ביאור על ד"ה הללו את ה' כל גוים - מכ"ק אדמו"ר האמצעי

רצט

בעזר"ה (ביאור לתורה2 דשמ"ע ע"פ הללו את ה' כל גוים כו')

להבין3 מ"ש בע"ח דכל עיקר ענין התורה והמצות הוא רק לברר בירורי נוג"ה שהוא בחי' העלאות ניצוצות דרפ"ח כו' ויש לכאורה סתירה גדולה ע"ז ממ"ש בזוהר דשרש תרי"ג המצות הן בחי' תרי"ג המשכות מבחי' תרי"ג ארחין דגלגלתא ועם ז' מצות דרבנן הם תר"ך עמודי אור בגי' כת"ר4 כידוע, וגם הלא ידוע דהמצוה בעצמה הוא בחי' המשכה עד"מ מצות סוכה הסכך הוא בחי' המשכות מקיפים דאימא ומצות תפילין הוא בחי' המשכות המוחי' דאו"א לז"א בד' פרשיות קד"ש וכו' ומצות ציצית הוא בחי' המשכות ל"ב נתיבות חכמה מבחי' אור מקיף דטלית והן ל"ב חוטין דציצית כידוע ועד"ז כל המצות, והגם שיש הרבה מצות שהן בחי' העלאות כמו מצות הקרבנות וכיוצא מ"מ הרי מבואר בע"ח דכל עיקר שרש כל המצות בכללות אינו אלא להוסיף אורות באצי', וידוע ענין הוספת אור שהוא בחי' המשכה מעצמות המאציל מלמעלה למטה ואיך א' בע"ח שכל עיקר התורה והמצות הוא לברר בירורי נוג"ה שהוא בחי' העלאה כידוע, וגם שרש התורה שא' בע"ח שהוא לברר בירורים דוקא כי בחכ'5 אתברירו כידוע וכמ"ש להבדיל בין טמא לטהור כו' הנה לכאורה יש סתירה גדולה ע"ז ממה שידוע בעיקר מצות ת"ת שהוא להמשיך אא"ס בחכ' עילאה כי אורייתא6 מח"ע נפקת כו'. אך הנה כ"ז יובן בהקדים שיש ב' מיני מצות הא' בחי' המצות הרוחניות כמו שהן למעלה באצי' ונקראו מצות הוי' או אורחות הוי' וכיוצא והן7 הנק' ג"כ בשם רמ"ח אברים דמלכא והוא בחי' רמ"ח אברים דז"א ושרשם הראשון הוא נמשך מבחי' תרי"ג ארחין דא"א, וע"כ נקראו ארחו"ת הוי' כמ"ש8 באד"ר דהיינו כמו מצות סוכה למעלה הוא מ"ש בסוכות9 הושבתי בנ"י שהן ענני כבוד שהן בחי' מקיפי' עליונים דאימא דאצי' כמ"ש ואשא10

ש

אתכם על כנפי נשרים וכתיב כנשר11 יעיר כו' על גוזליו ירחף כו' שהוא אור אימא דפרישת גדפהא על בנין כו' וכיוצא בזה מצות תפילין למעלה הוא בחי' המשכת מוחי' לז"א כנ"ל, ועד"ז כל המצות שבבחי' האצי' ושרשם הכללי היינו בבחי' ארחין דגלגלתא דא"א והן בחי' המשכות אור א"ס מלמעלה באצי' וכמ"ש בע"ח דשרש המצות הוא רק להוסיף אור באצי' כנ"ל, אבל המצות הגשמיי' הנעשות למטה בדברים גשמיי' דנוג"ה כמו בצמר דציצית וקלף דתפילין וסכך הגשמי דסוכה וכיוצא הן הנה בחי' בירורי נוגה דעשי' שהוא בחי' העלאו' רפ"ח ניצוצות דתהו כנ"ל, וזהו כללות התירוץ על הקושי' והסתירה הנ"ל בענין שרש המצות, ועד"ז יתורץ גם הסתיר' השני' בענין שרש התורה דשניהם אמת דודאי שרש התורה היא לברר בירורי נוג"ה משום דבחכ' אתברירו וכמ"ש להבדיל בין טמא לטהור כו' כנ"ל, אך זהו דוקא במצות גשמיות דנוגה שגם הן עיקרן רק לברר לאהפכא חשוכא לנהורא כו' שזהו כללות ענין סו"מ בשס"ה ל"ת ועשה טוב ברמ"ח מ"ע כידוע, וע"כ גם בחי' חכמה שבתורה הוא המברר לטו"ר12 שבמ"ע ול"ת כך וכך יוכשר עפ"י החכמה וכך וכך לא יוכשר כו' אבל בחי' חכמה שבתורה שלמעלה דהיינו בבחי' ח"ע דאצי' שאין שם בחי' בירור כידוע13 בע"ח דעולם האצי' הוא לאחר התיקון כו' שם בחי' חכמה דאורייתא בבחי' המשכה מעצמות המאציל כנ"ל דהיינו ע"י בחי' החכמה דאצי' יהי' אופן ההמשכה14 של כל מצוה ומצוה מתרי"ג ארחין דגלגלתא אם כך או כך כו' וד"ל.

ולהבין זה בתוס' ביאור הנה שרש פי'15 לשון תורה הוא לשון הוראה להורות על דבר מה כמ"ש יורו משפטיך כו', וההוראה תלוי' במי שמורה אם כך או כך, והיינו כאשר יש ב' אופנים אם כך או כך אז צריכים למורה שיורה איך יהי' אם כאופן זה אם כאופן זה, וכך יובן בשרש התורה למעלה באצי' שהוא המורה איך יהי' בחי' המשכה עליונה ע"י המצוה מבחי' אור הכת"ר דהיינו איך יהי' הרצון העליון של המאציל אם כך או כך כמו מצות תפילין למעלה שהוא רצון המאציל שיהי' ד' בתים וד' פרשיות, ובזה יהי' המשכות מוחי' דאו"א לז"א כנ"ל, הנה זה הרצון נמשך עפ"י בחי' החכמה עילאה שנק' בחי' מו"ס דא"א (או בחי' חכ' הקדומה דא"ק כו') להיות המשכות מוחי' דאו"א לז"א דוקא ע"י אופן זה דד' פרשיות שנק' תפילין16 דמארי עלמא כו' ולא באופן אחר והוא הנק' הוראה שתלוי' במי שמורה כי הי' יכול להיות המשכת רצון המאציל באופן אחר במצות תפילין וגזר החכמה והורה שיהי' באופן כך וכך דוקא ועד"ז במצות ציצית בטלית ול"ב חוטין דוקא יומשך ל"ב נ"ח ולא באופן אחר וכיוצא בזה בכל המצות הרוחניות דאצי' שנק' רמ"ח אברי' כו' הכל

שא

עפ"י הוראת חכמת עצמות המאציל, וז"ש ואהי'17 אצלו אמון אצלו ממש וכמארז"ל דהתורה18 קדמה לעולם אלפיים שנה אפי' לעולם הנאצל כי הרצון להאציל נמשך ג"כ עפ"י טעם שבחכ' כו' (אך נק' טעם כמוס שהוא טעם לרצון בהעלם אע"פ שאין טעם לרצון בגילוי כמ"ש במ"א) וד"ל.

והנה כתיב ותמלא19 כד"ה ותעל שהן כ"ד ספרים דאורייתא שנמשל לכ"ד קטן ששואבין בו מים הגדול כך שרש בחי' חכמה שבתורה למעלה כנ"ל ג"כ אינו אלא כערך כד מים לגבי עצמות חכמת המאציל דהיינו שלא נתגלה רק בחי' הארה בעלמא מעצמיות החכמה במצות עליונות, והוא אשר מבואר בפע"ח קצת מן אופני ההמשכות שבמצות למעלה כו' אבל עיקר החכ' חכ' נעלמה היא בהעלם עצמות המאציל כו' רק בבחי' הטעמים והנגיגות שבתורה יש בהעלם קצת מהארת עצמות החכמה שהוא למעלה מבחי' החכ' המלובש להורות אופן המשכות רצון המאציל במצות העליונות כנ"ל. וביאור הדבר הנה ידוע שיש ד' מדריגות בתורה טנת"א הנקודות הן בבחי' חכמה, וביאור הדבר הנה ידוע שיש בחכמה ב' מדריגות הא' בחי' גילוי השכל כמו שהוא בא ונמשך מלמעלה מן השכל דוקא שהוא בא בבחי' נקודה בעלמא כברק המבריק עד"מ והוא אשר אנו רואים שימצא אדם איזה שכל בהברקה בעלמא ועדיין לא בא השכל בהתגלות גמור זהו הנק' בחי' נקודה דחכמה ואח"כ מתפשט בהתגלות גמור כמו שמן הנקודה ימשיכו קו לאורך ורוחב אבל הנקודה בעצמה היא בהעדר ההתפשטות לגמרי אבל קצת גילוי יש בה בצמצום גדול והוא אשר נתגלה מעט מזעיר מאד מלמעלה מן השכל הנק' העלם השכל כמו שהוא במקורה בכח המשכיל ההיולי שנק' בשם חכמה נעלמה וכך הענין בבחי' נקודות שבתורה שהוא בחי' נקודה דחכמה הבאה בגילוי ממקור החכמה הנק' ח"ס, אבל מדריגה השנית בחכמה הוא בחי' העלם החכמה כמו שהיא קודם שבאה לידי גילוי כלל וכלל גם לא בבחי' נקודה והיא המתלבשת בהעלם בנגינות וטעמים שבתור' כמו ניגון דזרק"א מקיף סגולת"א20 כו', דהנה הניגון הזה דזרק"א וכיוצא אינו שייך לגוף האותיות כלל כי ניגון דזרקא על תיבה זו דומה לניגון דזרקא שעל תיבה אחרת כו' מפני שבהעלם גנוז בניגון זה בחי' העלם החכמה שבתיבה זאת ולא בחי' גילוי החכמה כנקודה שהרי הנקודה שייך עכ"פ אל האות כידוע בענין נקודה קו שטח שמן הנקודה נעשה קו ומן הקו נעשה שטח האות, וא"כ יש יחוס לאות עם הנקודה וכמו שאמרו למה21 נקו"ד על וישקה"ו כו' ומכש"כ התגי"ן של האותיות שהי'22 ר"ע

שב

דורש עליהם תלי תילי' של הלכות כו', אבל על הטעמים והנגינות לא מצינו שום דרש כלל כי הוא העלם גמור, וזהו שאמר בע"ח23 דשרש הטעמים הוא בבחי' הכת"ר ושרש הנקודות הוא בבחי' החכמה כו' וד"ל. אך24 לפעמים מצינו בע"ח דהטעמים הוא25 בבחי' החכמה, אך הענין הוא דשניהם אמת שהוא בחי' הארת הכתר בחכמה כו'. וביאור הדבר הנה עד"מ כאשר א"א לאדם להסביר איזה שכל עמוק בדיבור לזולתו גם שהוא חכם גדול הנה יוכל לכוין לו העומק ההוא ע"י רמז כי גם שבאותיות א"א להלביש כי לא יכילו אותו אבל ברמז יתלבש, וכיוצא בזה ג"כ בנגינות וטעמים דגם שא"א שיאיר אור העלם החכמה גם בבחי' נקודה ע"ג האותיות, אבל בניגון שהוא תנועת והמשכת קול בעלמא יוכל להתלבש בו, אך הוא שם בהעלם גדול מושלל מכל בחי' השגה אפי' כנקודה וברק בעלמא אינו מושג והמופת לזה מן השיר שבניגון שבו יכווין אדם אל בחי' העלם השכל אשר הוא למעלה מן ההשגה לגמרי כו' כמ"ש במ"א והוא הנק' בחי' הארת הכתר בחכמה שהוא בחי' מקור השכל כמו שהוא בהעלם בכח השכל, אך הוא מאיר למטה בניגון וכיוצא וגם הוא כלא חשיב לגבי עצם החכמה הנעלמה שנק' כח המשכיל העצמי שהוא בחי' ח"ס עצמו כנ"ל, וע"כ הטעמים לפעמים בחכמה בלבד כו' וד"ל. ובכ"ז יובן ענין הנ"ל בפי' ותמלא כד"ה כו' שגם כ"ד ספרים דאורייתא שהוא בחי' החכמה להורות אופן המשכות רצון המאציל במצות עליונות כלא חשיב לגבי עצם החכמה כו', והיינו בחי' נקודה דחכמה השייך לאותיות כנ"ל אבל בבחי' הטעמים והנגינות שבה יש בהעלם מבחי' עצמות ח"ס כמו עד"מ שהעומק השכל מלובש ברמז וכה"ג וגם זאת אינו אלא הארה בעלמא וז"ש ויהי26 שיר"ו חמשה ואלף כו' וכמ"ש ובלילה27 שיר"ה עמי כו' ונק' רננה דאורייתא שהוא למעלה מגוף אותיות התורה כנ"ל בענין טנת"א כו' וד"ל.

והנה ידוע שהתענוג הוא מקור הרצון שהרי לפי ערך התענוג בדבר מה כן יתפשט הרצון אליו כידוע וכך הוא למעלה בבחי' המשכות רצון העליון שבמצות עליונות הנה בחי' התענוג הוא פנימי' מקורן ושרשן (והוא בחי' י"ג חיוורת' דע"י שהוא פנימי' התרי"ג ארחין כו' כידוע), וא"כ מובן שלפי אופן התענוג כך יומשך הרצון. והנה ידוע ג"כ שהתענוג מתלבש בחכמה (וע"כ נק' גם החכמה טעם כלומר תענוג) וכנראה בחוש שבהתענג אדם בדבר מה ראשית גילוי העונג הוא בשכלו אמנם אין זה רק בחי' גילוי העונג מעצמות העונג הנעלם והגילוי עונג הזה שמתלבש בשכל הוא המקור לרצון דהיינו לעוררו שיתפשט לפי אופן גילוי זה העונג ממש כנ"ל. וכך יובן למעלה בבחי' שרש החכמה שבתורה למעלה שהיא גוזרת על אופן המשכות רצון המאציל כנ"ל שהוא עפ"י אופן בחי' גילוי העונג שבה דוקא, והוא רק בחי' נקודה דחכמה שבה גילוי העונג מצומצם מאד והיינו ע"י בחי'

שג

שערות שנק' מזלות דא"א כמ"ש28 בע"ח דאור אבא יונק ממזל הח' וכיוצא דהיינו שמקבל בחי' המשכות העונג העליון שברצון העליון בבחי' צמצום שערות בלבד וד"ל. וזהו שרש ענין התורה שלמעלה אשר29 המלאכים ביקשו תנה הודך על השמים כו' דהיינו בחי' המשכות השגות טעמי המצות העליונות שנמשכי' מתרי"ג ארחין כנ"ל, והוא אשר נמשך רק ממותרי מו"ס כו' אבל בבחי' הנגינה והטעמים מלובש עצם התענוג כמו שהוא למעלה בעצמות המאציל (והוא בחי' י"ג חיוורת' הנ"ל) וע"ז מרמזי' הנגינות שבטעמים כמו זרק"א כו' שהוא אופן המשכות התענוג הפשוט שלמעלה מבחי' גילוי התענוג בחכמה שנק' נקודה כו' ולפי אופן המשכות זה העונג העצמי כן מורה הנגיגה והטעם שעל התיבה (וכמ"ש30 בע"ח דכלל גדול הוא דפנימי' אבא הוא פנימי' עתיק כו' ופנימי' אבא הוא בחי' מו"ס עצמו והוא בחי' העונג הפשוט כו' וד"ל), והוא למעלה הרבה מבחי' גילוי העונג בחכמה להורות אופן המשכת הרצון.

אך הנה לכאורה יש להבין דהלא ידוע דבחכ' אתברירו דהיינו איך יוכשר כל מצוה לעשותה באיזה אופן פרטי א"כ בהכרח שיש בה מבחי' הארת עונג הפשוט להכריע איזה תענוג יומשך בגילוי להיות מזה התעוררות רצון שהרי אם החכמה תגזור אומר שאין זו מצוה כלל הרי אין כאן לא רצון ולא עונג לרצון ועד"מ באדם כשצריך לברר31 אם יהי' לו עונג מדבר מה שבהכרח שיברר בשכלו אם יומשך עונג לדבר זה ממקור העונג הנק' תענוג הפשוט הרי בהכרח שכח השכל מגיע אל עצם32 תענוג הפשוט כו'. אך הענין הוא דבאמת נמשך בכח החכמה במקורה שנק' מו"ס הארת עונג הפשוט (וכנ"ל דפנימי' אבא הוא פנימי' ע"י כו') אך שבנקודת החכמה הבאה בגילוי לא נמשך רק אפס קציהו כו' כנ"ל, ולפ"ז מקור כל הבירורי' שע"י החכמה דוקא היינו ע"י בחי' מו"ס דוקא שהוא המברר באיזה אופן יבא העונג והרצון כו' והוא למעלה גם מבחי' העונג שמלובש בנגינות וטעמים שאין שם אלא הארה בעלמא מעצם התענוג כנ"ל ובכח חכמה המברר לעונג בהכרח שיש בו מפנימי' העונג יותר כו' וד"ל. ובכ"ז יובן המאמר דהשיב הקב"ה למלאכים שבקשו תנה הודך על השמים כו' כלום יצה"ר יש בכם גזל או רציחה כו' דהנה עיקר המשכות העונג בחכ' למעלה במצות העליונות הוא להוסיף אורות באצי' בלבד כנ"ל באריכות אבל מצות הגשמיות שנעשות למטה הוא רק לברר בירורי נוג"ה כנ"ל ומבואר למעלה ג"כ בתירוץ הסתירה השני' שבחכ' אתברירו שא' על התורה היינו במצות גשמיות אבל למעלה באצי' עיקר התורה להמשיך אור כו' אמנם הנה יש להבין לכאורה בזה דהלא אם תגזור החכ' שבתורה דבריאה למטה שהסוכה פסולה

דש

וכדומה הרי אין בה רצון העליון כלל גם למעלה באצי' ולא נמשך תוס' אור באצי' כלל, א"כ הרי הא בהא תליא דהוספת האור באצי' תלויה בתורה של מטה וא"כ מה חילוק יש ביניהן לומר שתורה של מעלה אינה לברר בירורי' רק להוסיף אור כו' ולהורות על אופן גילוי התענוג והרצון כו' כנ"ל, ותורה שלמטה באה לברר בירורי' כו'. אך הענין הוא דבאמת עיקר התורה הוא רק לברר בירורי נוג"ה שנפלו בשבה"כ וכמ"ש להבדיל בין טמא לטהור כו' ומה שלמעלה באצי' נק' התורה לשון הוראה להורות על אופן גילוי התענוג והרצון כנ"ל אין זה בחי' תענוג ורצון סתם אלא בחי' התענוג והרצון להיותו מתהפך חשוכא לנהורא כו' שהוא בחי' הבירורים כידוע והוא הנק' הוספת אור חדש באצי' וזה תלוי בחכ' שבתורה שלמעלה במו"ס עצמו כנ"ל, אמנם אין זה נק' בירור באצי' אחר שהאצי' הוא לאחר הבירור כנ"ל רק שהוספת אור זה באצי' הוא כדי שיומשך בבי"ע ויתברר ויתהפך חשוכא לנהורא כו' והוא ע"י שם מ"ה שמברר לב"ן כו' שזהו ענין בחכ' אתברירו וע"כ כשחכמה שבתורה למטה גזרה שהסוכה פסולה וכה"ג גם למעלה לא בא תוס' אור ע"י סוכה כזאת כי שרש החכ' שבתורה דבריאה הוא בבחי' מו"ס עצמו ולא גזר חכמה של מעלה שיהי' רצון ועונג בזה כלל גם למעלה והא בהא תלי' כנ"ל רק שבחי' חכ' שבתורה דאצי' מוספת אור ולא שתברר ממש, ובבי"ע היא המבררת בירורי נוג"ה עי"ז כו' וד"ל.

וזהו שהשיב להם הקב"ה כלום יצה"ר כו' כי המלאכים דאצי' ודבריאה כו' בקשו להשיג בחי' עונג העליון שבמצות העליונות ע"פ הארת מו"ס עד בחי' חכ' דזו"נ כו', והשיבם שעיקר הארה זו רק לברר בירורי נוג"ה בעשי' בסו"מ וע"ט בפ"מ לאהפכא חשוכא לנהורא כו' וכל הוספת אור באצי' הוא רק בשביל זה ומאחר שאין לכם מה לברר כי אין יצה"ר שולט בהם למה תבקשו33 הוד אור זה כו' וד"ל. ונמצא מובן מכ"ז דאין הפרש בין מצות העליונות למצות התחתונות רק שבאצי' המצות הן רק בחי' עונג ורצון העליון ממש כמו שהוא למעלה ובבי"ע הוא בא בהתלבשות בדברים גשמיי' כמו בצמר דציצית כו' ועד"מ עונג המלך שיעשו לו בנין נאה כך וכך הרי העונג שבעצמות נפשו מתגלה כשעשו לו הבנין בגשמיות המעשה כשעושי' רצונו כו' וגם בבחי' החכמה המברר לעונג ורצון אין הפרש רק שבאצי' מברר לבחי' עונג העליון כמו שהוא למעלה ולמטה בבי"ע החכ' הזאת מבררת פועל המעשה והוא חכמה שבתורה להבדיל בין טמא כו' דהיינו אם יעשו הסוכה כך וכך יוכשר וישכון בה גילוי אור מקיף בסכך שנק' צילא דמהימנותא כו' והסכך הגשמי מתברר מנוג"ה כו' ואם לאו הסוכה פסולה כו' וד"ל.

(ומעתה יש להבין מ"ש34 רש"י ע"פ ישקני מנשיקות פיהו שהם טעמי מצות שלא נתגלו עכשיו אלא לעתיד, אם הכוונה על בחי' טעם החכמה שמברר להמשכת הרצון והעונג כנ"ל ששרשו בבחי' מו"ס עצמו35 שבו מאיר מפנימי' העונג כנ"ל ע"כ אינו מתגלה עכשיו גם באצי' אלא לעתיד או על הוספת האור באצי'

שה

קאמר דלעתיד יתגלה גם למטה ועכשיו מאיר באצי' ושרשו מבחי' אור אבא שמקבל ממזל הח' שהוא בחי' חכ' שנק' נקודה שבה גילוי העונג בצמצום כו', וכן מ"ש בעדן36 עי"ן לא ראתה כו' יש להבין אם הכוונה על בחי' עונג הפשוט שמאיר בח"ס כנ"ל או על בחי' גילוי העונג המצומצם בנקודת חכמה כנ"ל וד"ל37).

וגם עוד יש להבין בכמה מקומות שנז' בפע"ח שהפלפול בתורה בקושיות ופירוקים הוא לברר בירורי נוג"ה כי כל קושי' מסט' דקליפה כו', והאריז"ל38 הי' מקשה עד שמזיע כדי לשבר כח הקליפה כו' איך הוא למעלה בתורה דאצי' שאין שם בירור כנ"ל רק שהחכ' נק' בשם מורה להורות אופני ההמשכות מבחי' רצון ועונג העליון כנ"ל אם ענין הפלפול הוא כמו ענין הבירור שבחכמה להבדיל בין טמא כו' הרי מבואר למעלה דהא בהא תלי' שהרי הסוכה שנפסלת למטה עפ"י החכ' דתור' שלמטה כך למעלה אינה מצוה כלל כו', וא"כ גם בענין הפלפול הא בהא תלי' דכמו שהפלפול הוא ענין בירור וליבו"ן הלכתא למטה כך למעלה הוא בירור וליבון באופני רצון העליון שנקראו בחי' שערות ועל הבירור הזה נאמר סלסלה39 ותרוממיך כו' וכמ"ש במ"א, אך א"כ מה הי' חטא מי מריבה על שהכה לצור ויזובו מי החכמה ולמה לא אמרו אל הצור שיזוב כו' הלא ע"י ההכאה הוא כמו ענין הפלפול שמתברר עי"ז יותר כמ"ש במ"א. וצריך לומר שאין הפלפול דומה לבירור סתם שע"י החכ' כי מ"ש להבדיל בין קדש לחול כו' עפ"י החכמה העליונה היינו עד"מ אדם שמורה עפ"י ההשכלה ברורה מכבר שכבר הבחין בין טוב לרע רק שמורה זה יוכשר וזה לא יוכשר ואע"פ שיוכלו לסתור הדבר בכמה קושיות להפוך סברתו לא ישמע להם כי זה הדבר כבר הוברר אצלו וזהו הנק' חכמה ברורה וכמ"ש כל40 אמרת אלוה צרופה כו', וע"ז אמרו בכמה דוכתי דבחכמה אתברירו פי' כבר הוברר בחכמה בין טמא לטהור כו', אבל הפלפול והעיון41 הוא כאשר עדיין לא הוברר בחכמה אם יוכשר אם לאו ויש הרבה טעמים לאיסור והרבה טעמים להיתר ונק' מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור כו' והוא הפלפול והעיון לתרץ כל קושי' המנגד אל האמת ומבלבלו עד"מ השערות הנדבקות יחד שצריך להפרידן בסלסול כך העיון לברר דבר מדבר ולהעמיד כאו"א על שרשו כמו לא קשיא כאן כו' וכמ"ש במ"א הנה זהו לא נק' בירור מכבר אלא שמתברר ע"י העיון ויוצא לאור לאחר הבלבול כו' והוא כמו שהכו לצור שיזוב מים ע"י ההכאה דהיינו הפלפול שמברר את התערובות ולזה הי' החטא כי זה לא שייך רק בבחי' נוג"ה ששם יש קושי' מסט' דקליפה המבלבל כו' וצריך שיבררו ע"י העיון וזהו מצוה בת"ת בפ"ע לשבר הקליפה כמו שהאריז"ל הי' מקשה עד שמזיע כו' אבל אין זה דומה כלל לבחי' בירור שע"י החכ'

שו

להבדיל כו' למעלה שאין שם קושי' ובלבול כלל כי כבר הוברר רק שמורה איך יומשך הרצון כמשל אדם שיודע כבר פסק ההלכה בבירור גמור רק שמורה אם כשר או פסול כו' כמו המורה את הדרך שכבר נודע בה כו' וכמ"ש יורו משפטיך כו' והוא שרש ענין חכמה דתורה דאצי' ומ"ש סלסלה כו' קאי על חכ' שלמטה שמברר את התערובות מצד סט' דקליפה, וע"כ42 א' בר"מ דלעתיד יתעבר אילנא דטו"ר אסור טמא ופסול כו' ולא יצטרך לפלפול אלא הלכות כמו שהן ברורים גם לעתיד יהיו וכמ"ש43 במ"א ע"פ מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ ר"ת הלכה כו'. ובכ"ז יובן ההפרש בין מצות קריאה שהן כבר ברורים למצות עיון כו' (דלא כמ"ש במק"מ ב' הרמ"ז במצות עיון ע"ש) ואעפ"כ אם עפ"י פלפול נפסק לפסול גם ההלכה למעלה באצי' כן כי מה שעפ"י הפלפול עתיד להתברר הוא שכבר הוברר כו'.

וזהו שארז"ל במי44 ששונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב לפי שעוה"ב הוא אחר הבירור כו' וד"ל (ובכ"ז יובן מ"ש בעיקר חטא מי מריבה על שלא רצו להקדישנ"י לעיני בני ישראל, פי' בבחי' קדש העליון דחכמה דאצי' שיהי' גם למטה כמו למעלה כו' וד"ל).

והנה יש להבין בתוס' ביאור שרש ענין בירורי נוג"ה, ומזה יובן ג"כ בתוספות ביאור שרש ענין להוסיף אורות באצי' הנז' בע"ח, דהנה ידוע בענין השבירה שהן ז' מדות דתהו שנקראו ז' מלכים קדמאין וכמ"ש ואלה המלכים כו' וימלוך וימת כו' ונפלו הכלים בעולם הבריאה ונמשך מזה בחי' נוג"ה וזהו ענין בירורי נוג"ה כידוע, והנה45 מבואר בע"ח בסיבת שבה"כ דז' מלכים שמתו ונפלו כו' שהוא מפני שהי' בחי' אורות דתהו בריבוי ותוקף גדול והכלים היו במיעוט שלא לפי ערך האור ע"כ לא יכלו הכלים לסבול את האור ונפלו ונשברו כו'. וביאור הדברים ידוע ומבואר במ"א שענין ריבוי האור ותקפו הוא ענין ריבוי האור והחיות להיותו בחי' נקודה עצמי' ושרשי' כמו עד"מ המדות הטבעי' באדם שהן נולדים באדם בטבע תולדתו כמדת הרחמנות או האכזריות וכיוצא שהן בחי' עצמי' מעצם ומהות הנפש, וכל בחי' עצם הוא בא בתוקף גדול דהיינו שלא ישתנה גם לפי שעה ולא יפיג טעמו ולא יכלה כחו לעולם שהרי אנו רואים שא"א שיהפוך האדם טבע מדותיו לגמרי מן הקצה לקצה מרחמנות לאכזריות או מפזרנות לקמצנות וכיוצא רק שיכניע אחת מהנה עפ"י השכל, אבל לא שהעצם ישונה ממהות למהות היפוכו. והנה עוד זאת אנו רואים שטבע המדות להיותם בחי' עצמי' ושרשי' אשר ע"כ כחם גדול וחזק מאד כנ"ל ע"כ לא יבאו בהתחלקות לחלקי' ואופנים שונים ג"כ אלא כאו"א אור וחיות

שז

פשוט מבלתי מתחלק בריבוי המשכות שונות זו מזו אלא הוא עצם אחד פשוט כו' כמו מדת הרחמנות במי שטבעו רחמני מאד הנה ירחם על הכל גם על הרוצח או על החוטא לו ועשה לו רעה עד לחיי נפשו ג"כ ירחם עליו מצד טבע הרחמים שבלבו, וא"א לו לחלק המדה הזאת לחלקים ואופנים שונים לומר באופן כך יומשך ולא באופן אחר כמו למי שאינו ראוי לרחמים כמו הרוצח או שונאו וכה"ג שאסור לרחם עליו וראוי שיתאכזר עליו, אך הטבע הוא עצם א' פשוט בלתי מתחלק כלל, וכן בתינוק קטן שמדותיו הטבעיים כולם אינם מתנהגים ונכנעים תחת השכל כלל ג"כ לא יתחלקו המדות אצלו כנראה בחוש שכאשר יחפוץ ויתאוה התינוק לדבר מ"ה אע"פ שיזיק לו מאד לא ימנע כלל וכן במי שרעב ג' וד' ימים הרי הטבע הרעבון גובר שיאכל גם דברים הרעים המזיקים או כמו תאוה הגופני' ברוב אכילה ותשמיש שגם שיזיקו לו א"א לו לעמוד על נפשו כו' וכל אלה וכיוצא הן דמיון ומשל לבחי' מדות דתהו שנפלו בשבירה שהן ג"כ בחי' אורות תקיפים וחזקים כנ"ל דהיינו שנאצלו בבחי' עצמיות מעצם אור המאציל וכל עצם לא ישונה כמו שנאצל מדת החסד או הרחמים הנה הוא מציאות אור חסד פשוט להיותו עצמי בלתי מתחלק כלל לכמה מיני המשכות מחולקות אלא הוא עצם א' פשוט, וכמו שאמרו דורו46 של אנוש ניזונין בחסדו של הקב"ה אע"פ שעע"ז כו' או כמו מאריך47 אף לרשעים כו' וכה"ג וד"ל, וכ"ז נק' האור בריבוי והכלי במיעוט פי' האור הוא בחי' המשכה עצמי' מעצמות אור המאציל ובחי' הכלי הוא בחי' התפשטות אותו האור והתלבשותו בכמה ענינים חלוקים כמו מדת החסד והרחמי' שהוא אור היולי ופשוט ובבוא איזה ענין מה שתתלבש שם מדה זו כמו על עני ומדוכא וכה"ג שאז יתפשט האור ויתלבש בדבר זה אז נק' בחי' הכלי של האור (אמנם התפשטותו והתלבשותו באיזה דבר הרי מתלבש כמו שהוא בלתי התחלקות באופן כך ולא באופן כך כנ"ל, ומה שמדה"ר יכולה להתפשט בכמה ענינים חלוקים אין זה נק' התחלקות בעצם המדה רק שמתלבשת בכמה מיני לבושים כמו אור השכל לפעמים מתחכם בענין זה ולפעמים בענין אחר שזהו כמו אדם שלובש ופושט ולובש כו' כידוע וד"ל) ומה שנק' למעלה מיעוט הכלי היינו שאינו מתחלק כלל באופנים שונים אלא רק כמו שהאור בעצם כך יתפשט ויתלבש ויתגלה וכ"ז להיות בחי' עצמי' אשר כחו גדול וחזק כנ"ל ע"כ אין המדה מתחלקת לי' אלא רק א' היא וגם היא במיעוט ההתפשטות עד שלא תכיל את האור כי רב הוא ממנה וע"כ נקראו ע"ס דתהו בשם יו"ד נקודות כמ"ש בע"ח כמו הנקודה שמצומצמת מאד ואין לה התפשטות כלל לאורך ורוחב ימין ושמאל ואין לומר שהנקודה אין בה גילוי כלל שהרי נקוד במיעוט עכ"פ רק שהגילוי הוא מצומצם ואין לו התפשטות כלל, ולמעלה הוא הנק' מיעוט הכלי לגבי ערך האור. ויובן זה עד"מ ממדת הרחמים של מלך גדול על עני ושפל הערך שלפי ערך הארת מדה"ר לפי ערך גדולת המלך הרי הי' נותן לו גנזי מלכים מאבנים טובות וכה"ג והעני אין הכלי שלו סובל ריבוי טובה כזאת שלמעלה מערכו לגמרי אלא יקבל לחם ובגדים פשוטים המתייחס לערכו וכיוצא בזה בהשפעת שכל מחכם גדול לתינוק קטן

שח

שאין כלי הקטן מכיל ריבוי אור שכל הגדול רק אם יצמצם השכל לפי ערכו הקטן מאד אזי יקבל כו' וכן מי שדעתו וכלי מוחו קצרה לא יוכל לקבל עומק שכל מופלא שלמעלה מערכו אז ממילא יתבלבל כלי מוח המקבל ולא יקבל כלום אלא יסתלק אור השכל של המשפיע למקורו והכלי של המקבל אינו מקבל רק אפס קציהו כי לא יוכל להכיל את כל השפע כי רב הוא ממנו כו'. וכל אלה דמיונות ומשלים להבין ענין יו"ד נקודות דתהו שהוא מפני תוקף וריבוי האורות לא נתגלו בבחי' הכלים רק מעט מזעיר כנקודה בעלמא בלבד והוא הנק' מיעוט הכלי שאינו מתפשט לחלקי' כלל כו' כנ"ל וכנ"ל במדות הטבעיי' שהמדה עצם א' ופשוט והתגלותה ג"כ אינו אלא אפס קציהו כי לא יכול הדבר שמתלבש בו מדת החסד להכיל כל החסד הטבעי, אמנם מה שנגלה בו בלתי מתחלק כמו העצם כמו שאין העצם מתחלק אחר שנתגלה בבחי' צמצום כנקודה שאין לה התפשטות כלל. ויובן זה יותר עד"מ הארת השכל שאינו מתיישב בדיבור מפני עומקו כי אורו רב ולא יכילנו כלי הדיבור כלל ירמוז ברמז ויבין אותו הרי הרמז לא שמכיל כל עצם עומק השכל רק אפס קצהו אבל מ"מ יכוין בו אל העומק אמנם מבלי התפשטות כלל לחלקים כו' והרי הרמז לגבי עומק המושג נק' מיעוט הכלי לגבי ריבוי האור כו' וד"ל. (אך יש להבין למה דוקא מפני ריבוי האור נעשה מיעוט הכלי כמו שע"י ריבוי הכלי הוא מיעוט האור כמשי"ת)48. אך הענין הוא כמ"ש במ"א דכל שהאור יותר גבוה הכלי שלו יותר קטן וראי' מאור השכל שהוא גבוה מכל הכחות והכלי שלו קצר הכמות כו' וכמו שאנו רואים כל מי שדעתו עמוקה יותר יותר יהי' דברי' מועטים כי לפי עומק ורוחב דעתו נראה לו הדבר לקטן הערך עד שא"צ פירוש ואריכות כלל ע"כ יאמרנו בדיבור א' או בשתיים ולא יותר משא"כ תלמידו הקטן הימנו יפרש הדבר באריכות יותר והקטן ממנו יאריך יותר בדברים הרי לפי קוטן הדעת יגדל הכלי שהוא הדיבור יותר ולפי גודל הדעת יקטן הדיבור (וכמ"ש49 במשה כבד פה כו' ובהיפוך במוחי' דקטנות ירבה הדיבור יותר כמו שאמרו נשים50 דברניות הן לפי שנשים51 דעתן קלה כמ"ש במ"א באריכות וד"ל).

והנה ענין השבירה באה מחמת שני טעמים, הא' מחמת ריבוי האור ותקפו ע"כ לא יכול הכלי לסבול וירד גם המקצת מן האור עם הכלי והן רפ"ח ניצוצות שנפלו עם הכלי' כידוע, והב' מחמת מיעוט הכלי, ויש להבין ענין וביאור שתי סיבות אלה. והנה מה שיוכל להיות סיבת השבירה גם באור במקצת מצד ריבוי האור ותקפו זה יובן מענין מה52 שמצינו בלוחות ראשונות שהי' גילוי אור תקיף ביותר אשר ע"כ הי' שליטת עין הרע לנחש הקדמוני בזה והחטיא לישראל בחטא העגל ונשתברו הלוחות כו' ומזה יובן בכל בחי' גילוי אלקות בבחי' התגלות ביותר מדאי לכל עין הרואה שיוכל לשלוט בזה קנאה של נחה"ק וכו', ואע"פ שמצינו גילוי

שט

אלקות יותר לכל ההמון בימי דוד ושלמה ולא שלט עין הרע בהן היינו מפני שלא הי' הגילוי כמו שהוא למעלה ממש רק בלבושים ומסכים הרבה, אבל גילוי אא"ס שבלוחות הראשונות הרי הי' מחמת בחי' ההפשטה מכל גשם כמו קודם חטא אדה"ר כו' כמ"ש רז"ל חרות53 על הלוחות חירו"ת ממ"ה54 כו' כדוגמת55 העוה"ב ממש שאין בו גשם אכילה ושתי' כו'. ומעתה הרי יש להבין למה שלט העין הרע בלוחות הראשונות הרי כל סט' דקליפה הוא בבחי' יש נפרד לגמרי כידוע ומאיזה צד יהי' לו אחיזה ושרש אז כו'. אך הענין הוא לפי שהי' בחי' הגילוי הגדול הזה בבחי' יש מורגש מאד לכל, אע"פ שהי' הגילוי ממקום ומדריגה היותר גבוה אך כל בחי' יש אפי' בסט' דקדושה יש מקום לעין הרע לשלוט והוא קנאה של נחש כו' כמו באדה"ר שנתקנא בו נחש להיות שהי' גילוי אלקות מדבר בו בבחי' יש מורגש בהתגלות יותר מדאי כו' ובכל בחי' יש ודבר מה גם שהוא מסט' דקדושה יש מקום לסט' דקליפה לקנאות בזה ומזה יבא סיבת העדר גילוי האור והסתלקותו עד"מ המלך שאוהב את עבדו הנאמן יותר מדאי אם יתגלה בכל לבבו הנאמן אליו ויתגלה56 באהבתו אליו יתקנאו בו ומוכרח להעלים ולהסתיר את האהבה בכמה לבושים שונים והוא להקטין אותו בכל מה שיוכל בכדי שיהא קיום לאהבתו אליו, וכיוצא בזה יובן בכל השפעה והמשכה אם היא נראית בבחי' יש ודבר גדול לא תתקיים אורה ושפעה בלתי אם לא שיעלים ויכסה להקטין בתחלה בכדי שלא יתראה ליש ודבר כלל, וכל זה משל ודמיון לסיבה הראשונה בענין השבירה שהוא מפני תוקף האור דהיינו בחי' התגלותו בבחי' יש ודבר גדול ואין זה בחי' יש ממש אלא מפני שהוא ענין ובחי' הגילוי כמו שהוא בעצם המאציל מבלי לבוש והעלם כלל וכנ"ל בענין יו"ד נקודות שהוא בחי' גילוי העצמות כו' להיות כי המשכות י"ס דתהו הן בחי' אורות עצמיי' כנ"ל וזהו מ"ש וימלוך וימ"ת וידוע דכל מלוכה הוא בחי' תוקף גדול כטבע המלך שהוא תקיף גדול ומחמת זה הי' סיבה הא' בשבירה דהיינו שלא יכול האור להתקיים ונסתלק למקורו כמבואר ומובן מתוך כל הנ"ל וד"ל. והסיבה השני' הוא מיעוט הכלי שלא הי' מכיל את האור מפני תקפו וכנ"ל והכל א' דמפני תוקף וריבוי האור נעשה מיעוט הכלי' כנ"ל באריכות אך ממה שאנו רואים שע"י ריבוי הכלים דתיקון הרי נעשה מיעוט האור כמשי"ת בבחי' התיקון, א"כ יובן מזה גם בבחי' התהו דיש סיבה ג"כ בתוקף האור מצד מיעוט הכלי מלבד תוקף עצמי כי לולי הי' הכלי רחב לא הי' האור בתוקף כ"כ הרי סיבת תקפו של אור בא ג"כ מצד מיעוט הכלי ומיעוט הכלי בא מסיבת תוקף האור ושניהם אמת, והענין הוא כי אם יעלים וילביש האור בכלי יותר לא הי' נרגש בבחי' ישות כ"כ וד"ל (וזהו שארז"ל כי טוב כי טוב האור לגנוז בכלי כו' והוא שרש בחי' התיקון כמשי"ת).

שי

ומעתה57 יש להבין ענין הנפילת הניצוצות רפ"ח כו' שנפלו עם הכלים וענין נפילת הכלים עצמן כי לכאורה לא שייך באורות שבירה כלל רק שנסתלקו למעלה, ומקצת מן האורות נפלו וגם בהן לא שייך שבירה רק בכלים בלבד. ויובן זה ג"כ בשתי סיבות סיבה הא' בהעדר והסתלקות האור להיותו בבחי' יש כנ"ל הנה הוא עצמו גורם שמקצת ממנו יפול למטה עם הכלים, ויובן זה עד"מ הידוע שאם יעמיק אדם באור שכל עמוק יותר מכדי קבלת כלי מוחו הנה לא יכול הכלי כלל לקבל ובהכרח שיסתלק אור השכל ההוא למקור דשכל, ואמנם הנה כבר הלבישו אותיות כלי ההשגה ונתכווצו ונתחברו יחד להכיל האור השכלי רק לקיצור הכלי לא יכלו להכיל א"כ בהסתלק מהם האור ה"ז כהסתלקות הצורה מן החומר כמו כח הראי' מכלי העין שבהכרח נשאר מעט מן הראי' בעין גם בשעת השינה וכה"ג כך נשאר בהכרח מהארת אור השכל העמוק בכלי אותיות ההשגה מאחר שכבר הי' לאחדים וקיבלו האור רק שלא נתקיים בהם ונסתלק אבל גם שנסתלק נשאר קצה הארתו בהם גם לאחר פיזור כל האותיות לאחר שנתבלבלו מקוצר כחם לקבל (וראי' לדבר זה ידוע מעין דוגמא זו מענין החלומות58 שהן מעין הרהורי לבו ביום רק שהצירופים נתבלבלו כו' וכמ"ש במ"א ע"פ ותחלימני59 ותחייני), ומזה יובן דמיון לבחי' נפילת הניצוצות רפ"ח כו' שנשארו בכלים60 שנמשלו לאותיות כידוע וד"ל. והסיבה הב' מפני מיעוט הכלי הנ"ל הוא הגורם נפילת הכלים ושבירתן והיינו עד"מ פיזור האותיות שמתפזרי' אנה ואנה כאשר לא יכילו אור השכל כנ"ל, וענין הפיזור ידוע שבהיות האותיות יחד הי' מאיר כל אור השכל כמו שהוא ובהתפזרם נסתלק אור השכל כולו ואפס קצהו נשאר בהכרח באותיות כנ"ל, אך גם זאת לא כולו ביחד אלא לחלקים כי בכל אות לבדו מאיר חלק ניצוץ פרטי לאחר הפיזור ואף גם הניצוץ הזה הרי הוא לאחר הירידה מעיקר השכל ויורד עוד יותר עם ירידת הכלי שהוא האות עד"מ תיבת ויאמר מאיר בה שכל א' והיינו דוקא כאשר ה' האותיות דויאמר מחוברים יחד, אבל כשמתפזרים ומתפרדים הרי באות הוי"ו דויאמר מאיר ניצוץ פרטי ואינו דומה כלל לאור שהאיר בוי"ו זה בהיותו לאחדים בתיבת ויאמר עם שאר האותיות רק שעכ"ז קצת הארה נשאר בו ואמנם בירידת הוי"ו הזה בצירופי' אחרים ישתנה הארת השכל הנשאר בו לגמרי ועד"ז בשאר האותיות כו' וכ"ז משל ודמיון להבין ענין נפילת הכלים שנמשלים לאותיות עם מקצת מהאורות שנשאר בהם שנק' רפ"ח ניצוצי' כו' ונמצא מובן שמסיבת ישות האור נפל ונתפזרו ניצוצות מהן בכלים ומסיבת מיעוט הכלים נפלו הכלים ונשברו ואז ממילא ירדו הניצוצות רפ"ח עמהם כו', ולפ"ז לא שהי' בחי' שבירה באורות כלל גם ברפ"ח רק שירדו מעיקר מקור האור כמו הפרדת ניצוץ מן השלהבת בלבד אבל

שיא

בכלים שנק' אותיות הי' שבירה שהוא הפיזור והנפילה למטה כנ"ל ומחמת זה נתהווה גם בחי' קליפת נוג"ה ובריבוי הירידות והצמצומים למטה מטה נתהווה גם ג' קליפות הטמאות כו' כידוע וד"ל.

והנה בחי' התיקון הוא ע"י שנעשה בחי' ריבוי הכלים ומיעוט האור, והענין הוא שממילא נעשה מיעוט האור מפני ריבוי הכלים כמובן בע"ח לענין61 כללות התיקון המה62 ב' דברים הא' בחי' ריבוי ההתכללות והב' בחי' ריבוי ההעלמות כו' בחי' ריבוי ההתכללות היינו ע"י שכאו"א מתחלק לי' וי' ליו"ד כמו חסד שבגבורה כו' וגבורה שבחסד כו' הרי החסד כלול מגבורה וגבורה מחסד, ועד"ז יוכל להיות ריבוי ההתכללות עד אין שיעור כי כל א' כלול מחבירו בכל ריבוי חלקים בכמה אופנים שונים כמו דוגמת צירופי אותיות שבה'63 אותיות יש ק"ך צירופים וכיוצא או כדמיון מזיגת דברים הרבה שיכולים למזוג בכמה אופנים שונים כו' וריבוי ההתכללות הוא הנק' ריבוי הכלים כי כל אור מתגלה בכמה אופנים שונים ולא באופן א' בלבד כאורות דתוהו, והב' הנק' ריבוי העלמות, והוא אשר יתעלם האור בכמה מיני העלמות ולבושים בהעלם אחר העלם ולבוש אחר לבוש ולא יתגלה כמו שהוא והוא ענין ירידת אור השפע מעילה לעילה בכמה מדריגות עד שהתגלות אור השפע בעילה האחרונה הוא בא בהעלם היותר אחרון לפי שנשתנה ממהותו הרבה פעמים כי בכל פעם שיורד מעילה לעילה נשתנה ונתעלם קצת אורו העצמי' ועד"מ אור הרצון בירידתו להתלבש בשכל וטעם נשתנה מהותו ומן השכל יורד למדה שבלב נשתנה עוד וכן מן המדה שבלב לדיבור ומן הדיבור למעשה עד שבמעשה בא הרצון בשינוי מהות לגמרי דהיינו בעשי' גשמיות כו', וככה יובן למעלה בחי' ירידת כל אור מעילה לעילה משתנה ע"י לבושים והעלמות שונות של כל עילה ועילה עד שכאשר בא בעילה אחרונה הוא בא בהעלם היותר אחרון כו', וזהו עיקר בחי' התיקון שהוא להעלים את האור בריבוי העלמות כדי שלא יאיר בתקפו כמו שהוא וכמ"ש בזוהר בכמה דוכתי עבד לבושא לנהורא כו' עד שנעשה בחי' התיקון שהאור בא במיעוט ולא בתוקף כבחי' התהו מחמת התלבשות והעלמות רבות, ואז ממילא נעשה בחי' ריבוי הכלים שהוא מפני בחי' ריבוי ההתכללות מאד כנ"ל והא בהא תלי' דאם הי' האור מאיר בתקפו בלי לבוש והעלם כלל לא הי' מתחלק ומתכלל זע"ז כלל וכבחי' התהו שנאמר וימלוך64 תחתיו, תחתיו דוקא כי הן זה תחת זה כו' ואינן רק נקודות כו' כנ"ל באורך אבל אם האור אינו מאיר רק ע"י כמה לבושים והעלמות כי ירד מעילה לעילה מאד הרבה כנ"ל שאז אינו מאיר בתוקף כלל אלא במיעוט הוא הגורם שיוכל להתחלק ולהתכלל הרבה והוא הנק' ריבוי כלים כנ"ל וד"ל (וזהו65 שמיעוט האור הוא ריבוי הכלים, אך מה שריבוי הכלים גורם מיעוט האור כמבואר למעלה היינו ע"ד אחר שריבוי ההעלמות הנ"ל נקראי' ריבוי כלים כי כל כלי הוא

שיב

בחי' העלול המקבל מן העילה שמתעלם אור העילה בו כו', נמצא בריבוי הכלים והעלמות עושה מיעוט האור, או יובן כפשוטו דריבוי הכלים כמו בהתחלקות אותיות רבות וצירופים הרבה האור נעשה במיעוט עי"ז עד"מ כל מה שיאריך יותר לפרש הדבר יותר יקטן עצם אור השכל כנ"ל וכמ"ש במ"א באריכות וד"ל).

והנה ידוע דעיקר שרש בחי' התיקון הוא ע"י שם מ"ה החדש שמאיר ממצחא דא"ק והוא המלך השמיני הדר כו' כמ"ש בע"ח)66. וביאור הדברים ידוע ומבואר במ"א להיות שמבואר למעלה בסיבת הסתלקות אורות דתוהו להיותן מתגלי' בבחי' תקפן העצמי' והוא בבחי' ישות כו', ודוגמא לדבר לוחות הראשונות כנ"ל באריכות הנה לזה עיקר בחי' התיקון הוא דוקא ע"י הארת שם מ"ה שהוא בחי' אי"ן וכמ"ש והחכ' מאין כו' כי החכמה הוא בחי' ביטול היפך הישות לגמרי, וע"כ בשם מ"ה דא"ק שמאיר ממצחא כו' משם בא האור בבחי' אין האמיתי, ועי"ז יש קיום חזק לאורות שלא יסתלקו כו' והוא גורם ג"כ להיות בחי' ההתכללות מכמה הפכים יחד, והוא שם מ"ה דז"א שהוא הנק' אדם דאצי' שהוא עיקר בחי' התיקון אך שם מ"ה דא"ק הוא מקור הראשון לבחי' מ"ה זה כידוע בע"ח, וביאור כ"ז מבואר במ"א וד"ל. והנה בחי' שם מ"ה הזה67 הוא המברר לבחי' ב"ן דנוגה דבריאה שנפל בשבירה והיינו בחי' הכלים דז' מלכים דתהו עם האורות רפ"ח שירדו למטה ונפלו בעולם הבריאה כמ"ש בע"ח, וענין הבירור הוא בכל עולם ועולם לפי מה שהוא דהיינו בעולם האצי' בחי' מ"ה מברר לב"ן ונתעלה ונכלל באצי' כל מה שיוכל להתעלות ומחמת זה נעשה בחי' תוס' האור באצי' ובעולם הבריאה מתברר ונכלל כל מה שיוכל להתעלות שם ונעשה ע"י תוס' אור68 בעולם הבריאה וכן ביצי' ועשי' עד שבעולם העשי' מתברר נוג"ה דעשי' ע"י המצות או תשובה לאהפכא חשוכא לנהורא כו', וזהו כל עיקר ענין בחי'69 בירורי נוג"ה שעי"ז נעשה בחי' תוס' אור באצי' כנ"ל וכמ"ש בע"ח, ומה שלא יוכל להתברר עוד גם בעשי' הוא שנעשה שרש לבחי' ג' קליפות הטמאות כו'. אך יש להבין מהיכן נעשה בחי' תוס' אור באצי' הרי עיקר בחי' התיקון שבאצי' הוא במיעוט אור דוקא ואיך נאמר שע"י הבירור דשם מ"ה לב"ן יהי' בחי' תוס' אור כו'. אמנם הענין הוא שאין זה מצד עצם התיקון דשם מ"ה אלא ע"י סיבת דבר המתברר והוא בחי' כלים דתוהו שנפלו למטה ונשברו המתבררים ועולים למעלה ע"י שם מ"ה כו' שהרי הן בבחי' ישות גמורה ובאים לבחי' ביטול והתכללות אל שרשם הראשון שהוא בחי' ס"ג שלמעלה משם מ"ה והוא אורות דתוהו שהן בחי' הישות דקדושה האלקי' כמו שהי' בלוחות הראשונות כו' דאע"פ שנעשה70 עי"ז בחי' פירוד למטה בעולם הפירוד אבל מצד שרשו למעלה הוא יותר גבוה מבחי' אי"ן דחכמה המברר כו' ונק' יש האמיתי כידוע (וזהו שרמזו רז"ל גדולים71 מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ כו', משום דמעשה צדיקים הוא

שיג

לאהפכא חשוכא לנהורא כו' שהוא היפך היש לאי"ן, ומעשה שמים וארץ הוא מאי"ן לי"ש ומי"ש לאי"ן חוזר אל היש האמיתי שקודם לאין דחכמה משא"כ מאין ליש גמור כו' וד"ל), וזהו מ"ש אשת72 חיל עט"ב שהוא שם ב"ן לאחר הבירור שהוא למעלה משם מ"ה המברר כי עלה בס"ג שהוא בחי' ז"ת דבינה ששם הי' השבירה בז' מדות דתוהו כידוע וד"ל. והנה להיות כן באי' בחי' הכלים דתוהו שנפלו למעלה בבחי' ס"ג ומתרחבים הרבה יותר מכמו שהי' קודם שבירתן שהי' במיעוט כו' מצד בחי' העלאתן למעלה ע"י בחי' התיקון שנעשה ריבוי הרחבת הכלים כנ"ל, ועי"ז73 יוכלו לקבל את האורות דתוהו אע"פ שהן בתוקף גדול ובפרט אחרי הסתלקותן למעלה יותר כו' אך גודל ורוחב הכלים יעלימו וימעיטו את תוקף אורם כנ"ל דריבוי הכלי עושה מיעוט האור כלומר התיישבות האור שאינו מאיר בבחי' העלם כ"כ, וזהו ענין להוסיף אורות באצי' שנעשה ע"י בירורי נוג"ה ע"י בחי' התיקון דשם מ"ה דוקא הגם שמצד עצם התיקון שעושה ריבוי הכלים נעשה מיעוט האור היינו דוקא אור דתיקון הוא שבא במיעוט אבל בחי' האורות דתוהו הרי הן חזקים ותקיפים ביותר רק שלא יכלו הכלים לסובלם, אבל אחר הבירור הרי יכלו הכלים לקבלם ולסובלם מפני התרחבותם כנ"ל, וא"כ יש ע"י בחי' אורות דתוהו בחי' תוס' אור באצי' גם בבחי' התיקון לפי שבחי' אורות דתוהו מתיישבי' בכלים דתיקון שנעשו ע"י הבירור דוקא, ונמצא ע"י בירורי נוג"ה דוקא וע"י התיקון דשם מ"ה מאמצעות שניהם נעשה ונמשך בחי' תוס' אורות דתוהו באצי' דתיקון ג"כ וז"ש לריח ניחוח להוי' דתיקון ע"י הקרבנות שהן בירורי נוג"ה כמשי"ת וד"ל.

והנה מבואר בע"ח בשער מ"ן ומ"ד שיש ביחוד מ"ן ומ"ד ב' בירורים הא' בחי' העלאת המ"ן בתחלה שנק' בירור הראשון ואח"כ נמשך בחי' מ"ד ומברר למ"ן והוא בחי' בירור השני כו'. והנה ביאור הדבר ידוע עד"מ בירור האודם74 שממנו בשר כו' שנעשה מן המאכלים שאוכלת שנהפך לדם ואח"כ מתהווה זרע ונק' מ"ן והוא מ"ש אשה75 כי תזריע כו' ואח"כ בא טפת הזכר על המ"ן ומברר למ"ן דהיינו שדוחה את הפסולת וקולט את המובחר ומתאחד בו והוא הנק' קליטה (והפסולת של המ"ן ממנו מתהווה שליא של הולד כמ"ש במ"א), וכך יובן למעלה בבחי' העלאת מ"ן של הנשמות ומלאכים דבי"ע שהמל' מעלה מ"נ כידוע שזה בא ע"י בירורי נוג"ה דוקא כשמתהפך חשוכא לנהורא כו' וכמו המאכל הגשמי שמתהפך לדם כו' ואז הוא כמו האודם כו' (ופסולת הדם הוא דם הטמא שממנו יניקת החיצונים) וכמ"ש בע"ח בכמה דוכתי שכל העלא' מ"ן נעשה רק מבירורי נוג"ה דוקא והוא הבירור הראשון שמתברר בהעלאת מ"ן דמל' מבי"ע ועולה באצי' והיינו בחי'

שיד

שם ב"ן המתברר כו' ואח"כ נמשך בחי' מ"ד דדכורא והוא בחי' המשכות אור הזרוע לצדיק חי עלמין מבחי' יסוד ז"א במל' כידוע והוא בירור השני של המ"ן דהיינו מה שבחי' מ"ד מברר למ"ן דמל' לקלוט את הטוב ולהתאחד בו, והוא כמארז"ל דמיכאל76 כה"ג מקריב נשמות ע"ג המזבח ועולי' למעלה ונכללי' באור האצי' ממש כמאמר לאשתאבא77 בגופא דמלכא כו' או כמו ע"י מס"נ של הנשמות באחד כמו ר"ע78 שיצאה נשמתו באחד ממש וכיוצא ואשר א"א ליכלל ממש באור האצי' ממש יורד למטה כו' (והן הנפילים79 אשר היו בארץ כו' כמ"ש במ"א), והוא ענין שם מ"ה דאצי' שמברר לב"ן בכללות וכמו עד"מ הוולד שנוצר ונתהווה מאמצעות חיבור מ"ד ומ"ן הגשמיי' כך למעלה נתהווה תולדות הנשמות מאמצעות מ"ד ומ"ן דזו"נ ובכללות נק' יחוד מ"ה וב"ן כו' וד"ל.

ובזה יובן שרש ענין הקרבנות, דהנה הקרבנות כמו הבהמה והצאן והעופות כולם מבחי' נוג"ה דעשי' כי התהוות נפש הבהמה שרשה בפני שור כו' והעופות שרשו בפני נשר כו' כידוע שכל חלקי דצח"ם דעשי' נמשכים מבחי' נוג"ה דעשי', והנה כאשר עולה הקרבן ע"ג המזבח מצוה80 להביא אש מן ההדיוט שישרף הקרבן בו ע"ג המזבח ע"י הכהן המקריב והוא כמו בחי' העלא' מ"ן הנ"ל כך הקרבן עולה באש של מטה, והוא בחי' בירורי נוגה דעשי' שממנו שרש הקרבן כו' ונק' בירור הראשון כנ"ל ואח"כ נמשך אש של מעלה ואוכל הקרבן כמ"ש81 בזוהר דארי' אכיל קרבנין אור י"ה והוא שרשו מבחי' החסד דפני ארי' להימין כו', אמנם אכילה זו הוא הבירור השני שהוא כמו בחי' המשכת מ"ד שמברר למ"ן כנ"ל שנקלט הטוב ונכלל באלקות ממש (וזהו מ"ש האכל82 יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר אכילת מזבח והוא בחי' העלאת מ"ן כמ"ש אש83 תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, והוא כח המעלה מ"ן תמיד לא יכבה כו' וז"ש עולת84 תמיד העשויה כו', ואכילת אדם שהוא בחי' ארי' דאכיל קרבנין כו' וז"ש אדם85 כי יקריב מן הבהמה כו' אדם בחי' מ"ה שמברר לב"ן בגימ' בהמה כו'), וכמ"כ יובן עכשיו שהתפלה86 במקום קרבן כי הנה"ב שרשה בבחי' נוג"ה דפני שור כו' וע"י ההתלהבות שע"י ההתבוננות הוא כמו אש של הדיוט שע"ג המזבח ושורף ומעלה לנפש הבהמית למסור נפשו בא' באמרו

שטו

ואהבת כו' ונק' העלאת מ"ן בירור הא' הנ"ל ואח"כ נמשך בחי' מ"ד בש"ע שהוא בחי' אה"ר שנמשכת מלמעלה למטה והיא המקשרת ומדבקת לבחי' הטוב שבנפש87 הבהמי' ודוחה את הפסולת כו' והיינו לאשתאבא בגופא דמלכא במס"נ כנ"ל וד"ל.

והנה להבין שרש ענין שמחה של מצוה שגדולה מן המצוה עצמה, והוא בשמחת החג בשמחת בית השואבה ובשמחת תורה ולא בכל השנה כמבואר88 (בתורה), הנה להבין זה הלא ידוע ומבואר ע"פ תחת89 אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וטוב לבב מרוב כל, דרוב כל הוא חיי העוה"ב, ושמחה וטוב לבב מן המצות יותר טוב מחיי העוה"ב וזה לכאורה כדבר פלא איך יהי' מעלת שמחה של מצוה גדולה מגופה של מעשה המצוה. אך הנה ארז"ל דהעוה"ב90 הוא שצדיקי' יושבי' ועטרותיהם בראשיהם ונהני' מזיו השכינה, ויש להבין מהו עטרות שבראשיהם ואיך נהני' מזיו השכינה, ומה חידש יש בו יותר מזיו השכינה בג"ע עכשיו, ולמה מתייחס זה אל העוה"ב דוקא. ותחלה יש להבין שרש העוה"ב מהו, דהנה העוה"ב הוא בא אחר תשלום כל בירורי נוג"ה דבי"ע בכל וא"ש91 דהוי עלמא וכמ"ש ואת92 רוח הטומאה אעביר כו' בלע93 המות כו' וכיוצא ומבואר למעלה דמבחי' בירורי נוג"ה ע"י שם מ"ה דתיקון נתרחבו בחי' הכלים דתוהו ומתיישבי' בהן בחי' אורות תקיפי' דתוהו והוא מ"ש אשת חיל עטרת בעלה כו', וזה ידוע דכל המצות מעשיות הן רק בחי' בירורי נוג"ה לאהפכא חשוכא לנהורא בסו"מ בשס"ה ל"ת ועשה טוב ברמ"ח מ"ע כו', והן הנה בחי' העטרות שע"ג ראשי הצדיקים מכל המצות שנעשו בעוה"ז כי בחי' העטרה הוא בחי' אור מקיף ע"ג הראש, וכינו דבר זה לעטרה דוקא כמו עד"מ שעושי' עטרה למלך מאבנים טובות כו' כך המצות שעושי' בדברים גשמיי' דנוג"ה לאחר הבירור הן מאירים כאבנים טובות ונעשי' בחי' אור מקיף ע"ג הראש מלמעלה דהיינו למעלה מהיות בחי' התגלות בכלי המוחי' כי שרש המצות לאחר הבירור הן מבחי' אורות דתוהו שהן אורות תקיפים עד שלא יכלו הכלים לסבול כו' כנ"ל באריכות (וזהו שרש ענין וצדיק94 באמונתו יחי' כי האמונה בחי' עטרה ע"ג הראש כי שרשה בחי' אור מקיף ובאמונתו שלמעלה מן השכל יחי' לעוה"ב שאז יהי' הצדיקי' נהנין מאותו האור בבחי' גילוי כמשי"ת), אך הנה אע"פ שאין האור הזה בא בבחי' גילוי כמו שהוא להיותו בחי' אור מקיף כנ"ל אבל הנה בא ע"י אמצעות בחי' אותיות המביאים מבחי' ההעלם לבחי' הגילוי, והוא מה שאמר נהני' מזיו השכינה פי' שכינה הוא בחי' מל' דאצי' שמאיר בבחי' אותיות והוא הנק' זיו השכינה (כמו בג"ע דעכשיו שמאיר ברקיע הג"ע כ"ב אתווין והוא נהירו עילאה וכמ"ש ועל95 ראשי החיות רקיע כעין הקרח הנורא כו').

שטז

וביאור ענין האותיות ידוע שהן בחי' אמצעי לחבר העליון בתחתון או שני דברים נפרדים, והיינו כאשר אין ערך בין המשפיע והמקבל שיקבל האור כמו שהוא אזי יומשך האור ע"י בחי' אותיות שנקראו ממוצעים והענין הוא עד"מ האהבה בלב האדם אל דבר הנאהב הרי דבר הנאהב הוא דבר נפרד מן עצם אור האהבה והרי אנו רואי' שמתחברים יחד כי הרי נמשך אור וחיות האהבה בתוך דבר הנאהב ממש, והנה ודאי אין ערוך לדבר הנאהב לגבי האהבה הרוחניות, אך ע"י בחי' אותיות מתחברת רוחניות האהבה בתוך דבר הנאהב והיינו ע"י אותיות המחשבה שחושב ומהרהר את האהבה שבלבו שהרי ע"י אותיות הללו יאיר ויבקע אור האהבה אל דבר הנאהב וע"י יש לה חיבור וקשר עם דבר הנאהב כי האותיות מביאי' אותה מן העלם עצמותה לידי גילוי לחוץ ממנה בדבר נפרד כו', וכמ"כ אותיות השכל מביאי' גילוי אור השכל להתחבר בדבר חוץ מן השכל כמו להשכיל לתינוק או להוליד אהבה וכיוצא בזה בכל עו"ע שהוא ירידה ממהות למהות אינו אלא ע"י בחי' אותיות העליון שמחברו לתחתון כו', וככה יובן למעלה בבחי' אותיות שבמל' דאצי' שהוא בחי' ממוצע להביא בחי' גילוי אור האלקי על הנשמות של הצדיקים, וזהו שאמר נהני' מזיו השכינה ע"י אמצעות בחי' אותיות השכינה, והוא גילוי אור מקיפי' של המצות שנקראו עטרות כנ"ל וזהו שאמרו דשכר96 מצוה בעוה"ב היא המצוה בעצמה שבאה לידי גילוי להיות נהני' ממנה בזיו השכינה כנ"ל וד"ל, אבל בלתי בחי' האותיות לא יוכלו לקבל מאור המצות עצמן להיותן אור תקיף וגדול מערכם מטעם הנ"ל שבאי' מבחי' בירורי נוג"ה רק על ראשיהן נעשה עטרות בלבד בבחי' מקיף, אבל ע"י האותיות מאיר להם בהגבלה כפי אשר יוכלו שאת בכלי השגתם כו', וזהו החידוש שבעוה"ב יותר מג"ע דעכשיו דהיינו שבחי' מקיף מתגלה, משא"כ בג"ע אינן מקבלי' רק מבחי' א"פ שלאחר הצמצום כו' וד"ל.

ואמנם בעוה"ז א' היום97 לעשותם בלבד שהאור בבחי' ההעלם ולמחר לקבל שכרם בבחי' הגילוי מפני שעכשיו בעוה"ז לא נתברר עדיין בשלימות עד זמן העוה"ב כו', וע"כ כל עיקר העוה"ב תלוי במצות דווקא ולזה אמרו ז"ל דכל98 ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנא' ועמך כולם צדיקים כו' שאפי'99 פושעי ישראל מלאי' מצות כו' וד"ל, אך הנה שרש בחי' שמחה של מצוה הוא בחי' גילוי אור המקיף ממש כמו שהוא ולא ע"י אמצעות בחי' אותיות ע"כ השמחה באה בלתי מוגבלת בהשגה כלל כמו בשמחת בית השואבה שהי' החסידים ממשיכים רוה"ק ממש כמו הלל100 הזקן כשהי' שמח הי' אומר אם אני כאן כו' ורשב"ג הי' זורק ח' אבוקות כו' ועיקר גילוי השמחה מכל המצות שעשו כל השנה הוא בשמחת תורה שמקיפי' בס"ת ז' הקפות כו' והענין הוא כי כל השנה הגם דעשו מצות אבל מפני

שיז

העוונות שמבדילים אינו מאיר האור של המצות רק בהעלם בהסתר גדול מאד, אך בחג הסוכות שכבר נמחלו העוונות ביו"כ ע"י בחי' המשכת י"ג מדה"ר כידוע (וכמבואר101 בתורה) אזי יוכל להיות בחי' גילוי אור מקיף של המצות למטה וכמ"ש וימינו102 תחבקני כו' כידוע וד"ל, וזהו תחת אשר לא עבדת כו' בשמחה וטוב לבב מרוב כל דשמחה של מצוה יותר גבוה מחיי העוה"ב שאין הגילוי רק ע"י אותיות כנ"ל (וע"כ103 איתא בכתבי האריז"ל104 שעיקר הטעם שנתגלו לו רזין דאורייתא הוא מפני שהי' שמח שמחה של מצוה כו' לפי שהיא בחי' מקיף של הנשמה וגילוי המקיף הוא יותר גבוה מרוה"ק כו' וכמ"ש במ"א וד"ל.

ומעתה יש להבין שרש ענין ע' פרי החג ומה ולמה שמתמעטין והולכי' ובשמיני עצרת הוא פר אחד כו' וא'105 בזוהר משל לזה למלכא דעביד סעודתא לבני היכלא כו' ע"ש. דהנה לכאורה יש להקשות בטעם הקרבת הע' פרים שהן לנגד ע' שרים דקליפה כידוע והיינו לברר הטוב מהם ולהעלותו למעלה כי שרש הע"ש הוא מז' מלכים דתוהו וכל מדה כלולה מי' עולה מספר ע' וז' מדות דתיקון הן ע' נפש דיעקב, וז"ש יצב106 גבולות עמים למספר בני ישראל כו', והנה בזוהר משמע בטעם הקרבת ע' פרים שהן כדי ליתן יניקה מן המותרות כו', ונמצא שזה כשני ענינים דסתרי אהדדי לכאורה דליתן להם יניקה הוא היפך בחי' הבירור לברר הטוב מהן שע"י הבירור יאבד שרש יניקתם למעלה כידוע.

אך התירוץ מובן ע"ד קצרה ששניהם אמת ואינם תרתי דסתרי אהדדי כלל דמה שנותני' להם יניקה ע"י הקרבת ע' פרים הוא רק בחי' השפעה בחיצוניות בלבד אבל בחי' הפנימי' מבררים מהם, ודוקא ע"י השפעה חיצוניות שנותני' להם מבררים מהם בחי' הטוב והפנימי' שלהם כו', וכמו בענין הברכות שלקח יעקב במרמה כמ"ש יצחק לעשו בא107 אחיך במרמה ולקח ברכתיך כו' מפני שלבש בגדי עשו החמודות כו' (וכמו שנאמר אם108 רעב שונאך האכילהו לחם שהוא לחם הקרבנות כי בזה גחלים אתה חותה כו'). ולהבין ביאור זה יש להקדים תחלה בשרש ענין הקרבת ע' פרים שהבירור בהן בע' שרים109 הוא בבחי' מקיפי' דקליפה דוקא אע"פ שאין בירור שייך רק בבחי' א"פ מ"מ כאן עיקר הכוונה בע' פרי החג הוא לברר ז' מקיפי' דז' מדות דקליפה ששרשם מז' מדות דתוהו כנ"ל וע"כ מספרם ע' דוקא דהיינו להוציא ניצוצות דמדות דתוהו מהם ועי"ז יתבטלו והיינו מפני שבז' ימי החג מתגלים בחי' ז' מקיפי' דקדושה הנק' בזוהר בשם אושפיזין כמשי"ת בסמוך ע"כ יש ביכולתם לברר

שיח

לבחי' מקיפי' דז' מדות דתוהו המלובש בע' שרים כו'. ולהבין זה הנה יש להקדים תחלה מ"ש דאת זלע"ז עשה האלקי' דהקליפה הוא לעומת הקדושה בבחי' היפך ומנגד ממש דהיינו בסדר אופן ההשתלשלות, דהנה ידוע שבסט' דקדושה יש בכללות ההשתלשלות ד' עולמות אבי"ע ושרש כולם הוא בחי' הקו והחוט המאיר מעצמות אא"ס, והנה באצי' מאיר הארת הקו בגילוי משום דאיהו110 וחיוהי חד כו' כידוע, ע"כ בחי' האור באצי' בבחי' תוקף ההתגלות ובהארה מרובה מאד, אבל כל מה שהאור יורד ומשתלשל למטה יותר הולך ומתמעט יותר ואינו מאיר בתוקף כ"כ כמו מאצי' לבריאה הרי בירידת האור בבריאה שם נתמעט האור ביותר ואינו מאיר רק בצמצום גדול עד שאין לו ערך עם אור האצי' כידוע, והטעם הוא מפני שיש מסך מפסיק בין אצי' לבריאה ועי"ז נפסק בחי' הארת הקו שם ואין האור בתוקף וגם הוא מצומצם מאד וכמ"כ בירידת האור בהשתלשלות יותר מבריאה ליצירה ע"י מסך שני נתמעט האור עוד יותר בצמצום ויותר אינו מאיר בתוקף עד שבעולם העשי' בא האור בתכלית המיעוט והצמצום ובהעדר תוקף מאד להיותו האחרון ביותר בירידת האור בהשתלשלות, ומלבד כל זאת הנה יש עוד הפרש גדול בעצם המספר של האורות הנק' ע"ס שבאצי' מאירים בגילוי כל הע"ס דכח"ב כו' עד בחי' המל', אבל בעולם הבריאה אינו מאיר בגילוי רק מבחי' אור אימא ולמטה, אבל למעלה מבחי' אור אימא אינו מאיר בגילוי רק בהעלם (וכמבואר בהיכלות דפ' פקודי דג"ר כח"ב הן בהעלם כו' דהיינו בהיכל הז' שנק' היכל ק"ק כו' וכמ"ש במ"א) וכמאמר111 הידוע בזוהר דבחי' אור אימא מקננא בכורסייא שהוא עולם הבריאה בג' ספירן כו' ובירידת ההשתלשלות מבריאה ליצי' מתמעט מספר האורות עוד יותר שאין הגילוי אור ביצירה רק בבחי' ו"ק בלבד וגם אור אימא אינו מאיר בגילוי רק בהעלם וכמאמר דז"א מקנן ביצי' בשית ספירן שהוא בחי' מט"ט דיצירה כידוע עד שבעשי' אינו מאיר בגילוי רק בחי' המל' בלבד, והט"ס הן בהעלם וכמאמר דמל' מקננא באופן שהוא בעשי' וכן בסדר כללי דשם הוי' יו"ד באצי' ה"א בבריאה וי"ו ביצי' ה"א בעשי' שהן בחי' או"א וזו"נ112 אור אבא מקנן באצי' אימא בבריאה כו' וכ"ז בסט' דקדושה דוקא משום דבסט' דקדושה כל מה שהאור יורד יותר למטה יותר מתמעט ויותר מתעלם כנ"ל, אבל הנה בסט' דקליפה מאחר שנאמר את זלע"ז עשה כו' ה"ז בחי' מנגד בסדר ההשתלשלות דהיינו שבסט' דקליפה באה סדר ההשתלשלות דאבי"ע דקליפה בהיפך מסדר ההשתלשלות דאבי"ע דקדושה. והענין הוא כמ"ש בע"ח דבסט' דקליפה בקליפה דאצי' האור במיעוט מאד ובחלישות גדולה וכל מה שהאור דקליפה בא למטה יותר מתגבר ומאיר בגילוי יותר ובריבוי המספר יותר שהרי האור דקליפה דבריאה תקיף וחזק יותר מאור דקליפה דאצי' ואור דקליפה דיצי' תקיף וחזק יותר מאור דקליפה דבריאה עד שאור דקליפה דעשי' תוקף יותר מקליפה דיצי' וכערך תוקף אור דאצי' דקדושה על אור דעשי' דקדושה כך ערך תוקף אור

שיט

דקליפה דעשי' על תוקף אור דקליפה דאצי', וכמ"כ בענין מספר וריבוי האורות דבקליפה דאצי' האורות במיעוט המספר מאד דהיינו שאינו מאיר שם רק בחי' ז' אורות בלבד והן בחי' זו"נ דקליפה, אבל בבריאה דקליפה מאיר שם גם בחי' חו"ב דקליפה (והן114 עמון ומואב והן נק' ענקים ורפאים והן113 הקיני והקניזי כו' שהוא בחי' ג"ר דקליפה כמ"ש במ"א), ובירידת האור דקליפה יותר מבריאה ליצי' ניתוסף עוד מספר האור עד שמאיר בגילוי גם בחי' הכת"ר דקליפה ביציר' והוא כמו נבוכדנצר115 שנא' בו אנת ריש"א כו' (או פרעה116 שנאמר הנני עליך התנים הגדול כו' כמ"ש בזוהר) עד שבקליפה דעשי' מאיר בגילוי גם בחי' עתיק דקליפה, והכל מטעם א' לפי שכל מה שהאור דקליפה יורד יותר למטה יותר מתגבר ויותר מתגלה והוא היפוך הקדושה שכל שהאור יותר עליון הוא יותר בתוקף ויותר בגילוי, והיינו באצי' ששם מאירי' כל הע"ס בגילוי ובתוקף גדול ואת זלע"ז כנ"ל בקליפה דאצי' האור בתכלית הצמצום והמיעוט רק בירידתו למטה מטה בעשי' שם יתרבה ומתגבר כמו שהאור דקדושה מאיר בתוקף למעלה באצי' כו' וד"ל.

ושרש הדברים הללו יובן בהקדים הידוע בשרש בחי' קליפה מהו, דהנה פי' קליפה ידוע שהוא כמו הקליפה הגשמי' של הפרי שהוא בחי' חיצוניות ושומר לפרי מבחוץ וקודם שיצמח הגרעין יפרח117 הקליפה כידוע דקליפה118 קדמה לפרי כו' וברוחניות היינו בחי' הישות והגסות המורגש מאד כמו ראיתי119 איש חכם בעיניו כו' שמרגיש בעצמו לחכם ביותר והוא חכם בעיניו בהרגשה גדולה והוא הנק' בחי' ישות של החכמה כשהוא בבחי' י"ש גדול וכמו"כ מדת החסד כשמרגיש שפע חסדו לזולתו בבחי' יש ודבר גדול עד שמתפאר לעני120 כו' ומשבח א"ע בגודל חסדו שעושה, ומכ"ש כשעושה יש ודבר למקבל חסדו לומר ראה כמה טובה גמלתיך וכיוצא או כמו חסד דלגרמי' עביד לקנות לו שם כחסד דישמעאל כידוע כ"ז נק' חסד דקליפה שהוא רק בחי' הישות של החסד הנראה ליש ואז מעורב טו"ר וכיוצא בזה בכל המדות דקליפה ויש בהן בחי' אורות וכלים, בחי' הכלים הוא בחי' גופו של אותו המציאות הנגלה לחוץ כמו גופו של החסד הנראה ליש כו', ובחי' האור הוא בחי' המשכות האור והחיות ברוחניות להיות בחי' יש כ"כ במציאות כו' (כמו שמבואר בכמה דוכתי בענין אורות וכלים דקדושה כו'), והנה בחי' אורות דקדושה

שכ

הוא היפך הקליפה שהקליפה עיקרה בחי' יש ולגרמי' ה"ב ה"ב וכנ"ל (שעיקר סיבת הישות הוא רק הרגשת עצמו ביותר, ומזה כל חפצו רק לעצמו ולגרמי' וא"א לו להיות רצון בדבר שאינו נוגע לעצמו כלל כו' וז"ש לעלוקה121 שתי בנות הב הב לעצמו כו' וסימן הקדושה הוא להיפך להשפיע דוקא לחוץ מן עצמותו להיות בבחי' האין בלתי ישות כלל כו' וד"ל), אבל בחי' הקדושה הוא בבחי' האין האמיתי מושלל מבחי' ישות לגמרי, ולהיות האורות דקדושה קרובים אל הקו וחוט שנמשך מאא"ס שהוא בבחי' האי"ן האמיתי כו' ע"כ כל הקרב קרב יותר אל עצמות אא"ס יותר הוא בבחי' האין (ונק' פרי לגבי בחי' הקליפה כמ"ש בזהר בכמה דוכתי) דהיינו באורות דאצי' מפני שהן קרובים יותר ומיוחדים יותר באא"ס ע"י הקו כנ"ל יש בהן בחי' האין יותר ובבריאה שנפסק שם האור דקו הנ"ל ע"י מסך כנ"ל אין האור שם בבחי' אין כ"כ וביציר' ועשי' מתמעט יותר כנ"ל, והוא שרש ענין הנ"ל דכל שהאור יורד יותר למטה בסט' דקדושה אינו מאיר בתוקף ובגילוי כ"כ אלא מתמעט וגם במספר מתמעט כנ"ל, אבל בחי' הקליפה מאחר שהוא בחי' היש היפך האי"ן הרי כל מה שיורד יותר ומתרחק יותר מבחי' הקו הנ"ל יותר הוא בא לבחי' תקפו דהיינו לבחי' הישו"ת ביותר עד שהוא בחי' יש גמור בבחי' הפירוד גמור בעולם העשי' כנ"ל, אבל באצי' מפני שבחי' אור דקדושה מאיר שם בתוס' גילוי אור ובתוקף יותר כנ"ל ממילא אין מקום לבחי' אור דקליפה להאיר שם רק בצמצום ובמיעוט גדול כנ"ל. וביאור הענין מובן עפ"י הנ"ל דבבחי' הקדושה הוא בבחי' האי"ן שהוא היפך היש, ע"כ כל מה שאא"ס מאיר בגילוי יותר ובתוקף יותר יותר מתמעט בחי' היש דקליפה ולכך בחי' קליפה דאצי' אינו בחי' י"ש גמור שהוא הנק' י"ש נפרד אלא הוא רק בחי' יש מורגש בלבד (וכמ"ש122 במ"א בפי' ופילגשו ושמה ראומ"ה רא"ו מ"ה רא"ו שהוא בחי' הביטול דמ"ה, והוא שמרגיש את הביטול, אבל מ"מ הרי הוא בבחי' הביטול), וזהו ענין מיעוט וחולשת האור דקליפה באצי' כאשר איננו בבחי' יש מורגש כ"כ משא"כ בבריאה שהוא יש גמור בהרגש גדול יותר רק שאינו בבחי' פירוד גמור אלא במקצת וכמ"ש123 בע"ח דנוג"ה דבריאה רובו טוב ומיעוטו רע כו' משא"כ באצי' אינו רע כלל וכמ"ש לא124 יגורך רע כו', וע"ז א' שטן125 ופנינה לש"ש ממש נתכוין כו' אבל נוג"ה דבריאה יש בו קצת בבחי' יש נפרד וע"ז אמרו נתקנא בו נח"ש באדה"ר כו' או בא126 נחש על חוה כו' שהוא בחי' אלקים דקטנות בחי' אחוריים דשם שד"י דבריאה, והוא ענין מ"ש ויעש127 משה נח"ש הנחושת כו' כמ"ש במ"א, ובנוג"ה דיצי' יש בחי' הפירוד בחציו כי חציו טוב וחציו רע, וע"ז א' נתן128 עיניו במקדש והחריבו

שכא

וכמ"ש במ"א באריכות עד שבחי' נוג"ה דעשי' רובו בבחי' הפירוד ומיעוטו טוב בבחי' הביטול ושם נק' מקטרג או יצה"ר או מלאך המות וכיוצא והיינו שבקשו129 אנשי כנה"ג שימסרוהו בידם וכמ"ש אליהם הנביא זאת130 הרשעה כו' וממנו נמשך שרש לע"ז הנק' אלקי' אחרים כו', וכ"ז מפני שהאור דקדושה תרד יותר למטה יותר מתרבה אור דקליפה ומפני שבאצי' האור דקדושה מאיר בתוקף בבחי' אין אז ממילא אין מקום להתפשטות הישות דקליפה כלל, ע"כ האור דקליפה באצי' במיעוט מאד כנ"ל אבל בבריאה שבחי' האור דקדושה במיעוט ולא בתוקף כ"כ ממילא האור דקליפה דבריאה בהתגברות ובתוקף בבחי' יש יותר דהיינו שהוא קצת בפירוד כנ"ל, וביצי' שאור דקדושה מתמעט יותר שם מתגבר האור דקליפה בבחי' היש יותר והוא להיות חצי' בפירוד כנ"ל עד שבעשי' האור דקדושה במיעוט יותר שם הוא ריבוי האור דקליפה יותר עד שנק' רע גמור כנ"ל, וזהו הכלל דכל שהאור דקדושה מתמעט והולך האור דקליפה מתרבה והולך וכ"ז מטעם הנ"ל וד"ל.

ואחר שנתבאר בטעם תוקף הקליפה בעשי' יותר מבאצי' יובן ג"כ הטעם למ"ש בע"ח בענין מספר האורות דקליפה שבאצי' אינם רק ז' זו"נ כנ"ל, ובבריאה ניתוסף חו"ב כו' כנ"ל עד שבעשי' מאיר גם בחי' עתיק דקליפה כנ"ל, דהנה מבואר בע"ח דמפני שבבריאה דקדושה אינו מאיר בגילוי רק מאור אימא ולמטה אבל בחי' אור אבא אינו מאיר שם בגילוי רק בהעלם כנ"ל ע"כ בבחי' קליפה דבריאה ניתוסף בחי' אורות דאו"א דקליפה, ועד"ז ביצירה מפני שאינו מאיר בקדושה גם מבחי' אור אימא רק מבחי' ז"א כנ"ל נתרבה עוד בסט' דקליפה להיות מאיר שם גם בחי' כתר דקליפה עד שבעשי' מפני שבקדושה אינו מאיר רק בחי' המל' כנ"ל ע"כ ניתוסף בקליפה דעשי' היותר עליון והוא בחי' עתיק דקליפה ובאצי' הוא להיפך ממש מבעשי' שריבוי מספר האורות בקדושה גורם מיעוט מספר האורות בקליפה להיות רק ז' והעיקר הוא בחי' מל' דקליפה בלבד (וע"ז רמזו שטן131 ופנינה שהוא בחי' דכר ונוק' דקליפה דאצי' לש"ש נתכוונו וכמ"ש וכעסתה132 צרתה כו' כי חנה בגי' ס"ג בחי' בינה שבמלכות דקדושה וצרתה בחי' מל' דקליפה ועלי' אמר ורבת133 בנים אומללה כו' וד"ל). וביאור כ"ז מובן עפ"י הנ"ל משום דעיקר בחי' הקליפה הוא בחי' היש בלבד, וע"כ באצי' שמאירים כל הע"ס גם בחי' ג"ר אין להקליפה בחי' התפשטות כלל רק להיות בעצם מציאותם בלבד שהן בחי' המדות שבתוהו שנפל בשבירה להיות בבחי' יש אנא אמלוך כו' כידוע, אבל אין להם תוס' אור להגדילם כמו המוחין חב"ד או הכת"ר שמגדילים התפשטות ותולדות המדות כידוע אלא הן רק כהווייתן בבחי' מדות בלבד וגם זאת בבחי' הביטול העדר ההתפשטות רק בחי' המל' של המדות מתגלה בלבד, אמנם בבריאה לפי שבחי' הקדושה אינו מאיר בבחי' ג"ר כח"ב רק מבחי' בינה ולמטה אזי יש מקום להארת תוס' מוחי' למדות דקליפה והן בחי' או"א דקליפה שמאירים במדות דקליפה וכמ"ש כי134 הגדיל אויב שנמשך

שכב

לו בחי' מוחי' דגדלות מחו"ב דקליפה כו' וביצירה שגם בחי' בינה אינו מאיר בקדושה עי"ז נמשך במדות דקליפה מהיותר עליון גם מחו"ב והוא מבחי' הכתר דקליפה שהוא הרצון דקליפה שלמעלה מן הטעם כידוע ובעשי' שגם המדות דקדושה הן בהעלם רק בחי' המל' שהוא בחי' המעשה בלבד עי"ז יגבר ביותר בקליפה להאיר בהם מבחי' היותר עליון גם מבחי' הכת"ר והוא בחי' עתיק דקליפה שהוא פנימי' הכת"ר דהיינו בחי' התענוג שלמעלה מן הרצון כידוע (וכמ"כ להיפך באצי' מפני שמאיר שם בחי' עתיק דקדושה אין מקום להארת הקליפה רק בחי' המל' בלבד כנ"ל וד"ל), וכל זה ענין א' עם טעם הנ"ל בענין תוקף אור הקליפה בעשי' יותר מבאצי' מפני שנתמעט תוקף אור דקדושה בעשי' יותר מכולם מפני ריבוי המסכים שמבדילים ומפסיקים אור הקו הנ"ל וממילא בעשי' דוקא הוא ריבוי התפשטות היש דקליפה עד שמאיר בהם מבחי' עתיק וא"א דקליפה שמהם נמשך בחי' אורות המקיפים דז' מדות דקליפה כמשי"ת (ובכ"ז יובן מאמר135 הזוהר ע"פ הנני עליך פרעה תנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו כו' ע"ש).

ויובן כ"ז למעלה בתוס' ביאור ממה שאנו רואים באדם התחתון בנפש האלקי' ונפש הבהמי' שהן ג"כ ב' מנגדים ובשרשם הם מתנגדים כי שרש הנפש האלקית מבחי' ע"ס דאבי"ע דקדושה ושרש הנה"ב מבחי' נוג"ה דאבי"ע כידוע ועליהם אמר ולאום136 מלאום יאמץ כשזה קם כו' שאם הנפש האלקי' מאירה בתוקף גדול ממילא נופל אור וחיות הנפש הבהמיות ומתמעט אורה במאד וכמ"ש137 בזוהר דתוקפא דנפשא חולשא דגופא כו' ובהיפך כשהנפש הבהמיות מאירה בתוקף ממילא תתמעט אור נפש האלקי' וזהו תוקפא דגופא חולשא דנפשא כו', וכמ"כ בגילוי אור בריבוי או במיעוט במספר הי' כחות כחב"ד חג"ת כו' כשהנפש האלקי' מאירה בכל י' כחות שבה גם מהיותר עליון והוא בחי' התענוג והרצון להתענג על ה' בכלות הנפש כו' אזי ממילא יפול האורות והכחות הנה"ב כמו רצון ושכל ומדות דקליפה עד שלא יאיר רק בחי' המל' שבנה"ב שהוא בחי' אותיות מחדו"מ וכיוצא ולהיפך כאשר הנפש הבהמיות דנוג"ה מאיר בה מהיותר עליון והוא בחי' התענוג והרצון בהנאות טבעיי' וגשמי' וממילא לא יאיר האור דנפש האלקי' רק בבחי' האחרונה שבה כו', וזהו דרך כלל ומזה יובן ג"כ דרך פרט כאשר יחסר אור החכ' דנפש האלקי' בחי' ביטול דמ"ה כו' יתוסף אור החכמה בנה"ב וכמ"ש ארמי138 אוב"ד אבי כו' וכמ"ש במ"א וכאשר יחסר גם אור הבינה בנפש האלקי' ואין המדות שבה רק בבחי' הקטנות בלא טעם ודעת אז יתוסף עוד אור יותר עליון בנה"ב והוא בחי' הרצון שלמעלה מן הטעם וכאשר יחסרו גם התפעלות המדות בנפה"א יתוסף גם בחי' התענוג בנפש החומריות וז"ש שמנת139 עבית כו' אע"פ שבחי' המעשה עדיין בשלימות בנפש האלקי' (והוא בחי' נפש דעשי' שנק' עשי' שבאצי' בכלל, אבל מי

שכג

שהוא בבחי' רוח דיציר' שהן המדות לא יאיר בנפשו הבהמיות מבחי' התענוג, ומי שהוא בבחי' נשמה שבבריאה לא יאיר בנפשו הבהמיות גם מהרצון ובבחי' חי' בחי' חכמה שבאצי' לא יאיר בנפשו הבהמיות גם מחו"ב ובבחי' יחידה שבאצי' לא יאיר גם המדות כו', וז"ש מיד140 כל"ב יחידת"י כי כל"ב הוא בחי' נוג"ה אחוריים דשם ב"ן כידוע. וכמ"כ בדוגמא זו יובן למעלה בהפרש שבין סט' דקדושה לסט' דקליפה בסדר ההשתלשלות דאבי"ע מאחר שבצלם אלקי' עשה את האדם כו', וכיוצא בכ"ז יובן בכללות נש"י הכלולי' בשיעור קומה של אדם העליון שנק' אדם דאצי' וכמארז"ל אתם141 קרוים אד"ם שעכשיו בזמן עקבות משיחא שהאור אינו מאיר רק בבחי' נהי"ם142 בבחי' האחרונה יש התקשרות143 לאדם דקליפה דעשי' גם בבחי' אור עתיק דקליפה כנ"ל וזהו ענין המאמר דרישא144 שכיבת לעפרא וזנבא שליט כו' וז"ש קולה145 כנח"ש ילך כו', והוא ענין מ"ש אל הנחש דקליפה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב בעקבות משיחא, אבל בימות המשיח שמאיר בכללות נש"י מבחי' ג"ר דע"י כו' כמ"ש ונחה146 עליו רוח חכמה כו' והריחו כו' אז יהי' מיעוט האור דקליפה בתכלית וכמ"ש ואת147 רוח הטומאה אעביר כו' וז"ש הוא ישופך ראש בבחי' ג"ר דקליפה כו' (ומה שאמר עשו הכי148 קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח כו' כי הנה ביעקב נאמר וידו אוחזת בעקב עשו ע"כ קרא שמו יעקב והוא בחי' בירור דשם מ"ה שמברר לבחי' נוג"ה דעשו עד בחי' העקביים שבו שנק' עקב עשו וז"ש ועלו149 מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו ואז והיתה לה' המלוכה כו', וזהו פי' יעקב150 יו"ד עקב כידוע, והיינו מ"ש עת151 אשר שלט האדם באדם לרע לו כי בהתלבשות השכינה בגלות בע"ש דקליפה דעשי' מתבררים עי"ז, וז"ש ויעקבני זה פעמיים את בכורתי בחי' חכמה דקליפה והוא בימי שלמה ועתה לקח ברכתי מבחי' עתיק כו' והוא בימות המשיח כנ"ל, וז"ש בא אחיך במרמה כו', וכ"ז מטעם הנ"ל בשרש ההפרש בין סט' דקדושה לסט' דקליפה כו' וד"ל).

ואחר כל הנ"ל בענין ההפרש בין סט' דקדושה לסט' דקליפה שבקליפה כל שירד ומתרחק יותר יגדל האור ויתרבה גם במספר עד שבעשי' מאיר שם גם מבחי' עתיק דקליפה שממנו נמשך בחי' המקיפים ז' מדות דקליפה כנ"ל, מעתה יובן

שכד

שרש טעם הקרבת ע' פרים החג שהן לנגד ע' שרים דקליפה דעשי' כנ"ל שהן לנגד ע' נפש דיעקב כו' דהיינו שע"י הע' פרים מבררים בהן מבחי' המקיפים דוקא כי הרי בעשי' מאיר שם מבחי' ג"ר דקליפה שהוא בחי' עתיק שנמשכים ממנו י"ג ת"ד דקליפה (ע"ד שנמשכים י"ג ת"ד מבחי' עתיק דאצי' המלובש במו"ס, וז"ש ביום152 ההוא יגלח בתער השכירה במלך אשור כו' וגם הזקן ושער הרגלים כו', וכמבואר153 בגמרא דחלק ובזהר פ' תזריע ולטעם זה נק' מלך זקן וכסיל כו' כי פי' זקן שקנ"ה חכמ"ה דקליפה שנק' כסילות כמ"ש שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כו'), וטעם מספר ע' מבואר למעלה מפני ששרשם מבחי' ז' מדות דתוהו שכאו"א כלול מי' כנ"ל וכמ"ש ואלה המלכים כו' כידוע וד"ל.

אך הנה עדיין י"ל תירוץ הקושי' הנ"ל שבע' פרי החג אע"פ שניתנו להם יניקה בחיצוני' עי"ז מתברר מהם בחי' הפנימי' שנפל מז' מלכים דתוהו כו'. והנה תחלה יש להבין למה דווקא בז' ימי החג בסוכות דווקא מקריבין הע' פרים בשביל הע' שרים ולא בזמן אחר כו'. אך הנה מבואר הטעם למעלה משום דבז' ימי החג מאיר בבחי' הקדושה מבחי' אורות המקיפי' דאימא שהוא בחי' אור גדול ותקיף ביותר ע"כ יש ביכולתם לברר ז' מקיפי' דמדו' דקליפה המלובש בע' שרי' דעשי' ולהוציא הטוב הגנוז בהן משא"כ בשאר ימות השנה שאין ההארה רק בבחי' ז' מדו' דז"א שאינם אורות תקיפי' אינן ביכולתן לברר לז' מקיפי' דקליפה כ"כ, וזהו ענין הז' אושפיזין שנק'154 ז' רועי' אברהם ויצחק כו' להיותם מבחי' ז' מקיפי' דבינה כידוע וביאור זה ידוע שיש ב' מיני מדות הא' המדו' שנולדי' מן השכל שהן בבחי' הצמצום והקטנות מפני צמצום המשכת השכל להוליד המדה ולמעלה היינו בחי' מדות דז"א שנולדי' מאימא עילאה אבל המדות שבשכל הן המתהווים עם גוף השכל כמו התפעלות אהבה בשכל עצמו שהוא התפעלות שכלי' ונק' חסד דאימא ועד"ז בחי' התפעלות יראה בשכל ונק' גבו' דאימא כו' ועד"ז כל הז' מדות דבינה ולהיותם בבחי' שכל ממש הם רחבי' בהתפשטות יתירה ונק' בשם בחי' מקיפי' על ז' המדות שנולדו מצמצום הארת השכל הנק' ז' מדות דז"א כנ"ל, ונק' ג"כ בשם ז' רועים מפני שמפרנסי' וממשיכים תמיד אור וחיות אל המדות שבלב שנק' בנים לאימא עילאה וכנראה בחוש הטבעיו' של המדו' שבלב כמו האהבה התלוי' בדבר שאם בטילה דבר בטילה ממילא האהבה אבל מ"מ עדיין נשאר בחי' אור המקיף של האהבה כמו שהיא בהרחבה בשכל ואז לא תבטל לגמרי כי תוכל לחזור ולהתעורר בלב כמו הדלקת והבערת הניצוץ מן הגחלת או השלהבת שהוא המשכה מהעלם המקיף לגילוי או"פ כנ"ל כו', אבל אם גם המקיף נסתלק אז יש לה ביטול עולמית (וז"ש אם155 תעירו ואם תעוררו את האהבה כו' וכיוצא) ועד"ז יש בחי' מקיף לכל מדה מז' המדות

שכה

שבלב וכללותם נק' ז"ת דבינה והן הנק' למעלה בשם אושפיזין עד"מ האורח החשוב שאינו רגיל לבא תמיד רק לפרקים ועיתים רחוקי' לצורך גדול כמו לעזור או לשמחה כו', וכך בז' ימי הסוכות באים ומאירי' בז"א מבחי' ז' מקיפי' דאימא שנק' ז' רועים, וע"כ הוא זמן שמחתינו כמו ששמחים באורח חשוב, ונק' אושפיזין עילאי' כמו בחי' חסד דאברהם ביום הא' הוא בחי' חסד דאימא המאיר מן ההעלם המקיף לחסד דז"א וביום הב' מאיר מבחי' גבו' דאימא לגבו' דז"א והן אברהם ויצחק ועד"ז כל ז' הימים וד"ל.

ומעתה יש להבין למה הטעם שביום הא' דסוכות מקריבי' י"ג פרים וביום הב' י"ב פרים ועד"ז מתמעטי' והולכי' עד שביום הז' אין מקריבי' רק ז' פרים ובשמ"ע רק פר א' כו'. הענין הוא משום דעיקר התגלות ז' מקיפי' דאימא בסוכות הוא בשביל עזר הבירורים דע' שרים דעשי' להוציא מהם הטוב שנפל מז' מלכי' דתוהו שמתו כנ"ל, ולפי שעיקר השבירה הי' בבחי' ס"ג דבינה והוא בחי' ז"ת דבינה דנקודי' כמ"ש בע"ח ולכך א"א שיבורר מהם כ"א בבחי' מדות דבינה דקדושה להיותם אורות תקיפי' יש ביכולתם לברר גם לבחי' מדות דבינה דתוהו שנפלו בע"ש דעשי' כנ"ל, והנה בוודאי כל אור היותר גבוה במדריג' במדות דאימא יותר הוא יורד ומברר לאור הקליפה התקיף יותר למטה, וע"כ ביום הא' דסוכות שמאיר אור חסד דאימא שהוא הראשון במדריגה והוא אור תקיף ביותר מבחי' המשכת החסד בתוקף אור גדול ביותר לירד שמגבוה לנמוך ביותר יותר יש ביכולתו לברר לאור הקליפה הנמוך ותקיף יותר, והוא בחי' עתיק דקליפה דעשי' הנ"ל, והיינו ענין י"ג פרים שמקריבי' ביום הא' שהם לנגד בחי' י"ג מקיפי' דקליפה שנמשכי' מבחי' י"ג ת"ד דעתיק דעשי' דקליפה שהן באי' מבחי' מותרי מו"ס דא"א דקליפה דעשי' (כמו שבקדושה נמשכי' י"ג מדה"ר בי"ג ת"ד ממותרי מו"ס דא"א כו'), וזהו156 דווקא ביום הא' אבל ביום הב' שמאיר מבחי' גבו' דאימא שלמטה מבחי' חסד שאין כחה גדול כ"כ אין ביכולתה לברר כ"כ ונתמעט הבירור בפר א', ועד"ז מתמעט הבירור בכל יום עד שביום הז' להיות שהאור המאיר בו הוא מדריגה האחרונה שהוא בחי' מל' דאימא אין הבירור רק ז' פרים בלבד וד"ל.

(ובכ"ז יתורץ גם הקושי' הנ"ל דאעפ"י שנותני' להם יניקה בחיצוניו' הנה עי"ז נברר מהן בחי' הפנימיו' כי ע"י הקרבן וזריקת דם לא נמשך להם יניקה רק מחיצוני' המדות דז"א שנופל בבחי' מותרות כידוע בענין הקרבנות, אבל עי"ז נבדל מהם בחי' הפנימיו' שיש בהן מז' מלכים דתוהו ונכללי' בז' מדות דאימא דקדושה הנק' אושפיזין, וזהו ענין המשל הנז' בזוהר למלך שעשה סעודה לבני היכלא כו', וז"ש אם157 רעב שונאך האכילהו לחם, הקרבנות158 שנק' לחמי כו' כי גחלים אתה חותה כו' לברר עי"ז בחי' הטוב וישאר ריקם כו', ועד"מ באדם התחתון

שכו

שמתחזק שכלו ע"י המאכל שנברר ממנו הטוב והפנימיו' אע"פ שהי' עלי' למאכל ליכלל בבחי' אדם אבל עלי' זו ירידה היא להוציא ממנו הטוב והפסולת נדחה כו' כידוע, והיינו ע"י האושפיזין הנ"ל שמבררי' כל ז' מלכים דתוהו מע' שרים דעשי' כנ"ל וד"ל).

ועוד יובן ענין מיעוט הפרים בכל יום עד יום הז' שאינן רק ז' פרים ע"ד הנ"ל בסדר ההשתלשלות דקליפה שבאצי' אינם רק ז' זו"נ ובעשי' בע"ס דקליפה מאיר גם בחי' העלם דג"ר כח"ב לעומת מספר י"ג דאחד דקדושה כמ'ש במ"א וע"כ מתמעטי' והולכי' עד שביום הז' לא נשאר בקליפה רק ז' מדות כעצם מציאותן בתחלת השבי' כמו שהן באצי', ובחי' חסד דאימא ביום הא' מברר לקליפה דעשי' שהם י"ג כנ"ל וביום הב' בחי' גבו' דאימא מברר קליפה דיצי' שנחסר שם אור עתיק כנ"ל, וביום הג' ת"ת דאימא מברר לקליפה דבריאה שהן י"א ארורים דהיינו חב"ד חג"ת כו' והכתר שעליהם מאיר בבחי' מקיף והן ג' מדריגות נר"נ ובאצי' מתבררי' ע"ס הנשארי' ביום הד' ע"י בחי' נצח דאימא וביום הה' מתבררי' ט"ס הנשארים וביום הוי"ו מתבררי' ח' ספירות שהן בינה וז' מדות עד שביום הז' מתבררי' גם ז' מדות דקליפה שנק' ז' פרות הרעות כו' והן בחי' זו"נ דקליפה כנ"ל וד"ל.

ומעתה יש להבין טעם הקרבת פר א' בלבד בשמ"ע וכמשל דעביד סעודתא לברי' יחידאה כו' כמ"ש בזוהר, דהנה חג שמ"ע הוא חג בפ"ע לשמחה והוא שמחה שני' כמבואר דהיינו שמחה של ישראל כי בז' הימים הי' השמחה על בירור הטוב מע' שרי' בלבד שהוא הבירור בז' מלכים כנ"ל אבל בשמ"ע הוא הבירור בישראל שהן מבחי' התיקון דקדושה, וזהו פי' עצרת לשון קליטה ובירור, אך עצרת הזה לכם דווקא, ולא יפלא למה צריך בירור בקדושה הלא אין רע למעלה כלל, הענין הוא שגם בקדושה שייך בירור בשביל ההעלאה בעילוי יותר ממדריגה הראשונה כו' כמו שמצינו במשה159 שלא אכל לחם בהר סיני אלא לחם שמלאכי השרת אוכלין והרי המלאכים הם כוחות אלוקיי' והאיך שייך לומר שיאכלו הרי האכילה היא בחי' בירור כידוע וכמו"כ אנו מוצאי' בבחי' המן שלא הי' מבחי' נוג"ה כלל כמו שאר המזונות שמעורבי' טו"ר וע"כ יש בהם פסולת אבל המן אין בו פסולת ואעפ"כ אכלוהו בבחי' אכילה שנק' בירור, ונמצא יש בחי' בירור גם בדבר שהוא בבחי' הקדושה ממש (והיינו160 ענין בחי' בירור שני הנ"ל בענין מ"ד שמברר למ"נ בקרבנות כמו ארי' דאכיל קרבנין כו', והוא הנק' בחי' קליטה שקולט המ"ד את המ"נ והמ"ן נקלט בו כו', וז"ש עצרת תהי' לכם דווקא וד"ל, וזהו ענין שמחה הב' בשמ"ע שהוא בחי' הבירור בקדושה לבנ"י דוקא, והיינו המשל למלך שעושה סעודה לבנו כו' וד"ל, ולזה הטעם אין מקריבי' רק פר א' לנגד ישראל בלבד כי הנה בחי' ז' אושפיזין הנ"ל שהן ז' מקיפי' דאימא בכל ז' ימי החג מפני שמבררי' לטוב שבע' שרים דעשי' אינן מאירי' בז' מדות דז"א רק בהעלם ולא בגילוי בבחי' אור פנימי'

שכז

וע"כ נאמר ז' ימים תשבו בסוכות בצל המקיפי' בבחי' ההעלם עדיין, אך בשמ"ע שהוא לנגד ישראל שא"צ בירור כי לא היו בבחי' השבירה כמ"ש הפח161 נשבר ואנחנו נמלטנו כו' וכמו שאמ' למכה162 מלכים גדולים כו' ונתן ארצם לנחלה לישראל וכן לגוזר ים סוף כו' והעביר ישראל בתוכו כמ"ש במ"א אזי נמשכי' ומאירי' כל הז' מקיפי' הנק' אושפיזין במדות דז"א שנק' ישראל בבחי' הגילוי בבחי' או"פ שהוא בחי' הקליטה שנק' עצרת כנ"ל, וזהו עצרת תהי' לכם דווקא, וע"כ אינו אלא פר א' בלבד כו' כי הקרבן הזה בשביל ישראל שנק' אחד, והוא ענין הסעודה שעושה לברי' יחידאה כמ"ש בזוהר וד"ל.

ובכל זה מובן פי' הללו את ה' כל גוים כו' שהן ע' פרי החג שמתברר מהם כל בחי' הטוב כנ"ל ועי"ז יגבר עלינו חסדו בבחי' הארת ז' מקיפי' בסוכות שנק' זמן שמחתינו כנ"ל ובשמ"ע נמשך בבחי' קליטה ממש וזהו ואמת ה' בא בגילוי לעלמא דנוק' שהן כנ"י כידוע וד"ל.


2) לתורה דשמ"ע ע"פ הללו: נדפס לעיל ע' רפה.

3) להבין מ"ש בע"ח: שער מט. וראה ג"כ אגה"ק סכ"ה. לקו"ת שלח לז, ב. ובכ"מ. ובכל הבא להלן ראה אוה"ת דרושים לשמע"צ כרך ה' ע' ב'קמט ואילך. מאמר זה הובא ג"כ באוה"ת תזריע (כרך ב') ע' תצח.

4) ממ"ש בזוהר דשרש תרי"ג המצות. . כת"ר: ראה זח"ג קכט, א (ובביאור האריז"ל שם). מ"ח מס' א"א ספ"ד. פרדס ש"ח פ"ג. אגה"ק סכ"ט. לקו"ת ראה כד, א.

5) בחכ' אתברירו: ראה זח"ב רנד, ב. ע"ח שי"ח פ"ה ועוד. מבו"ש ש"ה ח"א פ"ב. אגה"ק סכ"ו. סכ"ח. תו"א בראשית ה, ג. סידור מד, ד. דרמ"צ לא, ב. וראה הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע בסה"מ תש"ח ע' 206.

6) אורייתא מח"ע נפקת: זח"ב פה, א. קכא, א.

7) והן הנק' ג"כ בשם רמ"ח אברים דמלכא: ראה ת"ז תי' ל. זח"ב קיח, א. תניא פ"ד ובליקוט פירושים ומ"מ שם.

8) כמ"ש באד"ר: זח"ג קכט, א. וראה בהנסמן לעיל בריש המאמר.

9) בסוכות הושבתי את בנ"י: ויקרא כג, מג.

10) ואשא אתכם על כנפי נשרים: שמות יט, ד.

11) כנשר יעיר קנו: דברים לב, יא.

12) לטו"ר: בכת"י ב: לסו"מ וע"ט.

13) כידוע בע"ח דעולם האצי' הוא לאחר התיקון: ראה גם ע"ח שמ"ג בהקדמה. שמ"ז פ"ד. שמ"ח פ"ג. לקו"ת במדבר ג, ג. ביאוה"ז להצ"צ ע' רנב ואילך. אוה"ת בראשית תתמה, א. ובכ"מ.

14) ההמשכה של כל: בכת"י ב: ההמשכה מכל.

15) פי' לשון תורה הוא לשון הוראה: ראה ג"כ זח"ג נג, ב. לקוטי שיחות ח"ט ע' 462.

16) תפילין דמארי עלמא: ברכות ו, א.

17) ואהי' אצלו אמון: משלי ח, ל.

18) דהתורה קדמה אלפיים שנה לעולם: ראה מדרש תהלים צ, ד. ב"ר פ"ח, ב. וש"נ. תו"א בראשית א, א. הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע בסה"מ ת"ש ע' 83, ובסה"מ תשי"א ע' 262.

19) ותמלא כדה ותעל: בראשית כד, טז. וראה ת"ז תכ"א (מו, ב). אוה"ת בראשית מח, א. וראה לעיל ע' ב.

20) סגולתא: בכת"י ב: שופר סגולתא. ובכת"י ג: מקף סגולתא.

21) למה נקו"ד על וישקה"ו: אדר"נ לד, ד. זח"ב קכד, ב. ובכ"מ. ובהבא להלן ראה ג"כ תו"א מקץ לב, א. סה"מ תקס"ח ע' רנא ואילך. סידור קלו, ג. עט"ר נט, א. ובכ"מ.

22) שהי' ר"ע דורש עליהם תלי תלים: מנחות כט, ב.

23) בע"ח דשרש הטעמים הוא בבחי' הכתר: שער טנת"א פ"ב. ובכ"מ.

24) אך לפעמים מצינו בע"ח דהטעמים הוא בבחי' דחכמה: ראה ע"ח שער אבי"ע רפ"א ועוד. וראה אוה"ת ראה כרך ה' ע' ב'מח.

25) הוא: בכת"י ב נוסף בכתיבה מאוחרת: ג"כ.

26) ויהי שירו חמשה ואלף: מלכים-א ה, יב.

27) ובלילה שירה עמי: תהלים מב, ט.

28) כמ"ש בע"ח דאור אבא יונק ממזל הח': ש' א"א ספ"ט. ש' או"א ספ"ח. ש' הזווגים ספ"ב. ש' הולדת או"א וזו"ן פ"ו. ש' העבורים פ"ב. ש' הנסירה ספ"ג.

29) אשר המלאכים ביקשו תנה הודך: שבת פח, ב.

30) וכמ"ש בע"ח. . דפנימי' אבא הוא פנימי' עתיק: ראה הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע בסה"מ ת"ש ע' 49.

31) לברר: בכת"י ב: לכרוח.

32) עצם: בכת"י ב: עצם כח.

33) תבקשו הוד: בכת"י ב: תבקשו עוד הוד.

34) מ"ש רש"י ע"פ ישקני מנשיקות פיהו: שה"ש א, ב. פירש"י שם.

35) עצמו שבו מאיר: בכת"י ב: עצמו הוא מאיר.

36) בעדן עי"ן לא ראתה: ראה ברכות לד, ב. זח"ג כד, א. אגה"ק ס"ה (קז, א) ובליקוט פירושים ומ"מ שם.

37) וד"ל): בכמה כת"י אין כאן מוסגר.

38) והאריז"ל הי' מקשה: ראה שער המצות וטעהמ"צ פ' ואתחנן. פע"ח שער הנהגת הלימוד.

39) סלסלה ותרוממך: משלי ד, ח. וראה תו"א מקץ לא, ד. ותו"ח ואוה"ת שם. לקו"ת אחרי כז, א. ובכ"מ.

40) כל אמרת אלוה צרופה: משלי ל, ה.

41) העיון: בכת"י ב: העיון והפלפול.

42) וע"כ אמר בר"מ דלעתיד יתעבר: זח"ג קכד, א ואילך. וראה אגה"ק סכ"ו.

43) וכמ"ש במ"א ע"פ מזמוד לתודה: תהלים ק, א. ראה סידור מד, ג ואילך. אוה"ת נ"ך כרך ב' ע' תתקעג ואילך.

44) במי ששונה הלכות בכל יום. . עוה"ב: מגילה כח, ב. ובכ"מ. וראה אגה"ק סכ"ט. לקו"ת שה"ש כט, ד.

45) והנה מבואר בע"ח בסיבת שבה"כ: ראה מבו"ש ש"ב ח"ג פ"ז. תו"א נח ט, ג. סה"מ תקס"ח ע' ה ואילך. תו"ח בראשית ט, א ואילך. ובכ"מ.

46) דורו של אנוש: ראה פסחים קיח, א.

47) מאריך אף לרשעים: סנהדרין קיא, א. ובכ"מ.

48) כמשי"ת): בכמה כת"י אין כאן מוסגר.

49) וכמ"ש במשה כבד פה: שמות ד, י. וראה תו"א ויצא כג, א. שמות נב, ב. ובכ"מ.

50) נשים דברניות הן: ברכות מח, ב. ובכ"מ.

51) שנשים דעתן קלה: שבת לג, ב. ובכ"מ.

52) מה שמצינו בלוחות ראשונות: ראה לקו"ת להאריז"ל פ' תשא. לקו"ת בחוקותי מח, ב. האזינו עב, ד. תו"ח בראשית טז, א.

53) חרות על הלוחות חירות ממ"ה: שמו"ר פמ"א, ז.

54) ממ"ה: בכת"י ב' וכת"י ג: חרות ממה"מ חירות כו'.

55) כדוגמת העוה"ב: ראה ברכות יז, א. לקו"ת צו טו, ג. שם דרושים לש"ש סו, א. ובכ"מ.

56) ויתגלה: בכת"י ב וכת"י ג: ויתעלה.

57) ומעתה יש להבין. . לא שייך באורות שבירה כלל: ראה ע"ח ש"ט פ"ו ואילך. שער יח-יט.

58) החלומות שהן מעין הרהורי לבו ביום: ראה ברכות נה, ב. וראה תו"א וישב כח, ג. תו"ח שמות נב, א.

59) ותחלימני ותחייני: ראה ישעי' לח, טז.

60) בכלים שנמשלו לאותיות כידוע: ראה ג"כ לקו"ת מטות פב, ג. סה"מ אתהלך לאזניא ע' נה. סה"מ תקס"ב ע' קפט. ביאוה"ז לא, ד ואילך. תו"ח וישב סה, ג. ובכ"מ.

61) לענין: בכת"י ב וכת"י ג: וענין.

62) המה: בכת"י ב: הי'.

63) שבה' אותיות: בכת"י ב וכת"י ג ליתא תיבות אלו.

64) וימלוך תחתיו. . זה תחת זה: ראה ג"כ תו"א וישלח כד, ד. שמות נב, א. בשלח סה, א. ובכ"מ.

65) (וזהו: בכמה כת"י אין כאן מוסגר.

66) בע"ח): בהכת"י חסר התחלת המוסגר.

67) הזה: בכת"י ג: הי'.

68) אור בעולם הבריאה: בכת"י ב: אור האצי' בע"ס דבריאה. ובכת"י ג: אור באצי' ע"ס דבריאה.

69) בחי': בכת"י ב: בחי' הקליפה. ובכת"י ג' יש כאן מקום חלק.

70) שנעשה עי"ז: בכת"י ב: שהם בבחי'.

71) גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ: כתובות ה, א. וראה תו"א בשלח סו, ב. לקו"ת אמור לז, א. פינחס עז, ג. דרושים לש"ש סז, א. אוה"ת בא ע' רנה. יתרו ע' תתקכה. ויקרא ע' תקעד. ובכ"מ.

72) אשת חיל עט"ב: משלי יב, ד. וראה ע"ח ש"ה פ"א. ש"י פ"ג. ש"מ פ"ד. לקו"ת בחוקותי מז, ג. אוה"ת בראשית מ, ב.

73) ועי"ז: בכת"י ב וכת"י ג: ועד"ז.

74) האודם שממנו בשר: נדה לא, א.

75) אשה כי תזריע: ויקרא יב, ב. וראה תו"א תולדות יז, ג. שמות מט, ב. ובכ"מ.

76) דמיכאל כה"ג מקריב נשמות ע"ג המזבח: ראה זח"א פ, א. פא, א. זח"ב רלא, א. זח"ג לג, א. תוס' מנחות קי, א בשם המדרש. אוה"ת ויקהל ע' ב'קצט וש"נ. וראה ס' מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"א ע' עא, ובמ"מ שם.

77) לאשתאבא בגופא דמלכא: זח"א ריז, א.

78) ר"ע שיצאה נשמתו באחד: ברכות סא, ב.

79) הנפילים אשר הי' בארץ: בראשית ו, ד. וראה אוה"ת בראשית כרך ג' תקצה, א. מג"א ע' ב'תכא.

80) מצוה להביא אש מן ההדיוט: עירובין סג, א. זח"ג רנה, א, וראה ג"כ לעיל ע' רלד ואילך.

81) כמ"ש בזוהר דארי' אכיל קרבנין: זח"א ו, ב. זח"ב רעח, א. זח"ג יז, א. וראה לקו"ת בהעלותך ל, א.

82) האכל יאכל בשתי אכילות: זבחים יג, ב. ובכ"מ.

83) אש תמיד תוקד על המזבח: ויקרא ו, ו.

84) עולת תמיד העשויה: במדבר כח, ו.

85) אדם כי יקריב מן הבהמה: ויקרא א, ב.

86) שהתפלה במקום קרבן: ברכות כו, ב. ובכ"מ.

87) שבנפש הבהמי': בכת"י ב וכת"י ג ליתא תיבות אלו.

88) כמבואר (בתורה): לעיל ד"ה הללו.

89) תחת אשך לא עבדת: דברים כח, מז. וראה תניא פכ"ו ובליקוט פירושים ומ"מ שם.

90) דהעוה"ב הוא שצדיקים יושבים: ברכות יז, א.

91) וא"ש דהוי עלמא: ר"ה לא, א. וראה לקו"ש משפטים חכ"א ע' 453.

92) ואת רוח הטומאה אעביר: זכרי' יג, ב.

93) בלע המות: ישעי' כה, ח.

94) וצדיק באמונתו יחי': חבקוק ב, ד.

95) ועל ראשי החיות רקיע: ראה יחזקאל א, כב.

96) דשכר מצוה. . היא המצוה בעצמה: ראה אבות פ"ד מ"ב. תניא פל"ז, פל"ט.

97) היום לעשותם. . ולמחר לקבל שכרם: עירובין כב, א.

98) דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב: סנהדרין צ, א.

99) שאפי' פושעי ישראל מלאי' מצות: עירובין יט, א.

100) הלל הזקן. . ח' אבוקות: סוכה נג, א.

101) וכמבואר בתורה: לעיל ד"ה הללו.

102) וימינו תחבקני: שה"ש ב, ו.

103) וע"כ: בהכת"י חסר סיום המוסגר.

104) וע"כ איתא בכתבי האריז"ל: ראה ג"כ תו"א תולדות כ, ב. שער האמונה ספמ"א. לקוטי שיחות ח"ט ע' 252.

105) וא' בזוהר משל לזה: זח"ג קד, ב.

106) יצב גבולות עמים: דברים לב, ח.

107) בא אחיך במרמה: בראשית כז, לה. וראה ג"כ לקו"ת בלק עד, ג. סה"מ תקס"ד ע' קפב ואילך. סה"מ תקס"ה ע' מא ואילך. ובכ"מ.

108) אם רעב שונאך האכילהו לחם: משלי כה, כא.

109) שרים: בכת"י ב: פרים.

110) דאיהו וחיוהי חד: ת"ז בהקדמה לפני ד"ה קום יחזקאל.

111) וכמאמר הידוע בזוהר. . אימא מקננא בכורסייא: ת"ז ת"ו (כג, א). תל"ח (עט, א). וראה מק"מ זח"ב רכ, ב. נצוצי אורות זח"ג קיז א. תניא פל"ט. וראה הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע בסה"מ תש"ח ע' 81.

112) זו"נ: בכת"י ב: ז"ת.

114) והן: בכת"י ב: שהן נק' ענקים ורפאים וכן.

113) והן עמון ומואב. . ג"ר דקליפה: ראה בארוכה ס' מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"א ע' יו"ד ובהנסמן שם.

115) נבוכדנצר שנא' בו אנת רישא: דניאל ב, לח. וראה לקו"ת בהעלותך לה, ד. סידור קמג, ד. מאמרי אדהאמ"צ שם ע' יג ובהנסמן במ"מ שם. אוה"ת נ"ך ע' א'קמא.

116) פרעה שנאמר הנני עליך התנים הגדול: ראה יחזקאל כט, ג. וראה זח"ב כח, א. לד, א ואילך.

117) יפרח: בכת"י ב: יפרד.

118) דקליפה קדמה לפרי: לקו"ת להאריז"ל ס"פ וישלח וס' הליקוטים שם. וראה זח"ב קח, ב. תו"א סא, א. ביאוה"ז קיז, ג ואילך. ובכ"מ.

119) ראיתי איש חכם בעיניו: משלי כו, יב.

120) לעני כו': בכת"י ב וכת"י ג: לעיני כל.

121) לעלוקה שתי בנות: משלי ל, טו. וראה זח"א קיא, א. תניא פי"ט. תו"א ה, ד.

122) וכמ"ש במ"א בפי' ופילגשו ושמה ראומה: בראשית כב, כד. וראה ס' מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"א ע' ח, ובהנסמן במ"מ שם.

123) וכמ"ש בע"ח דנוגה דבריאה רובו טוב: שער הקליפות פ"ג. ובכ"מ.

124) לא יגורך רע: תהלים ה, ה. וראה לקו"ת במדבר ג, ג.

125) שטן ופנינה לש"ש: ב"ב טז, א.

126) בא נחש על חוה: שבת קמו, א. וראה שערי זהר שם.

127) ויעש משה נחש הנחושת: במדבר כא, ט.

128) נתן עיניו במקדש ראשון והחריבו: סוכה נב, א.

129) שבקשו אנשי כנה"ג: יומא סט, ב.

130) זאת הרשעה: זכרי' ה, ח.

131) שטן ופנינה. . לש"ש נתכוונו: ב"ב טז, א.

132) וכעסתה צרתה: שמואל-א א, ו.

133) ורבת בנים אומללה: שמואל-א ב, ה.

134) כי הגדיל אויב: איכה א, ט.

135) מאמר הזוהר ע"פ הנני עליך פרעה: ראה זח"ב כח, א. לד, א ואילך.

136) ולאום מלאום יאמץ כשזה קם: בראשית כה, כג. פירש"י שם. מגילה ו, א. ובכ"מ.

137) וכמ"ש בזוהר דתוקפא דנפשא חולשא דגופא: זח"א קפ, ב. קמ, ב.

138) ארמי אוב"ד אבי: דברים כו, ה.

139) שמנת עבית: דברים לב, טו.

140) מיד כל"ב יחידת"י: תהלים כב, כא. וראה ג"כ לקו"ת ראה כה, א.

141) אתם קרוים אד"ם: יבמות סא, א.

142) נהי"ם: בכת"י ב: נו"ה.

143) התקשרות: בכת"י ב וכת"י ג: התגברות.

144) דרישא שכיבת לעפרא: זח"ג קיט, ב. וראה ע"ח שמ"ח פ"ג. וראה סה"מ אתהלך לאזניא ע' קמו. ביאוה"ז קמג, א ואילך. אמ"ב שער הק"ש ס"פ צג. תו"ח שמות נח א. אוה"ת נ"ך ע' שפז.

145) קולה כנח"ש ילך: ירמי' מו, כב. ראה בהנסמן לעיל.

146) ונחה עליו רוח חכמה: ישעי' יא, ב ואילך. וראה סה"מ תקס"ב ע' סב. ובכ"מ.

147) ואת רוח הטומאה אעביר: זכרי' יג, ב.

148) הכי קרא שמו יעקב: בראשית כז, לו. וראה לקו"ת בלק עד, ג. ובכ"מ.

149) ועלו מושיעים בהר ציון: סוף עובדי'. וראה אוה"ת נ"ך כרך ב' ע' תתצט.

150) יעקב יו"ד עקב: ע"ח ש"ג ספ"ב. פרדס שעה"כ בערכו.

151) עת אשר שלט האדם באדם לרע לו: קהלת ח, ט. וראה זח"ב צה, ב. פרדס שט"ז פ"ז.

152) ביום ההוא יגלח בתער השכירה: ראה ישעי' ז, כ.

153) וכמבואר בגמ' דחלק ובזוהר פ' תזריע: סנהדרין צה, ב ואילך. זח"ג מח, ב ואילך. וראה ביאוה"ז שם (עא, ב). דרוש דתער השכירה באוה"ת נ"ך כרך ב' ע' תשעט ואילך.

154) שנק' ז' רועים. . מפני שמפרנסים: ראה סוכה נב, ב. תניא פמ"ב.

155) אם תעירו ואם תעוררו: שה"ש ב, ז. ג, ה.

156) וזהו. . בלבד וד"ל: בכת"י ב וכת"י ג ליתא קטע זה.

157) אם רעב שונאך: משלי כה, כא.

158) הקרבנות שנק' לחמי: ראה לקוטי שיחות חי"ב ע' 18 ובהנסמן שם.

159) במשה. . לחם שמלאכי השרת אוכלין: ראה יומא עה, ב. לקו"ת דרושים לש"ש סו, א. לקוטי שיחות ח"ד ע' 1037.

160) (והיינו: בהכת"י חסר סיום המוסגר.

161) הפח נשבר ואנחנו נמלטנו: תהלים קכד, ז.

162) למכה מלכים גדולים: תהלים קלו, יז ואילך.