שייך לתורה ע"פ ביום השמע"צ1

סא

הגם שאנו רואים שגם חומר העשב והתפוח נולד מכח הצומח שבארץ, זה אינו קושיא כלל כי באמת בארץ יש הכח הזה מעצמות א"ס ב"ה שתוכל להצמיח ולהוליד מאין ליש, ע"י צירופי אותיות מאמר תדשא2 הארץ כו' תוצא הארץ, שניתן כח בארץ שתוכל להצמיח מאין ליש, וכח זה הוא ממש מעצמות א"ס ב"ה שלמעלה מבחי' ממכ"ע, ולכן הוא מתלבש בארץ דוקא, כי נעוץ תחילתן בסופן דוקא וכנ"ל בענין רוחניות וגשמיות, שבסוף וסיום הרוחניות כשצ"ל התהוות הגשמיות שהוא הולדה חדשה, וכך הוא ע"פ הקבלה מן העולם ועד העולם, שבכל עולם מבחי' חכמה שבו ואילך הוא בחי' השתלשלות עילה ועלול, לפי שהכל בערך וסוג א' בינה מהחכמה, והמדות מבינה כו', עד"מ רוחניות מרוחניות והיינו עד בחי' מל' שבו סיומא דכל דרגין, וכשצ"ל התהוות עולם שלמטה הימנו שהוא מסוג אחר לגמרי כגשמיות לגבי רוחניות עד"מ, אז צ"ל ההמשכה עליונה מלמעלה מבחי' החכמה שבאותו עולם, כי מחכמה א"א להיות התהוות זו כי הוא בבחי' גבול שהאור מלובש בכלי ע"ד הנ"ל, אלא ממקום שנתהווה החכמה, והיינו בחי' כתר שהוא ענין בחי' סוכ"ע והארת הכתר מתלבש במל' דוקא ועי"ז המל' מהוה עולם שלמטה ממנו, וז"ש אני3 ראשון ואני אחרון, וכך ממש הוא בארץ הגשמי' שהוא מבחי' י"ס דעשי' שנתגשמו שמים הם מבחי' ז"א דעשי' וארץ מבחי' מל' דעשי', ולכן בה דוקא נמצא ומתלבש הכח מבחי' כתר

סב

שתוכל להוליד הולדה חדשה ולהוציא צמחה, אלא שהקושיא ממ"ש חז"ל אין לך עשב מלמטה כו' הוא על לשון מזל מלמעלה שארז"ל דמשמע מלמעלה ממש ולא מהארץ, ועוד לשון מזל שהוא משמע מזל מיוחד פרטי לאותו העשב והיינו מבחי' ממכ"ע, וע"ז התירוץ שפיר שהוא רק לענין הגידול של העשב ולא להתהוות חומרו וממשו, ולענין נתינת טעם בו כמו להיות מר או מתוק או כלול משניהם שזה אינו מהכח הצומח שאינו מהוה רק עצם חומר הפשוט של העשב או התפוח שהוא בחי' הגשמיות, אבל איך ומה שיהי' אופן גידולו ואופן טעמו שזהו בחי' רוחניות המתלבש באותו גשם פרטי ונק' צורה של החומר זהו מן המזל שמלמעלה כי הצורה נמשכת באמת מבחי' ממכ"ע כמשי"ת.

אך יש להקשות ע"ז ממה שיש ארץ מגדלת פירות אלו וארץ אינה מגדלת אלו אלא אחרים כו', ואם סיבת שינויי הפירות הוא רק מצד המזל שמלמעלה כי הכח המצמיח שבארץ אינו מצמיח רק גשם החומר ולא הטעם והריח כו', למה ישתנו הארצות הרי בכולם יש כח הצומח, מאחר שעכ"פ מצמיח מיני פירות אחרים ולמה לא יצמיח גם ממיני פירות אחרים כו'. אך הטעם כי השינויים שמצד המזל שמלמעלה המגדלו ונותן בו טעם הוא תלוי ג"כ בשינויי הארצות שארץ זו מקבלת ממזלות אלו והשני' ממזלות אחרים וכמ"ש4 בענין ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים יש פירות שגדלים מן החמה ונמצאים בארצות החמות ויש מן הלבנה בארצות הקרות שהלילה גדולה כו'.

אמנם באמת יש לומר בענין אחר שענין מזל מלמעלה המכה ואומר לו גדל הנק'5 גם כח הצומח והוא פועל רק הצמיחה בלבד של הגשם וכדקדוק לשון כח הצומח, פי' שמצמיח בלבד, וכן אומר לו גדל, אבל התהוות תחלת גשם החומר הוא מלמעלה ממש מא"ס ב"ה הסוכ"ע. והענין כי הנה נת'6 בע"ח בענין ד' יסודות ארמ"ע שהם יסודות פשוטים ואינם כלולים זמ"ז אבל דצח"מ שלנגד ארמ"ע כלולים זמ"ז, כי הדומם עיקרו מיסוד העפר ומ"מ כלול גם ממים ושמן כו', והנה העפר או האפר שבכל דבר זהו עצם פשוט שלו מיסוד העפר שבו ולכן נשאר גם אחר שריפת העץ כו' ואינו כלול משום דבר והוא עיקר הגשמיות שאנו אומרים שנלקח מבחי' סובב, משא"כ בחי' הצמיחה שבדבר הצומח הוא בחי' תוספת על הגשם ונק' צורה של הגשם והוא בחי' רוחני' ממש אלא שמתלבש בגשמיות לכן כלה ע"י השריפה שהרי כמו האפר הנשאר מועט מכמות העץ מפני שלא נשאר רק יסוד העפר שבו ואשכחן אפר שנק' עפר כו', אבל שאר היסודות שבו מצומח ואילך מסתלקים להיותן רוחניים והן המה נמשכים באמת רק מבחי' ממכ"ע שהרי המה בחי' רוחניות ולא גשמיות כמו הצמיחה של הפרי או הטעם

סג

של הפרי שהוא דבר נוסף על גשמיותו כו', כמו החיות שבגוף החי והדיבור שבאדם שהם דבר נוסף מבחי' ממלא כו', וכ"ה ע"פ הקבלה נפש של יסוד העפר הוא לקיום גשם חומרו משא"כ בצומח נוסף עליו נפש א' שיש בו גם לקיום גשם חומרו והוא יסוד הפשוט שבו כנ"ל ונוסף בו נפש הצומחת, וכן בדומם כאבנים שכלולים ג"כ מד' יסודות ארמ"ע נוסף נפש המרכבת כו', ולפ"ז כמו הצומח שהו"ע נפש הצומחת הכללי' אינה מהוות החומר גשמי של הפרי שהוא מבחי' עפר שבו רק שמצמיחתו וזהו ענין אומר לו גדל, ומדנקט אומר לו, מכלל דיש מציאות גם קודם והוא חומרו הגשמי שנמשך מן הסובב כנ"ל משא"כ כל אלה הצומח וחי כו' נמשכים מבחי' ממלא.

ויובן זה גם ע"פ הקבלה שלמעלה ענין ד' יסודות ארמ"ע היינו מל' שנק' עפר וז"א נק' מים ונק' ג"כ צומח כו', כי המל' היא בחי' אותיות שהם כמו עפר בעצם שאינן בהם תנועה וגידול, משא"כ המדות בחי' התפעלות וגידול כו', ומל' דוקא הוא ששורשה בכתר הסובב כ"ע כי נעוץ סופן וכידוע שכתר נק' מדבר מקור האותיות כו', והיינו לפי שהוא עד"מ בחי' החומר ונק' עפר משא"כ הז"א וחו"ב שהם ענין צומח כו' בחי' רוחניים הם מבחי' ממלא בלבד, כי מחכמה ואילך אין כל חדש רק יש מיש וז"ש נעוץ תחילתן כו' והמ"י. ואמנם לפעמים נק' המל' אבן ולא עפר שהוא בחי' דומם שאינו יסוד פשוט וגם נק' אתרוג שהוא צומח וגם נק' אילה שהוא חי וגם נק' אימא תתאה ואדם תתאה שהוא מברר, והטעם כי גם היא כלולה מי"ס חו"ב שבמל' עד מל' שבמל' ולכן יש לה ע' שמות נגד ז' מדות הכלולים מיו"ד וד"ל.


1) שייך לתורה ע"פ ביום השמע"צ: הגהת כ"ק אדמו"ר הצ"צ, ושייך על המאמר לעיל פיסקא ד"ה ומה שארז"ל אין לך עשב מלמטה.

2) תדשא הארץ כו' תוצא הארץ: בראשית א, יא. כד.

3) אני ראשון ואני אחרון: ישעי' מד, ו.

4) וכמ"ש בענין ממגד תבואות שמש: ברכה לג, יד. וראה סידור עם דא"ח קמב, א. ס' מאמרי אדהאמ"צ ויקרא ח"ב ע' תרב, ובמ"מ שם.

5) הנק': בכת"י ב': הוא נק'.

6) נת' בע"ח בענין ד' יסודות ארמ"ע שהם יסודות פשוטים: ראה ע"ח שמ"ב (שער דרושי אבי"ע) פ"א.