להבין שרשי הדברים

קט

בעזר"ה

להבין שרשי הדברי' הנ"ל. הנה מבואר למעלה דיונתי הוא הנשמה ובחגוי הסלע הוא הגוף שקשה כסלע להיות שרשו מבחי' התוהו ששם האורות קשין וחזקין (כמ"ש במ"א בענין לעולם1 יהא אדם רך כקנה שהוא בחי' התיקון ואל יהא קשה כארז שהוא בחי' התוהו), והנה כפל לומר ב' דברי' בחגוי סלע ובסתר המדרגה והיינו הגוף ונפשו הבהמיות ולפי ששרש נפש הבהמיו' נמשך מבחי' צמצום והסתר דנוג"ה דעשי' ששם האור בתכלית ההסתר וההעלם כידוע ע"כ נק' סת"ר המדרג"ה (ואמנם ירידה צורך עלי' היא כמשי"ת בסמוך ע"כ נק' סת"ר המדרג"ה מטעם אחר כמו המדרגה שעולין בה בהסתר ולא נגלית לעין האדם וכמשי"ת בע"ה), ותחלה יש להבין שרש ענין הפסוק שאח"ז הראיני את מראיך השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה דהנה לכאורה יש לדקדק בסדר הדברי' מה ששינה בסדרן דמאחר שהקדים תחלה הראיני את מראיך ואח"כ השמיעני את קולך היה לו להקדים ג"כ בטעם הדברי' ג"כ בענין המראה קודם לענין הקול והל"ל כי מראך נאוה וקולך ערב ולמה שינה והקדים לומר כי קולך ערב ואח"כ כי מראך נאוה כו', ומה גם לפי מה שמבואר למעלה בפי' הראיני את מראיך שהן המצות והשמיעני את קולך שהוא קול דתורה יותר יפלא למה שינה והקדים כי קולך ערב דתורה קודם למראך נאוה דמצות אחר שהקדים בענין המצות תחלה וגם היא גופא קשיא למה הקדים המצות לתורה ואם הקדים בתחלה למה שינה אח"כ והקדים תורה למצות והל"ל כי מראך נאוה כו', אך הנה פסוק זה קאי אדסמיך לי' יונתי בחגוי הסלע כו' ופי' יונת"י הוא הנשמה כנ"ל והטעם שנמשלה ליונה וכן כללות נש"י נמשלה ליונה כמ"ש אחת2 היא יונתי כו' וכן כתי' עיניך3 יונים והוא השבח שהקדב"ה משבח לכנ"י כידוע והענין ידוע שהוא עד"מ היונים שמסתכלין זה בזה ומתענגין זה מזה בהסתכלות זאת כו' כך כנ"י מתענגת בתענוג גדול בבחי' הסתכלות שמסתכלת בגדולת ה' כמ"ש4 בזוהר לאסתכלא ביקרא דמלכא כידוע ולמעלה היינו בחי' הסתכלות דישראל דלעילא

קי

שהוא בחי' ז"א במצחא דא"א כמ"ש5 בע"ח בפי' כי יקרא קן צפור כו' דק"נ נהורין נמשך באור אבא כו' ובאד"ר6 מבואר דבאסתכלותא דז"א במצחא דע"י מקבל ש"ע נהורין כו' ולמטה בנשמות ישראל שבגופי' הנה בחי' ההסתכלות היינו בהתבוננו' בשמחה ותענוג להתענג על ה' בהסתכלות זאת ביקרא דמלכא כו' הוא הנק' יונת"י כמ"ש עיני"ך יוני"ם בכללות נש"י וכדכתיב עיני7 כל אליך כו' וכתיב הסיבי8 עיני"ך מנגדי כו' וזהו שאמר יונת"י בחגוי הסלע פי' הנשמה מסתכלת ביקרא דמלכא ומתענגת מאד בהסתכלות זאת והיינו דוקא בהיותה מוסתרת בגוף ונפש הבהמיו' שנק' חגוי הסלע וסתר המדרגה כנ"ל מטעם שירידה זו צורך עלי' היא כמשי"ת בסמוך באריכות, ועל קוטב הזה הוסדה כל סדר התפלה בפסוקי דזמרה ושתים לפניה עד ק"ש שהן רק בחי' התבוננו' והסתכלו' בגדולת ה' כמו הללו את ה' מן השמים כו' ואיך שהמלאכים אומרים קדוש וברוך וכיוצא עד שמבחי' ההסתכלות הזאת בתענוג נפלא נולד מזה בחי' המדות אוי"ר בק"ש באמרו ואהב"ת כו' ואח"כ והיו הדברים האלה כו' וד"ל.

והנה בק"ש אמר תחלה ואהבת כו' ואח"כ והיו הדברים האלה כו' ודברת בם כו' דהיינו אהבה ואח"כ יראה בקיום התורה והמצות וכמ"ש והחיות9 רצוא באהבה ואח"כ שוב ביראה כו', אך הנה לכאורה דבר זה סותר (לכאורה) למה שמצינו בגמ' ובזוהר במקומות רבים שהיראה קודמת לאהבה כמ"ש10 בזוהר ע"פ בזאת יבא אהרן ביראה שנק' זא"ת כו' וכן בגמ' היראה נק' מפתחות11 החיצוניו' כידוע. אך הנה הענין יובן עפ"י המבואר למעלה בענין המאמר דבנוהי12 דאברהם בגלותא דאדום ובנוהי דיצחק בגלותא דישמעאל כו' דלכאורה אין הבנה למאמר זה דהלא יצחק בנו של אברהם היה ולמה יחלק בבניהם להיו' זה נק' בנוהי דאברהם וזה בנוהי דיצחק וגם למה יתהפך הדבר להיות מדרגת האהבה דחסד דאברהם בגלותא דאדום שהוא בחי' גבורות ובנוהי דיצחק שהוא בחי' היראה בגלותא דישמעאל ששרשו מבחי' החסד דאברהם כידוע במ"ש לו13 ישמעאל יחי' לפניך ובמקום אחר אמר בזוהר בהיפוך דרישא14 דעשו בעטפוהי דיצחק כו' וכמ"ש ויאהב15 יצחק את עשו כי ציד בפיו והיינו מפני שהוא נמשך מבחי' פסולת הגבורות דיצחק כידוע.

קיא

אך כ"ז יובן בהקדים ענין א' הידוע שיש ב' מיני אהבות הא' הנק' אהבה זוטא והב' הנק' אהבה רבה כמ"ש בזהר, והנה בחי' אהבה זוטא היא שנמשכה מן השכל וההתבוננו' כידוע מלמטה למעלה ועלי' נאמר והחיות רצוא כו' וכמ"ש16 בס"י אם ר"ץ לב"ך כו' והיא הקודמת לבא באדם לפני היראה וכמ"ש רצוא בתחלה ואח"כ שוב שהוא בחי' הפחד והביטול דיראה דהיינו בחי' הריחוק שמתרחק אחר הקירוב דאהבה וכמו וינועו17 ויעמדו מרחוק כו' אבל בחי' אהבה רבה שלמעלה מן השכל וההתבוננות כידוע שהיא באה מלמעלה למטה היא המתאחרת לבא אחר היראה דוקא וע"ז אמרו בזוהר ובגמ' דהיראה קודמת לאהבה כמ"ש בזא"ת יבא אהרן כו' כנ"ל והטעם הוא לפי שהכלל הוא שדרכו18 של איש לחזור אחר אשה פי' אשה היא בחי' נוקבא דהיינו בחי' היראה שנק' אשה יראת ה' כידוע וכאשר יש באדם בחי' יראה שנק' אשה אזי דוקא יחזור אחריה האי"ש שהוא בחי' אהבה רבה שנשפעת מלמעלה למטה בבחי' דכ"ר לפי שדרכו של אי"ש לחזור אחר אש"ה אבל כאשר אין בו יראה אינו נשפע לו בחי' אהבה רבה זו שלא נשפעת אלא מלמעלה דהיינו מבחי' ז"א לנוק' כמ"ש אהבת"י19 אתכם כו' ומזה נולד אהבה ברצון האדם שהוא למעלה מן השכל וזהו שאמרו בזוהר ובגמ' בכמה דוכתי דהיראה קודמת לאהבה כמ"ש בזא"ת כו' שהיא בחי' נוק' שקודמת לדכ"ר כי דרכ"ו של אי"ש לחזור אשה ואין דרכה של אשה לחזור20 איש כו' וכל זה באהבה רבה שבאה ונמשכה מלמעלה למטה בבחי' דכ"ר אז צריך להיו' בחי' היראה מקודם כנ"ל אבל מלמטה למעלה מכנ"י להקדב"ה אדרבה האהבה קודמת ליראה דהיינו האהבה שנולד מן השכל שנק' אהבה זוטא וז"ש והחיות רצוא ואח"כ שוב וז"ש בק"ש ואהב"ת תחלה ואח"כ ודבר"ת ב"ם שהוא בחי' שו"ב כנ"ל וד"ל.

ובכל זה יובן ענין המאמר הנ"ל דבנוהי דאברהם הוא בגלותא דאדום כו', דהנה לכאורה יפלא מה שאנו רואין בגלותינו זה שבנקל יותר לכאו"א מישראל להתפעל באהבה מלהתפעל ביראה ועפ"י הרוב האהבה תקדם ליראה בכאו"א לפי מדרגתו ולכאורה אנו מוצאי' בזוהר ובגמ' היפך זה שבכמה מקומו' אמרו דהיראה צ"ל קודם כנ"ל אך הענין הוא דהזוהר והגמ' מדברי' בהיותם בא"י שהוא בחי' גלות ישמעאל ע"כ היראה קודמת לאהבה ואנחנו בגלותא דאדום צ"ל האהבה קודמת ליראה כו' והענין הוא כנ"ל דלגבי בחי' אהבה רבה צ"ל היראה קודמת מטעם שדרכו של איש לחזור אחר אשה כנ"ל ע"כ הזהירו בזוהר ובגמ' על היראה בתחלה אבל אנחנו בנוהי דאברהם בגלותא דאדום צ"ל האהבה קודם כי הנה שרש אברהם ויצחק ידוע שבחי' אהבה דאברהם כלולה ג"כ מיראה ופחד דיצחק וכן יראה דיצחק כלולה מאהבה דאברהם רק שבאברהם האהבה בגילוי והיראה בהעלם וביצחק הוא להיפך דהיראה בגילוי והאהבה בהעלם וזהו ענין עקידת יצחק שנכלל בחסד

קיב

דאברהם בחי' גבורו' דיצחק וכן כתיב אברהם21 הוליד את יצחק והוא בחי' השוב שאחר הרצוא מלמטה למעלה כנ"ל וזהו פי' בנוה"י דאברה"ם שהוא בחי' אהבה זוטא הנק' רצוא מלמטה למעלה שזהו שרש בחי' חסד דאברהם הוא בגלותא דאדום דוקא דהיינו להיות מתלבשת בבחי' היראה שהוא בחי' השוב שאחר הרצוא אבל בנוהי דיצחק שהוא בחי' היראה והפחד בגלותא דישמעאל דוקא להיות מסתעף ממנה לבחי' אהבה רבה שלמעלה מן השכל מטעם שדרכו של איש לחזור אחר אשה כנ"ל. ובזה מתורץ מה שחילק בין בנוהי דאברהם לבנוהי דיצחק אע"פ שכלולי' זה מזה כי אדרבה לפי שכלולי' זה בזה ע"כ מתהפך להיות כאו"א מתלבש בהיפכו דוקא אבל לא יתכן להיו' בנוהי דאברהם בגלותא דישמעאל ובנוהי דיצחק בגלותא דאדום מאחר שישמעאל נמשך ממותרי החסדי' דאברהם ועשו נמשך ממותרי הגבורו' וכמו שאמר רישא דעשו כו' אין זה בחי' התכללו' מהיפכו ואדרבה יוכל להיו' מזה תוס' יניקה לעשו וישמעאל, ובכל זה מובן ג"כ מה שבגלותינו בנקל יותר להתפעל באהבה מביראה דהיינו בחי' אהבה זוטא כי אנחנו בנוהי דאברהם בגלותא דאדום דהיינו בבחי' רצוא ואח"כ שוב אבל בני א"י מפני שהן בנוהי דיצחק בגלותא דישמעאל ע"כ היראה קודמת לבחי' אהבה רבה מטעם הנ"ל שדרכו של איש כו' וע"כ הזהירו בזוהר על היראה בתחלה דוקא כנ"ל (ומ"ש בק"ש ואהבת ואח"כ ודברת בם כו' אע"פ שפ' ק"ש שוה לכל הענין הוא כי ואהב"ת22 גי' ב"פ אור דהיינו בחי' א"י דהיינו אהבה רבה הנ"ל ובאמרו בשכמל"ו הוא בחי' היראה שקדמה לא"ר והב' בחי' א"ח שהוא בחי' הרצוא שלפני השוב וד"ל).

והנה הנשמה שמתלבשת בגוף נק' חגוי הסלע מטעם שקשה כסלע להיות שרש מחצב הגוף מבחי' אורות התוהו שנפלו בשבירה כנ"ל וזהו פי' יונת"י בחגוי הסלע בסתר המדרגה פי' בסתר המדרגה עד"מ המדרגה הגשמית שיש ב' מיני מדרגות הא' המדרגה העשוי' בגילוי שנגלה לעין כל כשעולין בה כמו הסולם שעומד מבחוץ וכיוצא והב' המדרגה העשוי' בהעלם ובסתר גדול שלא נגלה לשום אדם רק ליחידי סגולה שיודעין בהליכתה (כמו המדרגה שעשוי' בהיקף סביב לעץ ועמוד שפתאום יעלה העולה בה מעט מעט מבלי ירגיש שעלה כו' והוא הנק' בל"א שווינד"ל טרע"פ23 כו' וכמ"ש במ"א) והנמשל למעלה יובן בעבודה שבלב זו תפלה שיש ב' מיני עליות הנק' מדרגה הא' עליית הנשמה האלקי' ממדרגה למדרגה ומהשגה להשגה כו' כמ"ש ילכו24 מחיל אל חיל כו' כמו בעמוד שעולין בג"ע העליון וכן התפלה נק' סולם כמ"ש25 בזוהר ע"פ סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלקי' עולין ויורדין בו כו' והיא בחי' מדרגה נגלית כשעולין בה דהיינו שיש עליי' לכולם בה כמו מלאכי אלקי' שעולין בה כו' וכך ע"י התפלה שנק' סולם עולין

קיג

כל העולמו' ונשמות והמלאכי' כו' ובחי' מדרגה הב' היא הנק' סת"ר המדרג"ה שלא נגלית לכל כי היא עשוי' בבחי' ההעלם וההסתר כו' והוא בחי' עליית הנפש הבהמיו' ע"י אוי"ר טבעיי' כו' שעליי' זאת בבחי' ההעלם וההסתר עמוק עמוק מאד לפי ששרש הנפש הבהמיו' שבגוף נפל מבחי' אורו' דתוהו שהן למעלה מעלה מאד ופתאום תעלה הנפש הבהמיו' לבחי' התוהו ותצא מבחי' הצמצום דנוג"ה בלתי נראה ונגלה איזה ענין העלאה ממדרגה למדרגה (ועד"מ26 המרכבה שנושא את הרוכב פתאום מבלי ירגיש הרוכב כלל כך הנפש הבהמי' כשתתעלה לשרשה בתוהו הרי היא בחי' לבוש ומרכבה לנפש האלקי' להעלותה פתאום מה שלא הי' כלל ביכולת הנפש האלקי' לילך מעצמה במדרגה שנק' סול"ם הנ"ל וזהו ענין ירידה צורך עליי' הנ"ל בנפש האלקי' שלזאת ירדה ונתלבשה בגוף בעוה"ז לצורך עליי' גדולה יותר מכמו שהיתה תחלה נהנית מזיו השכינה בג"ע העליון כו', דהנה בחי' זיו השכינה בג"ע הוא נמשך מבחי' כ"ב אתוון דאוריי' כידוע וכל נשמה יש לה מדרגה מיוחדת כפי שרשה בס"ר אותיות שבתורה27 כי ידוע דס"ר נשמות ישראל נאחזי' ומושרשי' בס"ר אותיות שבתורה משום דתלת28 קשרין הן ישראל מתקשראן באוריי' ואוריי' בקודב"ה כו' והנה ידוע דבחי' האותיות נקראי' בחי' כלים לאורות עליוני' כמו עד"מ אותיות השכל שהשכל נק' אור והאותיות הן בחי' כלים מגבילי' את אור השכל שהרי אור המושכל יכול להתמשך בכמה אופנים שונים וע"י האותיות מוגבל הוא באופן פרטי וגם במהות אור השכל שלמעלה מן אותיות המחשבה הרי אין בו בחי' הגשמה והתחלקות עדיין משא"כ בבוא השכל באותיות המחשבה וכן המדות שבלב הרי כחות פשוטים המה עדיין מבלי נרגשין ליש כלל ומבלי התחלקות והגבלה עדיין אך בבואם לבחי' הכלי כמו אותיות המחשבה כשמהרהר מה שלבו חפץ שמשתנה מהות אור המדה שבלב מכמו שהיא ונעשית באופן פרטי כפי אופן המחשבה ונעשית מוגבלת ומתחלקת כו' וכמו שנראה בחוש שאהבה אשר בלב האדם לאיזה דבר מה בחי' כח היולי הוא עדיין רק בהרהור שבלבו ומוחו נעשה לה בחי' כלי"ם מכלי"ם שוני"ם להתלבש באופני' פרטים לפעמים כך ולפעמים כך כו' וכך יובן בדרך כללות בבחי' האותיות העליוני' שהן בחי' כלים מגבילי' לבחי' אורות עליוני' שהן בחי' המדות והשכל כו' והיינו בחי' ס"ר אותיות שבתורה שמשם מקבלי' ס"ר הנשמות כנ"ל ומהם נעשה בחי' הרקי"ע דג"ע וכמ"ש ועל29 ראשי החיות רקיע30 כו' וכמ"ש במ"א בפי' או"ר מי"ם רקי"ע וד"ל.

אך הנה ע"י ירידת הנשמה בגוף תתעלה בעילוי יותר גבוה והוא מה שתתעלה ע"י אמצעות נפש הבהמיו' דנוג"ה שנק' סת"ר המדרג"ה כנ"ל מטעם ששרשה בבחי' פנימי' אורו' דתוהו שלמעלה מבחי' ההגבלה וההתחלקות בריבוי כלי"ם כידוע

קיד

וזהו ענין סמיכות הדברים בפסוקים האלה דיונתי בחגוי הסלע כו' הראיני את מראיך כו' דקאי אדסמיך לי' יונתי בחגוי הסלע שהוא הגוף שקשה כסלע להיות שרשו מבחי' התוהו וע"כ תעלה בסת"ר המדרג"ה למעלה מכמו שהיתה בג"ע כנ"ל ע"כ אמר הראיני את מראייך כו' וד"ל. וכמו"כ יובן כ"ז ג"כ בשרש כללות נש"י למע' שהוא בחי' מל' דאצי' שנקראת יונתי כמ"ש אחת31 היא יונת"י כו' וששים32 מלכו"ת הן ס' מסכתות וכו' אך אחת היא בחי' מל' דאצי' דוקא בהיותה מתלבשת למטה בירידת המדרגה שנק' חגוי הסלע והוא בבחי' צמצומי' דשם אלקי' היותר אחרוני' שהן צמצומים קשין כסל"ע ששם נא' אתה33 א"ל מסתת"ר כו' וירידה זו צורך עלי' הוא כדמיון נשמה הפרטי' שמסתתרת בחומר הגופני שקשה כסלע כנ"ל (כמ"ש במ"א בפי' הפסוק מושיבי34 עקרת הבית ואמרו ז"ל כחולדה35 זו הדרה בעיקרי בתים כו') ושם היא עולה בסת"ר המדרג"ה דהיינו ע"ד הנ"ל בנשמה שבגוף שתתעלה עי"ז בעילוי יותר גבוה מכמו שהיתה בתחלה והוא מטעם המבואר במ"א בענין והחיות36 נושאו"ת הכסא כו' כמשל המרכבה שנושא את הרוכב למעלה מיכולתו בעצמו לעלות כו' כך בחי' החיו' שבמרכבה שבחי' המל' מתלבשת בהן כמו הנשמה שמתלבשת בגוף נושאו' ומעלות לבחי' המל' עד רום המעלות מצד שרשן בבחי' החיו' והבהמו' שבבחי' התוהו כידוע וזהו פי' בסת"ר המדרג"ה שהיא בחי' עליי' נעלמת מאד ולא כמו עליי' המל' ע"י התפלה שנק' סול"ם כנ"ל בנשמה פרטי' שבגוף כו' וד"ל וע"כ אמר הראיני את מראיך כו' וקאי אדסמיך לי' יונתי בחגוי הסלע משום דהא בהא תליא כנ"ל וד"ל.

ומעתה37 יש לבאר שרש ענין הראיני את מראיך והשמיעני את קולך וכו', דהנה לכאורה הטעם פשוט בשרש ענין מראה וקול דתורה ומצות לפי שהמצות נתלבשו בענינים גשמיים כמו צמר דציצית וקלף דתפילין וכה"ג אבל התורה היא בחי' חכמה ושכל רוחני גם שמלובשת באותיות מ"מ יותר רוחני הוא ממעשה המצות כו' ע"כ נמשלה התורה לבחי' קול שהוא רוחני כי חוש השמיעה הוא רוחני יותר מחוש הראיה שהרי חוש השמיעה אשר מאזין ומקשיב לקולות הרי הקול רוחני הוא וקליטת הקול בתוך חללי ניקבי האזן הוא בחי' כח רוחני המבחין בין קול לקול משא"כ חוש הראיה הנה מתפשטת על דבר גשמי כמו לראות על אבן ועץ וכה"ג כי הראיה הוא כח התופס לדברים גשמיים וכח תפיסת הגשם הוא כח גשמי בהכרח ולהיות כי המצות נעשי' בעשי' גשמי' כנ"ל ע"כ אמר הראיני את מראיך בבחי' ראי' שהוא כח גשמי אבל על התורה שהיא בחי' חכמה רוחנית אמר

קטו

השמיענ"י את קול"ך כו' שהוא בחי' כח רוחני יותר כנ"ל וד"ל. אך הנה יש להבין עדיין בשרש ענין הראיה והשמיעה דלכאורה יפלא מאד למה כח הראי' תופסת הגשם כנ"ל הלא שרש כח הראיה גבוה במדרגה מכח השמיעה כידוע ששרש הראיה בבחי' חכמה וכמ"ש במשה ויר"א 38 ראשית לו כו' וכל הסתכלות היא בחכמה דוקא כמו לאסתכלא39 ביקרא דמלכא וכיוצא והחכמים40 נק' עינ"י העדה כידוע ושרש השמיעה הוא רק בבחי' בינה כידוע דאז"ן בגי' ס"ג עם ה"ג דבינה כמ"ש בע"ח וא"כ למה הראיה תופסת הגשם והשמיעה קולטת דבר הרוחני דקול כנ"ל, אך הענין יובן בהקדים תחלה לבאר שרש ענין כח הראיה וכח השמיעה מה הן דהנה אנו רואי' בפעולת כח הראיה ופעולת כח השמיעה שפעולת שניהם הוא לחבר הדבר הנבדל מן האדם שיתקרב ויהי' לו חיבור וקירוב אל האדם כו' כמו כח הראיה שמתפשטת להביט ולעיין בצורת דבר גשמי כמו צורת הבנין או על איזה שטח מקום בארץ הרחוק מן האדם הרי אותו הדבר הגשמי שרחוק מן האדם נתקרב יותר אל האדם ע"י הראיה וההבטה עליו כי זה הבנין או שטח ארץ או איזה איש שעומדי' מרחוק ע"י ההבטה עליהם יש להם חיבור וקירוב יותר מבתחלה עד שמצייר במוחו לאותן הדברי' המופרדי' ומרוחקים ממנו ואע"פ שאין זה חיבור אמיתי כי אותן הדברי' גם לאחר הראיה עליהם עומדי' מרחוק אך לגבי האדם יש דמיון קירוב וחיבור לאותן הדברי' כשתופסם בראיה כידוע וכמ"כ בחוש השמיעה שקולטת הקול שפעולתו לקרב ולקלוט קול הנשמע מרחוק הרבה וגם הרי ישמע לקול ודיבור של זולתו עד שמצטיירי' האותיות והצרופי' במחשבתו ומשיג אותם בהשגה במוחו ונמצא אותן הקולות והדיבורי' של זולתו שהיו מופרדי' ממנו נתקרבו ונתחברו בכלי השגתו וכן קליטת קול מרחוק הרי מתקרב נקלט בניקבי אזנו כו' וא"כ הרי מובן עכ"פ שפעולות ב' הכוחות הללו דראי' ושמיעה הוא לקרב ולחבר את הנפרד והמרוחק, אך כח41 הראיה מתפשטת יותר למרחוק לקרב ולחבר גם דבר העומד רחוק בערך ס' מילין כידוע והשמיעה אינה מגעת למרחוק כ"כ כידוע וד"ל.

והנה לכאורה יש להבין למה בחי' כח המחבר שבעין הרואה מתפשט יותר למרחוק וגם יורד ונשפל למטה בדברים גשמיים כמו שמבואר למעלה בטבע כח הראיה שתופס הגשמת דבר מה כו'. אך הענין הוא דאדרבה היא הנותנת דמשום ששרש כח הראי' גבוה מכח השמיעה דהיינו ששרשה נמשך מבחי' החכמה שבנפש שהיא כח פנימי מפנימי' הנפש יותר כידוע ע"כ יש בכח הראי' לירד ולהתפשט למטה מטה ביותר כמו לתפוס את הגשם ולהתפשט יותר למרחוק כנ"ל משא"כ בחי' כח המחבר שבאזן שאינה נמשכת מפנימי' הנפש כ"כ כי שרשה בנפש אינו אלא מבחי' בינה שבנפש כנ"ל (וכידוע בפי' דבר42 כי שומ"ע עבדך כלומר מבי"ן וכן פי' שמ"ע ישראל היינו הבן ושמע שהוא ענין האזנת דברים להבינם ולהשיגם היטב כמו

קטז

האזינו43 השמים כו' וא"כ הרי שרש השמיעה באזן הוא בבחי' בינה דהיינו להבין ולהשיג במוחו ההשכלה ששומע באזנו כו') וידוע שבחי' החכמה גבוה מבחי' בינה כי החכמ"ה נק' אי"ן והבינה נק' י"ש וזהו44 הכלל גדול בכל מקום שכל הגבוה גבוה יותר יותר יש בכחו לירד ולהשפיל א"ע למטה מטה יותר והמופתים לכלל זה רבים המה הא' ממשל נפילת האבן מראש גובה החומה למרחק שכל שהאבן נופל ממקום הגבוה ביותר יותר יהי' נפילתו למטה למרחק יותר כי אם יפול מן האמצע לא יפול למרחוק כ"כ ולא בנמוך כ"כ כמו אם יפול מראש החומה כידוע, והב' ממשל רוחני יותר והוא ג"כ עולה בסגנון א' עם ענין נפילת אבן הנ"ל והוא מאשר אנו רואים שכל מי שדעתו וכח שכלו עמוק עמוק במעלה ומדרגה מופלגת ביותר יותר יש בכחו להוריד ולהשפיל כל שכל וסברא עמוקה להלבישה בכמה לבושים נמוכים עד שיוכל גם קצר הדעת כמו התינוק להשיגה והוא כמו ענין ריבוי המשלים למצוא משל למשל כמ"ש בשלמה וידבר45 ג' אלפים משל כו' וכמ"כ שבחוהו חכמים לרבי46 מאיר שהי' אומר ג' מאות משלי שועלי' כו' לפי שזהו הוראה על עוצם מעלת עומק החכמה לפי שכל מי שמשכיל פנימי' המושכל ביותר יותר יוכל להמציא לבושי' ומשלים רבים וה"ז ממש כמו משל ירידת ונפילת האבן הנ"ל מפני שכל הגבוה גבוה יותר יותר יוכל להשפיל א"ע וע"כ אנו רואי' בחוש שכל מי שמבין פנימי' ועומק השכל יותר הוא יכול ללמדו ולהסבירו גם לזולתו אבל מי שאינו משיג לעומקו אע"פ שמבין ומשיגו כשלומד לעצמו אך לא יוכל לפרש הדבר וללמדו לזולתו הקטן ממנו ונמצא כל הגדול בחכמה יותר יותר יוכל להשפיע שפע שכל למטה מטה דהיינו גם לתלמיד קטן השכל מאד, והג' והוא אמיתית יותר לענין דכאן בטעם ירידת כח הראיה למטה יותר מכח השמיעה כנ"ל והוא כמו משל מי שעומד במקום הגבוה ביותר כמו על הר או גג גבוה ביותר יותר יוכל לראות במקום המרוחק ומקום השפל כמו בבקעה ונחל ואם אינו עומד במקום גבוה כ"כ לא יוכל להביט במקום השפל או למרחוק כ"כ כו' והדוגמא מזה ג"כ ברוחניו' שכל שמעלתו ברוחניות גבוה יותר יותר יתפשט למטה גם במדרגה היותר נמוך כנ"ל.

(ושרש הדברי' יובן ממה שמצינו במוח שבראש שהוא המתפשט גם בעקבי הרגלים כמו להרגיש גם הכאב דצפרן הרגל ג"כ לפי שהוא בחי' כח כללי שכולל כל הפרטי' של האיברי' כו' וע"כ אמר משה רבינו ע"ע ת"ר47 אלף רגל"י העם אשר אנכ"י בקרב"ו כי הי' בחי' המוחין שכולל לס"ר נשמות ישראל כו' וכמ"ש במ"א שכל שהוא כללי יותר יותר ירגיש גם את הנמוך במדרגה כמו גם נשמו' דעקביי' כו' וזהו ג"כ הטעם דכל הגבוה במעלה כללית יותר יותר יוכל להשיג גם את העומד למטה במדרגה מאד כי הוא כולל בעצמו כל ריבוי מיני הסתעפות והמשכו' מדרגות זו אחר זו עד גם היותר אחרוני' ומצומצמי' שמסתיימי' בסוף כל

קיז

המדרגו' כו' משא"כ מי שאינו במעלה כללית כ"כ לא ישיג רק עד מקום ומדרגה שמתכללת בו ולא למטה יותר כו' וד"ל וע"כ העומד למעלה יותר יביט למטה יותר כו' והוא עיקר ענין טעם כח ירידת החכם הגדול ביותר למדרגות הנמוכו' ביותר כנ"ל כי הוא כח כולל ביותר גם כל בחי' צמצום השכל הקטן ביותר משא"כ מי שאינו חכם כ"כ שאינו שכלו כולל כ"כ ואינו מתחלק לצמצומי' רבים בירידו' המדרגות כ"כ כו' וד"ל) והנמשל מכל אלה יובן למשכיל ג"כ בטעם ירידת כח הראי' למטה יותר מכח השמיעה כנ"ל לפי שהוא כח גבוה יותר להיותו בבחי' החכמ"ה שלמעלה מבחי' בינה כנ"ל ע"כ ביכולתו לירד למטה יותר לחבר גם מהות גשמי ומתפשט למרחוק יותר כנ"ל מטעם כלל הנ"ל וד"ל.

ועם כל הנ"ל יובן ג"כ בטעם ענין השמיעני את קולך שהוא קול דתורה והראיני את מראיך שהן המצות כנ"ל, להיות כי ידוע דשרש המצות למעלה הן גבוהי' מאד למעלה גם מבחי' חכמה שבתורה שהרי שרש דחכמה שבתורה למעלה הוא בחי' חכמה סתימא' דא"א שנק' חכים48 ולא בחכמה ידיעא והתורה נק' נובלות ח"ס כידוע אבל שרש המצות למע' מבחי' מו"ס דא"א וכידוע דבחי' י"ג חוורתי דע"י הוא49 שרש תרי"ג מצות שנק' תרי"ג ארחין דגלגלתא דא"א ובחי' עתיק נחשב מסוף עולם הא"ס ממש והחכמה אינה אלא רק בחי' הארה בעלמא ממנו וכמ"ש והחכמה50 מאין תמצא אפי' ח"ס בכלל ולזה הטעם ירדו המצות ונתלבשו בדברי' גשמיי' דנוג"ה דעשי' מפני טעם כלל הנ"ל דכל הגבוה יותר יותר ירד למטה וכמו כח המחבר שבכח הראי' שמתפשט למטה יותר וע"כ אמר על המצות לשון מראה וראיה אבל על החכמה שבתורה שלמטה במדרגה דהיינו מבחי' ח"ס דא"א אמר השמיענ"י את קול"ך שנמשל לבחי' כח השמיעה הרוחנית שאינו מתפשט למטה כ"כ להיותה למטה במדרגה מכח הראי' כנ"ל וע"כ אינו נתפס בדבר גשם כ"כ כו' והוא בחי' הקול שהוא רוחני יותר וא"כ הרי מובן דגם שבשרש המצות גבוהי' הן למעלה מן חכמה שבתורה אך מ"מ למטה הרי חכמה שבתורה מלובש בענין ומדרגה רוחני' דקול משא"כ התלבשו' המצות שהן בעשי' גשמי' והוא לפי שלמטה התורה למעלה במדרגה מן המצות וע"כ אמרו דתלמוד51 גדול שמביא לידי מעשה וכן אמרו דת"ת52 כנגד כולן כו' וכמ"ש במ"א בפי' והחכמ"ה53 תחי' בעלי"ה כו' וד"ל.

וזהו השמיעני את קולך כי קולך ערב פי' קול הוא בחי' הממוצע הכולל ב' הפכי' כי הקול הגשמי הוא מורכב מאש ומים ורוח כנודע שכאשר היסוד האש שבלב גובר אזי הקול גס ועב וכמ"ש נח"ר 54 גרוני כו' ובאשר יסוד המים שבלב גובר

קיח

אזי הקול צלול ובהיר והרוח שבקול הוא הממוצע המורכב מאש ומים יחד וז"ש יביע55 אמ"ר א"ש מי"ם רו"ח דקול ולמעלה היינו בחי' הת"ת שכולל לחו"ג ונק' קול יעקב והוא בחי' הרחמים כידוע והענין הוא כי בחי' רצו"א ושו"ב חו"ג הן ב' הפכי' כמו אש ומים שזה עולה וזה יורד כו' כידוע והממוצע המחברם יחד הוא הממוצע בין חו"ג שהוא מדת הרחמים לפי שמדת הרחמים מחייבת לזכות גם את החייב עפ"י מדת הדין מצד הרחמנו' ולא מצד חיוב זכות של חסד אלא רק מפני הרחמנות בלבד לומר דאע"פ שאין עליו זכות לפוטרו מ"מ מצד הרחמנות יש לפוטרו כו' ונמצא כלול ברחמים מחו"ג כו' וד"ל, והנה עד"ז גם בבחי' קול דתורה הוא בבחי' ממוצע מאחר שמורכב מאש מים רוח ג"כ והענין הוא כידוע בפי' המאמר תלת56 קשרין הן ישראל מתקשראן באוריי' ואוריי' בקודב"ה כו' ונמצא אוריי' היא בחי' ממוצע בין ישראל לקודב"ה מאחר דישראל מתקשראן בה והתורה מתקשרת בקודב"ה להיותה בחי' חכמתו העצמית כנודע וענין התקשרות ישראל באורייתא הוא בבחי' העלאה מלמטה למעלה שהוא מצות ההגיון כמ"ש והגית57 בה יומם ולילה וכידוע שמצות העיון בתורה הוא התקשרות הנפש והתכללותה בחכמה שבתורה ומצות הקריאה בתורה בקול ודיבור הוא בחי' המשכת אור א"ס בחכמה שבתורה מלמעלה למטה והממוצע המחבר להעלאה והמשכה זאת הוא בחי' קול דתורה כשאדם קורא בקול בדבר58 ה' זו הלכה כו' והיינו גופה של ההלכה שבה נמשך אור א"ס מלמעלה למטה ובה נכלל ניצוץ האלקי בבחי' עיון והגיון כנ"ל ווהו ענין קשר האמצעי דאורייתא בין קודב"ה לישראל וד"ל, וזהו השמיענ"י את קול"ך פי' הקדב"ה אומר לכנ"י השמיענ"י קול דתורה שהוא בחי' מל' דאצי' שמעלה מ"ן בבחי' קול דתורה שהוא בחי' ממוצע מחו"ג ע"ד הנ"ל בקול דתפלה שכולל רצוא ושוב כו' וזהו כי קול"ך ערב59 פי' קול ערב הוא עד"מ הקול הגשמי כשהוא ממוזג מב' קולות הפכיי' חדוה ומרירות יחד הוא הנק' קול ער"ב ומתוק להשיב נפש השומע כו' כך למעלה מעוררי' כנ"י בקול דתורה הנ"ל בחי' עריבות ומתיקו' העונג העליון הנק' עתיקא וסתימא' והוא בחי' התגלות העוגג העליון דע"י בבינה שנק' קו"ל ער"ב מטעם הנ"ל דקול דתורה ממוזג מחו"ג כו' וזהו כי קול"ך ערב.

ומראך נאוה, הנה מבואר שיש בפי' מראה שני פירושי', הא' ענין מראה ודמות כפשוטו כמו איש תואר שמתואר בצורה נאה נק' יפה תואר, ואם ציור הגוונים בעצם יפים נק' יפה מראה דהיינו שעצם הציור נאה הגוונים נאים אדום וסומק כמו התפוח שגוון אדום ולבן שבו הן יפים למראה והוא הנק' יפה מראה משא"כ יפת תואר שאינו אלא אופן הציור שמצוייר ומתואר באופן נאה, ויש איש יפה תואר ואינו יפה מראה לפי שאין הגוונין בעצם יפים רק התואר הוא יפה כמו שחורה60 אני ונאוה שהמראה שחור שאינו יפה אבל מ"מ נאוה אני בתואר עד שנק'

קיט

צורה של חן כמו ותהי61 אסתר נושאת חן כו', ויש יפה מראה ואינו יפה תואר דהיינו שהגוונין בעצם יפי' אבל אין הצורות התואר יפה וביוסף נאמר יפ"ה62 תואר ויפ"ה מרא"ה וכן ברחל אבל ברבקה נאמר וטובת63 מראה מאד ולא נז' טובת תואר אבל באסתר והנערה64 יפת תואר ויפת מראה כו', ושרש הענין לפי שהתואר שהוא טוב הציור מורה על בחי' הכלים המגבילים ומתארים את האור כו' והמראה שהוא עצם הגוונין מורה על בחי' האורות העצמי' כמו חכמת65 אדם תאיר פניו שע"י התענוג שבשכל נמשך באדם הארת פנים כידוע בענין צהבו66 פניו דר' אבהו כו' דהיינו בחי' בקיעות האורות והמוחי' הפנימי' שמאירים בפנים ובוקעים בעור הפנים כמו קרן67 עור פני משה כו' אבל אופן ציור הגוונין שבוקעי' מבחי' הפנימי' של האדם הוא רק בחי' הכלי המגביל ומתאר בתואר וצורה, אך בבחי' הכלי' דוקא ניכר ונגלה ערך מעלת האור עד"מ באותיות השכל או בכלי המוח הטוב יותר שם ישכון אור השכל ביותר, אך יוכל להיות לפעמי' שאין הכלי לפי ערך מעלת האור, ולפעמי' להיפוך שאין האור לפי מעלת הכלי ע"כ יוכל להיות יפה מראה ולא יפה תואר או להיפוך יפה תואר ולא יפה מראה, אבל כאשר יתחבר האור והכלי בערך א' אז נק' יפ"ה תוא"ר ויפ"ה מרא"ה כמ"ש ביוסף ורחל דהיינו בחי' אורות וכלים שבפנים העליוני' שצדיק68 עליון שנק' יוסף וכן במל' דאצי' שנק' רח"ל שנק' עקר"ת הבית אבל באסת"ר ורבק"ה נא' טובות מראה כו' וד"ל.

והנה עיקר היופי הוא בשני דברים הללו בתואר ומראה כמ"ש יפה תואר ויפה מראה כנראה בציור דבר מה שעיקר היופי תלוי בב' דברים הא' בעצם הגוונין אם הם נאים ומהודרים והב' באופן טוב ציורם (והחן הוא הכולל משניהם יחד כאשר המה במזיגה נכונה מאד והוא בחי' עצם הטוב שבנפש שמאיר בפנים וע"כ יש שאינו טוב תואר ולא טוב מראה והוא נחמד ונושא חן בעיני כל וע"כ שקר69 החן והבל היופי דמשמע שהן ב' דברים כו') אך הנה עיקר היופי במראה יותר מבתואר, ועיקר החן בתואר יותר מבמראה לפי שעיקר התפארת הוא טוב המראה בגווני' נאים בעצם וע"כ נא' באסתר ח"ן לפי שנאמר בה יפה תוא"ר וטובת מראה ולא נא' יפ"ת מראה כמו ברחל שנק' יפת תואר ויפת מראה כי אסתר היא בחי' מל' דבריאה או מל' דאצי' שמסתתרת בראש הבריאה ואין בה בחי' יופי המראה מצד בחי' עצמות אורות גונין דמדת וחכ' עילאה רק נק' טוב"ת מראה דהיינו שמאירי' בבחי' טוב החסדי' עד"מ כשהמלך בטוב לבב יאיר פניו ג"כ בפנים צהובות ואז נק' מרא"ה טו"ב ולא מרא"ה יפ"ה שהוא יפה בעצם ולא מצד בחי' טוב וחסד כו' אבל בתואר שהוא בחי' הכלי' דמל' דבריאה נק' יפ"ת תוא"ר כידוע בענין שש משזר

קכ

תכלת כו' שהן הגוונין דמל' דאצי' בבריאה כמשל התגלות המדות באותיות הדיבור אבל בחי' מל' דאצי' שנק' רחל הוא ג"כ יפ"ת מרא"ה מצד בחי' עצם האורות, ורבקה נק' רק טוב"ת מרא"ה על שם עוצם רב טוב וחסד עליון שמאיר במוחין ומדות שבה וזהו טובת מראה מאד כו' והוא שרש בחי' הח"ן שהוא שורה בטוב המראה או ביופי התואר אבל לא ביופי המראה שביופי המרא"ה העיקר הוא בחי' התפארת וכמ"ש ותשא70 חן וחסד הזן71 בחן ובחסד הרי עיקר החן הוא הטוב והחסד משא"כ היופי לא שייך בבחי' החסד והטוב כלל, ומ'ש שחורה אני ונאוה היינו מצד בחי' החן ששורה בטוב תואר דוקא, וכן כלה72 נא"ה וחסודה ר"ל ב' דברים נא"ה מצד היופי במראה ותואר וחסוד"ה בבחי' החן שחוט73 של חסד משוך עלי' כמו באסתר דכתי' בה ותהי74 נושאת ח"ן כו', אבל הנה בחי' החן שבתואר והיופי שבמראה כלולי' כא' ומתגלים בדמות וצלם כל דבר המצויר ג"כ כמו פני אדם הנראי' בציור ביופ"י או במראה (הנק' שפיגל בל"א) ומ"מ יותר ימצא חן לפניו אדם עצמו בפניו הנראה במראה או בציור, וכן יהי' היופי בפני אדם עצמו מפניו הנראי' בציור או במראה, לפי שפנים העצמי' הן מראי' בחי' עצמות האור והחיות יותר מציור דמותו להיותו תואר ומראה עצמית והוא ההפרש בין צלם ודמות כידוע ומבואר במ"א וד"ל. והנה הפי' הב' במרא"ה לשון הוראה כמו מראה באצבע ולכאורה שני הפירושים רחוקים זמ"ז דלשון הוראה אינו מענין דמות ומראה כלל, אבל באמת שניהם שרש וענין א' הוא, דהנה ענין ההוראה כמו כאשר מורה באצבע על איזה איש הרי ההוראה הזאת על מהותו ועצמותו של אותו האיש דהיינו על פנימי' נפשו וכוחותיו ולא על גופו ואברים החיצוני' בלבד, אך הנה מ"מ דבר המורה על עצמותו ומהותו הרי היא ע"י הוראת האצבע על גופו דהיינו על ציור תמונתו הגופנ"י כי הנה במה יוכר ויופרש בין ראובן לשמעון וכיוצא הרי אין ההוראת75 זה ההפרש רק בציור התמונה של גוף ראובן שהוא נבדל ומשונה מציור ותמונה של גוף שמעון וכאשר מראה באצבע על ראובן עיקר הוראתו על ציור תמונתו שמורה על עצמותו ומהותו כו', וא"כ הרי מובן עכ"פ מכל זה שההוראה באצבע על ציור התמונה ענין א' עם ההוראה מה שהתמונה מורה כי התמונה מורה על העצמיו' ע"כ מורה באצבע עליו וע"כ ממילא מובן ג"כ שהתמונה נק' מראה מב' טעמים הא' לשון מראה ודמות שהוא ציור התמונה בלבד כפשוטו והב' לשון הוראה מפני שהתמונה והדמות מורה על בחי' העצמיות והמהות דוקא והוא ענין ב' הפירושים שבמראה לשון הוראה ולשון דמות ששניהם עולין בקנה א' ושרש א' להם וד"ל.

אך הנה לכאורה יפלא על עיקר הענין איך יתכן לומר שציור התמונה והדמות בלבד יורה על בחי' העצמות דוקא הלא כל עיקר ציור והתמונה של הגוף אינו אלא בעור גשמי שהוא נבדל לגמרי בערך מכחות הנפש גם מכחות אברים החיצוני' שבה ומכש"כ באברי' הפנימי' כו'. אמנם הענין יובן עפ"י הנ"ל בענין שרש מראה

קכא

ותואר שהמראה בגוונין כאדמימות ולבנונית שבפנים הגם שאינו אלא מראה גוון חיצוני' מ"מ הגווני' הללו כשהן יפים הם מורים על בחי' העצמי' דהיינו כמו בחי' הארת התענוג שבחכ' שבמוח שמאיר בלחיים שבפנים שתאיר פנים כמ"ש חכמת76 אדם תאיר פניו וכמו כי77 קרן עור פני משה כו', לפי שבחי' אורות המוחין בוקעין ומתגלין בעור הפנים ממש ומזה נתעורר פנימי' החיות אשר בדם הוא הנפש ומאיר בגוון אדום וגוון לבן כו' וכנראה לעין שכאשר יגידו לאדם בשורה טובה יצהבו פניו ויאירו בגוון שונים מפני שפנימי' אורות נפשו באין מן ההעלם לגילוי בפניו, וכן ע"י התענוג שבחכ' חדשה כנ"ל, וא"כ הגם שאינו אלא מראה חיצונית מ"מ מלובש בה כל בחי' הפנימי' והעצמיות ומזה יובן ג"כ גם בלי התחכמות ועונג בשורה שמראה וציור תמונת הפנים מורה על בחי' עצמי' הנפש וכמ"ש78 בזהר יתרו ואתה תחזה כו', עד שכל עיקר מהות האדם אינו ניכר רק ע"י ציור תמונת אברי גופו, והעיקר הוא בתמונת הפנים, שהרי לא יוכר בין ראובן לשמעון רק ע"י ציור תמונת הפנים והגוף כנ"ל. ואעפ"י שאין הציור הזה רק הוראה בלבד איננה בחי' חיצוני' כמו מראה ודמות בלבד שאין בה מבחי' חיות הפנימי כלל אלא אדרבא כל בחי' הפנימי והעצמיות מלובש בציור ותמונה זאת, והמופת לזה מגוון התפוח שמורה ג"כ על עצם מהותו כמו אם הגוון של התפוח אדום מורה על עצם טעמו שהוא חומץ ואם גוון לבן מורה על עצם טעמו שהוא מתוק כידוע, ובוודאי אין טעם חמיצות ומתיקות כלל בגוון אדום או לבן שעל התפוח מבחוץ כי אינו אלא מראה וגוון חיצוני בלבד, רק בעצם גופו של תפוח נרגש טעם מתיקות או חמיצות, ואעפי"כ יש בגוון הללו בחי' התלבשות מעצם התפוח אחר שלעולם לא ימצא בהיפוך שהתפוח לבן יהי' חומץ כו' א"כ הלובן עצם מתיקות טעמו מלובש בו כו' כי התמונה היא עצמות הדבר כו'.

ויובן זה בתוס' ביאור מאשר אנו רואי' הפרש גדול בעצמות ומהות של נפש ראובן לנפש שמעון וכיוצא שנפש ראובן שלימה בכל המעלות בחכ' ומדות טובות וכה"ג ונפש שמעון חסירה מכל מעלה שאינו חכם ולא בעל מדות טובות או ההפרש בין נפש זכר לנפש נקבה או בין נפש שר ומלך לעני וחולי וכה"ג הרי כל ההיכרות ההפרש הזה אינו ניכר רק בציור ותמונה בלבד דהיינו כאשר מכבר יודעים ומכירים ציור תמונת ראובן הידוע במעלתו ומדותיו ויודעים בציור תמונת של שמעון החסר מכל כו' אזי יבדילו ביניהם ויכירו ההפרש ביניהם שזה חכם ושלם בכל וזה חסר מכל, וא"כ לא יוכר בין שלימות עצם הנפש לפחיתת ערכו רק ע"י הציור והתמונה והיינו מ"ש בזהר ע"פ ואתה תחזה שניכר כל מדה בתמונה וציור בפנים במצחא ובעיניו (רק ששם מבואר בהכרת פנימיות הכחות וכל הצלחתו בכל ימי חייו כו' ע"ש שזהו מורה על בחי' אורות המקיפי' שנק' צלם וכמ"ש אך79 בצלם יתהלך איש והצלם הזה בחי' עצמו' שורה דוקא בבחי' הציור והתמונה בלבד שהוא הנק' תואר ולא מראה כנ"ל באריכות והוא הגבלת הכלים ששרשם בבחי' מקיפי',

קכב

דהנה נראה בחוש שיוכל האדם להתפעל מזולתו מתנועות ידיו ורמזי עיניו וקמטי מצחא או לטוב או לרע מאשר הי' מגלה לו בדבור כמו בשמחה גדולה שסופק בכפיו ובהיפך בכעס גדול עד שתוקע לחבירו, שהוא גדול הרבה מכעס או שמחה המתיישבת בלב בבחי' או"פ ובא לדבור, להיותו בבחי' מקיפי' כידוע וזהו ניכר בכלל בהשתנות פנים במראה מלובן לאודם או מאודם ללובן כמו המבייש דאזיל80 סומקא כו', ולהיפך השמח בשמחה שיאירו ויתאדמו פניו, וכן השתנות מראה הפנים בכעס ללובן, ובהיפוך בטוב לבו יאיר פניו באודם, וכן יוכר השינוי במצחו ובעיניו כמו כשהוא טוב עין או צר עין או מצחו קשה במדות הדין או להיפוך מצחו רצוי ברצון טוב כמ"ש81 באד"ר דבמצחא אתגלי' רעוא דכל רעוין כו', וכ"ז השינוי במראה הגוונין להיות ששרש בחי' המקיפי' נמשכי' ונתלבשו בגוונין הללו וע"כ יוכר כל מהות נפש האדם במראה שלו כנ"ל, אך ההפרש בין מראה לתואר שהתואר מורה על עצם אורו' המקיפי' שנק' צולמא דב"ן במהותם ואיכותם העצמי כמו לאיזה דבר הוא מוצלח אם לעושר או לחכ' וכמבואר בזהר שם, אבל המראה הוא בחי' התלבשות המקיפי' בשינוים שונים והיינו מה שעצם בחי' המקיפי' מראין בגוונין בלבד, אבל התואר מורה על עצם צולמא דב"נ כו' וכמ"ש ביוסף יפ"ה תואר ויפ"ה מראה היינו בין בעצם הצלם ובין בהתגלותו בגוונין (וכאשר הצלם שורה כבר בפנים נק' המראה בחי' אור והתוא"ר נק' בחי' הכלי המתאר ומגביל לאור כנ"ל באריכות, אך בשורש עצם הנפש התואר מורה על עצמיו' ממש משא"כ המראה שאינו אלא דמות הצלם כו' וד"ל). ועכ"ז יובן יותר ענין הנ"ל בהפרש שבין חן ליופי שהחן עיקרו בטוב תוא"ר, וכמו ההפרש בין טוב82 תוא"ר מאד שנז' באדוניהו בן חגי"ת, ובין טובת83 מראה מאד שנז' ברבקה או טוב84 מראה שנז' בדוד כו', לפי שבחי' הח"ן מאיר מעצם צלם הנפש והוא התואר והיופ"י נמשך בדמות הגווני"ן המראין מעצם כו' וד"ל). ונמצא מובן כ"ז שבציור ומראה התמונה אעפ"י שאינה אלא בעור חיצוני מ"מ נתפס ומלובש בה כל בחי' העצמיות דצלם ומקיפי' דכל בחי' אורות הפנימי' ביותר כנ"ל עד שיוכל האדם להבין ולהכיר במצח ועין פנימי' הרצון והחכ' ולהכיר בתואר וציור הפנים כל מהותו הפנימי' כו' כנ"ל באריכות.

והנמשל מכל אלה יובן למשכיל למע' בשורש ענין ההפרש בין תורה למצות שהמצות נק' מרא"ה כנ"ל והתו' נק' קול וז"ש הראיני את מראיך שהן המצות כמ"ש במראה ב' פירושים הא' לשון דמות והב' לשון מראה, ושניהם ענין אחד להיות כי הדמות והמראה מורה על בחי' העצמיות דוקא כנ"ל, וגם המצות שנק' בשם מראה היינו שהן רק בבחי' דמות ומראה כבוד ה' הפנימי' דאצי' במקיפי' כו' אך הנה מ"מ הרי נתפס בהן כל בחי' העצמיות והפנימי' דהוי' כו' כמובן מתוך הנ"ל. וביאור הדברים הנה באמת מעשה המצות למטה הן מלובשי' בענינים גשמי'

קכג

מאד כמו מצות תפילין בד' פרשיות כתובי' בדיו וקלף גשמי ומונחים בד' בתים גשמי' וכן מצות ציצית בצמר דכבש גשמי ול"ב חוטין גשמיי' כו' וכה"ג כל המצות כמו מצות הצדקה בחסד גשמי' כו' ומצות ת"ת בלימוד עניני' גשמי' כו', אך הנה ידוע שכל מצוה גשמיי' מרמזת ומורה על ענין וסוד ה' פנימי למע' באצי' כמו מצות התפילין למטה בד' פרשיות בד' בתים רומזי' על בחי' ד' מוחין עליוני' כו' ול"ב חוטין דציצית רומזים על בחי' ל"ב נתיבות ח"ע שנמשכי' מבחי' או"מ דטלית כו' וכה"ג בכל המצות כולן הן רק כמו הרמז בלבד עד"מ אדם שמרמז בדבר גשמי שיבינו ממנו ענין פנימי כמו די85 לחכימא ברמיזא כו' שהוא כאשר לא יוכלו להסביר הדבר בדיבור ירמזו ברמז ובאותו הרמז נתלבש אותו דבר המעמיק שבודאי אין ערך לרמז הגשמי לאותו הענין הפנימי הנרמז עלי' כו' כך כל המצות הן רק בחי' רמזי' בלבד אך בהן מתלבש כל בחי' הפנימי' של האורות העליוני' כמו בד' פרשיות תפילין מתלבשי' בחי' פנימי' ד' מוחין ובל"ב חוטין דציצית מתלבש ל"ב נתיבות דמקיפי' כו', דהנה אעפ"י שאין המצות רק בחי' רמזי' בלבד מ"מ כל עיקר בחי' העצמות והמהות דאוא"ס שבאצי' באורות וכלים הכלולי' בשם הוי' כו' נתפס ומלובש בהן כי הן נמשלי' לבחי' מראה ודמות שהוא בחי' הוראה על בחי' העצמות כנ"ל דהיינו שבחי' העצמות נתפס בהן כנ"ל ממשל עור פני האדם שבתמונתו יכירו כל עצמותו כו' וכן המצות86 הרי נקראו בשם רמ"ח אברי' דמלכא דהיינו דוקא בחי' גילוי ציור התמונה של כל אבר כמו האור של החסד הפנימי' שמתלבש בתמונת אברים ונק'87 החסד דרועא ימינא כו' ולמטה הוא מצות הצדקה שמלובשת ברמז כו' להורות על בחי' חסד עליון שבדרועא ימינא כו', וכן מצות התפילין הן בחי' ד' מוחין שמצטיירי' בד' חללי גלגלתא וכמו שא' חכ' מוחא וניכרין דוקא במצח שעל הראש ע"י התפילין הבולטי' שם וכמ"ש במ"א באריכות וכן כל המצות הן נק' בחי' מראה ותמונה דהיינו שהן מראין על בחי' הפנימי' והעצמי' דמקיפי' עליוני' דא"א ואו"א כו' שמלובש ונתפס בהן כו' עד"מ שנתפס כל מהות נפש האדם בציור תמונתו, וע"ז אמר בפקודיך88 אשיחה אביטה אורחותיך פי' אורחות דשם הוי' דאצי' הן תרי"ג ארחין שבגלגלתא ששם משכן צלם המקיפי' שאינן נכרין אלא בבחי' מראה וציור הנגלה ברמ"ח איברים דמלכא כו' וכמבואר ומובן מתוך כל הנ"ל בענין המראה, וז"ש הראיני את מראיך שהן מרא"ה המצות כו' וד"ל.

וז"ש השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה ולכאו' הל"ל כי מראך נאוה תחלה ואח"כ כי קולך ערב כמו שהקדים הראיני את מראיך ואח"כ השמיעני כו' כנ"ל, אך הענין הוא משום דבחי' קול דתורה שרשו בבחי' ח"ע סתימאה ובה מלובש בחי' עונג העליון שנק' בחי' עתיקא סתימאה וז"ש כי קולך ערב בבחי'

קכד

עריבות דעונג העליון והוא בחי' או"פ ביותר ממעשה המצות שהן בבחי' מראה ורמז חיצוני בלבד כנ"ל, וע"כ א' תחלה כי קולך ערב, אך שרש בחי' מראה דמצות הרי הוא בבחי' הוראה על עיקר העצמות דהיינו על בחי' צלם המקיפי' שבתרי"ג ארחין דגלגלתא דא"א ששם הוא בחי' תענוג הפשוט שברצון הפשוט הכלול בעצמות אוא"ס ממש שלמע' הרבה גם מבחי' הארת עונג העליון הנעלם שמלובש בח"ס דא"א בקול דתו' ע"כ הקדים תחלה הראיני את מראיך שבמעשה המצות כדי לעורר בחי' מקיפי' דתענוג הפשוט ששורה על הגלגלתא דא"א בבחי' מקיף כמ"ש למע' בענין צלם המקיף דאיש למטה כמ"ש אך בצלם יתהלך כו' ואח"כ השמיעני את קולך קול דתורה שהוא בחי' עונג הנעלם דע"י הממוזג מחו"ג ונק' קול ערב כנ"ל, וזה בקשת עצמות המאציל מכנ"י שנק' מל' דאצי' בהיותה מסתתרת בבי"ע בהתלבשות גשמי' כו' ואמר בנתינת טעם תחלה כי קולך ערב כו' משום דבבחי' ההעלאה מלמטה למעלה בבחי' או"ח הרי בחי' קול דתורה עולה תחלה ואח"כ מראה דמצות משא"כ בבחי' המשכה מלמעלה למטה מעצמות המאציל לכנ"י אומר הראיני את מראיך תחלה לפי שנעוץ תחלת המח' בסו"מ דוקא כידוע וד"ל.

ומ"ש כי קולך ער"ב ומראיך נאוה הנה שניהם שרש וענין א' דהיינו בחי' המזיגה מכמה הפכי' יחד, ואמנם בקול הוא הממוזג מכמה קולות הפכי' חדוה ומרירות כו' נק' קול ערב כידוע ובקול דתורה היינו בחי' תלת קשרין הנ"ל או מצד בחי' התכללות חו"ג שעפ"י חכ' שבתורה או מצד בחי' העונג שבחכ' שכלול מכמה הפכי' כו' ובמזיגה זו שנק' תפארת מלובש ג"כ מבחי' עצמות העונג כידוע, אך במזיגה דמראה מכמה גוונין הפכי' עד שנק' יפה מראה או יפה תואר הנה הוא בחי' הוראה על עצם התענוג הפשוט ממש כנ"ל וז"ש ומרא"ך נאו"ה פי' בחי' מראה דמצות שמלובש ונתפס בהן כל בחי' העצמות ע"כ בחי' המראה הזאת נאו"ה היא בבחי' התפארת שבעצמות המאציל ממש להיותו בצלמו ודמותו ממש כמובן מתוך כל הנ"ל וד"ל.

ובכל הנ"ל יובן ענין אחד והוא אשר לכאורה יפלא מאוד במה שמצינו הפרש גדול בין תורה למצות כענין השכר לעוה"ב שאמרו ז"ל דכל89 ישראל יש להם חלק לעוה"ב שנאמר ועמך כולם צדיקים כו' ומשמע אפי' רשעים גמורים שעברו על כל התורה כו' מלבד אותן שנמנו בפירוש שאין להם חלק לעוה"ב והן ד' מלכים משום שעוה"ב עיקרו על מעשה המצות והרי אפילו90 פושעי ישראל מלאים מצות כרימון ואפילו לא למד תו' כלל וכלל יש לו חלק לעוה"ב אם עשה מצוה א' ושתי' כידוע ואם לא עשה מצוה כלל אפי' למד תורה הרבה אין לו חלק לעוה"ב, ולהיפוך בעונש האבדון לדראון עולם נא' הפושעי' בי והיינו רק בהעדר מעשה המצות וכמ"ש92 בזהר הפושעים91 בי בגופא דמלכא ובדברי רז"ל מרומז ג"כ שאמרו

קכה

פושעי93 ישראל בגופן זה קרקפתא דלא מנח תפילין כו', אבל לא על ביטול תו' הגם דמצות ת"ת כנגד כולן כו', והענין הוא מטעם הנ"ל לפי ששרש מעשה המצות למעלה הוא רק בחי' מראה דגופא דמלכא אך שרש המראה מגיע בבחי' העצמות ממש, ולזה רמזו רז"ל ע"פ אדם אתם94 קרוי' אדם ע"י המצות ולא אוה"ע כו' וכן ועשיתם95 אותם כאילו עשאוני כו' ופי'96 אדם אדמה לעליון דהיינו לבחי' קדמון לכל הקדומי' כו', וע"כ כל העושה מצוה נק' אדם בדמות אדם העליון הקדמון לכל הקדומי' כו' ויזכה לחלק לעוה"ב שאז נא' עין בעין97 נראה אתה כו', וכמארז"ל כאו"א98 מראה באצבעו הנה אלקינו זה כו', ובהיפוך בהעדר המצות נק' הפושעי' בי בי ממש, אבל מצות ת"ת אינה אלא ענין ומדריגה אחת פרטי' והוא בבחי' החכ' שבראש שהיא כוללת ג"כ כל האברי' עד שנק' אדם אבל אינה מגעת אל בחי' צלם העצמות ממש רק שכולל כל בחי' אור וחיות שמלובש בכלי ולא בחי' צלם העצמי' וכנ"ל בענין המראה והקול, וע"כ בהעדר מצות ת"ת אינו נק' פושעי' בי ממש ובקיומה לא יחייב שכר בעוה"ב לראות עי"ן בעי"ן בבחי' תפארת עצמות המאציל, וכן מ"ש ישראל99 אשר בך אתפאר היינו ג"כ ע"י מעשה המצות דוקא שנק' תפארת100 לעושי"ה כו', ולזה רמזו רז"ל דבעוה"ב101 צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן דהיינו ממעשה המצות דוקא ומטעם הנ"ל וד"ל.


1) לעולם יהא אדם רך כקנה: תענית כ, ב. וראה ג"כ תו"ח בראשית יג, ב ואילך. לקו"ת מטות פז, ב. סה"מ תקס"ח ע' ו. ובכ"מ.

2) אחת היא יונתי: שה"ש ו, ט.

3) עיניך יונים: שה"ש א, טו. ד, א.

4) כמ"ש בזהר לאסתכלא ביקרא דמלכא: זח"ב רמז, ב.

5) כמ"ש בע"ח בפי' כי יקרא קן צפור: ע"ח ש' הזווגים פ"ז ואילך.

6) ובאד"ר מבואר: ראה תו"א ויחי מח, ב. פלח הרמון שמות שסב, א. ובהנסמן שם.

7) עיני כל אליך: תהלים קמה, טו.

8) הסבי עיניך מנגדי: שה"ש ו, ה.

9) והחיות רצוא: יחזקאל א, יד.

10) כמ"ש בזוהר ע"פ בזאת יבא אהרן: זח"ג נו, ב. וראה זח"א יא, ב, ובכ"מ.

11) וכן בגמ'. . מפתחות החיצוניות: שבת לא, ב.

12) דבנוהי דאברהם בגלותא דאדום: ראה ת"ז תט"ו (ל, ב).

13) לו ישמעאל יחי' לפניך: בראשית יז, יח.

14) דרישא דעשיו בעטפוהי דיצחק: ראה תיב"ע ויחי נ, יג. לקו"ש חט"ו ע' 193. וראה בהנסמן לעיל ע' צט.

15) ויאהב יצחק את עשו: בראשית כה, כח.

16) וכמ"ש בס"י אם רץ לבך: פ"א מ"ח. וראה ג"כ ת"ז בהקדמה (ז, א).

17) וינועו ויעמדו מרחוק: שמות כ, יח.

18) שדרכו של איש לחזור אחר אשה: קדושין ב, ב. וראה תניא פמ"ג. ובכ"מ.

19) אהבת"י אתכם: מלאכי א, ב.

20) לחזור אשה. . לחזור איש: כ"ה בגוכי"ק.

21) אברהם הוליד את יצחק: בראשית כה, יט.

22) ואהב"ת גי' ב"פ אור: שער הכוונות כוונת ק"ש. פע"ח שער הק"ש פכ"ג וכ"ה. ועוד.

23) כמו המדרגה. . שווינד"ל טרע"פ: ראה סה"מ תקס"ה ע' ריד ואילך.

24) ילכו מחיל אל חיל: תהלים פד, ח. וראה ברכות סד א.

25) כמ"ש בזוהר ע"פ סולם מוצב ארצה: בראשית כח, יב, וראה זח"א רסו, ב. זח"ג רמג, א. שו, ב. ת"ז תמ"ה.

26) ועד"מ: בגוכי"ק חסר סיום המוסגר.

27) דס"ר נשמות ישראל. . בס"ר אותיות שבתורה: ראה הערת כ"ק אדמו"ר זי"ע בסה"מ תש"ח ע' 241. וראה בהנסמן לעיל ע' קג.

28) דתלת קשרין הן: ראה זח"ג עג, א.

29) ועל ראשי החיות רקיע: ראה יחזקאל א, כב.

30) בפי' אור מים רקיע: ראה זח"ב קסז, א ואילך. וראה ס' הערכים חב"ד כרך ג' ע' תא ואילך.

31) אחת היא יונתי: שה"ש ו, ט.

32) וששים מלכות הן ס' מסכתות: שה"ש ו, ח. שהש"ר שם.

33) אתה א-ל מסתתר: ישעי' מה, טו.

34) מושיבי עקרת הבית: תהלים קיג, ט.

35) כחולדה זו הדרה בעיקרי בתים: פסחים קיח, ב. וראה לקו"ת צו יא, ג. סה"מ תקס"ה ע' תלה. ובכ"מ.

36) והחיות נושאות הכסא: ראה בחיי תרומה כה, יו"ד בשם פדר"א. וראה פדר"א ספ"ד. שמו"ר ספכ"ג.

37) ומעתה יש לבאר שרש ענין הראיני: להבא להלן ראה גם ד"ה הראיני בסה"מ תרס"ב ע' רנא ואילך.

38) וירא ראשית לו: דברים לג, כא.

39) לאסתכלא ביקרא דמלכא: זח"ב רמז, ב.

40) והחכמים נק' עיני העדה: ראה במדבר טו, כד. וראה ג"כ אגה"ק סי"ד.

41) כח הראי' מתפשטת. . בערך ס' מילין: ראה ג"כ אוה"ת בראשית כרך ו' תתרלט, א. סה"מ תרל"ב ע' קסג ובמילואים להמ"מ שם ע' שלב.

42) דבר כי שומע עבדך: שמואל-א ג, ט ואילך.

43) האזינו השמים: דברים לב, א.

44) וזהו הכלל גדול. . שכל הגבוה גבוה: ראה ג"כ שערי אורה נח, א. פה, א. אוה"ת שה"ש ע' רס. ובכ"מ.

45) וידבר ג' אלפים משל: מלכים-א ה, יב.

46) לרבי מאיר שהי' אומר ג' מאות משלי שועלים: סנהדרין לח, ב.

47) ת"ר אלף רגלי העם: במדבר יא, כא.

48) חכים ולא בחכמה ידיעא: ת"ז בהקדמה ד"ה פתח אליהו.

49) הוא שרש תרי"ג מצות שנק' תרי"ג ארחין: ראה זח"ג קכט, ב ובביאור האריז"ל שם. מ"ח מס' א"א ספ"ד. לקו"ת ראה כד, א.

50) והחכמה מאין תמצא: איוב כח, יב.

51) דתלמוד גדול שמביא לידי מעשה: קדושין מ, ב. ובכ"מ.

52) דת"ת כנגד כולן: פאה פ"א מ"א.

53) והחכמה תחי' בעליה: קהלת ז, יב.

54) נחר גרוני: תהלים סט, ד.

55) יביע אמר: תהלים יט, ג.

56) תלת קשרין הן: ראה זח"ג עג, א.

57) והגית בה יומם ולילה: יהושע א, ח.

58) בדבר ה' זו הלכה: שבת קלח, ב.

59) ערב: ע"כ נעתק מגוכי"ק. ומכאן ואילך נעתק עפ"י כת"י מעתיק.

60) שחורה אני ונאוה: שה"ש א, ה.

61) ותהי אסתר נושאת חן: מג"א ב, טו.

62) יפ"ה תואר ויפ"ה מראה: בראשית לט, ו. כט, יז.

63) וטובת מראה מאד: ראה בראשית כד, טז.

64) והנערה יפת תואר: ראה אסתר ב, ז.

65) חכמת אדם תאיר פניו: קהלת ח, א.

66) צהבו פניו דר' אבהו: ירושלמי שבת פ"ח ה"א.

67) קרן עור פני משה: שמות לד, לה.

68) שצדיק עליון שנק' יוסף: ראה זח"א קנג, ב. ובכ"מ

69) שקר החן והבל היופי: משלי לא, ל.

70) ותשא חן וחסד: מג"א ב, יז.

71) הזן בחן ובחסד: נוסח ברכת המזון.

72) כלה נאה וחסודה: כתובות יז, א.

73) שחוט של חסד משוך עליה: מגילה יג, א.

74) ותהי נושאת ח"ן: מג"א ב, טו.

75) ההוראת: כ"ה בהכת"י. ובכת"י ב: הוראה.

76) חכמת אדם תאיר פניו: קהלת ח, א.

77) כי קרן עור פני משה: שמות לד, לה.

78) וכמ"ש בזהר יתרו ואתה תחזה: זח"ב ע, א.

79) אך בצלם יתהלך איש: תהלים לט, ז.

80) דאזיל סומקא: ב"מ נח, ב.

81) כמ"ש באד"ר דבמצחא אתגליא: זח"ג קכט, א.

82) טוב תואר מאד: מלכים א א, ו.

83) טובת מראה מאד: בראשית כד, טז.

84) טוב מראה שנזכר בדוד: ראה שמואל א טז, יב.

85) די לחכימא ברמיזא: מדרש משלי כב. זח"ג רכט, ב. רפ, ב. ת"ז תי"ח (לו, א). תס"ט (קז, ב. קטז, א). ועוד.

86) המצות. . רמ"ח אברי' דמלכא: ראה ת"ז תי' ל. זח"ב קיח, א. תניא פ"ד ובליקוט פירושים ומ"מ שם.

87) ונק' החסד דרועא ימינא: ת"ז בהקדמה ד"ה פתח אליהו.

88) בפקודיך אשיחה אביטה אורחותיך: תהלים קיט, טו.

89) דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב: סנהדרין צ, א.

90) אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות: עירובין יט, א.

92) וכמ"ש בזהר הפושעים בי בגופא דמלכא: זח"ב פה, ב.

91) הפושעים בי: ישעי' סו, כד.

93) פושעי ישראל בגופן: ר"ה יז, א.

94) אתם קרוי' אדם: יבמות סא, א.

95) ועשיתם אותם כאילו עשאוני: זח"ג קיג, א. וראה ויק"ר פל"ה, ז.

96) ופי' אדם אדמה לעליון: ראה ס' עשרה מאמרות מאמר אם כל חי ח"ב פל"ג. ובכ"מ.

97) עין בעין נראה אתה: ראה במדבר יד, יד.

98) כאו"א מראה באצבעו: תענית לא, א.

99) ישראל אשר בך אתפאר: ישעי' מט, ג.

100) תפארת לעושיה: אבות פ"ב מ"א.

101) דבעוה"ב צדיקים יושבים: ברכות יז, א.