השתחוו[ לה' בהדרת קדש

צב

(תהלים כט, ב)

השתחוו1 לה'2 בהדרת קדש, ר"ת3 קבלה, ואומרים אותו בשבת, ובמזמור לתודה שאומרי' בימי החול נאמר הריעו4 לה' כל הארץ ר"ת הלכה. ולהבין מהו השייכות פ' דהשתחוו לה' לאומרו אחר ג"פ הבו שבמזמור לדוד, ומהו ענין הריעו להלכה. הנה קבלה5 הוא באצי' ותלמוד בבריא' ומשנה ביצי' ומקרא בעשיה. וצ"ל איך יתכן שמקרא שהוא תשב"כ הוא למטה ממשנה ומתלמוד שהם רק ביאוריה ופירושיה. וגם ידוע שקדושת תשב"כ יותר מתשבע"פ שאסור6 להניח גמ' על חומש. אך הענין דפי' תלמוד בבריאה ומשנה וכו' היינו רק בבחי' גילוי ההארה אבל שרשם בבחי' אצילות בין במקרא כו', רק שבבחי' גילוי ההארה בהתלבשותם בעולמות יש בהם חלוקות שהקבלה היא בבחי' אצי' בלבד ולא נמשכ' למטה כלל והתלמוד נמשך ומתלבש בבריאה כו' עד שהמקרא נמשך ומתלבש גם בעשי', והיינו באמת לפי ששרשו שלמעלה בבחי' אצי' הוא גבוה מאד נעלה ממשנה ומתלמוד ומקבלה לכן נמשך ומתלבש גם בבחי' עשי' כנודע7 הכלל שכל הגבוה יותר יכול לירד ולהשפיל עצמו למט' יותר. ולפי ששרש המשנה שבאצי' למטה מן המקרא לכן אינו יכול להתמשך ולהתלבש בעשי' אלא ביצי' בלבד. והתלמוד שהוא למטה בשרשו גם ממשנה אינו מתלבש רק עד בריאה בלבד וכו'.

ולהבין זה דלכאורה אנו רואים שגם קבלה ירדה בעולם לחכמים מביני מדע שהם בעולם השפל דעשי'. הנה יש8 להקדים תחלה הפרש שבין נביאים למקובלים. דהנה ידוע שיחזקאל9 הנביא שהי' בגלות לא השיג רק בנו"ה דיצי' ונק'10 בן כפר וישעי' בנו"ה דבריא' וכן כל הנביאי' חוץ ממרע"ה שנאמ' עליו

צג

ולא11 [קם] נביא עוד כמשה וג"כ הי' נבואתו מבריא' אלא שהי' מב' פרקין קדמאין שבנצח ולא השיג בחי' אצי' אלא כמו שהוא בבחי' התלבשו' בבריא' בחכמ' וחסד שבנצח וזהו וראית12 את אחורי כו' ואהרן הי' נבואתו מב' פ"ק13 דהוד ושמואל14 שהי' שקול כמשה ואהרן היינו לפי שהי' מקבל מב' הבחי' מנצח ומהוד אבל רק מבחי' אחוריים ושאר כל הנביאי' הם מפ"ת דנו"ה כו'. והנה אנו רואי' שהרשב"י ע"ה באד"ר דיבר בעניני' העומדי' ברומו של עולם בבחי' אצי' ולמעלה מהאצי' וכן האריז"ל עד גם בעולם הא"ק כו', והיתכן שיהיו גדולים ממרע"ה אשר התורה העידה עליו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה כו'.

ב. אך הענין שיש להקדים ענין אור א"ס מהו, כי פי' אור א"ס היינו בחי' ההשפעה שממנו ית' שנקראת בשם אור וכמ"ש ויקרא15 לאור יום ור"ל לאור המאיר מהשמש, ועצם השמש נק' מאור. ובאמת באור יש כמה שינויים שכעת ההארה בצמצום ובהסתר פנים ולעתיד יהי' הגילוי בתוספת רב ועצום ויש כמה וכמה עליות ברבוי התגלות ההארה וכ"ז אינו נוגע לעצמותו ית' הנק' מאור שנאמ' בו אני16 הוי' לא שניתי כמשל אור השמש שאינו פועל שינוי בשמש כידוע, אך מ"מ גם האור נק' א"ס כי מ"מ הרי ההארה והזיו הוא מעין המאור כזיו השמש שהוא מעין השמש וא"כ אינו בערך הספירו' כלל רק שע"י צמצומים נתהוה ממנו י"ס חכמ' חסד כו' אבל מצד עצמו' האור הוא בבחי' א"ס וכמ"ש17 בת"ז שהי' יכול להיות התהוות ריבו' רבבות ספי', פי' שיהי' התהוות מהות ספי' אחרים שאינן ממהו' חסד וחכמ' כלל מאחר שהאור הוא א"ס רק שע"י הצמצום שנמשך רק קו מהאור אזי נתהוו רק י"ס כו' ונק'18 אצי' מלשון ויאצל מן הרוח מרוחו של משה לע' הזקנים ועם כ"ז לא הי' הזקנים ערוך למשה שהרי19 ולא יספו להתנבאות רק אלדד ומידד היו מתנבאים במחנה. כמ"כ בחי' הספירו' שהם נאצלים ומוגבלים במהות' חכמה חסד כו' אינן ערוך כלל לגבי עצם האור המאיר ממנו ית' שהוא א"ס ממש כנ"ל שהאור הוא עכ"פ מעין המאור כו'.

ועוד יש להקדים שיש ב' מיני השגות, א' הוא השגת המהות, ב' ידיעת המציאות. כגון עד"מ המדות והשכל שבאדם אינו מכיר מהותם רק יודע מציאותם שהרי יודע איש החסד ממציאת טבע החסד המוטבע בלבו להיות מוותר משלו

צד

לזולתו ומרגיש אותו וכן הקפדן מקפדנותו שהוא טבע מדת הדין והגבורה המוטבע בלבו, ועכ"ז אינו מכיר מהות החסד איך ומה הוא וכן מהות הקפדנות. וכעד"ז במחשב' יובן ביותר מאשר אנו רואי' שיזכור האדם איזו שכל וסברא שלמדה כבר כמה שנים ולא עלתה על מוחו בינתיים רק אח"כ בעיונו בהלכה יזכור אותו השכל, וא"כ מוכרח שהי' הדבר גם עד הנה טמון בשכלו, והלא האדם אינו מרגיש מזה כלל, והיינו לפי שהשכל אינו דבר יש אלא רוחני ואינו משיג מהותו, ולכן אין כל אדם יכול להשיג איכות ומהות השכל, שאנו רואי' זה חכם וזה טפש, אף ששניהם יש להם מוח גשמי, רק החסרון הוא מצד כח החכמ' הרוחנית, ואין גוף גשמי יכול להשיג מהות רוחני, רק שידע מציאותן שידע בבירור שהוא חכם או שזה סכל, אבל לא יכיר מהות חכמ' זו שבו. ומ"ש ב'20 רוחות מספרות זע"ז הוא לאחר פרידת' מהגוף אזי רוחני משיג רוחני זולתו, משא"כ גוף גשמי אפי' רוחני' שבו אינו משיג רק מציאותו ולא מהותו.

וכך יובן שזהו ההפרש בין נביאים למקובלים, שזה א"צ לפנים שידע מרע"ה כל הרזי דרזין שבאד"ר אבל מ"מ נבואתו הי' רק בבריא', פי' בבחי' השגת המהות, שמה שידעו המקובלי' ואפי' רשב"י ע"ה היינו רק ידיעת המציאו' בלבד שידע שיש בחי' חכים21 ולא בחכמ' ידיעא אבל לא השיג מהו' חכמ' מהו, וא"א כלל לאנושי להשיג זאת כי הרי מקור התהוות שכל אנושי הוא רק בבחי' יש מאין מכלים דעשי', ועשי' לגבי יצי' אין ערוך כו' עד מבריאה לאצי', רק שע"י פרסות שהוא צמצומי' והעלמי' רבי' שמתצמצם אור ושפע החכמ' דאצי' מתהוה ממנה חכמ' אנושי', ולכן לא בחכמ' ידיעא כלל וא"כ הרי א"א להשיג בחכמ' שלמטה חכמה עליונ' ית' רק מציאות' בלבד. ועד"ז השיג הרשב"י ע"ה מה שהשיג בבחי' אצי' ולמעלה מהאצי', וכל אלה לא נפלאו גם ממרע"ה ופשיטא הוא, אבל מ"ש שמרע"ה הית' נבואתו רק בעולם הבריאה היינו בחי' השגת המהות, שבעולם הבריא' השיג מהות אותו העולם ממש, וכזה השיג ישעי' ג"כ בבריא', וז"ש שרפי'22 עומדים כו' שהם בבריא' אבל למטה ממשה כנ"ל, ויחזקאל ביצי' כו'. והוא עד"מ כמו בחי' הדבור שבאדם שמשיג האדם מציאותו ומהותו לפי שהוא בערכו להיות מושג מחמת שהוא גשמי כמוהו, כי הגם שכ"ב האותיות הם מהנפש כידוע דאע"פ שאחה"ע23 יוצאי' מהגרון כו' היינו שאותיות אחה"ע יוצאי' מן הנפש ומכים בגרון ועושים בו הקול וכן בומ"ף בשפתים כו' ואותיו' שבנפש הם רוחניים, אין הכוונה שגשם האותיות הוא מהנפש כי גשם האותיות הוא הקול שהוא גשמי רק שכ"ב אותיות הנפש מתלבשים בו, אחה"ע מתלבשי' בקול שבגרון כו'. ולהיות כי יש להם עכ"פ חומר גשמי לכן נתפסים במהותם ממש להאדם שהרי המדבר מרגיש מהות קול הדברים שמוציא מפיו ואינן כמו המדות והשכל שבו שאינו מכיר ותופס

צה

מהות' בלבד24 רק שיודע שהם נמצאי' בלבד. ועד"ז ענין הנבוא' הוא תפיס' מהות ועצמו' הדבר הנראה לו ובזה יש חלוקות ישעי' ראה והשיג כך ויחזקאל כך כנ"ל.

ג. ועתה יובן ענין מקרא בעשי' כו' עד קבלה באצילות. כי הנה כתי' בראשי'25 ברא אלקי' את השמים ואת הארץ וכתי' ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים והכריעו רז"ל במחשבה ארץ קדמה כו'. כי יש ב' בחי' ממכ"ע וסכ"ע, והנה ממכ"ע הוא בחי' השתלשלות עילה ועלול והכל ברוחני' אבל להיות התהוות עשי' גשמיות א"א להיות כלל עפ"י השתלשלות שאין ערוך גשמיות לרוחניות אלא מא"ס ב"ה דוקא הסוכ"ע שהוא כל יכול, פי' כי הרי נז"ל שגם התהוות החכמה מא"ס ב"ה הוא ע"י צמצום רב ועצום א"כ קמי' ית' שוה להיות מהוה דומם גשמי כמו שמהוה החכמה ששניהם אינן ערוך אצלו ית' בשוה. וזהו שבמחשב"ה שהוא בחי' סוכ"ע ארץ קדמה, ולכן ג"כ גבי ארץ נאמר הוי' אלקי' וגבי שמים לא נאמר הוי' רק אלקים בלבד שהוא ממכ"ע וכמ"ש בחכמה26 יסד ארץ משא"כ שמים הוא כונן בתבונה כו'. ולכן מקרא בעשי', מקרא דוקא ששרשו שבאצי' הוא למעלה מעלה ממשנה ומתלמוד כו' יכול להתלבש למטה בבחי' עשי' גשמיות עד שנק' תשב"כ בדיו ע"ג קלף גשמי וכל קדושתה נשפל בבחי' עשיה דוקא שעיקר הקפידא הוא על ציור והידור האותיות הגשמיים כו'. ועוד טעם למה שנשפל בבחי' מעשה כתב גשמי ולא כתשבע"פ בדיבור משום שצ"ל בה תגין וטעמים שהם אותן סתרי' דאורייתא שא"א לפרשן בפה אלא לחכימא ברמיזא שהן התגי' והטעמי' שרומזי' לעניני' פלאים כידוע. אבל משנה ביצירה שלא יכלה להתלבש כ"כ למטה בעשיה גשמיות אלא ביצירה (שהוא ממוצע בין בריאה שהוא תכלית הרוחני' לעשי' הגשמיו') והיינו בחי' הדבור שכלול מרוחני' וגשמיות כי הרי כ"ב אותיות הן עצמן רוחני' ונמשכי' מהחכמה (פי' קדמות השכל שלמעלה מהשכל המושג) ומתלבשי' בקול היוצא מהבל הלב שהוא גשמי כו'. ותלמוד בבריאה שא"א לו כלל להתלבש בשום בחי' גשמיות אלא ברוחני' בלבד והוא עולם הבריאה דאימא27 עילא' מקננא בכורסייא והוא עד"מ למטה בחי' השכל שאינו מעורב משום בחי' גשמיות כמו הדיבור מ"ט דר' כו' אבל קבלה באצילות. כי הנה ג' עולמות בי"ע אף שבדרך פרט נחלקי' לג' בחי' חלוקות כנ"ל אבל לגבי אצי' כולם הם בחי' יש ואצי' בלבד הוא אלקות ושבו הוא בחי' השתלשלות מחכמה לבינה ומבינה למדות וממדות בדיבור כמשל באדם שמהשכל נמשכי' המדות וממדו' למחשבה או משכל למחשבה וממחשבה למדות כו' הכל בבחי' עילה ועלול, אבל להיות אפי' התהוות עולם הבריא' א"א להיות בבחי' השתלשלו' שהרי הוא בחי' יש וא"א להיות מתהוה מאצי' כמו שא"א להיות התהוות גשמיות מרוחני' כו' אלא דוקא

צו

מא"ס ב"ה הכל יכול כנ"ל. וכמ"כ הוא ההפרש בין תלמוד ומשנה כו' לקבלה, כי הנה כל בחי' הנגלה אף המשנה שלא נתלבשה בעשי' גשמיות שהרי עיקר מצות קריאתה בפה הוא, ואפי' התלמוד שהוא רק טעמי ההלכות מ"ט דר' פלוני כו' מ"מ בכלל עשי' יחשבו לגבי הקבלה לפי שהם סובבים על עשי' שהרי גם הטעם הוא טעם של העשי' למה יהי' הקרבן כך עד"מ או שיהי' מעשה החושן ואפוד כך וכך. משא"כ הקבלה הוא בחי' רוחנית הטעמי' של המצות דהיינו כמו שהן למעלה בבחי' אצילות ואינו שייך לעשי' כלל. וזהו שקבלה באצי', אף שגם קבלה ירדה בזה העולם כנ"ל היינו רק בחי' ידיעת המציאות בלבד (לאיתני' אשר בארץ המה כרשב"י ע"ה ודוגמתו כהאריז"ל כו') כנ"ל בענין ההפרש בין מקובלים לנביאים כו' שהרי מהות הטעם של המצוה כמו שהוא באצי' אינו מושג. משא"כ בתורה הנגלות לנו שמהות הרצון עליון שנתלבש בעשי' גשמיות מושג לנו שנודע שכך רצונו בעשיית מעשה המצוה זו הגשמית כו'. ואמנם באמת שרשן למעלה מקבלה דהיינו בבחי' רצון העליון שלמעלה מהאצי' לכן יכלו לירד ולישפל בבי"ע שהוא בחי' גשמי' יחשב לגבי אצי' כנ"ל.

ד. אך הנה בשבת אומרים השתחוו לה' בהדרת קדש, ר"ת קבלה כי בשבת הוא בחי' עליות העולמות וכמ"ש ויכולו28 השמים מל' ותכל נפש דוד, שהוגבהו ונתעלו בחי' שמים וארץ בבחי' תענוג ע"י שראה כל אשר עשה והנה טוב מאד, עד"מ האדם העוסק באיזה מלאכה כמו ציור וכתב וכיוצא ששכלו ומדותיו נשפלים ומתלבשים בזו המלאכה ולאחר שפוסק מעשות ונח אזי אות' המלאכה מתעלי' לכלל תענוג להיות מתענג ממנה. וזהו ענין ג"פ הבו עליית ג' עולמות בי"ע בבחי' אצילות ממש. וזהו ענין בהדרת קדש א"ת29 בהדרת אלא בחרדת בחי' נורא הוא בחי' ת"ת הנק' הדר וקדש הוא בחי' אצי' כי בכללות העולמות אצי' הוא חכמה יוד דש' הוי' וכו', והיינו בחי' חרדה וביטול בהתכללותם באצי' ואזי השתחוו לה' ר"ת קבלה כי בבחי' אצי' הוא ממש השגת המהות דקבלה וגם נודע דקבלה בת"ת.

ומזמור לתודה הריעו לה', אומרי' בחול, כי הנה ענין התודה שמודה לאלקות ע"י דבר שראה בו גילוי אלקותו ית' בביטול היש לאין גשמיות לרוחני' כגון ארבעה30 צריכי' להודות יורדי הים המה31 ראו מעשי ה' יעלו שמי' ירדו תהומות, ויעמד רוח סערה ותרומם גליו ואח"כ תקום סערה לדממה ויחשו גליהם, וכן חולה שהי' מושכב על מטתו באין כח כשמתרפא ומחליף כח. אך כ"ז הוא ביטול היש על מצבו ומעמדו באשר הוא שם על מקומו ששם הוא ג"כ בטל לרוחני', כמו מי הים

צז

שעם היותן בטלי' למאמר ה' אשר שם להם חוק וגבול היינו רק כמו שהם בתמידי' שכך תמיד לא ישנו את תפקידם וכן ריפוי החולה. ולכך אומרי' זה בחול שבחי' ביטול היש לאין הוא בבי"ע שהנבראי' הם על עמדם ולא נתעלו ושמה הם בטלים, משא"כ בשבת ביטול היש לאין באופן אחר שמתעלים ממש מבי"ע לאצי'. וזהו השתחוו לה' כו', הריעו לה' כל הארץ, גשמיות דוקא משום דארץ קדמה במחשבה כנ"ל. אך ענין הריעו הוא ע"ד שנודע32 בגמ' ההפרש בין שברים לתרועה שהוא ענין גנוחי גניח וילולי יליל פי' התרועה הוא קולות קצרים ילולי יליל כאדם הבוכה ופוסק בכל רגע שאינו יכול להאריך במשיכת קול בכיותו והיינו מפני שהבכי' היא ממעמקים יותר מעומקא דליבא שאין לו שום כלי להיות נגבל ונתפס בו ומיד שיוצאת התגלות לבו בבחי' בכיה אזי מיד ג"כ נפסק. וכך יש למעלה ג"כ בחי' מטי33 ולא מטי שההמשכה היא ממקום גבוה מאד נעלה וא"א לו להיות בבחי' מטי לגמרי ולהתגלות כולו אלא מיד שנמשך בבחי' מטי אזי מיד מסתלק ולא מטי כי אין כלי מספיקו ולזה נשתבחו ישראל אשרי34 העם יודעי תרועה דוקא.

וזהו ג"כ שר"ת הריעו לה' כל הארץ הוא הלכה, כי ההלכות הם ג"כ כמו כך שהם פסקי פסקי כל הלכה היא חלק קטן בפ"ע כענין התרועה הנ"ל שהם קולות קצרים והיינו משום שא"א להיות כל השנה כולה ר"ה להיות תרועה ממש אלא הריעו לה' בבחי' עסק ההלכות שהם ג"כ כמו תרועה כו', ופי' להוי' להיות עי"ז המשכת בחי' הוי' וד"ל.


1) השתחוו לה': נדפס כאן מגוכי"ק הצ"צ בס' תקע"ב [מס' 1116]. וראה המאמר בס' מאמרי אדה"ז על כתובים ח"א ע' ו. וראה עניני המאמר באריכות בד"ה מזמור לתודה בס' מאמרי אדהאמ"צ נ"ך ע' קלט.

2) השתחוו לה' בהדרת קודש: תהלים כט, ב.

3) ר"ת קבלה: שער הפסוקים להאריז"ל תהלים ק, א. פע"ח שער השבת (שי"ח) פכ"א. וראה במ"מ בס' מאמרי אדהאמ"צ נ"ך שם ע' קלט.

4) הריעו לה' כל הארץ ר"ת הלכה: תהלים ק, א. שער הפסוקים שם. פע"ח שער הזמירות (ש"ו) פ"ד.

5) קבלה הוא באצי' . . ומקרא בעשיה: ראה פע"ח שער הנהגת הלימוד (שי"ז). תניא פ"מ בהגה"ה (נה, ב). אגה"ק סכ"ו. לקו"ת ויקרא ה, א-ב. ס' מאמרי אדה"ז ”אתהלך לאזניא" ע' כח. ובכ"מ.

6) שאסור להניח גמ' על חומש: ראה זח"א עא, ב ואילך (ובנצו"א שם). ס' חסידים סקמ"א (הובא בבית לחם יהודה ליו"ד ר"ס רפ"ג).

7) כנודע הכלל שכל הגבוה יותר: ראה שערי אורה שער הפורים נח, א. סה, א. ובכ"מ.

8) יש להקדים תחילה הפרש שבין נביאים למקובלים: ראה גם תניא אגה"ק סי"ט. מאמרי אדהאמ"צ ויקרא ח"א ע' לו ואילך. ובכ"מ.

9) שיחזקאל הנביא . . רק בנו"ה דיצי' . . וישעי' בנו"ה דבריאה: ראה תקו"ז בהקדמה ד, א. לקו"ת להאריז"ל ישעי' קאפיטל ו. תניא שעהיחוה"א פ"ה. אגה"ק סי"ט שם. ובכ"מ.

10) ונק' בן כפר: חגיגה יג, ב.

11) ולא [קם] נביא עוד כמשה: ברכה לד, י.

12) וראית את אחורי כו': תשא לג, כג.

13) פ"ק . . מפ"ת: [ פרקין קדמאין. מפרקין תתאין] ראה תקו"ז סוף תיקון י'. ע"ח שער א"א (שי"ג) פ"א. שער הכוונות דרושי כוונת ק"ש דרוש ה'. ובכ"מ.

14) ושמואל שהי' שקול כמשה ואהרן: ברכות לא, ב.

15) ויקרא לאור יום: בראשית א, ד.

16) אני הוי' לא שניתי: מלאכי ג, ו.

17) וכמ"ש בת"ז שהי' יכול להיות התהוות ריבו' רבבות ספי': ראה תי' ע' (קלה, א).

18) ונק' אצי' מלשון ויאצל מן הרוח: בהעלותך יא, כה. וראה גם תו"א בראשית ג, א. משפטים עו, ב. ובכ"מ.

19) שהרי ולא יספו . . רק אלדד ומידד: בהעלותך יא, כה-כז.

20) ב' רוחות מספרות זע"ז: ברכות יח, ב.

21) חכים ולא בחכמה ידיעא: תקו"ז בהקדמה ד"ה פתח אליהו (יז, ב).

22) שרפי' עומדים כו': ישעי' ו, ב.

23) שאחה"ע יוצאי' מהגרון: ראה ס' יצירה פ"ב מ"א.

24) בלבד: אולי תיבה זו מיותרת.

25) בראשי' ברא אלקי' . . ביום עשות הוי' אלקים . . במחשבה ארץ קדמה: בראשית א, א. ב, ד. חגיגה יב, א. וראה לעיל ד"ה ביום השמע"צ.

26) בחכמה יסד ארץ: משלי ג, יט.

27) דאימא עילא' מקננא בכורסייא: תקו"ז ת"ו (כג, א). ע"ח שער סדר אבי"ע (שמ"ז) פ"ג. תניא פל"ט. ועוד.

28) ויכולו השמים . . ותכל נפש דוד: בראשית ב, א. שמו"ב יג, לט ות"י שם.

29) א"ת [ אל תקרי] בהדרת אלא בחרדת: ברכות ל, ב.

30) ארבעה צריכי' להודות: ברכות נד, ב.

31) המה ראו מעשי ה' . . ויחשו גליהם: ע"פ תהלים קז, כד-כט.

32) שנודע בגמ': ר"ה לג, ב ואילך.

33) מטי ולא מטי: זח"ב טז, ב. סה, א.

34) אשרי העם יודעי תרועה: תהלים פט, טז.