ביאור על ד"ה צדקת פרזונו תקס"ט - מכ"ק אדמו"ר הצ"צ

שכח

ביאור מכ"ק אדמו"ר הצ"צ לד"ה צדקת פרזונו תקס"ט להדרוש צדקת פרזונו בביכעל מו"ח מן תקס"ט1

העתק2 על פערטיל כת"י רנ"ח ושם דס"ה ע"ב

ועיין3 בש"ע אאזמ"ו סי' א' המתחיל יהודא בן תימא ושם ס"ח כי עת רצון שלמעלה וכו' למעלה מגדר המקום והזמן, וצ"ע אם הוא למעלה מגדר הזמן א"כ איך שייך וישבות ביום השביעי, וג"כ א"כ למעלה תמיד הוא שבת ופסח, וגם חול, ואיך יתכן זה. ואפ"ל דהנה בתשובת הרשב"א ח"א סי' ט' כתב וז"ל וגדולה מזו דבר הכתוב תילים סי' ק"ב ואתה הוא ושנותיך לא יתמו, ושנותיך הכוונה בא"ס ובאין תחלה ואיך אמר שנותיך כנגד ההתחלה ואז לא הי' שנים למאמיני החדוש, ויותר מזה שהוא יתברך לא יפול בו מנין שנים וזמן, שאינו בזמן כי הוא אדון הזמנים, ולמעלה מהם ית' עילוי רב מכל אלה הדמיונות, אלא שדיבר הכתוב דרך אמירה זהו שרז"ל קורין לזה שברות האוזן באמרם בכמה מקומות כדי לשבר את האוזן במה שהיא יכולה לשמוע עכ"ל, הרי מ"מ המכוון מהפסוק שמציאותו ית' קיים המשך בלי תכלית לו כאלו עברו עליו שנים בלי גבול, באין תחלה ובאין סוף רק שאינו בבחי' מנין שנים וזמן כ"א למעלה מהן עילוי רב, ולכן נאמר כן ושנותיך כי האוזן אינה יכולה להבין המשך וקיום בלי גבול ובלי תכלית רק בבחי' זמן, ולכן נאמר כן שכמו שיצייר האדם המשך בלי תכלית בבחי' זמן כאלו תאמר זמן בלתי מוגבל, שאי אפשר לאדם לצייר המשך בלי תכלית רק בבחי' זמן, וכך הוא המשך וקיום הבורא ית' בלי גבול ותכלית, רק שהמשך זה הבלתי מוגבל מרומם לאין קץ מבחי' זמן, כמו שמרומם מבחי' מקום, ולפי שא"א להאדם לצייר המשך בלי גבול שאינו בבחי' זמן, ע"כ אמר הכתוב בלשון זמן בלתי מוגבל, וזהו ואתה הוא ושנותיך לא יתמו. וכ"כ הרמב"ם במ"נ ח"ב פי"ג וז"ל, שהזמן עצמו ג"כ מכלל הנבראים כו', ושזה אשר יאמר הי' הבורא קודם שיברא העולם, וכן כל מה שיעלה בשכל מהמשך מציאותו קודם בריאות העולם המשך אין תכלית לו כל זה שער זמן או דמות זמן לא אמתת זמן עכ"ל, ופי' שער זמן או דמות זמן כתב האפודי רוצה לומר שלא הי' שם זמן במציאות כלל, אלא שהשכל משער הזמן או הדמיון מדמהו אע"פ שאין הענין כן כי הזמן נברא בלא ספק עכ"ל. וא"כ הרי הרמב"ם שסובר ג"כ שהזמן נברא ומחודש עכ"ז כ' ג"כ דפי' הי' הבורא קודם שנברא העולם הוא ענין המשך מציאותו קודם

שכט

בריאת העולם המשך אין תכלית לו, רק שאינו בבחי' זמן, וא"כ עכ"פ שייך הלשון המשך מציאותו המשך אין תכלית לו, כמו המשך שאין לו תכלית בזמן, אלא שזה הוא למעלה מבחי' זמן. ועד"מ ענין הימים למעלה הם ז' ספירות חג"ת נהי"ם הן שרש לשבעה ימי בראשית, אבל הם אינן כלל בבחי' זמן אלא הם ז' מדות עליונות, וביום השבת הוא עליות המדות לבחי' בינה שהיא למעלה מבחי' מדות ושם מאיר מבחי' דלאו מכל אלין מדות איהו כלל, גם שייך למעלה ענין י"ב חדשים שהם י"ב גבולי אלכסון או הם י"ב מלאכים דבריאה שבמרכבה הנק' י"ב בקר והים עליהם מלמעלה, ועד"ז יש שנים ושמיטות ויובלות, א"כ לפי"ז שייך ענין שבת למעלה דווקא בבחי' מיוחדת מימי החול, אע"פ שאין שם זמן, והיינו כי ימי החול הם ו"ק חג"ת נה"י ושבת הוא בינה, היינו עליות המדות בבינה, וכן שייך ענין יוהכ"פ שהוא התגלות עתיקא, ואפ"ל ג"כ שאין כל בחי' אלו תמיד יחד כ"א כשנק' ימי המעשה אינו שבת, וכשנק' שבת למעלה אינן ימי המעשה, כי כל מדה ומדריגה היא בחי' בפ"ע, ומאחר שלימדנו הראשונים ששייך לומר המשך בלי תכלית למעלה שנמשל בפסוק להמשך זמן ממש בלי תכלית, היינו מ"ש ושנותיך לא יתמו, וא"כ בהמשך בלי תכלית שבזמן ודאי שייך ימי החול ויום השבת ור"ח ופסח ור"ה, א"כ מאחר שהפסוק אומר משל לקיום מציאותו ית' מזמן בלתי גבול, א"כ יש לנו לייחס בחי' אלו דחול ושבת ור"ח למעלה, אלא שלפי האמת המשך זה הבלי גבול גבהה הרבה מהמשך הזמן, ואין השכל משיג איך הוא, כמו שאינו משיג איך שאינו בבחי' מקום כלל, לכן עכ"פ שייך יום השבת למעלה מה שאינו מאיר בימי המעשה והכל הוא למעלה מהזמן, והיינו הארת המדות זהו ימי המעשה וכשמתעלים בבינה נק' וישבות ביום השביעי, שהבינה נק' שביעאה עילאה בזח"ג פ' תזריע דמ"ז ע"ב, ובזח"א פ' בראשית דמ"ז ע"ב, ועיין בהביאור ע"פ אכלוהו היום שבת"א פ' בשלח ושם בהביאור כ' בענין הזמן ג' בחי', וזה סדרן מלמטה למעלה, הא' בבי"ע שם שייך זמן ממש יום ולילה, הב' באצי' שם הוא למעלה מהזמן, ומ"מ שייך שם קודם ומתאחר כמו תחלה נאצל מדת חסד ואח"כ גבורה ואח"כ רחמים כו', וע"כ נקראים ששת ימים, הג' בחי' כתר וכ"ש בחי' אור א"ס שם אין שייך קודם ומתאחר, כי שם עבר הוה ועתיד הכל בבת אחת, דהיינו ענין שם הוי' שהוא היה הוה ויהיה, אבל מ"מ שייך גם הענין שיאמר בלשון בני אדם המשך מציאותו המשך אין תכלית לו, אע"פ שאין שייך בהמשך זה קודם ומתאחר כלל, כמ"ש בס' העקרים מאמר שני פרק4 וכ"ש לפ"ד האפודי.

ומעתה י"ל ענין יום השבת זהו עליות ו"ק דאצילות שבהם שייך קודם ואיחור כשעולים לקבל מאוא"ס, משא"כ בימי המעשה אין בהם גילוי אור א"ס בערך זה כלל, וכעד"ז היו"ט ור"ה ויוהכ"פ, ומ"מ הכל למעלה מהזמן דבי"ע, אך כשנמשך משם להאיר בבי"ע מאיר לכל מקום בזמנו ממש, כמו בשבת מאיר הבינה הנק' יום השביעי היא מאירה למטה ביום השביעי דווקא, וכן ענין יום הדין מאיר בר"ה באחד לחודש השביעי, והסליחה דווקא ביוהכ"פ שלמטה מאירים כל בחי' אלו שהם למעלה מהזמן רק הם מכונים יום השביעי מטעם הנ"ל שהבינה היא שביעאה,

של

וכן מכונים באחד לחודש השביעי כל בחי' אלו מאירים למטה בזמן ומקום דווקא, היינו מה שהוא למטה יום השביעי ממש בבחי' זמן אזי דווקא מאיר בו הבינה, וכן עד"ז בר"ה והיינו ע"י שהארה זו שנמשכה מלמעלה מהזמן היא מאירה דווקא ע"י בחי' מלכות דאצי' מקור דבי"ע אשר בה כבר יש שורש לבחי' זמן ממש בבי"ע, ועיין מזה בסש"ב ח"ב פ"ז וז"ל, והנה אע"פ שהוא יתברך למעלה מהמקום והזמן, אעפ"כ הוא נמצא גם למטה במקום וזמן דהיינו שמתייחד במדת מלכותו ית' שממנה נמשך ונתהווה המקום והזמן וכו' עכ"ל. וזה קרוב למ"ש בעה"ק ח"א רפ"ח וז"ל א"ס הוא שלימות מבלי חסרון, ואם תאמר שיש לו כח בלי גבול ואין לו כח בגבול אתה מחסר שלימותו כו' והגבול הנמצא ממנו תחילה הם הספירות, עכ"ל. וא"כ מצד הכח הנמצא ממנו להאיר בגבול שייך מקום וזמן, דדוקא מצד בחי' הנקרא אין סוף ובלי גבול אין שייך מקום וזמן, אבל מצד כח הגבול י"ל שייך מקום וזמן, ומ"מ היינו מקום רוחני כמו מעלה ומטה במדריג' כמ"ש בת"א פ' וארא בד"ה וארא אל אברהם, אבל מצד עצמותו מעלה ומטה שוין, וא"כ מדת מלכותו שהוא שורש המקום והזמן י"ל שרשה מבחי' מה שיש באוא"ס ב"ה ג"כ כח הגבול, וכענין5 שיעור קומה רל"ו אלפים רבבות פרסאות, ומה שמתייחד עם מדת מלכותו זהו מה שמאיר בחי' א"ס בכח שבבחי' גבול כו', או עכ"פ תוספת וריבוי אור כו'.

והנה הזמן שבבחי' מל' ג"כ גבוה מזמן הגשמי וכענין אלף שנים בעיניך כיום אתמול, וא"כ עפי"ז יובן איך שייך וישבות ביום השביעי, כיון מצד כח הגבול שבא"ס שהוא בחי' מל' שייך זמן, והוא ית' עצמו שלמעלה מהזמן מאיר בבחי' זמן ג"כ, והיינו ענין השבת ויו"ט, וז"ש ביו"ט מקדש ישראל והזמנים, וכיון שמ"מ זמן ובחי' יום השביעי שבמ' אינו כזמן גשמי שלנו, ע"כ א"ש שבחי' זו מאיר בזמן שלנו שלמטה לכל מקום כפי זמנו כו', ואע"פ שיש מקום כשאצלינו מתחיל יום השבת אצלם הוא עדיין אינו שבת, מאיר להם שבת בזמנם, כי בחי' שבת שבמל' אף ששם שייך זמן אינו ממש כזמן שלנו כו', א"כ נק' ג"כ למעלה מהזמן לגבי זמן שלנו כו'.

וז"ש רבינו ז"ל בש"ע שלו סי' א' סעיף ח' כי עת רצון שלמעל' ויחודים עליונים שבק"ש ותפלה וקדושת שבת ויו"ט הוא למעלה מגדר המקום והזמן וכו' עכ"ל, דקשה הא היחודים עליונים זהו מה שמתייחד במדת מלכותו והרי ביאר בסש"ב ח"ב פ"ז שבמדת מלכותו שייך מקור לבחי' זמן וכו'. אלא צ"ל לפי שגם הזמן שבמדת מל' הוא ג"כ למעלה מהזמן שלנו רק שנק' סדר זמנים, ע"כ היחודים הם למעלה מהזמן שלנו כו', ומ"מ מאיר למטה לכל מקום ומקום בזמנו הראוי לו, שהרי עכ"פ בחי' מלכותו היא שורש לבחי' הזמן שלמטה ממש כמ"ש בסש"ב, ועיין בלק"ת בדרושי עשי"ת בד"ה להבין פי' הפסוק. ועפ"ז י"ל מ"ש ושנותיך לא יתמו, לשון ושנותיך שייך ג"כ מצד בחי' מלכותו, ואין צריך לדחוק כמ"ש הרשב"א שהוא שבירת האוזן לבד.


1) אולי הכוונה לד"ה זה הנדפס בתו"ח שמות שמט, ב. וראה ג"כ אוה"ת בשלח ע' תרפה. אוה"ת נ"ך ע' יג.

הביאור דלקמן נדפס ג"כ באוה"ת נ"ך (כרך ג) ע' א'קסז.

2) העתק על פערטיל כת"י רנ"ח: ראה להלן ברשימת המאמרים ומ"מ הכת"י, הע' 17.

3) ועיין בש"ע אאזמ"ו: לכללות הבא להלן ראה ג"כ ספר החקירה להצ"צ קיא, ב ואילך. דרמ"צ מצות האמנת אלקות פי"א ואילך. אוה"ת דרושים לש"ש ע' א'תקכא. ד"ה מים רבים תשי"ז (קרוב לסיומו). לקוטי שיחות ח"י ע' 176 ואילך. חט"ז ע' 98.

4) פרק: בגוכי"ק יש כאן מקום פנוי לתיבה אחת, וצ"ל: פרק י"ח.

5) וכענין שיעוד קומה רל"ו אלפים: נסמן לעיל ע' נח.