להבין שרש ענין יונתי

קכה

ביאור על תורה יונתי בחגוי הסלע

להבין1 שרש ענין יונתי2 בחגוי הסלע כו', שכנס"י נמשלה ליונה כמ"ש עיניך3 יונים כו', הנה כתיב אשא4 עיני אל ההרים מאין יבא עזרי עזרי כו', פי' שרש5 נפש דוד הוא מבחי' מל' דאצי' כידוע, וע"כ הוא אומר אשא עיני אל ההרים בבחי' הסתכלות עינים כלפי מעלה, כמ"ש עיני6 כל כו', עינינו7 אל ה' אלקינו, ואל

קכו

ההרים הן בחי' המדות שבכתר שהן הרים העליונים ביותר (ובזוהר8 נק' טורי חשוכא) מאין יבוא עזרי מבחי' אין דכתר יבוא עזרי והוא בחי' הסתכלות מלמעלה למטה כמ"ש הנה9 עין ה' אל יריאיו כו' עיניו10 כיונים כו', ובהסתכלות זו מקבלת המלכות ש"ע נהורין ולפעמים ק"נ נהורין כמ"ש11 בע"ח בפי' כי יקרא קן ציפור כו'. ולהבין זה הנה יש להקדים בשרש בחי' הסתכלות הראי' בעין מה היא דהנה אנו רואים שיש התלבשות כח התענוג בחוש הראי' יותר משאר החושים כי גם שיש הארת העונג בכל החושי' כמו בחוש הריח שמריח דבר בושם טוב שיערב לנפש מאד וכן חוש השמיעה כששומע קול ערב שמתענג מאד בנפשו הנה כ"ז אין לו ערך לגבי כח התענוג שמתענג בנפשו מהסתכלות העין בדבר ציור נאה, כמו דירה נאה מאד או בגדי ת"ת למראה או אבנים טובות מבהיקי' ביופי וכל דבר נחמד למראה ביותר שהרי אמרז"ל העין12 רואה והלב חומד הרי שהקדי' העין רואה ללב חומד כי ההתפעלות שבלב בחמדה ותשוקה נפלאה הגם שזהו התפעלות כל הנפש עד שתדבק כל נפשו בדבר הנחמד כמו ותדבק13 נפשו בדינה כו', וכמו שאמר במי14 שהעלה בלבו טינא על שנתן עיניו באשה א' כו' שהוא מסוכן בעיני הרופאים כו' וכידוע עכ"ז העין הרואה בדבר הנחמד שם מלובש כח התענוג ביותר עד שמחמתו נתפעל החימוד בלב וז"ש ולא15 תתורו כו' לפי שיש בו בחי' כח חזק מן הארת התענוג עד שימשיך את הלב לחימוד (כמו בחי' ערך אור המקיף על הפנימי שהפנימי' נכלל במקיף כך החמדה בלב אעפ"י שהוא בחי' או"פ ובא בבחי' פנימי' ההרגשה יותר אבל כח התענוג שבראיה כולל כל מיני חמדה שהרי מסתעפים מחמת הראי' דוקא כמה מיני אופני חמדה בלב לפי ראי' העין דוקא דהיינו לפ"ע התלבשות כח התענוג בעין הרואה אם מעט או הרבה כו', והטעם הוא כי בעין יומשך כל עצם הנפש ממש והחמדה היא רק הארה פרטי' מסתעפת ממנו כו', לפי ששרש הראי' בחכ' שבנפש שכל תענוג עצם הנפש כלולה בה כו'), וכנראה בעליל שהאדם יוציא כל רכושו על דירה נאה ואבני חפץ יותר מתענוגי המאכלים העריבים ודברי בושם כו', וגם בע"ח מבואר אות ומופת לזה מן העוף הידוע ששמו ראה16 והטעם שנק' בשם זה הוא מצד חוש כח הראי' שבו שהיא חזקה בחוש זה ביותר עד שיש התגברות בחוש הראי' שלו להוליד כי בהסתכלות הזכר על הנקבה והנקבה בזכר נמשך כח הולדה בהם כמו שנמשך ע"י השפעת זרע לפי שכמו שהנקבה מתעברת מזרע הזכר מפני המשכת כח התענוג שבטיפת זרעם כך נמשך כ"כ בהסתכלותם זע"ז כו', עד שהנקיבה מתעברת מזה כמו שהיתה מקבלת שפע זרע וזה ידוע גם בספרי הרפואה שיוכל להתקבץ כל כח הנפש מכל הכוחות הפרטי' בכח בחוש א' בלבד ואז יהי' אותו החוש בחוזק גדול מאד, ונמצא הרי יוכל להיות

קכז

התלבשות העונג בחוש הראות ביותר מכל החושי' כו' אמנם זה א"א לומר בסיבת התלבשות התענוג ביותר שבא מצד עצם מהות הראי' (דא"כ הי' מהראוי שיהי' כח הראי' חזק בכח פנימי' ביותר ואינו כן שהרי החוש הריח פנימי' ביותר) שהרי אנו רואי' להיפוך שהראי' חיצוני' יותר משאר החושים כי הלא המשכת וחיבור הנפש עם דבר הנראה לעין כל בבחי' נבדל כי הרי הדבר נבדל מן האדם הרואהו ואעפ"י שהעין מחברו ומקרבו א"ז קירוב באמת רק שמצטייר הדבר במוח בדמיון בלבד אבל הדבר נבדל ועומד במקומו מרחוק לאדם משא"כ חוש הריח שהבושם שמריח נכנס מהות כח הריח ועולה במוח ממש לחזק ולהחיות הנפש כידוע בענין הריח17 שהנשמה נהנית ממנו וכן בבחי' חוש השמיעה נכנס באוזן ממש בחללים הקולות העריבים ומתאחד במוח שהרי אותיות הקול ממש נחקקים במוח כששומע כידוע, אך האמת הוא דבחי' התחברות חוש הראי' מתחברת לנפש בחיצוני' יותר אבל זהו רק מצד עצם מהות הראיה עצמה אך מצד בחי' התלבשות עונג הנפש אשר בחוש הראי' הנה מתלבש בה כל עונג פנימי' מעצם הנפש ביותר עד שנמשך כל הנפש אחר הדבר הנחמד למראה העין כנ"ל בענין העין רואה והלב חומד דעיקר התאווה בא מעין אל הלב כמ"ש וכי18 תאווה הוא לעינים כו', (ולפי"ז יש כאן ב' דברים התחברות הנפש והמשכת הנפש, ההתחברות19 שהוא מצד עצם חוש הראי' היא חיצוני' יותר20 מ"מ החיבור הנפש יש בראיה יותר מצד אור התענוג המלובש בה ולא מצד עצם מהות הראי' שהרי עצם מהות הראי' אינו למעלה במדריגה מחוש הריח או השמיעה וכיוצא).

והנמשל מכ"ז יובן למעלה בבחי' מל' דאצילות דכתיב אשא21 עיני אל ההרים כו' שבהסתכלות זאת מקבלת המל' הארת הכתר בחי' ש"ע נהורין כנ"ל, הנה לכאורה א"ז מובן כלל דהלא בחי' מל' נק' סופא דכ"ד בחי' אחרונה ביותר ובחי' הכתר הוא בחי' האור העליון ביותר מכולם כידוע, ואיך תקבל המל' הכתר בבחי' ההסתכלות וגם הלא ידוע ומבואר בע"ח תמיד בסדר ההשתלשלות והתלבשות הפרצופים דכדי שיבוא אור השפע בבחי' מל' דאצי' הנה צריך לירד ע"י כמה התלבשות וצמצומים דהיינו ע"י שבחי' נה"י שבעליון בלבד נעשה מוחין לתחתון כמו מבחי' נה"י דא"א מתלבש באו"א נעשה להם מוחין ומבחי' נה"י דאו"א מתלבש בז"א ונעשה לו מוחי' ומבחי' ז"א מתלבש רק בבחי' נה"י שבו בנוק' דז"א ונעשה לה מוחין כו', נמצא גם בחי' מוחין הפנימי' שבמל' נמשך ובא מבחי' הכתר שהוא בחי' א"א ע"י בחי' ריבוי הלבושי' והצמצומי' בהתלבשות א"א רק בבחי' נה"י באו"א כו' ואיך אמר אשא עיני אל ההרים כו' עיניך יונים כו' וכה"ג לקבל מבחי' א"א וכמ"כ איך אמר יאר22 ה' פניו אליך שהוא בחי' הארת פנים דא"א אל המל' מקור כנס"י כידוע שהוא בחי' ההסתכלות מלמעלה למטה כנ"ל איך יכול להיות בחי' דילוג

קכח

המדריגות כ"כ מעליון ביותר לתחתון ביותר כו'. אך הענין הוא שיש בבחי' המל' ב' אופנים בבחי' קבלת השפע א' בהיותה מקבלת האור בבחי' קירוב הערך דהיינו שנעשה לה מוחין ואור וחיות ממש בבחי' פנימי' ותוכיו' ממש כו' כמו מבחי' נה"י ז"א שנעשה לה מוחין ממש עד"מ התהוות השכל בדיבור בפה לזולתו שנק' חכ' שבדיבור (בחי' מוחין דנוק') שהוא נמשך מבחי' הבל הלב כו' וכן עד"מ מבחי' נה"י דאו"א נעשה מוחין לז"א היינו בבחי' עו"ע שהוא בחי' אור ושפע המתקבל במקבל בבחי' קירוב הערך בבחי' אור וחיות ממש, עד"מ התהוות חיות ואור ושכל וטעם למדות שבלב מן החו"ב שבמוח ועד"ז מבחי' נה"י דא"א נעשה בחי' מוחין לאו"א שהוא בחי' חיצוני' הרצון המתלבש להיות מזה התהוות אור וחיות למציאות החכ' כידוע במשל כי השוחד יעור כו', ונמצא בחי' אור השפע דא"א נמשך עד בחי' מל' דרך עו"ע אך אעפ"י שבא אור השפע בבחי' מוחין פנימי' שבמל' כנ"ל אבל מפני ריבוי ההתלבשות מעילה לעילה נתצמצם ונתעלם האור מאד עד שבהגיע האור לבחי' מל' הוא בבחי' צמצום האור במאד כנראה לעין שאור מהות הרצון בא בדיבור בשינוי המהות מפני ריבוי ההעלמות מרצון לשכל ומשכל למדות כו' לפי שא"א שיבוא לידי גילוי או"פ במל' מבחי' הכתר א"ל שירד האור והתצמצם בריבוי צמצומים כו', אבל באופן הב' בבחי' קבלת השפע שלא ע"י השתלשלות והתלבשות הפרצופי' זב"ז כו', אלא מבחי' אור הכתר יאיר במל' שלא ע"י לבושים והעלמות אמנם אין אור זה בא בבחי' פנימי' במל' רק מרחוק בבחי' מקיף והוא בחי' הסתכלות, כמ"ש יאר ה' פניו אליך שהוא בחי' ההסתכלות מלמעלה למטה כנ"ל, דהנה בחי' הסתכלות זאת שנק' הארת פנים העליונים דא"א אינו בחי' המשכה פנימי' רק חיצוני' כמו עד"מ הבטה והסתכלות העין באדם למטה ע"ד הנבדל חוץ ממנו כנ"ל, שבבחי' התחברות הוא בבחי' חיצוני' בלבד כו' ואי"ז כמו קירוב השפע שבבחי' עו"ע הנ"ל בבחי' התלבשות אור הכתר בחו"ב ומחו"ב למדות כו' כי גם בהסתכלות זאת הרי בחי' אור זה נבדל מבלתי נכנס בתוך להיות כמו בחי' המוחין כו' רק מאיר על המל' בבחי' מקיף וה"ז כאדם גדול מאד שרואה ומסתכל בהארת פנים על הקטן מאד המרוחק בערך שמקבל הקטן עי"ז הארה גדולה עד שיצהבו פניו ברוב אורה ושמחה כו' ובזה מתחזק כחו ביותר ולפי שאין ערך ביניהם כלל שיקבל הקטן הערך השפעה פנימי' ע"כ מסתכל עליו מרחוק אמנם בחי' מקיף זה גדול כחו מכל מיני שפע שיהי' מגיע לו ע"י התלבשות רבות וכדוגמא זו יובן למעלה שבחי' הארת פנים דהסתכלות א"א במל' אעפ"י שאינו נכנס בבחי' או"פ אבל גדול כחו לחזק כח המל' יותר מקבלת השפע ע"י בחי' השתלשלות והתלבשות מכתר למל' אעפ"י שבא דרך עו"ע בבחי' פנימי' לפי שע"י הראי' יכול להתפשט האור להאיר גם למרחוק הערך וז"ש יאר ה' פניו אליך וכמ"ש23 בע"ח דעיקר הארת פנים דמל' מקבל מא"א ע"י הסתכלות ולזה רמזו רז"ל דאין24 אשה אלא ליופי שהוא בחי' המל' שמקבלת היופי מבחי' יופי העליון דא"א (כמ"ש במ"א דלזה הטעם בנשים למטה נמצא היופי יותר מבאנשים כו'), וכמו"כ בבחי' הסתכלות דמל' מלמטה

קכט

למעלה בא"א כמ"ש אשא עיני אל ההרים כו' עיניך יונים וכה"ג שבהסתכלות זאת מקבל אור דא"א בלתי התלבשות והשתלשלות אעפ"י שהוא חיצוני' אבל זהו עצמו הטעם שתוכל המל' לקבל גם מאור היותר עליון שהוא בחי' הכתר אעפ"י שאין ערך ביניהם, עד"מ העני השפל יוכל להנות מהסתכלות במלך גדול או פחות הערך מקבל אור מהסתכלות בצדיק גדול אעפ"י שאין ערכו לקבל בבחי' השפעה פנימי' כו', וכן בנשמות הצדיקים מקבלים מאור זיו השכינה רק בבחי' הסתכלות בלבד לאסתכלא25 ביקרא דמלכא כו', כך כתיב אשא עיני כו' מאין יבוא עזרי אח"כ מהארת פנים מהסתכלות דא"א במל' לחזק כחו ביתר שאת וז"ש יבוא עזרי לפי שהמל' בסתר המדריגה צריכה חיזוק ממקום גבוה ביותר כו' וד"ל.

אך הנה מבואר למעלה במשל הראי' גשמיות שמצד מהות הראי' עצמו הוא חיבור חיצוני' אבל מצד בחי' התלבשות התענוג בה הנה יכול להיות בחי' הארת עצם התענוג מעצמות כל הנפש יותר מבכל החושי' וראי' מעוף ששמו ראה26 כו' כך יובן ג"כ למעלה בבחי' הסתכלות מלמעלה למטה כמ"ש הנה27 עיני ה' כו' וכן עיניו כיונים וכה"ג שכל פנימי' אור עצמו' המאציל מתלבש בראי' זו יותר מהתלבשותו ברצון ושכל ומדות כו' לפי שבחי' עצם התענוג הפשוט מתלבש28 למעלה בהסתכלות זאת משא"כ בחי' אור התענוג ברצון ובחכ' שאינו אלא הארה חיצוני' ולא כל עצמותו כנ"ל, וכמו"כ ממטה למעלה בהסתכלות ממטה למעלה מבחי' המל' בכתר מתלבש בחי' כל עצמות אור המל' דהיינו כל בחי' עצם התענוג כו' כנ"ל בענין העין רואה והלב חומד כו' שגם29 התענוג שבחמדת הלב תלוי לפי אופן כח התענוג שבראי' אם מעט או הרבה כו' וגם בבחי' תענוג המל' לאסתכלא למעלה באור הכתר הוא מקור הכללי לבחי' חמדת שבלב המל' כמ"ש לך30 אמר לבי בקשו כו' לפי שכל עצמותו נמשך בהסתכלות זו וע"כ אמר הסבי31 עיניך מנגדי כו', ולא אמר כן בכל העלאת מ"נ כמו ואל32 אישך תשוקתך כו' לפי שבהסתכלות עינים יש כח העלאת כל העצמיות יותר מכל העלאת מ"נ כו', וז"ש שהמה הרהיבוני כו' לעורר בחי' העצמו' ממש, וז"ש אחת33 שאלתי כו' לחזות בנועם ה' כו' וד"ל.

והנה ע"ד הנ"ל מבחי' מל' דאצי' כללות נש"י שיש בה ב' אופנים כנ"ל, כך יש בכל ניצוץ בפרט ב' מדריגות הנ"ל הא' בחי' המוחין שנמשך לה בבחי' השגה בבחי' פנימי' ומן ההשגה נולדה המדות אהוי"ר ונק' דו"ר שכליים וכידוע, וזהו מצות ואהבת דק"ש שהוא אהוי"ר שאחר ההתבוננות ביחו"ע דק"ש כידוע ואור השגה זו בא מלמעלה ע"י ריבוי העלמות בכל חד לפוש"ד כמ"ש34 בזוהר ע"פ נודע

קל

בשערים בעלה כו' בתרעין תתאין דמל' ומשם נמשך לנשמות בפרט כמו השגת דנשמה בג"ע דבריאה מבחי' בינה שבמל' שנמשך לכאו"א כפי מדריגתו וכל35 א' נכווה מחופתו של חבירו כו' והיינו עפ"י השתלשלות נש"ב דמל' כו' ועד"ז משתלשל כמה מדריגות אהוי"ר בנשמות ומלאכי' דיצי' ועשי' עד נשמות שבגופים בעוה"ז כו', ומדריגה הב' הוא בחי' הסתכלות כמ"ש36 בזוהר לאסתכלא ביקרא דמלכא כו', והוא שרש ענין פסוד"ז שלפני ק"ש והוא ע"ד הנ"ל בבחי' הסתכלות דמל' בא"א כמ"ש אשא עיני כו' עיני כל אליך כו'.

וביאור הדברים הנה י"ל מארז"ל במה שגזרו אומר דלעולם37 יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל, והענין הוא כי כוונתם שהתפלה תלויה בסידור השבחים בפסוד"ז תחילה וא"ל לא יוכל להתפלל כלל, והטעם הוא כי הנה ע"ד הפשוט הנה עיקר התפילה הוא בחי' אוי"ר שנולדה מהתבוננות דיחו"ע בק"ש ועי"ז נמשך בחי' מוחין פנימי' בניצוץ דהיינו מה שבחי' השגה אלקי' ביחו"ע ויחו"ת נכנסה בתוך פנימי' המוחין והלב כמו לאהוב את ה' כי הוא חייך בבחי' ממלא וסובב כו', הרי נמשך עי"ז בחי' גילוי אור ה' דסובב וממלא בכל ניצוץ בתוך תוכו בבחי' הפנימי' כנ"ל, אבל בחי' סידור השבחי' בפסוד"ז אין ענין התפעלות אהוי"ר הבאים מהתפעלות השגה כלל אלא רק שמספר ומסדר שבחו של מקום כמו עד"מ איש שמספר באיזו גדולת מלך גדול שמפליג בשבחו שאי"ז ענין אהבה או יראה מן38 התפעלות שכל רק מפליג מאד בשבחו אבל הפלגה זו כוללת כל מה שצריך להתפעל במורא כו' וה"ז כמו המסתכל בגדולת המלך שמפני הסתכלותו בעוצם יקר ת"ת הגדולה נמשך כל נפשו בהתפעלות התענוג והוא למעלה מבחי' האהוי"ר שבא מן ההשגה בצמצום ערכו כו'.

אך עדיין י"ל למה צריך לספר בשבחים אחר שאין אלא ענין לאסתכלא ביקרא דמלכא כו', אמנם הענין הוא כי ע"י השבח מעורר למדת משבח מבחי' העלמה בעצמות המאציל שתבוא לידי גילוי עד"מ כשמשבחין לאיש שהוא חכם מעוררי' בשורש ומקור חכמתו כמו שהיא כלולה בעצמות נפשו וכן מדת החסד יעורר בשרש ומקור מדת חסדו כו', וראי' לד"ז ממה שיתפעל המלך להיטיב חסדו יותר מכפי המדה כו' כמ"ש במ"א באריכות ולזה הטעם הוסד סדר השבחי' כדי לעורר מדותיו ית' הכלולים וגנוזים בעצמותו ממש וגילוי ההעלם הזה נק' אור המאיר ומקור הגילוי הזה מקור כל אור המאיר כמו הצור שיוציאו ממנו אור הוא העלם האור כו' (וכמ"ש39 במ"א בענין הלל וברכה כו'), ולזה הטעם נבחרו מזמורים שהן בשם הללוי"ה בתחילה וסוף כי פי' הלל מלשון בהילו40 נרו שהוא מקור הבהקת גילוי אור

קלא

מן ההעלם כו', ופי' יהללו י"ה היינו גם לאורות דאו"א שנק' י"ה יהללו י"ה יהללו מן ההעלם והוא מבחי' קוש"י שנק' כתר בכלל וגם קוש"י שבשם הוי' יהללו ממקורו הנעלם בעצמותו המאציל כו' וד"ל.

והנה כתיב עזי41 וזמרת י"ה ויה"י לי לישועה כו' שהוא בחי' ההילול הנ"ל בפסוד"ז נמשך בחי' אורות מקיפים שנק' ישועות והוא בחי' ש"ע נהורין שנמשך בהסתכלות דעליון בתחתון ע"י בחי' הסתכלותו דתחתון בעליון כי ע"י סידור השבחי' בפסוד"ז בכללות נש"י כלפי מעלה הוא בחי' לאסתכלא ביקרא דמלכא בשבחי' הגנוזים בו כנ"ל, ועוצם בחי' התענוג המלובש בסיפור שבחים בהסתכלות זאת מעורר למעלה בחי' תענוג הפשוט המלובש בבחי' דאא"ס שבכתר להיות בחי' גילוי ההעלם כמו בהילו נרו כו' וכנ"ל בענין אין אשה אלא ליופי כו', וזהו ענין הקישוטין דכלה שמקבלת בפסוד"ז דוקא כמ"ש בפע"ח ואז יוכל להיות בחי' יחודי' עליונים דאו"א וזו"ן בק"ש ותפילה וכנ"ל במשל דעין רואה ולב חומד וזה שגזרו אומר דלעולם יסדר שבחו של מקום תחילה ואז יוכל להיות יחוד עליון בתפילה באהוי"ר כו', כי עין רואה לאסתכלא כו' הוא מקור החמדה שבלב באהוי"ר כו' כמובן ממשל הנ"ל וד"ל.

וזהו יונתי בחגוי הסלע בסתר המדריגה כו', פי' יונתי הוא בחי' מקור כללות כל נש"י שהוא בחי' מל' דאצי' שנק' יונה עד"מ היונה שמסתכלת בזכר כו' וכמ"ש עיניך יונים כו' וגם כתי' עיני כל אליך כו' וכנ"ל, וע"ד פרט הוא כל ניצוץ פרטי המלובש בגוף גשמי כנ"ל שיש בה בחי' לאסתכלא ביקרא דמלכא כנ"ל נק' ג"כ יונתי כו' וד"ל. ומ"ש יונתי בחגוי הסלע כו' הנה הוא בחי' ירידת המל' מהעלם וצמצום ההסתר הגדול בעולמות להיות ראש לשועלים כו' ובניצוץ האלקי היינו בחי' התלבשותה והתעלמותה בחומר הגוף כו', והטעם שנק' סלע הנה יובן בהקדים תחילה שרש ענין הסלע הגשמי דהנה אנו רואי' שהסלע הוא אבן קשה ביותר וזה הקושי בא מסיבת תוקף היבשות והעדר הלחלוחי' שהרי גידולו בעפר קשה ויבש דוקא כמ"ש עד42 שיגיע לסלע כו' כמו שנראה לעין שאין הסלעים נמצאים רק במקומות היבשות ביותר כמו במדבר ובהרים הגבוהים ששם תוקף החמימות מכלה ושורף כל הלחלוחי' שבארץ ומזה סיבת התהוות הסלעים קשים וע"כ נק' הסלע בשם צור שממנו יוצאות האש כידוע כי יסוד האש בסלע וצור יש בתוקף גדול מטעם זה אך הנה בחי' החמימות והיבישות הזאת שבסלע וצור הוא בהעלם גדול מאד וע"כ הוא קשה ביותר כמו הברזל שהוא קשה כי מצד כח יסוד האש שנתכווץ בו מאד כי כל קשיון בא מפני בחי' ההעלם והכווץ וכמ"ש ארץ43 אשר אבניה ברזל מצד חלקי יסוד האש44 שנתקשו מאד וכל רפיון בא מפני בחי' התפשטות יסוד האש והלחלוחי' כו' וראי' לדבר ממים שנותני' על הברזל שבאש שעי"ז מתקשה דוקא (וכן מים45 קרים על נפש העיפה בחמימו' מתיקו כנ"ל).

קלב

והנה אנו רואי' שיש ג"כ בסלע וצור מחלקי יסוד המים שהרי יוציא מים מן הצור וסלע דוקא כמ"ש משה המן46 הסלע הזה נוציא לכם מים וכתיב הכה47 צור ויזובו מים כו' והכית48 בצור כו' דמשמע שיש בדרך הטבע להוציא מים מצור החלמיש אעפ"י שהוא קשה ביותר מתגבורת יסוד האש, אך הענין הוא בסלע וצור יש ב' דברים הא' גופו של הסלע שהוא אבן פשוט ששרש עצמותו מחלקי יסוד המים כמ"ש אבנים49 שחקו מים כו', ומה שהאבן קשה הוא רק כווץ חלקי יסוד המים ביותר משא"כ המתכו' והברזל שהוא מכווץ יסוד האש כו' וכמ"ש בסוף הע"ח דאר"מ שבעפר הדומם מתחלקים למיניהם דמתכת לאבנים כו' אך קצת יש באבן מחלקי החום מאחר שגם הוא מסיבת היבשות אך הוא כיווץ כל חלקי הלחלוחי' כשמתקשה מסבת החום כו' משא"כ בסלע וצור שהחום יגבור מכח חום השמש שמכה בו כו', ונמצא שיש בסלע וצור מחלקי יסוד המים רק שהוא בהעלם גדול מפני שנתקשה חלקי המים מאד והב' חלקי האש שנתקשה בו כנ"ל (והגם50 דבקיעת סלע להוציא מים היא תגבורת חלקי המים על חלקי האש כו' אמנם יוכל להיות ריבוי שטף מים והפשרות הקושי' דסלע כו').

והנה עוד דבר א' מורכב במציאות הסלע והצור והוא השמן כמ"ש ושמן51 מחלמיש צור כו' וכידוע בס' הטבע ג"כ טבע השמן הנה הוא מורכב מיסוד האש ויסוד המים כו' הנה עצם מהות השמן הוא רק לחלוחי' שמנה ולחלוחי' הוא רק מחלקי המים והשמנוני' הוא בחי' כח הנעלם שמתפשט במים כמו ארץ שמנה שמגדלת תבואה בריבוי התפשטו' אעפ"י שכל גידול וצמיחה הוא רק מחלקי המים אבל כל שהלחלוחית שמינה תתפשט בריבוי יותר וגם בכח וחיות יותר כמ"ש ויתן52 לך כו' משמני ארץ שהתבואה מלאה שבולת שמינות ויפות ובהעדר השמנונית יהי' דקות ורעות כידוע אמנם יש בשמן גם מחלקי האש שהרי השמן ידלק באש ונמשך אחר האור וגוון האור לפ"ע צלילת השמן כנודע ובהכרח שיש בו בהעלם מחלק האש שנמצאי' בסלע וצור ג' דברים מורכבים מים ואש ושמן וכולם הם בבחי' הקושי' וההעלם שנק' כווץ כי יסוד האש מתקשה בו בהעלם כנ"ל וגם יסוד המים מתקשה ומתכווץ בו כנ"ל וגם חלק השמן המורכב בו הוא בהעלם וקושי' שהרי מבחי' חלקי האש והמים שבו שנתקשה בו מהם יוציאו השמן וז"ש ושמן מחלמיש צור וד"ל.

והנמשל מכ"ז יובן למעלה בבחי' סלע העליון שהוא בחי' מל' דאצי' כמ"ש אבן53 מאסו הבונים כו' א' ב"ן ולפעמי' נק' סלע כשמסתתרת בבריאה בבחי'

קלג

העלם והסתר ביותר כמו עד"מ סלע גשמי שמתעלם ומתקשה בו ג' דברים אש ומים ושמן כנ"ל, וידוע דאש ומים למעלה הן בחי' חו"ג ושמן הוא בחי' החכ' וכולם בבחי' ההעלם וההסתר דהיינו שהאורו' הן בבחי' עיבור וההעלם שנק' בחי' מילו"י ומילו"י דמילו"י והוא בחי' שם אהי' דיודי"ן בגי' סל"ע כמ"ש בע"ח שהוא שרש בחי' ההעלם וההסתר הזה אשר בחי' אורות שבתוהו שהן בבחי' ההעלם וההסתר ובירידתן למטה נק' סלע או אבן לפי שענין המילו"י הוא ענין ההסתר כמבואר במ"א וכמ"ש54 בר"מ בפי' איתן מושביך ושים בסלע קינך שהוא בחי' אור הכתר כשהוא בהעלם בבחי' מקיף ולפעמים נק' צור או סלע שהן ה"ג דבצד"ק וה"ח ובחי' ח"ס הכלולה מחו"ג ג"כ בהעלם כו', וז"ש אין55 צור כאלהינו ואמר בזוהר אית צור ואית צור כו' שהוא בחי' אהי' דיודי"ן שבכתר ושבבינה ומל' כו' וד"ל וכמו"כ בחי' תושבע"פ56 מל' קרינן לה צור וסלע והוא מ"ש משה המן הסלע הזה כו' שהוא בחי' מים דאורייתא שיצא לגילוי מבחי' העלם דחכ' שבצור העליון וכתי' וכפטיש57 יפוצץ סלע שהן ה"ג דבצ"ק כו' שיש בחי' ה"ח וה' גבורות המוציאין העלם החכ' דאוריי' לידי גילוי וכמו שיש ענין הפלפול בקושיו' ותירוצים בהוויו' דאביי ורבא58 כי ההלכות נתעלמו ונתקשו בחכ' הנעלמה כו' וע"י הפלפול יוצאי' לידי גילוי מן ההעלם וזהו ענין הפלפול להקשות קושי' להעלים ולהסתיר ואח"כ יצא לאור האמיתי כידוע כמו המי' שנתכווצו בצור ונתקשו מאד כנ"ל יוצאי' ע"י ההכא' בפטיש שהוא בחי' ה"ג שהוא בחי' הפלפול בקושי' כו' וז"ש הכה צור ויזובו מים כו' ולפעמי' יוצאי' בבחי' גבו' כאש כמ"ש מימינו59 אש דת למו וכמ"ש בגמ' זקוקין60 דנורא מפומא דרבי' כו' וכמ"ש הלא61 דברי כאש כו', ולזה רמזו רז"ל62 באמרו נר63 ישראל כלול מחו"ג ועמוד הימיני מבחי' ה"ח שבח"ס בבחי' קו הימין חח"נ ופטיש החזק מבחי' גבורו' שבח"ס ולפעמים נק' מעין64 המתגבר כו' ולכך אז"ל במחשכים65 הושיבני חושך דתוהו זה תלמוד בבלי והוא מ"ש איתן מושביך כו' כמ"ש בר"מ ע"ש וד"ל, ושרש ההסתר הזה מבחי' אורות דתוהו שהן אורות תקיפין וקשין כסלע והן בחי' העלם כו', והנה עד"ז יובן ג"כ למטה בניצוץ הפרטי בגופו של אדם ששרש נה"ב מבחי' ההעלם דתוהו ובשבירה ירדו הכלים ונשברו ונתגשם השפע עד שנתהוו' נה"ב והוא בחי' הסתר והעלם גמור לאור ניצוץ האלקי ונק' סלע החופף ומסתיר ממש על האור הגנוז בתוך הסדקי' שבה והוא אור הניצוץ שגנוז ומוסתר בחגוי הסלע כו' וכך למעלה בבחי' נשמה כללי' בחי' מל' דאצי' מסתתרת בבי"ע שנק' חגוי הסלע (וכמ"ש

קלד

במ"א בפי' מושיבי66 עקרת הבית וארז"ל כחולדה67 זו שדרה בעיקרי הבתים דהיינו כמו שמסתתרת בחגוי הסלע כו') אך כמו סיבת ההסתר דיונה גשמי' בחגוי הסלע לשמירה מן החום או הגשם והשלג כך למעלה מסתתרת המל' בבחי' ההסתר דסלע העליון לשמירה מעוצם תגבורת הגבו' כמ"ש שזפתני68 השמש או תגבורת הח' כמ"ש לא69 תירא לביתה משלג כו' וע"כ מסתתרת בחגוי הסלע דוקא וד"ל.

וזהו יונתי בחגוי הסלע בסתר המדריגה פי' בסתר הוא בחי' הירידה בהסתר והעלם למטה כנ"ל, והנה לפי"ז סותר מ"ש בשם מדריגה כי המדריג' עשוי' לעלות ממטה למעלה דוקא ואיך אמר ב' הפכי' בענין א' בסתר המדריגה, אך הענין הוא דשניהם אמת ויובן בהקדים ענין א' הידוע בפי' והחיות70 נושאות את הכסא כו' אשר יפלא מאד איך יאמר שיהי' בכח החיות שהן נבראי' בע"ג להעלות לבחי' כסא של אדה"ע כמ"ש עה"כ71 דמות כמראה אדם כו' (ואעפ"י שארון72 נושאיו נשא כו' אעפי"כ גם זה אמת שהחיות נושאות את הכסא כו') אך הענין כי שרש המלאכים דבריאה ויצי' הוא מבחי' אורות דתהו מבחי' ז' מלכין קדמאין שהאורות הללו גבוהים מבחי' אורות דתיקון וכמ"ש ואלה73 המלכים כו' לפני מלוך מלך לבנ"י שהוא בחי' התיקון כידוע וע"כ הן בחי' חיות ובהמות שקדמו לבחי' אדם כידוע ונק' פני ארי' פני שור כו' ושרש התהוותן מבחי' כלים דתהו שנשברו וירדו למטה בבריאה אך האורות לא ירדו אלא נסתלקו ועלו למעלה כמ"ש בע"ח וע"כ כשמתבררי' ועולים במקור חוצבם בבחי' הכלים דתהו יעוררו לבחי' מקורם הראשון בחי' אורות דתהו להאיר בהן ועי"ז יש בכחם להעלות גם לבחי' אדם שעה"כ להעלותו למעלה מבחי' אדם והוא בחי' הסתר שנא' שם כי74 לא אדם הוא כו' דהיינו לבחי' התהו שקדם לבחי' התיקון דאדם וזהו ענין והחיות נושאות את הכסא כו' וד"ל.

ובזה יובן ג"כ ענין בסתר המדריגה כי הנה כתי' סולם75 מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה76 פי' מוצב ארצה הוא בחי' נוגה דבי"ע ששרשם בשבה"כ77 כידוע שאין למטה הימנו וראשו השמימה78 לאחר שמתבררים רפ"ח ניצוצות מבחי' נוגה ועולין לשרשם בבחי' אורות דתוהו שלמעלה מבחי' אורות דתיקון ונק' שמימה כו' להיותם בחי' עיגולים מקיפים כו', וזהו הנק' בשם מדריגה כמו הסולם שע"י יעלה התחתון עד למעלה מעלה ברום המעלות להיות שהתחתיותה מוצב ארצה וראשו

קלה

מגיע כו', וזהו ג"כ ענין מדריגות שאמר כאן ע"י בחי' נפש הבהמית להיות ששרשה השמימה מבחי' התוהו כנ"ל, כי שרשה מפני שור שבמרכבה כידוע וה"ז מוצב ארצה בנוגה וראשו העליון מגיע השמימה בבחי' שמים דתוהו, וע"כ ע"י דווקא תעלה הנפש אלקית ששרשה מבחי' אדם דתיקון כידוע למעלה מבחי' אדם כנ"ל בענין החיות נושאות כו' ולכך נק' בשם מדריגה, אך מ"ש בסתר המדריגה בבחי' ירידה למטה בהסתר והעלם כנ"ל הענין הוא לפי שכל ענין הנ"ל בחיות נושאות כו' היינו דווקא לאחר שנתברר בחי' נוגה ועולה לשרשו שקודם השבירה כו' אבל קודם שנתברר הרי הוא למטה בבחי' צמצום והסתר גמור ומעורב טו"ר רק שנק' סתר המדריגה לפי שיש בה העלם והסתר בחי' העלאה למעלה כשתתברר ונמצא שניהם אמת וד"ל.

הראיני79 את מראיך כו' הנה מבואר שהמראה הוא בחי' המצות כו' ולהבין זה הנה ילה"ק את הענין הידוע שנראה כסותר זא"ז דלפעמים משמע בגמ' דמעלת התו' גבוה ונעלה ממעלת המצות כמו שגזרו הדין בהמשנה80 דאלו דברים כו' ות"ת כנגד כולם ואמרו עוד שנמנו81 וגמרו דתלמוד גדול מן המעשה כו' ומי82 שתורתו אומנתו פטור מן הק"ש כו' ולפעמים משמע בגמ' להיפוך דמעלת המצות גבוהות ממעלת התורה כמ"ש מבטלין83 ת"ת להלוית המת כו' וקאמ' בגמ' ולית84 לי' לרשב"י הלומד שלא ע"מ לעשות כו' ובכמה דוכתי אמרו לא המדרש עיקר אלא85 המעשה כו' וגם בפסוקי' יש כתובי' שמורים על מעלת התורה יותר כמו נר86 מצוה ותורה אור ויש פסוקים שמורי' על מעלת המצות יותר כמו ארור87 האיש אשר לא יקים את דברי הברית לעשות אותם דוקא כו' וכן ושמרתם88 ועשיתם כו' וכהנה רבות וכו', אך הענין הוא דשניהם אמת משום דלא ראי זה כראי זה ויש מעלה בתורה משא"כ במצות ויש מעלה במצות מה שאינו בתורה כו' כי הנה אנו רואי' בתו' הנגלית לנו שיש מעלה מש"א במצות והוא מה שהתו' היא חכ' ושכל וטעם למעשה המצות ונק' טעמי המצות והפשוט מורה שהטעם של איזה דין והלכה היא בחי' אור וחיות אליו משא"כ הדין והלכה שבלא טעם אין לו חיות ואור כלל כמו חוקי המלך וגזירותיו שבלא טעם כלל אין להם חיות חזק אמנם מצד אחר יש מעלה במצות שהן גילוי הרצון בלא טעם שהוא מורה על היותו למעלה מן השגה והטעם לגמרי כי הנה הרצון העצמי הוא למעלה מן החכ' והטעם לגמרי דהיינו שאין כח באור החכ' להשיגו ולהכילו כלל כמאמ' שתוק89 כך עבמ"ח כלומר אין טעם לרצון

קלו

כי הרצון הוא למעלה מהיות מוגבל בגדר השכל וידוע שיש ב' מיני רצון וב' מיני חכ' א' רצון המלובש בטעם נגלה ושרשו בטעם נסתר הנק' טעם כמוס לרצון ונק' ח"ס והב' רצוה"פ הבלתי מתלבש גם בטעם כמוס כלל אך גם בחכ' יש ב' מדריגות הא' בחי' ח"ס שרש הטעם לרצון כנ"ל והב' חכ' עצמי' הכלולה בעצמיות ממש ונק' חכה"ק או חכמה דא"ס כו' ושרש התורה מחכה"ק בעצמות ושרש המצות מרצוה"פ העצמי שלמעלה מהתלבשות בח"ס90 הנ"ל וא"כ לכאורה א"א להכריע בין עצם החכ' לעצם הרצון מאחר ששניהם בחי' עצמיות והארתם למטה אפס קציהו מהם בתו"מ הרצון הנגלה בלי טעם בגזירה וחוק הוא ההארה בעלמא מעצם הרצה"פ הכלול בעצמות והחכ' הבא להיות טעם לרצון אפי' טעם כמוס הנק' ח"ס כנ"ל הוא ג"כ אפס קציהו מעצם החכה"ק וכלולה בעצמות וכידוע בפי' ותמלא91 כד"ה ותע"ל כ"ד ספרי דאורייתא ששרשם בח"ס הנ"ל הוא רק הכד מן הים הגדול לגבי עצם החכ' דא"ס כו' ואמנם מבחי' גילוי הארתם למטה י"ל בשרשם בעצמות מעלות כאו"א על זולתו אשר לא ראי זה כראי זה ויש מעלה בא' מה שאין בזולתו כנ"ל, והנה אנו רואים שטעם הכמוס והנגלה מן הכמוס לרצון לא יכיל כחו לגילוי הרצון שבלא טעם וכנראה לעין שהגזירה בלא טעם חזקה הרבה משבא בטעם אך אנו רואים להיפוך שע"י הטעם יש חיות הרבה לרצון ובלעדו אין לו אור וחיות כ"כ אבל אי"ז נוגע לענין התוקף והחוזק דאעפ"י שאין לו חיות מצד העדר הטעם אבל לא יבוטל לעולם מצד עצמו כי חזק הוא מאד וי"ל בזה מהיכן יש תוקף וחוזק כ"כ לרצון בלא טעם ושכל אם מצד שרשו בעצם הרצון כנ"ל הרי יש גם לחכמה וטעם שרש בעצם החכ' כנ"ל.

אך הנה שרש הדברים הללו יובן בהקדים ענין א' והוא מ"ש דדי92 לחכימא ברמיזא שהרמז יוכל לגלות גם שכל נעלם ועמוק ביותר שצריך להסביר אותו באותיות הדיבור כמה שעות והחכם יבין אותו ע"י רמז ברגע קטנה דהיינו רק בתנועות הרמז כמ"ש מחוי93 לי' במחוג כו' שהי' דרכם לגלות חכמות עמוקות ברמז בתנועות כידוע והנה עצם הרמז היא עשי' גשמי' כתנועה ביד אנה ואנה או קירוץ בעיניו אך הוא באופן המובן ממנו איזה טעם ושכל עמוק וזה פלא לכאורה איך תנועה גשמיות יעשה בחי' התגלות השכל הנעלם ביותר שלא יוכל להתגלות ע"י אותיות הדיבור כלל אך הענין הוא דיש בשכל וחכ' ב' מדריגות הא' בחי' מהו"ע של השכל הנק' פנימי' ועצם תמציתו שא"א להסבירו למקבל כמ"ש דלא קאי' אינש אדעתי'

קלז

דרבי' כו' והב' בחי' גילוי אורו בהבנה והסבר למקבל שנק' חיצוני' ולא מהו"ע כמו שהוא בעצם כו', וזהו ההפרש בין הרמז להדיבור שברמז יוכל להתפס כל עצמו' השכל ומהותו שלמעלה מבחי' התגלותו בהסבר דברים כו' ובדיבור לא בא רק בחי' התגלות אורו להבין בהשגה בלבד שהוא בחי חיצוני' וע"כ לא קאי' אינש אדעתי' דרבי' כו', ולפי"ז הקושי' יותר חזקה איך בתנועה גשמי' דרמז נתפס כל עיקר מהות השכל ובאותיות הדיבור לא יתגלה רק חיצוניותו כו'.

אמנם ילה"ק לזה ענין אחר והוא שיש ב' מדריגות בענין ירידת ההשפעה מלמעלה למטה הא' בבחי' או"כ שנק' חומר וצורה כמו אור הראי' הרוחני' שמאירה בכלי חומר העין הגשמי או רוחני' השכל בכלי המוח הגשמי' וכיוצא שאעפ"י שבוודאי אין94 ערך לגשם חומר העין וחומר המוח לרוחני' הראי' והשכל מ"מ בהכרח לומר שיש ערך ויחוס ביניהם מעין ודוגמא והוא מה שהחומר מעין הצורה דהיינו מה שהוא מסוגל לקבל הצורה ברוחני' כמו חומר העין שהוא עצם ספירי מוכן לקבל רוחני' הראי' וכן חומר המוח מוכן לקבל צורת השכל וכה"ג כל האיברים המקבלים מכחות הנפש אמנם ודאי א"א לומר שמהות הראי' עצמה היא נתפסת בחומר העין שא"כ לא היתה ראי' והבטה גשמיות וכן בשכל במוח אין מהות השכל עצמו נתפס בו רק בחי' גילוי אורם בלבד הוא שנתגלה ומאיר להיות כי נמצא להם חומר מוכן לקבל גילוי אורם וזהו הכלל ההכרחי בכל בחי' או"כ שנק' חומר וצורה כי להיות נמצא חומר מוכן לקבל העצמות בבחי' גילוי ממש זה א"א כנ"ל אך ורק בבחי' תפיסא והלבשה יוכל להיות שיתלבש כל העצמיות כמו שהוא ע"ד שיתלבש אדם בלבוש נפרד שלא יתכן לומר בו חומר מוכן לקבל צורה כי אינו גם מעין ודוגמא כלל ואעפי"כ כולו כמו שהוא בעצם נתפס בו כו', וכיוצא95 יש מעלה בבחי' או"כ במה שבא בגילוי ממש ובחי' המשכה של העצמיות אינו בא בגילוי רק הוא שוכן בהעלם בבחי' תפיסא והלבשה בלבד אמנם יש מעלה בהמשכה העצמיות שכל העצמיות נמשך משא"כ בבחי' או"כ שאינו רק בחי' גילוי העצמיות בלבד כנ"ל וד"ל.

וככה ממש יובן בהפרש בין הרמז לדיבור דהנה בחי' אותיות הדיבור שרשם מאותיות הרוחני' שבנפש שנחקקי' בנפש ע"י הארת עצם החכ' שבנפש כמו שנמצאים האותיות במבטא גשמי' בה' מוצאות ע"י בחי' החכ' המאיר בגילוי בכלי המוח כידוע דאבא96 יסד ברתא וע"כ נק' אדם בחי' מדבר שהוא מצד נפש השכלית שנק' נפש המשכלת ואז דוקא נק' רוח97 ממללא כמ"ש במ"א ולפי"ז יש ערך ויחוס מעין ודוגמא עכ"פ לאותיות הדיבור אל אור החכ' כמו חומר לצורה כראי' בעין וכה"ג וע"כ אנו רואי' שאור השכל יאיר באותיות הדיבוד בבחי' גילוי ממש לפי שהאותיות בחי' כלים מסוגלים לקבל צורת השכל להיותם מעין ודוגמא לשכל כמו חומר העין לגבי צורת הראי' הרוחני' כנ"ל וזהו המעלה שיש לדיבור על הרמז במה שמאיר בדיבור בבחי' גילוי ממש כנ"ל בבחי' או"כ אבל בחי' הרמז הנה וודאי א"א לומר כלל וכלל שהרמז במעשה ותנועה גשמיות הוא בחי' חומר מעין דוגמא לקבל צורת השכל מאחר שהתנועה גשמיות אינו מעין ודוגמא של השכל כלל וכלל לא

קלח

מיני' כו', אלא הרמז הוא בחי' הוראת וסימן בלבד על השכל להראות אותו בנטי' גשמיות של היד ועין וכה"ג והגם שאנו רואי' שלפי אופן הנטיי' הרוחני' שבשכל כך יהי' הנטיי' הגשמיי' שביד ועין וכה"ג מ"מ אינם כמו חומר לצורה אלא שבנטייה שלהם מלובש בהעלם גדול בנטיי' השכל (וכמו אצבע הכותב השכל שבוודאי אינו חומר לקבל צורת השכל ואעפי"כ יכתוב האצבע בתנועה גשמי' רק כפי ציור אור השכל המושג במוחו וא"כ בהכרח לומר שיש בהעלם השגת השכל באצבע כו' וכך יובן בהוראות אצבע ורמז לכוין ולהורות ע"כ עצם מהות השכל כנ"ל שהוא מלובש ברמז זה בהעלם גדול כו'), והנה בזאת יתרון מעלת הרמז על הדיבור במה שכל עצמות השכל ומהותו כמו שהוא ממש נתפס ומתלבש ברמז שהרי עמקות השכל ומהותו שא"א להביאו כלל בדיבור יבינו ויעמוד עליו ע"י הרמז כנ"ל, והיינו מפני שהאותיות אינם רק כמו חומר לצורה ע"כ אינם מכילים רק לבחי' גילוי אור חיצוני' השכל בלבד וכנ"ל אבל הרמז להיות מלביש בבחי' לבוש להתפס בו השכל הרי יוכל כולו כמו שהוא בעצם להתפס כנ"ל, ונמצא מובן מכ"ז דהיא הנותנת דמשום שהדיבור הוא מגלה השכל בגילוי ע"כ אינו98 מאיר שם רק בחי' החיצוניות אבל ברמז לפי שהוא הוראה וסימן חיצוני כמו בבחי' לבוש נפרד ע"כ נתפס בו כל הפנימי' והעצמיות99 רק שהוא בהעלם ולא בגילוי ויש מעלה בזה מה שאין בזה כנ"ל וד"ל.

והנה יש עוד הפרש בין הרמז לדיבור מלבד הפרש הנ"ל בבחי' הגילוי וההעלם ובבחי' החיצוני' והפנימי' כו' והוא אשר אנו רואי' שהשכל בא באותיות הדיבור בחלקי חלקי' ולא כולו בבת א' שהרי כל אות מגביל רק חלק א' מן השכל וכל תיבה כוללת רק לפי מספר האותיות בלבד משא"כ ברמז שאין הכוונה הנרמזת מן הרמז באה בהתחלקות לחלקי' כלל אלא כל השכל נרמז בו בסקירה כללי' אשר יצטרך לפרט אותו בפרטי' בדיבור בכמה וכמה תיבות כידוע שזהו עיקר הרמז שכל שכל וחכ' שיצטרך לפרט בדיבור בכמה צירופי תיבות יובן כולו ברמז כולם כא' כי התפיסא שתופס השכל ברמז הוא תפיסא כללי' אבל התפיסא וההשגה שמשיג ותופס השכל ע"י הדבור הוא תפיסא והשגה פרטי' מתחלקת לחלקי' רבים בכל חלק יש מעט השגה ואמנם כללות השגה מכללות השכל יצטרך לעמוד עליו אחר כל תשלום הדיבור כשגמר כל הדברים אז יחברם יחד ומה שיעלה מכללות חיבור כל האותיות שבדיבור הוא השגה כללי' שבכללות כל השכל כא' (והוא המושג ברמז אך הנה יוכל להיות שגם אם יאריך בדיבור הרבה ולא יעמוד על אמיתת המכוון כמו ע"י הרמז לפי שגם שיתחבר כל פרטי האריכות שבדיבור עדיין לא יבוא לתמצית המכוון הכללי שמובן ע"י הרמז והמופת לזה אשר ישונה אופני צירופי הדיבור בשכל א' בכמה אופנים שונים עד אשר שזה משיג בהיפוך מזה אעפ"י שהשכל א' (כמו מחלוקת ב"ש וב"ה שזה אוסר וזה מתיר ששניהם שמעו שכל א' אלא שנשתנה לזה לאיסור ולזה להיתר) וגם יש ראי' מאשר לא קאי' אינש

קלט

אדעתי' דרבי' כו' אעפ"י ששמע השכל באריכות בכמה אופנים שונים לפי שא"א שיכיל הדיבור כל פנימי' השכל כמו שהוא בעצם (וראי' מאשר אין100 הסנהדרין יושבין בע"ש אעפ"י שיכתבו באריכות משום אובנתא דלבא כו' כמ"ש במ"א) והוא עצמו הטעם שמתחלק בדיבור ואינו נתפס כולו כא' לפי שאינו מאיר רק הבנת והשגת השכל ולא מהותו העצמי כי מהותו העצמי אינו נתפס בדיבור וע"כ נשתנה באופנים101 שונים גם להיות מובן ומושג בב' אופנים אבל ע"י הרמז נתפס מהות השכל שהרי לפי מהותו העצמי דייקא כך יהי' אופן תנועת הרמז ממש ומזה הטעם עצמו יוכל לעמוד על אמיתת המכוון שבשכל אשר לא יעמוד עליו גם שיאריך בדיבור שעה ושתים כו' ושרש הכל הוא מפני שבדיבור לא נתפס השכל בבחי' תפיסא והלבשה בהעלם אלא דווקא מאיר בגילוי וכל בחי' גילוי בא הוא באותיות מגבילות בבחי' חומר וצורה כנ"ל וע"כ מסתעף מזה ב' דברים א' שלא נתפס מהותו העצמי של השכל רק חיצוני' והב' שמתחלק לחלקים ולא כולו כא' אבל הרמז לפי שהוא רק בחי' הוראה וסימן בבחי' העלם לבוש להתפס בו אור השכל בבחי' תפיסא והלבשה בהעלם גדול ע"כ ממילא יבואו ב' דברים הללו שנתפס מהותו וכללות כולו כא' בלי התחלקות וד"ל.

והנמשל102 מכ"ז יובן ג"כ שרש ענין ההפרש אשר בין תורה למצות כו', דהנה התורה נק' אור כי103 נר מצוה ותורה אור כידוע דבחי'104 החכמה נק' ג"כ אור כו' וכל בחי' אור הוא הבא ומאיר בבחי' גילוי דווקא כמו אור המאיר לזולתו וה"ז כמו בחי' גילוי אור השכל באותיות הדיבור שמאיר בבחי' חומר וצורה הנק' אור וכלי כנ"ל באריכות שא"א שיומשך בבחי' הפנימי' והעצמות רק בחי' החיצוני' כו' וגם בהכרח שיבא בהתחלקות לחלקים ולא כולו בבת א' כנ"ל הטעם באורך וכך הוא בבחי' אור דתורה דאע"ג דאורייתא105 מח"ע נפקת שהוא בחי' ח"ס ושרשה הראשון בבחי' חה"ק הכלולה בעצמות ממש כנ"ל מ"מ א"א שיומשך מבחי' הפנימיות החכמה שכלולה בעצמיו' כמו שהיא אלא רק הארה חיצוני' מאחר שנק' אור המאיר בכלי שהן אותיות התורה וכל106 טנת"א שבתורה הן רק כלים להכיל אור החכמה הקדומה כו' וע"כ בא בהתחלקות אותיות כלים מכ"ש כו' (ובזה עצמו יש ב' מדריגות סתום וגלי' שהוא טעם הכמוס הנק' ח"ס וטעם הגלוי בבחי' אור אבא כו' אבל כ"ז אינו רק חיצוני' כמו השגת והבנת השכל באותיות כו' דלא קאים אינש אדעתי' כו' ובכלי העין לראי' וכה"ג אך יש מעלה במה שמאיר בגילוי ולא בהעלם כו' כנ"ל) וזהו שארז"ל דנובלות107 חכמה ש"מ תורה כי לא כל הפנימי' נמשך רק

קמ

בחי' חיצוני' ונובלות חש"מ כו' אבל שורש המצות הוא בבחי' לבוש והעלם היינו כמו עד"מ הרמז שמתלבש בו בהעלם ולא בגילוי אבל כל הפנימי' והעצמיות כמו שהוא ממש נמשך והוא בחי' עצם הרצון הפשוט כמו שהוא נמשך ונתלבש במעשה המצות אע"פ שהן עשיי' גשמי' כמו הרמז שהוא תנועה גשמיות ומורה על הפנימי' כמו שהוא ע"כ המצות נק' מראה כנ"ל להיות שמראין ומרמזין על פנימי' הרצון כמו שהוא בעצם ממש להיותו מתלבש בבחי' ההעלם ולא בבחי' גילוי אור באור דתורה ומטעם הנ"ל באריכות וד"ל.

ובזה יובן מ"ש108 בע"ח בשורש המצות שהן תרי"ג ארחין דגלגלתא כו' ושרשם הוא בחי' י"ג חיוורתא כו' שהוא בחי' הלבנונית שבין שער לשער והוא מק"פ מן השערות כו' כידוע אבל שורש התורה הוא הנק' בחי' נימין ושערות (כמ"ש109 בע"ח דאור אבא יונק ממזל ונוצר כו' שהוא בחי' שער כידוע דהמזלות דא"א הם בחי' שערות היוצאים מבחי' מותרי מוחין דא"א (וע"כ נק' התורה בשם נובלות חש"מ כנ"ל). וביאור הדברים הנה מובן ע"פ כל הנ"ל בהפרש אשר בין התלבשות השכל באותיות להתלבשות השכל ברמז, שבאותיות אע"פ שמאיר בגילוי אבל אין הפנימיות נמשך שם מטעם הנ"ל והיינו בחי' השערות שמשם נמשך שרש החכמה שבתורה דאצי' מאור אבא (וכמארז"ל הכל110 תלוי במזל פי' במזל דא"א אפי' ס"ת שבהיכל שהוא בחי' אותיות דתשב"כ ששרשם מאור אבא ונגנזים בהיכל אמא) וכמו עד"מ השערה הגשמי' שהחיות בה מצומצם מאוד להיות בוקעת ויוצאת רק מבחי' חיצוני' המוחין דהיינו מבחי' הכלי וחומר של הצורה כו'111) לפי112 שבחי' הפנימי' של המוחין כמו שהן בעצם דהיינו בחי' עצמות דכח המשכיל שבהעלם שלמעלה מהתלבשות צורה בחומר המוחין ולמעלה הוא הנק' בחי' פנימיות ח"ס או בחי' חכמת הקדומה לא יוכל לבוא לידי גילוי כנ"ל במשל התלבשות השכל באותיות באריכות וגם מה שמאיר בצמצום הנה הוא בבחי' התחלקות בריבוי חלקים מצומצמים113 מאוד שהרי השערות המחולקים מצומצמים כאו"א בפ"ע דווקא כידוע שכל שער יש לה גומא בפ"ע כמ"ש בשערה כו' בין114 שערה לשערה לא נתחלף כו' והן כל דינין והלכות שבתורה שנק' כל הלכה נימא ושערה מיוחדת ודינין והלכות שבתורה שבע"פ נק' נימין דמטרוניתא כמ"ש115 במ"א ובחי' השערות עם בחי' האותיות א' הוא כידוע וד"ל אבל בחי' המצות שרשם בבחי' הלבנונית שפנוי מן השערות כנ"ל להיות שהתלבשות רצון העליון

קמא

במעשה המצות הוא כדמיון התלבשות השכל ברמז שפנימיותו כמו שהוא מלובש שם וכולו כא' בלי התחלקות כנ"ל וכך בבחי' המצות בשרשם למעלה שהוא בכתר עליון דא"א שנק' גולגלתא שלמעלה מבחי' שערות דח"ס שנק' מזלות כו' הנה הוא בחי' התלבשות עצמיות הרצון הפשוט כמו שהוא ממש שבעצמות אא"ס ממש ולא בחי' גילוי אורו בלבד ע"כ הוא במקה"פ מן השערות דווקא כי בחי' השערות מורה על בחי' הגבלת כלים לגילוי אור כמו האותיות כנ"ל ואמנם בבחי' המצות מתלבש העצמות כמו שהוא שלא יכילם בחי' כלים כנ"ל ע"כ אינו אלא בבחי' הלבנונית הפנויים משערות אבל שורה בבחי' ההעלם כמו דמיון הרמז וע"כ נק' המצות בשם מראה מפני שמראין על בחי' העצמות שבכתר העליון כמו שהוא ממש והיינו מפני שהמצות הן חק וגזירה בלי טעם ושכל כנ"ל ע"כ יכול גם העצמות לשכון שם כמו שהוא משא"כ אם מתלבשים בשכל וטעם שנק' אור אז לא הי' יכול להתלבש בהם בחי' העצמות מטעם הנ"ל במשל (ומה שהמצות מתחלקים לתרי"ג היינו כשנמשכים למטה ע"י התלבשותם בח"ס וכמ"ש116 באד"ר דאתפלגו לתרי"ג ארחין בז"א דוקא כמ"ש כל117 ארחות הוי"ה אבל טרם התלבשותם גם בח"ס שאין טעם כמוס לרצון ג"כ הם רק י"ג חיוורתי וגם הם כלולים כא' כו' וד"ל), ונמצא מובן מזה ג"כ דאע"פ שבעצם החכמה והרצון הכלולים בעצמות ממש לכאורה אין להכריע ביניהם כו' אבל בבחי' גילוי שלהם למטה הנה גילוי עצם הרצון בבחי' הלבנונית למעלה מבחי' גילוי האור דעצם דחכמה בשערות מטעם שכל העצמות נמשך118 כו' אבל מצד בחי' התגלותם בזה יש מעלה באור גילוי דחכמה על גילוי הרצון כו' וזהו שלא ראי זה כראי זה וע"כ לפעמים אמרו דהתלמוד גדול ולפעמים משמע דמעשה גדול כנ"ל וד"ל.

וזהו הראיני את מראיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב כו' מראיך הוא119 בחי' מראה המצות שמראין ומרמזין על בחי' העצמות כנ"ל אבל התורה ששרשה בבחי' קול, כי הנה עד"מ הקול הגשמי שיוצא מהבל הלב הנה הוא מורכב מיסוד האש ומיסוד המים ומיסוד הרוח המחברם יחד וכוללם יחד כנראה בחוש שאם יחסר כח מזוג היסוד הא' מכח היסוד הב' לא יהי' הקול ממוזג יפה ולא יהי' זך וצלול כי אם יגבר מדת היסוד האש על יסוד המים שבהבל הלב נחר גרונו בקול גס ואם יגבר יסוד המים יהי' להיפוך והרוח שבהבל הלב הוא בחי' הממוצע הכוללם במזיגה ממוצעת כו' ונק' רוח ממללא בקול ודיבור כו' כך שרש התורה הוסדה בג' מדות חסד ודין והממוצע בחי' ת"ת המכריע וכוללם יחד כי אין לך דין והלכה שלא יהי' בה התכללות מג' אלה כך וכך יוכשר ויטהר שהוא בחי' חסד וכך וכך לא יטהר ולא יוכשר שהוא בחי' דין והממוצע בין דין לגמרי לחסד לגמרי כו' וזהו הטעם ששורש התורה בבחי' ת"ת כידוע כי מ"ט פנים טמא מטמאים לגמרי ומ"ט פנים טהור מטהרין לגמרי והממוצע הוא להבדיל בין טמא

קמב

לטהור באופן כך יטמא ובאופן כך יטהר כו' ועד"ז בג' מיני מדות הללו באדם הנה מדת החסד לגמרי לא טוב (כי אנו רואים שהמרחם על הרשעים אכזריות כי יחריבו עולם ע"כ הוא להיפוך שהדין על הרשעים נק' חסד) ומדה"ד לגמרי יענוש גם לצדיקים אלא הממוצע המחלק כמדה ומזיגה ממוצעת הנק' משפט שכלול מחו"ג כידוע (וזהו שאמר הכהנים120 הלוים כשמזכיר בחי' כהן שהוא בחי' החסד מזכיר אותם בשם לוים ג"כ שהוא בחי' דין לפי שעם החסד צ"ל דין ועם הדין צ"ל חסד והוא בחי' הת"ת כוללם יחד), וזהו כי קולך ערב כי העריבות הוא הכלול במרירות ושמחה שהן חו"ג והיינו מפני ששורש התורה מבחי' ת"ת כנ"ל והוא בבחי' קול שמורכב מחו"ג והיינו בחי' קול דתורה שנמשך מבחי' גילוי אור דחכמה שהוא בחי' פנימיות יותר מבחי' המראה שאין אלא חיצונית אבל בחי' עצמיות התענוג הפשוט מלובש במראה דמצות משא"כ בקול דתורה הגם שמאיר גם בו בחי' עונג העליון כמ"ש כי קולך ערב מעריבות עונג עליון דבחי' ע"י אבל הוא רק בבחי' אור דרך בחי' שערה כנ"ל וכן הוא בחי' הקול שהוא בחי' המשכה מצומצמת כו' וד"ל.

אך הנה אנו רואים שיש מעלה אחרת בתורה משא"כ במצות והוא אשר המצות תלוין בזמן דוקא שהרי אם ישב אדם בסוכה בי"ד בתשרי לא יצא י"ח כלל ואם יתקע בשופר בכ"ט באלול לא יצא ואין זה מצוה כלל וכה"ג בכל המצות התלוים בזמן ואף במצוה שאין תלוי בזמן כצדקה וכה"ג מ"מ אינו אלא לשעתין בלבד ולא שיחייב לעשותן יום ולילה אבל מצות ת"ת הרי נאמר והגית121 בו כו' ואינה תלוי' בזמן כלל וגם בדינין והלכות שלומד הרי אין המצוה בת"ת שילמוד הלכות סוכה בזמן החג דווקא כה"ג הלכות שופר בר"ה אלא גם שלומד הלכות שופר וסוכה בזמן אחר אפי' בפסח יצא ידי מצות ת"ת וממשיך בחי' המשכה עליונה שנמשך במצות ת"ת כמו שלומד הלכות סוכה בזמנו בלי הפרש כלל (ומה שאמרו כל122 העוסק בתורת עולה כאילו הקריב כו' היינו דווקא בקרבנות כו') ולכאורה אין זה מובן למה מצוה ללמוד הלכות סוכה בלא זמנה דא"צ למעשה עדיין כו' אך שרש הענין הוא מטעם הפרש הנ"ל בין תורה למצות שהתורה באה בבחי' אור בגילוי כו' ע"כ האור מאיר בתמידיות בלי שינוי בין זמן לזמן כלל וע"כ כשלומד הלכות סוכה שלא בזמנה ג"כ יפעול להמשיך בחי' אור החכמה המלובש בה והמשכה זו יכול להיות לעולם ולכך במצות ת"ת יום ולילה כו' משא"כ בחי' המצות ששרשם בבחי' מראה ורמז שמורה על בחי' עצם הרצון כנ"ל אין זה רק כאשר העלם העצמות מתלבש במעשה זו דווקא והוא כמו שופר בר"ה דווקא וסוכה בט"ו בתשרי דווקא וכן המצות לשעתן בלבד כו' כנ"ל וד"ל (וזהו שאמר הראיני את מראיך במעשה המצות לפרקים מיוחדים ואמנם השמיעני את קולך בתמידות כו').

קמג

כי קולך ערב ומראך נאוה, הנה שרש ענין מראך נאוה ענין א' הוא עם מ"ש קולך ערב כי הנה בחי' עריבות הקול הוא בחי' התכללות מחו"ג כנ"ל באריכות וכך הוא בבחי' המצות כי הנה גם במצות יש בחי' התכללות מחג"ת שהרי כמה מצות יש מהם מבחי' המשכות עליונים מלמעלה למטה דווקא כמצות סוכה ותפילין וציצית ולולב ואתרוג וכה"ג ויש כמה מצות שהן בחי' העלאות מלמטלמ"ע דוקא כמצות הקרבנות וכה"ג ויש מצות שכלולים משתיהן חו"ג העלאה והמשכה כמו מצות שופר שנאמר עלה123 אלקים בתרועה כו' וקול השופר הרי ממשיך בחי' גילוי אא"ס124 כידוע ועד"ז יש כמה מצות בצדקה שנק' זריעה כו' והוא בחי' חסד כו', וזהו פי' מראך נאוה כי בחי' היופי אינו אלא בעירוב גוונים הפכים במזג הממוצע מכולם יחד דווקא ואם אינו אלא גוון א' אינו יפה וגם כשכל גוון לבדו אין היופי גם בכאו"א כשהוא לבדו אלא כשמתכללים יחד דווקא וכך הוא בעירוב הקולות שנק' קול ערב כשהוא ממוזג מב' קולות הפכיים מרירות ושמחה יחד כו', וזה שהקדים לומר כי קולך ערב על קול דתורה אור ששרשו בחה"ק שמאיר האור מלמעלה למטה בבחי' גילוי ההעלם וע"כ נמשל לקול שהוא ג"כ בחי' התגלות ההעלם מהבל הלב כנ"ל ואח"כ אמר ומראך נאוה על בחי' מראה המצות ששם שורה בחי' עצמות הרצון הקדום בבחי' ההעלם ולא בבחי' גילוי ולפי שהוא ג"כ בבחי' התכללות חג"ת ע"כ אמר ומראך נאוה בבחי' היופי העליון שאינו אלא בבחי' התכללות חו"ג דווקא משום שמורים על בחי' העצמות שנק' שלימותא דכולא שכולל חו"ג125 (ולזה אמר אלה126 המצות אשר יעשה אותם האדם דלעילא וחי בהם אדם127 אדמה לעליון וזהו שאמרו שופרא128 דיעקב שהוא ז"א מעין שופרי' דא"ק כו' וד"ל).


1) להבין: ביאור זה נמצא בכמה כת"י, אבל לא בהמשך למאמרים הקודמים. בכת"י ב רשום עליו: ביאור שני על תורה יונתי בחגוי הסלע. ומתוכן הדברים נראה שהוא ביאור להנ"ל. אמנם לא ברור לע"ע אם ביאור זה הוא מאדה"ז או מאדהאמ"צ.

ראה גם ד"ה ויאמר גו' לך לך, בסה"מ תרס"ב ע' רמא ואילך. (ובהמקבילות אליו).

2) יונתי בחגוי הסלע: שה"ש ב, יד.

3) עיניך יונים: שה"ש א, טו. ד, א.

4) אשא עיני אל ההרים: תהלים קכא, א.

5) שרש נפש דוד הוא מבחי' מל' דאצי': ראה פרדס שעה"כ וקה"י בערכו.

6) עיני כל: תהלים קמה, טו.

7) עינינו אל ה' אלקינו: תהלים קכג, ב.

8) ובזוהר נק' טורי חשוכא: זח"ג רמט, ב.

9) הנה עין ה' אל יריאיו: תהלים לג, יח.

10) עיניו כיונים: שה"ש ה, יב.

11) כמ"ש בע"ח בפי' כי יקרא קן ציפור: ע"ח ש' הזווגים. וראה תו"א ויחי מח, א. פלח הרמון שמות שסב, א.

12) העין רואה והלב חומד: במדב"ר פ"י, ב.

13) ותדבק נפשו בדינה: בראשית לד, ג.

14) במי שהעלה בלבו טינא: סנהדרין עה, א.

15) ולא תתורו: במדבר טו, לט.

16) ראה: בכת"י ב: דאה.

17) הריח שהנשמה נהנית ממנו: ברכות מג, ב.

18) וכי תאוה הוא לעינים: בראשית ג, ו.

19) ההתחברות: בכת"י ג: בהתחברות.

20) יותר. . יש בראיה: בשאר הכת"י: יותר מבכל החושים והמשכת הנפש יש בראי'.

21) אשא עיני אל ההרים: תהלים קכא, א.

22) יאר ה' פניך אליך: במדבר ו, כה.

23) וכמ"ש בע"ח דעיקר הארת פנים: שער הזיווגים.

24) דאין אשה אלא ליופי: תענית לא, א.

25) לאסתכלא ביקרא דמלכא: ראה זח"ב רמז, ב.

26) ראה: בכת"י ב: דאה.

27) הנה עיני ה': ראה תהלים לג, יח. לד, טז.

28) מתלבש למעלה: בכת"י ב וכת"י ג: מתלבש בבחי' הסתכלות.

29) שגם: בכת"י ב: שכח. ובכת"י ג: שכל.

30) לך אמר לבי: תהלים כז, ח.

31) הסבי עיניך מנגדי: שה"ש ו, ה.

32) ואל אישך תשוקתך: בראשית ג, טז.

33) אחת שאלתי: תהלים כז, ד.

34) כמ"ש בזוהר ע"פ נודע בשערים בעלה: זח"א קג, א.

35) וכל א' נכוה מחופתו של חבירו: ב"ב עה, א.

36) כמ"ש בזוהר לאסתכלא ביקרא דמלכא: ראה זח"ב רמז, ב.

37) דלעולם יסדר אדם שבחו של מקום: ברכות לב, א. ובכ"מ.

38) מן: בכת"י ב וכת"י ג: או.

39) וכמ"ש במ"א בענין הלל וברכה: ראה תו"א ל, א. סה"מ תקס"ח ע' שע. שערי אורה יח, א. יהל אור ע' תקנח.

40) בהילו נרו: איוב כט, ג.

41) עזי וזמרת י"ה: בשלח טו, ב.

42) עד שיגיע לסלע: ראה פסחים י, א. בכורות כה, ב. ובכ"מ.

43) ארץ אשר אבניה ברזל: דברים ח, ט.

44) האש: בכת"י ב וכת"י ג: המים.

45) מים קרים על נפש העיפה: משלי כה, כה.

46) המן הסלע הזה נוציא לכם מים: במדבר כ, י.

47) הכה צור ויזובו מים: תהלים עח, כ.

48) והכית בצור: שמות יז, ו.

49) אבנים שחקו מים: איוב יד, יט.

50) והגם דבקיעת: בכת"י ב וכת"י ג: והנס דבקיעת.

51) ושמן מחלמיש צור: דברים לב, יג.

52) ויתן לך כו' משמני ארץ: בראשית כז, כח.

53) אבן מאסו הבונים: תהלים קיח, כב. וראה שער היחוד והאמונה פ"ז. תו"א משפטים עח, ב. לקו"ת ראה כז, יג.

54) וכמ"ש בר"מ בפי' איתן מושביך: ראה זח"ב קי, א.

55) אין צור כאלקינו ואמר בזוהר אית צור ואית צור: שמואל א ב, ב. זח"ג מד, א.

56) תושבע"פ מל' קרינן לה: ת"ז בהקדמה ד"ה פתח אליהו.

57) וכפטיש יפוצץ סלע: ירמי' כג, כט.

58) בהוויות דאביי ורבא: סוכה כח, ב.

59) מימינו אש דת למו: דברים לג, ב.

60) זקוקין דנורא מפומא דרבי': צ"ל: מפומי' דרב. ראה חולין קלז, ב.

61) הלא כה דברי כאש: ירמי' כג, כט.

62) רז"ל באמרו: בכת"י ב וכת"י ג: ולזה רמזו באמרם.

63) נר ישראל: ברכות כח, א. ובכ"מ.

64) מעין המתגבר: אבות פ"ב מ"ח. ועוד.

65) במחשכים הושיבני. . זה תלמוד בבלי: איכה ג, ו. סנהדרין כד, א.

66) מושיבי עקרת הבית: תהלים קיג, ט.

67) כחולדה זו שדרה בעקרי הבתים: פסחים קיח, ב. וראה לקו"ת צו יא, ג. סה"מ תקס"ה ע' תלה. ובכ"מ.

68) שזפתני השמש: שה"ש א, ו.

69) לא תירא לביתה משלג: משלי לא, כא.

70) והחיות נושאות את הכסא: ראה בחיי תרומה כה, יו"ד בשם פדר"א. וראה פדר"א ספ"ד. שמו"ר ספכ"ג.

71) עה"כ דמות כמראה אדם: יחזקאל א, כו.

72) שארון נושאיו נשא: ראה סוטה לח, ב. במדב"ר פ"ד, כא. זח"ב רמב, א.

73) ואלה המלכים: בראשית לו, לא.

74) כי לא אדם הוא: שמואל-א טו, כט.

75) סולם מוצב ארצה: בראשית כח, יב.

76) פי'. . וראשו השמימה: בכת"י א וכת"י ג אין קטע זה. וכנראה הוא דילוג המעתיק.

77) בשבה"כ: תיבה זו אינה ברורה בהכת"י.

78) השמימה: בכת"י ב וכת"י ג אין תיבה זו.

79) הראיני את מראיך: להבא להלן — ראה גם ד"ה הראיני את מראיך בסה"מ תרס"ב ע' רנה ואילך.

80) בהמשנה דאלו דברים: פאה פ"א מ"א.

81) שנמנו וגמרו דתלמוד גדול: קדושין מ, ב.

82) ומי שתורתו אומנתו פטור מן הק"ש: שבת יא, א.

83) מבטלין ת"ת להלוית המת: מגילה כט, א. ובכ"מ.

84) ולית לי' לרשב"י הלומד שלא ע"מ לעשות: ירושלמי ברכות פ"א ה"ב.

85) לא המדרש עיקר אלא המעשה: אבות פ"ד מי"ז.

86) נר מצוה ותורה אור: משלי ו, כג.

87) ארור האיש אשר לא יקים: דברים כז, כו.

88) ושמרתם ועשיתם: ויקרא יט, לז. ועוד.

89) שתוק כך עלה במחשבה: מנחות כט, ב.

90) בח"ס: בכת"י ב: בחכ'.

91) ותמלא כד"ה ותעל כ"ד ספרי דאורייתא: בראשית כד, טז. וראה ת"ז תכ"א (מו, ב). אוה"ת בראשית מח, א.

92) דדי לחכימא ברמיזא: מדרש משלי כב. זח"ג רכט, ב. רפ, ב. ת"ז תי"ח (לו, א). תס"ט (קז, ב. קטז, א). ועוד.

93) מחוי לי' במחוג: ראה חגיגה ה, ב. ובכ"מ.

94) אין: בכת"י א וכת"י ב אין תיבה זו.

95) וכיוצא: בכת"י ב וכת"י ג: ונמצא.

96) דאבא יסד ברתא: זח"ג רמח, א. רנו, ב. רנח, א. ת"ז תכ"א (סא, ב).

97) רוח ממללא: ראה תרגום אונקלוס בראשית ב, ז.

98) אינו. . נפרד ע"כ: בכת"י א אין קטע זה וכנראה הוא דילוג המעתיק.

99) והעצמיות: בכת"י ב: והחצוניות.

100) אין הסנהדרין יושבין בע"ש: סנהדרין לה, א.

101) אופנים: בכת"י ב וכת"י ג: הפכים.

102) והנמשל: מכאן ואילך חסר בכת"י א ונדפס עפ"י שאר הכת"י.

103) כי נר מצוה ותורה אור: משלי ו, כג.

104) דבחי' חכמה נק' ג"כ אור: ראה הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע בסה"מ תש"ג ע' 164. לקו"ת בהעלותך לד, ג.

105) דאורייתא מח"ע נפקת: זח"ב פה, א. קכא, א.

106) וכל: בכת"י ב: וגם.

107) דנובלות חכמה ש"מ תורה: ב"ר פי"ז, ה.

108) מ"ש בע"ח בשורש המצות שהן תרי"ג ארחין דגלגלתא: ראה ג"כ זח"ג קכט, א ובביאור האריז"ל שם. מ"ח מס' א"א ספ"ד. לקו"ת ראה כא, ד.

109) כמ"ש בע"ח דאור אבא יונק ממזל הח': שער א"א ספ"ט. שער או"א ספ"ח. שער הזווגים ספ"ב. שער הולדת או"א וזו"ן פ"ו. שער העבורים פ"ב. שער הנסירה ספ"ג.

110) הכל תלוי במזל: זח"ג קלד, א.

111) אמא). . כו'): כ"ה בהכת"י.

112) וכמו. . לפי: קטע זה ליתא בכת"י ב.

113) שהרי. . מצומצמים: בכת"י ב: שהן רבוי השערות המתחלקות ומצומצמות.

114) בין שערה לשערה לא נתחלף כו': ראה ב"ב טז, א. וראה זח"ג קכט, א. קלא, ב.

115) כמ"ש במ"א: בכת"י ב: כמ"ש בזוהר ור"מ.

116) וכמ"ש באד"ר דאתפלגו לתרי"ג ארחין: ראה זח"ג קכט, א. ובהנסמן לעיל ע' קמ.

117) כל ארחות ה': תהלים כה, י.

118) נמשך: בכת"י ב: העצמות מלובש בו כנ"ל.

119) הוא: בכת"י ב: הוא עיקר חכ' שבתורה.

120) הכהנים הלוים: דברים יז, ט. ועוד.

121) והגית בו: יהושע א, ח. ובהבא להלן ראה ג"כ אוה"ת דרושים לשבועות ע' קנט ואילך.

122) כל העוסק בתורת עולה: מנחות קי, א.

123) עלה אלקיס בתרועה: תהלים מז, ו.

124) אא"ס: בכת"י ב: אור ע"י.

125) חו"ג: בכת"י ב: שכולל הכל כו'.

126) אלה המצות אשר יעשה אותם האדם: ראה ויקרא יח, ה.

127) אדם אדמה לעליון: ס' עשרה מאמרות מאמר אם כל חי ח"ב פל"ג. ובכ"מ.

128) שופרא דיעקב: ראה ב"מ פד, א. זח"ב קמא, ב. ת"ז תס"ט (קי, א). ובכ"מ.