 ושרה זקנים כו' וזהו ג"כ טעם למצות כיבוד אב ואם דכתיב כבד56 את אביך ואמך לפי שהם בבחי' הזקנה כו' וע"כ יש בחי' בינה שנק' ג"כ בשם חמרא עתיקא כו' ואז נק' הכתר עתיקא דעתיקין כו' וד"ל והיינו הטעם שכאשר נכנס יין דבינה שהוא בחי' חמרא עתיקא יצא סוד כי הזקן דעתי' סתים וע"י היין הישן שנחה דעת זקנים ממנו נכנס יין יצא הסוד הסתום כי הכח ביין זה למעלה מבחי' הכתר הוא בא וכמבואר במשל הנ"ל והמופת לזה הוא מן המחשבה שהיא סתומה ונעלמה תמיד באדם עד שאין יודעין לעולם מהו חושב ומהרהר וכאשר נכנס יין יצא סוד המחשבה הסתומה בגילוי קול ודיבור כו' וד"ל.

וזהו ויין דא חמרא עתיקא דנגיד מלעילא פי' מלעילא מבחי' הכתר שהוא בהעלם נגיד ונמשך כח ההעלם הזה גם בבחי' בינה דאצי' ואז נק' חמרא עתיקא מטעם הנ"ל וזה היין דוקא מוציא הסוד דמחשבה הסתומה בקול ודיבור דזו"נ ובזה

תרכא

נמתקין כל הדינין הקשין דמתערין מבינה כנ"ל במשל היין המשכר שמביא לידי כעס ורוגז כו' וד"ל וזהו ויין ישמח לבב אנוש פי' יין זה דנק' חמרא עתיקא דוקא הוא הממתיק דינין שנאחזים בקטנו' דז"א שנק' אנוש כמ"ש בסמוך וד"ל.

ישמח לבב אנוש, אנוש דא רזא דההוא נער דסליק לסיבו ואתהדר כמלקדמין וע"ד כתיב אנוש כחציר ימיו ע"כ. פי' בחי' מט"ט57 דיצירה נק' אנוש ונקרא נער כידוע, והענין הוא כי בהיות ידוע דאימא58 מקננא בכורסייא שהוא עולם הבריא' ופי' מקננא עד"מ הצפור שעושה לה קן כו' כך יורדת אור אימא דאצי' ועושה לה קן לדירה בעולם הבריא' להיות הנשמו' נהנין ומשיגי' והוא הנק' עולם התענוג הנק' עוה"ב כו' וזהו לעוצם ירידת האור דבינה דאצי' עד שמאיר בנשמו' דבריא' כו' והוא ע"י התלבשו' אימא בחב"ד דבריא' כו' וכך ענין ז"א דמקנן ביציר' כידוע הרי הוא ג"כ ענין ירידת אור מז"א דאצי' להיות מקנן ומלובש במדו' דיצירה והוא הנק' מט"ט כידוע וד"ל אך הטעם שנק' התלבשו' ז"א בו"ק דיצירה בשם נער דוקא וגם מה שאמר דההוא נער סליק לסיבו כו' שזהו ענין התחדשות שלו בתמידות כמ"ש תתחדש59 כנשר נעורייכי כו' הענין הוא לפי שידוע בענין עליות60 העולמו' בכלל בכל שבת ושבת וגם בפרט כי העלי' של עולם העשי' עולה ונכלל ביצי' ויצי' נכלל בבריא' ובריא' באצי' כו' הרי ו"ק דיצי' עולין בכל שבת לשרשם כמו שהם בבחי' ז"א דאצי' ואח"כ חוזר ונמשך ויורד האור מאצי' לבריא' ומבריא' ליצי' בכל ו' ימי המעשה שאחר השבת כידוע ובשבת הבא חוזרי' ועולין וכן חוזר חלילה מדי שבת בשבתו בעלי' וירידה וא"כ מובן שבחי' ו"ק דיצי' הנק' מט"ט מתחדש ממש בכל שבת ושבת כי כאשר עולה בשבת בבחי' ז"א דאצי' להיות כי באצי' מאיר עדיין בחי' אור א"ס שהוא נצחי וקדמון ע"כ נק' ו"ק דז"א בבחי' זקנה ג"כ ונקרא איש ולא אנוש ונער עד"מ איש זקן בשנים אך כאשר חוזר ונמשך ויורד להאיר בו"ק דיצי' כמאמר ז"א מקנן ביצי' אזי מתחדשי' ימיו ולכך נק' נער כלומר רך בשנים <שז>

כי בחי' הנצחיו' דאור א"ס מסתתר ביצי' ונופל ממנו גם בחי' הזקנה אחר שחוזר ומתחדש מחדש בהיותו מתלבש ביצירה והגם שנעשה בחי' זקן לפי שעה כשעלה באצי' אבל כשחזר וירד ביצי' נק' נער כי הארה זו הרי מחדש היא באה והזקנה אינה אלא מצד ריבוי הזמן ובכאן הרי מתחדש בכל שבת וא"כ לעולם אינו נק' זקן אלא בן ו' ימים בלבד והוא ענין המשנה הפעוטו'61 מקחן מקח כו' דהיינו כבר שית כו' וד"ל וזהו שאמר אנוש דא הוא רזא דההוא נער פי' נער מט"ט דהיינו ו"ק דיצי' דסליק לסיבו בבחי' ו"ק דאצי' כנ"ל ואתהדר כמלקדמין בבחי' נער ביומין דחול כנ"ל וע"ד כתיב אנוש כחציר ימיו פי' עד"מ החציר הנ"ל שגידולו אינו בא

תרכב

ונמשך בהמשך ריבוי זמן ארוך אלא גדל מעט מעט בכל יום כי קוצרין אותו בכל יום ומתחדש ונגדל מחדש ביום הב' כנ"ל ולעולם אינו נגדל הרבה כו' כך בחי' אנוש זה שהוא בחי' מט"ט לעולם אינו בא בימי הזקנה אלא מיד דסליק לסיבו בו"ק דאצי' בשבת חוזר ומתחדש בירידת ז"א לקנן ביצי' ונק' נער וכמ"ש תתחדש כנשר נעורייכי כו' וזהו אנוש כחציר ימיו וד"ל.

ואחר שביאר פי' אנוש בזה מובן מה שהתחיל לפרש הפסוק דיין ישמח לבב אנוש זה דוקא דהנה פי' לבב אנוש הוא בחי' פנימיו' דאנוש זה כמו הלב באדם שכולל בעצמו כל חלקי חיות האיברי' ונק' מלך על כל האיברי' כידוע וכמאמר לב62 פליג לכל שייפין כו' כך בחי' מט"ט הוא המלאך הכולל כללות כל המלאכים הפרטיים שהן לריבוא רבבו' כי מתחלקי' מו"ק דמט"ט להתחלקו' פרטיו' עד אין שיעור כמו חסד שבחסד כו' אך בחי' ו"ק עצמם כוללים המה את כולם יחד וההתכללו' הזאת נק' לבב אנוש כמו עד"מ הלב שכולל כל האיברי' ובחי' י"ס דיצי' שהן בחי' אלקו' ממש שירד האור מז"א דאצי' כנ"ל נק' אנוש או נער עצמו כנ"ל ומההוא חמרא עתיקא הנ"ל ישמח לבב אנוש להאיר במדו' דיצי' בכלל וגם בפרט להתחלקו' פרטי המלאכי' כולם הנכללי' בלבב אנוש זה והארה זו היא להמתיק הדינין כמבואר למעלה בפי' חמרא עתיקא דוקא וזהו פי' ויין ישמח לבב אנוש וד"ל.

להצהיל פנים משמן, אינון פנים דאקרון אנפי רברבי ואנפי זוטרי, פי' אנפ"י הוא בחי' המוחי' בכל מקום ויש מוחי' דקטנו' ויש מוחי' דגדלות כמו עד"מ הנער המוחי' שלו בבחי' הקטנות הוא ובגדול המוחי' שלו בבחי' הגדלות ולפי שמבואר למעלה בענין נער מט"ט דאקרי נער דוקא בהיות שז"א מלובש ביצי' והיינו ענין אנפי זוטרי עד"מ הרביא שהוא הנק' נער בלה"ק וכמ"כ כתיב וירכב63 על כרוב כו' שהוא ענין הכרובים שבמקדש כלומר כרביא וכמארז"ל רוכב64 על כרוב קל כו' וכידוע ובהיות עלי' נער זה בז"א דאצי' כמו שאמר דסליק לסיבו כו' היינו בחי' אנפי רברבי עד"מ איש גדול בשנים וההפרש ביניהם הוא שבאדם הגדול המוחי' שלו בבחי' הגדלו' ולכך נק' אנפי רברבי ובנער ורביא המוחי' שלו בבחי' הקטנו' כו' וד"ל ובפרט יותר יש הפרש הזה גם במט"ט עצמו בין בהיותו בבחי' מוחי' דגדלו' והוא בבחי' ע"ס דבריא' ובין בהיותו בבחי' הקטנו' בע"ס דיצי' (כמאמרם ז"ל <שח>

נער65 הייתי גם זקנתי זה שרו של עולם אמרו) ועל כל בחי' אנפין בין דגדלו' בין דקטנות אמר להצהיל פנים משמן, מנגידו דעלמא דאתי משח ורבו קדישא עילאה, פי' נגידו דעלמא דאתי הוא הארת אור אבא שמאיר ומשפיע באור אימא שנק' עלמא דאתי

תרכג

כידוע והיינו שנק' משח ורבו קדישא כו' כי הקדש בבחי' אור אבא והוא ענין שמן המשחה שנק' שמן66 משחת קדש הוא כו' וד"ל.

וביאור ענין בחי' שמן זה הענין הוא מובן מתוך פי' ויין ישמח לבב אנוש הנ"ל דהנה לבב אנוש הוא בחי' מוחי' דקטנו' דז"א בהיותו כבר מלובש במלאכי' נבראים כנ"ל ע"כ אין צריך מיתוק אלא רק מבחי' אור אימא שהוא יין המשמח הנ"ל לשמח לבב אנוש אבל בשביל המתקות הדינין מבחי' מוחי' דגדלו' שנק' אנפי רברבי (וגם אנפי זוטרי נק' אנפי עכ"פ והוא בחי' ע"ס עצמן דבריא' או דיצי' משא"כ בחי' לבב אנוש שהוא רק בחי' הכלים של האורו' די"ס דבריא' או דיצי' וד"ל) צריך שיבא האור ממקום הגבוה יותר והוא מבחי' אור אבא דוקא והוא בחי' השמן שהוא בחשאי היפך בחי' היין שגורם שמחה בהתלהבו' והשמן שהוא בחשאי מורה ענין בחי' הביטול במציאו' שהוא בבחי' החכמה כידוע וד"ל וזהו שאמר להצהיל פנים הצהלת פנים הוא ע"י המשכו' מוחי' חדשים מאור אבא לכך נצהל פנים שהן אנפי רברבי כו' וכענין המבואר במ"א כמו שר'67 אבהו מצא תוספתא חדתא וצהלו פניו מרוב החדוה כו' וזהו משמן דוקא מהמשכו' אור החכמה שלמעלה הרבה ממדרגת היין דבינה כידוע וד"ל. ובכל זה מובן ענין סדר הפסוקי' זא"ז מצמיח חציר לבהמ' מלאכי' בחיצוניו' היכלו' דיצי' שנכללי' בשם ב"ן בגי' בהמה ואח"כ עשב נשמו' לעבודת האדם כנ"ל ואח"כ כתיב ויין ישמח מלמעלה למטה לבב אנוש להמתיק הדינין ואח"כ עוד ממקום גבוה יותר להצהיל פנים דחב"ד ג"כ משמן שהוא אור אבא כנ"ל וד"ל.

ולחם68 לבב אנוש יסעד, דא לחם דאזילו שחקים וטחנו מנא למיכלא לצדיקייא סתמא, ומתמן אתנגיד לכמה חיילין דאקרון לבב אנוש, וכולא אתי מנגידו עילאה ע"כ. פי' בא לפרש בענין סדר הפסוקי' דהיין המשמח אין לו דמיון עם הלחם הסועד אע"פ ששניהם בלבב אנוש אבל היין הוא רק משמח בלבד שהוא ענין נוסף על עצם החיות כנראה בחוש שהשמחה איננה חיות עצמיות באדם אלא ענין אור נוסף על העצמו' כי כשהלב שמח מתפשט ביותר וכשאינו שמח הוא מתכווץ כו' אבל לחם הסועד הוא ענין חיו' עצמי שמחיה את הנפש עד שתתפשט גם מעיקר השרש שלה להתהוות כחות הגוף ולהחיותם מחדש כו' וכך יובן הנמשל דהנה בחי' שרש החיות להתהוו' המלאכי' שנק' לבב אנוש בכלל כנ"ל הוא הנק' לחם למעלה וע"ז אמר ולחם לבב אנוש יסעד כלומר סועד ממש להחיותו מחדש מאין ליש כו' ואין לבחי' יין המשמח לבב אנוש דמיון בזה על היותו רק בחי' אור נוסף בלבד כנ"ל, והיינו שמפרש והולך ממה נעשה בחי' לחם זה שיוכל לסעוד ממש כו' ואמר דההוא לחם הוא דאזילו שחקים כו' פי' שחקים המה בחי' נצח והוד כידוע וכמ"ש שחקים69 יזלו צדק ועד"מ הרחיים שנק' שחקים <שט>

ג"כ לפי ששוחקין המה וטוחנין היטב את החטה לפרורים דקים מאד מאד כקמח כדי שעי"ז יוכשר למאכל אדם.

תרכד

כך יובן הנמשל למעלה בהיות שתחלת ירידת אור השפע בא ונמשך מבחי' אור הכתר והוא הנק' טלא70 דבדולחא כענין שנא' במן ועינו71 כעין הבדולח והיינו ג"כ טלא72 דנטיף מעתיקא וכמ"ש כי73 טל אורות טלך כו' כמ"ש בע"ח והטעם שנמשל לטל דוקא כמ"ש אהי'74 כטל לישראל כו' היינו לפי שהארת אור הכתר הוא בבחי' ההעלם עדיין ולא בגילוי כאור החכמה וכיוצא וה"ז כמו הטל הגשמי שאנו רואי' שאינו ניכר ונראה באיזה ממשות כמו המים שהרי ידוע שלחלחיו' הטל בלילה אינו ניכר כלל אלא למחר ביום ניכר לחלחיו' בעלמא כו' וידוע שהחכמה75 נק' מים להיותו בא מן ההעלם לגילוי כמ"ש והחכמה76 מאין תמצא אבל הכתר77 נק' אין ממש ולכך נמשל לטל וזהו אהי' כטל וידוע דשם אהי' בכתר דוקא וזהו ג"כ פי' כי טל אורו' טלך כו' וד"ל וזהו שאמר דאזילו שחקים וטחני מנא למיכלא דצדיקייא כו' שהוא הטל דעתיקא שנק' טלא דבדולחא שנק' מנא וכמ"ש והמן כו'. אך מה שאמר דאזילו שחקים שהם בחי' נו"ה דוקא הענין הוא כידוע דכליות יועצות איך להשפיע דהיינו עד"מ הרב שרוצה להשפיע לתלמידו דבר חכמה שא"א לו להשפיע כמו שהשכל אצלו במהותו ממש אלא צריך שיחלקנו לחלקים רבים מאד ויברר מה שצריך להשפיע דהיינו שהרבה ממנו לא ישפיע כלל כי לא יבין אותו ויתבלבל עי"ז לגמרי ומעט מזעיר ישפיע וגם צריך עצה איך ישפיע באיזו לבוש ילביש צרופי אותיו' כו' וזהו הנק' כליו' יועצות שהם מייעצים איך להשפיע ובהם מתברר ההשפעה בב' אופנים הא' בהתחלקו' לחלקי' רבים מאד וזהו כמשל הטחינה בחטים ממש והב' בבירור ממנו המצטרך לאופן השפע בלבד וזהו משל לרקידה שאחר הטחינה והכל כדי שיהא ראוי למקבלי' כו'.

וכך יובן הנמשל בשחקים העליוני' שהם בחי' נצח והוד דז"א שמשחקים וטוחנים לחלקי' רבים את בחי' הטלא דבדולחא הנ"ל בב' אופני הברורי' הנ"ל כי בחי' טל זה להיותו מבחי' אור הכתר עצמו א"א שיתקבל למטה להיו' נהנין ממנו נשמו' ומלאכי' שמקבלי' מזו"נ שנק' צדי"ק וצד"ק כידוע וזהו למיכלא לצדיקייא סתמא וכו' אם לא שיטחנו אותו בתחלה בשחקים שהם בחי' נו"ה מטעם המבואר במשל וד"ל. ונמצא יש כאן ג' מדרגות א' חיות תמידי לחם לבב אנוש יסעד כו' והב' יין ישמח באור נוסף לפרקי' מאור אימא והג' להצהיל פנים משמן מאור אבא כנ"ל ולכך סדר הכתוב ללחם אחר יין ושמן כי הם רק בבחי' אורו' נוסף על חיו' העצמיו' משא"כ הלחם שהוא בחי' החיו' העצמי וע"כ שרשו מבחי' הכתר כנ"ל וד"ל.

ישבעו עצי הוי' ארזי לבנון אשר נטע, עצי ה' אינון אילנין פנימאין ועילאין, כי יש ב' עצים בחי' עץ החיים ועה"ד טו"ר וידוע דבחי' ז"א נק' עץ החיים ובחי'

תרכה

המל' נק' עה"ד כי יורדת לתחתית המדרגו' ג"כ וכמ"ש מלך78 אלקי' על גוים כו' וכמ"ש ומלכותו79 בכל משלה כו' ועץ החיים דז"א נק' עצי הוי' וע"כ אמר אלין פנימאין ועילאין שלא ירדו למטה בעולם <שי>

הנפרד כו' ולכך הם דוקא ישבעו ויתענגו מהטלא דבדולחא הנ"ל וד"ל. אשר נטע דהא אתעקרו ונטע לון קדב"ה פי' ארזי לבנון הם היו מבחי' התוהו בתחלה וירדו לבחי' התיקון להתתקן וזהו כמשל העוקר אילן ממקום זה ונוטעו במקום אחר כדי להתתקן שם כו' וד"ל וזהו שאמר דאתעקרו מעולם התוהו ונטע לון בבחי' התיקון וד"ל.

מאי בין עצי ה' לארזי לבנון ארזי לבנון אלין נ' תרעין דבינה דאקרון חמש מאות שנה, פי' לבנון הנה הוא בחי' הכתר עצמו שנק' לבן סתם כי ממנו מקור הלבנונית והוא שם העצם בלובן משא"כ הלבנונית המתפשטת בדבר מה שהוא פעולת הלובן בלבד עד"מ הסיד הלבן הוא הלבן בעצם ואשר מלבנין בו ונעשה לבן נק' רק התפשטות פעולת הלובן העצמי כו' וכך יובן הדוגמא בלובן העליון דכתר עליון שהוא בחי' מקור כל הלבנוני' והחכמה שמקבלת מן הכתר נק' לבנון בלשון נפעל לפי שכבר נפעל בו פעולת התפשטו' בלבד מלובן העצמי שבכתר עד"מ הדבר שנתלבן כנ"ל והנו"ן שבלבנון נו"ן הכפופה היא בחי' חכמה והנו"ן הפשוטה הוא בחי' בינה כידוע ושניהם מקבלי' מלובן העליון שבכתר וענין הלובן הזה למעלה הוא ענין מקור כל החסדי' כו' וזהו מן הנהר הגדול הזה ועד הלבנון פי' נהר הגדול הוא בחי' הכתר והלבנון הוא בחי' חו"ב ולפי שיש בחי' מרחק גדול ביניהם לכך אמר מנהר הגדול כו' ועד הלבנון וד"ל, ופי' ארזי הלבנון אלין חמשין תרעין דבינה עד"מ הארזים שהם גבוהי' בקומה כך הם בחי' המדות דאימא דבינה רק עד הוד אתפשטת80 והן ה' פעמי' י' לכך הן חמשים שערי' וזהו פתחו שערים כו' ולהיו' כי מהם עיקר בנין ז"א בבחי' ה' חסדי' המגדילי' כידוע ע"כ נק' ת"ק שנה דהיינו בהיותם עדיין באימא דהאלפי' בחכמ' והמאו' בבינה והעשיריו' בז"א והיחידו' במל' כידוע אך בחי' הקיצור מהם בא בז"א ונק' ה' חסדי' בלבד וד"ל וזהו מאי בין עצי הוי' לארזי הלבנון עצי הוי' הם עה"ח ועה"ד כו' שהם בחי' זו"נ בכלל כנ"ל וארזי הלבנון הן נ' תרעין דבינה דהיינו שרש הגדלות דזו"נ כנ"ל וד"ל והיינו פי' הפסוק ישבעו עצי הוי' זו"נ מארזי הלבנון הנ"ל אשר נטע בבחי' התיקון כנ"ל וד"ל.

אשר שם צפרים יקננו, בטוליהון מקננין נשמתין דצדיקייא וכל חיילין קדישין אתזנון מתמן, פי' נשמו' הגבוהו' מאד כמו נשמו'81 רב המנונא סבא שהם מיחוד דאו"א שלמעלה הרב' מנשמו' שמיחוד זו"נ והם הנק' צפרין עילאי' ומקננין בארזי הלבנון הנ"ל וגם יש חיילין מלאכי' שגבוהי' מן הנשמו' דזו"נ ואתזנון מתמן ג"כ לקבל מוחי' משם כו' וד"ל.

תרכו

חסידה ברושים ביתה, ברתא דאברהם דאקרי חסיד ועבד חסד עם כל עלמא בג"כ אקרי חסידה, פי' בחי' מל' דאצי' שמקבלת כל החסדי' העליוני' דז"א ודאו"א כו' והיינו ברתא דאברהם שהי' מרכבה לחסד דז"א כידוע, ברושים בין דרועי עלמא יתבא פי' בין חו"ג דז"א שנק' דרועין דעלמא וכמאמר הידוע ימינא82 ושמאלא ובנייהו כלה וכמ"ש שמאלו83 תחת לראשי וימינו תחבקיני וד"ל.


1) פתח ר' חייא ישבעו עצי הוי': הנחת כ"ק אדמו"ר האמצעי. נעתק מגוכתי"ק 1025 (פא, ב). הלשון בזהר (בשינוי קצת).

2) ישבעו עצי הוי': תהלים קד, טז.

3) ויין ישמח לבב אנוש: שם טו.

4) מצמיח חציר לבהמה: שם יד.

5) יודע צדיק נפש בהמתו: משלי יב, י.

7) דשבת. . מאן דקטיל אספסתא: שבת עג, ב.

6) הקוצר לשחת: ראה פאה פ"ב מ"א.

8) כדאיתא בב"ב: כח, ב. וע' שם כ, ב. וראה לקו"ת שה"ש כה, א. פירוש המלות פו, א.

9) יוצר משרתים: ברכת ק"ש.

10) ז' מלכין קדמאי' דתהו: נסמן לעיל (ח"א) ע' תח.

11) וימלוך וימת: וישלח לו, לב ואילך.

12) לא יגורך רע: תהלים ה, ה.

13) דאיהו וחיוהי: ראה תקו"ז בהקדמה (ג, ב).

14) דבריא' שמיעוטו רע: ראה ע"ח (שער ק"נ) שמ"ט, פ"ו.

15) בע"ח בשער מ"ן ומ"ד: ראה ג"כ לעיל ע' תקסה.

16) עושה מלאכיו רוחו' משרתיו אש לוהט: תהלים קד, ד.

17) ב"ן בגי' בהמה: ראה תניא ספמ"ו. תו"א עו, ב. זח"ג ריז, א. ראה כנפי יונה (לרמ"ע מפאנו) חלק שני סק"ה. מגלה עמוקות אופן קו (מו, א). קהלת יעקב בערכו. שבת קמה, ב.

18) ורוח הבהמה היא היורדת למטה: ע"פ קהלת ג, כא.

19) למה צדיקי' דומין בפני השכינה: פסחים ח, א.

20) בזוהר בענין תלת עלמין: ראה זח"ג קנט, א.

21) אלף המגן תלוי עליו: שה"ש ד, ד.

22) שהמלאכה אסורה בשבת: ראה שבת עג, א.

23) דבאמת לכאו': בהבא לקמן ראה ג"כ תו"ח תולדות קמט, א. שערי תשובה סו, א ואילך.

24) לחם לאכול ובגד ללבוש: לשון הפסוק ויצא כח, כ.

25) לעתיד. . שתוציא הארץ גלוסקאו': ראה שבת ל, ב. שער האמונה נח, ב. תו"ח בראשית לא, ד ובהערה 33.

26) שבצלם האלקים עשה את האדם: בראשית א, כז.

27) דרשה צמר ופשתים: משלי לא, יג.

28) סדין עשתה: שם כד.

29) לאהפכא חשוכא לנהורא: זהר בהקדמה ד, א.

30) מ"ה. . שמברר ב"ן: ראה ע"ח שער (ה) טנת"א פ"א.

31) בלע ויובב: ראה וישלח לו לג. דבה"י-א א, מד. ראה זהר (אדרא רבא) קלה, א. וראה פירוש המלות סה, ג.

32) מי שטרח בע"ש יאכל: ע"ז ג, סע"א.

33) אור הגבור' האיר ביום ב': ראה ג"כ תו"ח בראשית ח, ג. דרך מצותיך קנא, א.

34) יהי רקיע כו': בראשית א, ו.

35) אסור לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו: ראה ברכות מ, א. וראה גם לקו"ת בחוקותי מט, ב.

36) אבן מאסו: תהלים קיח, כב.

37) מקים מעפר: שמואל-א ב, ח.

38) כי האדם עץ השדה: פ' שופטים כ, יט.

39) אדם קדמאה: תקו"ז ת"ע (קכ, א).

40) אדם ובהמה תושיע ה': תהלים לו, ז.

41) כתפארת אדם לשבת בית: ישעי' מד, יג.

42) שאותיו'. . דומם: ראה ס"י פ"ד, מ"ב.

43) ואכלת ושבעת. . ונתתי עשב בשדך לבהמתך: עקב יא, טו. שם.

44) לאשתאבא בגופא דמלכא: זהר ויחי ריז, ב.

45) האבות הן הן המרכבה: נסמן לעיל ע' תר.

46) בני בכורי ישראל: שמות ד, כב.

47) כמשל הטפה שנמשכת ממוח האב: ראה תניא פ"ב.

48) יין. . בינה: ראה זהר נשא קכז, א.

49) בינה. . אם הבנים שמחה: ראה זהר ויחי ריט, א. יתרו פד, א. פה, ב.

50) נכנס יין יצא סוד: עירובין סה, סע"א.

51) שהדינין מתערין מן היין: ת"ז בהקדמה (יז, ב).

52) ביין המשומר בענביו: ראה ברכות לב, ב. תו"ח לך צא, ג הערה 32.

53) סתימו דכל סתימין: זח"ב פט, א. קמו, ב. וראה תקו"ז בהקדמה (יז, א).

54) באד"ר חמר טב דיתיב על דורדיי': ראה זהר חדש שה"ש סד, ב.

55) ואברהם ושרה זקנים: וירא י, א.

56) כבד את אביך ואמך: יתרו כ, יב.

57) מט"ט דיצירה נק' אנוש: ראה לקו"ת פינחס עט, ב. האזינו כו, ד. וש"נ. שה"ש כה, א. אוה"ת שה"ש ע' שצ. וע' שצג.

58) דאימא מקננא בכורסייא: תקו"ז ת"ו (כג, א). ע"ח שער (מז) סדר אבי"ע פ"ג. שער (מב) דרושי (כללות) אבי"ע פ"ג. וראה דרך מצותיך סג, א. תניא פל"ט.

59) תתחדש כנשר נעורייכי: תהלים קג, ה.

60) עליות העולמות. . בכל שבת ושבת: ראה ע"ח (שער פנימית וחיצונית) ש"מ דרוש ג. ח. טו. ראה ג"כ אגרת התשובה פ"י. ובכ"מ.

61) הפעוטו' מקחן מקח: גיטין נט, א.

62) לב פליג לכל שייפין: ראה זהר שלח קסא, ב. (רע"מ) פינחס רכא, א. אגה"ק סל"א. תו"ח בראשית ז, ד. לקו"ת שה"ש כט, ב. לא, א.

63) וירכב על כרוב: שמואל-ב כב, יא.

64) רוכב על כרוב קל: ראה ע"ז ג, ב.

65) נער הייתי גם זקנתי זה שרו של עולם אמרו: תהלים לז, כה. ראה יבמות טז, ב. וראה תוספות שם ד"ה פסוק זה.

66) שמן משחת קדש הוא: תשא ל, כה.

67) שר' אבהו מצא תוספתא חדתא: ראה ירושלמי שבת פ"ח, ה"א.

68) ולחם לבב אנוש יסעד: תהלים קד, טו.

69) שחקים יזלו צדק: ישעי' מה, ח.

70) טלא דבדולחא: ראה זהר ויחי רכה, ב. תרומה קלו, ב. תזריע מט, א.

71) ועינו כעין הבדולח: בהעלותך יא, ז.

72) טלא דנטיף מעתיקא: ראה זהר בשלח סא, ב. סב, ב. (אדרא זוטא) האזינו רפח א.

73) כי טל אורות טלך: ישעי' כו, יט. ראה זהר (אד"ר) נשא קכח, ב.

74) אהי' כטל לישראל: הושע יד, ו.

75) שהחכמה נק' מים: ראה ג"כ תו"ח בראשית א, א.

76) והחכמה מאין תמצא: איוב כח, יב.

77) הכתר נק' אין: ראה תקו"ז ריש תיקון מב.

78) מלך אלקי' על גוים: תהלים מז, ט.

79) ומלכותו בכל משלה: תהלים קג, יט.

80) דבינה רק עד הוד אתפשטת: ראה זהר (רע"מ) פינחס רכג, ב.

81) נשמו' רב המנונא סבא: ראה זהר בהקדמה ו, א. בלק קפז, ב. לקו"ת שמיני יח, א ואילך. מאמרי אדה"ז אתהלך לאזניא ר"ע קנז. מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"א ע' רנו ובהנסמן לשם.

82) ימינא ושמאלא ובנייהו כלה: פיוט אזמר בשבחין (זמירות ליל שבת).

83) שמאלו תחת לראשי: שה"ש ב, ו.