נוסח אחר: ביום השמיני עצרת

לט

ביום1 השמיני2 עצרת תהי' לכם כו'. להבין ענין שמחת תורה מהו שייכות לשמוח שמחת התורה ביום השמיני עצרת, והלא בשבועות הוא זמן מתן תורתינו וא"כ אז הי' צריך להיות קביעות שמחה זו, דהאי יומא דקא גרים. אך הענין כי בשבועות ניתנו לוחות ראשונות אבל לוחות האחרונות ניתנו ביוהכ"פ כידוע, ועל לוחות האחרונות דוקא הוא שנוהגים לעשות חדוה ושמחה, ולכן הוא בשמ"ע שהוא יום האחרון של חג שאחר יוכ"פ וכמשי"ת.

והענין כי ב' מיני לוחות אלו הם כנגד ב' בחי' שבישראל, לוחות ראשונות שבשבועות הם כנגד בחי' צדיקים, ולכן ניתנו בקולי קולות, כי הצדיקים עובדיהן באתגלייא, ולוחות אחרונות שביוכ"פ הם כנגד בחי' בע"ת שבישראל, ולכן ניתנו בצנעא כענין הבע"ת שדרכם והילוכם בקודש הוא בבחי' הצנע לכת, וכמ"ש אשרי3 נשוי פשע כסוי חטאה וכו'. ולכך ג"כ ניתנו לוחות האחרונות ביוכ"פ מפני שאז הוא יום מחילה וסליחה כו'. והיינו ע"י בחי' תשובה בכל עשרה ימים שלפני יוהכ"פ בחילא יתיר4, וזהו שאומרים בכל עשרה ימים שמר"ה עד יוהכ"פ מזמור ממעמקים5 קראתיך הוי', פי' מעומקא דליבא קראתיך והמשכתיך להיות שמעה בקולי, והיינו מ"ש ביוהכ"פ לפני הוי' תטהרו, שבו ביום נמשך ממדריגה שלפני ולמעלה מבחי' הוי' שמשם נמשך לכפר עליכם ולהיות תטהרו כו', ואז זדונות6 נעשו לו כזכיות7 ונעשה מלא מצות (פי' אור המצוה) ממה שהי' מלא עון. והנה בחי' זכיות אלו הם זכיות אחרים שלא מענין זכיות הצדיקים כלל, וזהו ענין מתן תורה שניתנה אז ביוכ"פ לבחי' בע"ת שגם הם נעשו כמלא זכיות ומצות ע"י התשובה, שביוהכ"פ

מ

הזדונות נהפכים להיות הם ממש זכיות, והוא משונה מבחי' מ"ת שבשבועות שהם לצדיקים המלאים זכיות מקיום המצות.

והנה עיקר בחי' שמחה שייך דוקא בבחי' בע"ת, עד"מ בן מלך כשהוא תמיד אצל אביו המלך אין שייך לומר שיהי' אך שמח כל ימיו מזה, כי8 תענוג תמידי אינו תענוג, אבל כשהי' בשביה ונתרחק מאד מאביו המלך אזי אח"כ בצאתו חפשי בבואו אל אור פני אביו המלך אזי דוקא תגדל השמחה מאד וישמחו שניהם שמחה רבה ועצומה מקירובם זה אחר הריחוק שנתרחקו כו'. וכך הוא ההפרש בין בחי' צדיקים לבע"ת, שמ"ת שבשבועות שהוא כנגד בחי' צדיקים לא נקבע שמחה כ"כ ע"ז, כי הצדיקים הם כבנים למקום אשר מעודם הם עומדים לפני ה', ותענוג תמידי אינו תענוג, אבל מ"ת שביוכ"פ שהוא כנגד בחי' בע"ת שנתרחקו מאור פני מלך חיים תחלה, ולכן כשנתקרבו אח"כ ביוכ"פ ע"י התשובה מעומקא דליבא שבחילא יתיר ממטה למעלה ועי"ז קראתיך הוי' ממעלה למטה, ומתייחדים פב"פ, אזי תגדל השמחה והחדוה עד מאד בשניהם והוא בחי' סוכות שאח"כ שהוא זמן שמחתינו לשון רבים, ב' שמחות ישמח ה' במעשיו כמשל האב ששמח מראיית בן הרחוק ומשתעשע בו, וישמח ישראל בעושיו כמשל הבן ששמח מן האב, והיינו ג"כ ענין השמחה בשמע"צ שהוא על מ"ת שביוכ"פ על רחוק9 שנעשה קרוב כו' ששייך ע"ז שמחה יותר מעל מ"ת שבשבועות כנ"ל.

אך להבין מה שנקבע שמחה זו בשמיני עצרת דוקא ולא בימים שלפניו, הנה יש להקדים ענין בחי' התורה שנקראת שלום כמ"ש10 רז"ל ע"פ או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי, כל העוסק בתורה משים שלום בפשמ"ע ובפשמ"ט. וענין השלום כך הוא, כי הנה כתיב בראשית11 ברא את השמים ואת הארץ הקדים שמים לארץ, וכתוב אחד אומר ביום עשות ארץ ושמים הקדים ארץ לשמים, ויש בזה ב' דיעות בדרז"ל, א' אומר שמים קדמו וא' אומר ארץ קדמה, והנה באמת שניהם דברי אלקים חיים הם. אך לבאר דעת האומר ארץ קדמה, שלכאורה אינו מובן למה הארץ שהיא גשמי' תהי' קודמת לשמים שהם רוחניי', וגם כי מצינו כן ממה שכל המצות הם נשפלו בבחי' מעשה דוקא כמו מצות מעשר, עשר12 תעשר היוצא שנה שנה, ב' מעשרות שהוא ע"י שיהי' חורש הקרקע גשמי' וזורע וקוצר כו', וכן מצות הצדקה שהוא ממה שירויח מיגיע כפו בעשי' גשמיי' בפו"מ, וכעד"ז כל המצות ציצית מצמר תפילין מקלף כו', ובאמת נודע13 דרמ"ח מ"ע הם רמ"ח

מא

אברין דמלכא שהוא רמ"ח המשכות מא"ס ב"ה שנמשכים דוקא ע"י קיום המצות מעשיות וכמ"ש ויניחהו14 בג"ע לעבדה ולשמרה, וארז"ל לעבדה זו רמ"ח מ"ע כו' שעי"ז הי' מוסיף אורות בג"ע וכידוע15 ג"כ בפי' המאמר שכר מצוה מצוה, דהיינו שהשכר מצוה שהוא ההמשכה מא"ס ב"ה שהוא בחי' אבר א' מרמ"ח אברין דמלכא עד"מ נולד מן המצוה עצמה, שהוא ענין המעשה בפו"מ, וכ"ז הוא משום דארץ קדמה כו', ובאמת כי כל זה פלאי איך ולמה כח המעשה גשמיות גדול כ"כ להיות בה ועל ידה המשכת אורות עליונים מאד נעלים אשר עליהם נאמר עין16 לא ראתה אלקים זולתך כידוע.

אך הענין כי נודע שיש ב' בחי', ממכ"ע וסוכ"ע, פי' בחי' ממכ"ע הוא בחי' השתלשלות העולמות דהיינו שההארה נמשכת בבחי' עילה ועלול ממדריגה למדריגה וכמ"ש לכבודי17 בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, שג' עולמות בי"ע הן בבחי' השתלשלות ירידות החיות מן העולם ועד העולם, והיינו מבחי' ד' חיות שבמרכבה שישנם בכל עולם ועולם ונמשכים מעולם שלמעלה הימנו והם המקורות לחיות כל הנמצאים אשר בעוה"ז, מבחי' פני שור נמשכים נפשות הבהמות שבעולם ומבחי' פני ארי' נמשכים נפשות החיות שבעולם ומבחי' פני נשר נמשכים נפשות העופות שבעולם, ומבחי' פני אדם שבמרכבה נמשכו נשמות חסידי או"ה ומבחי' אדם העליון שעל הכסא נמשכים נשמות ישראל כידוע.

והנה בחי' ד' חיות אלו ישנם בכל עולם מג' עולמות בי"ע כי מבריאה נמשך ויורד החיות ביצי' ומיצירה לעשי', וזה נק' בשם השתלשלות שהוא הילוך השפע ממדריגה למדריגה דהיינו מרוחניות לרוחניות, כי אף גם המשכות נפשות ורוח החיים לגופות הבהמות ובנ"א שבעוה"ז הוא רק בחי' השתלשלות והתהוות מציאות רוחני מרוחני שלמעלה ממנו, כי הרי נפש הבהמה רוחני הוא, ולכן נמשכת מפני שור שבמרכבה הרוחני, וכן גם המשכ' הנפש אלקי' שבאדם מבחי' אדה"ע שעל הכסא, ודרך פרט המשכת נפש מעשי' ורוח מיצי' ונשמה מבריאה הכל הוא בבחי' השתלשלות, כי הרי נר"נ שבאדם רוחניים המה כנ"ל, ומקור התחלת ההשתלשלות הוא מבחי' חכמה וז"ש לכבודי18 בראתיו כבו"ד בגימ' ל"ב נ"ח, ומשם ואילך בראתיו יצרתיו כו' בבחי' ההשתלשלות ואין התהוות מהות חדש כלל מראשית חכמה ואילך. אך כ"ז הוא ההמשכות והתהוות מציאות רוחניות שהם נפשות הבע"ח כנ"ל, אבל להיות התהוות מציאות גשמי שהוא עד"מ גוף הבע"ח הנ"ל או שאר כל

מב

דומם וצומח, זה דבר שא"א להיות כלל מבחי' השתלשלות, פי' שא"א לבחי' פני שור הרוחני שהוא בחי' החיות הרוחני שנתצמצם להיות ממנו השפעות והתחלקות הנפשות לבהמות גשמיים עד"מ שיהוה וישפיע גוף בהמה גשמי' עד"מ, וכן אפי' בחי' פני אדם שעל הכסא הנותן נשמה לישראל א"א שיתהווה ממנו הגוף כו', כי א"א להיות כלל שיתהווה הגשמיות מן הרוחניות ואפי' אחר כמה ירידות לאין קץ ותכלית יהי' הכל בחי' רוחניות ולא יתהווה ממנו מציאות גשמי כו', וא"א להיות התהוות הגופות הגשמיים דדצח"ם שבעולם וכל אשר בו, כ"א מלמעלה מהשתלשלות דהיינו מעצמותו ומהותו ית' ממש שהוא בלתי בעל גבול ותכלית ואין כחו מוגבל ומשם דוקא הוא שנמשך להיות התהוות הגשמי' כי הוא צוה ונבראו לפי שהוא כל יכול וכמ"ש כל19 אשר חפץ הוי' עשה, חפץ דוקא שהוא בחי' רצון העליון שלמעלה מהחכ' משם נמשך להיות בחי' עשי' גשמיות, משא"כ מבחי' חכ' לא הי' באפשרי שיתהווה ממנה התהוות גשמיי' כלל, לפי שחכמה הוא בחי' ראשית ההשתלשלות כמ"ש ראשית20 חכמה דהיינו שכבר נתצמצם האור מבחי' א"ס שלמעלה מהחכמה להיות בחי' חכמה בגבול ולכן משם ואילך הוא רק בחי' השתלשלות עילה ועלול, והכל מרוחני לרוחני אבל א"א לה21 להוות מציאות גשמי כלל לפי שאינו מערכו וממהותו וכחה22 מוגבל כנ"ל, אלא מבחי' רצה"ע שלמעלה מהחכמה שהוא בחי' א"ס ממש ונק' סוכ"ע ומשם נמשך להיות עשי' גשמיות כי כל יכול הוא וז"ש נעוץ תחב"ס, כי בסופן דוקא כשצ"ל התהוות הגשמי' שהוא למטה הרבה מן הרוחני' שם דוקא צ"ל נעוץ תחלתן מבחי' רצה"ע שלמעלה מהחכ' הנק' ראשית וכמאמר סוף מעשה עבמ"ח תחלה.

ומה23 שארז"ל אין24 לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה בו ואומר לו גדל, הרי שגם גידול עשב גשמי הוא ממזל שלמעלה שהוא רק מבחי' ממכ"ע, היינו שמגדלו בלבד ונותן בו טעם שהוא בחי' הרוחני' שמתלבש שזה נמשך מן המזל שמלמעלה, וכך הוא עד"מ בפירות כמו מתיקות התפוח שהוא בחי' הטעם הרוחני שנתלבש בגשם חומר התפוח זהו שנמשך ונולד מן המזל שמלמעלה אבל גופו וממשו דהיינו בחי' חומר עצם העשב או עצם התפוח שבו מתלבש הטעם הוא מתהווה באמת מא"ס ב"ה הסוכ"ע הכל יכול כנ"ל, ולא מבחי' ממלא.

ואל יפלא מאשר אנו רואים שיש ברואים הרבה בדצח"מ וכאו"א משונה ואינו שוה לזולתו, עם היות שכולם גשמיים, ואם הגשמיות נמשך דוקא מא"ס ב"ה מאין

מג

יהי' התהוות שינוי המציאות שבהן מהקצה אל הקצה הלא א"ס ב"ה הוא אחדות פשוט בתכלית הפשיטות ואיך יולד ממנו הריבוי בהתחלקות המציאות מאד כנ"ל. אך הענין שסיבת זה הוא לפי שההמשכה הוא ע"י מדות חסד25 דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא כו', והמדות הם בהתחלקות רב זמ"ז וכך הוא שינוי הנבראים זה מזה, כגון התהוות המים מא"ס ב"ה הוא שנמשך ההארה ע"י החסד לכן נתהווה מזה מים שהם בגשמיות כמו דוגמת בחי' החסד ברוחניות, ויהי26 רקיע נמשך ע"י הגבורה כו', ולפי שהמדות מתכללים זמ"ז ויש בהם פרטי מדות רבים שונים כמו"כ הוא ריבוי השינויים בנבראים גשמי' המתהווים מא"ס ב"ה על ידם שכ"א יש לו תואר וטבע פרטי משונה מזולתו כפי אופן מהות המדה פרטי' שנמשך על ידה, ומ"מ התהוותם הוא מאוא"ס ב"ה ממש ולא מהמדות עצמם שהרי הרוחני א"א לו להוות את הגשמיות כנ"ל, אלא שהוא עד"מ כגרזן ביד החוצב כו' שהגם שהגרזן חוצב העץ ומחלקו לשניים עד"מ מ"מ האדם הוא העיקר והוא החוצב בכחו ועוצם ידו אלא שחוצב ע"י הגרזן.

ויותר יובן עד"מ בידים עצמן שכשעושה דבר עד"מ בידיו שמצייר ציור נאה או כותב איזה ספר שאע"פ שהידים הם העושים ומציירים ובהם נעשתה אותה מלאכה ההיא, מ"מ הרי מי העושה לא האדם עצמו הוא העושה, ולא יתכן לומר כלל ידיו של פלוני עשו ציור זה אלא פלוני עשה ציור זה, כי מי הכריח לידיו להתנוענע ולעשות המעשה אם לא כחו ועצמו שבכחו התנענעו הידים משא"כ מצד עצמן הם כאבן דומם, כמו"כ ממש הוא התהוות כל גשמי' הברואים שבעולם השפל אף שנמשכו ע"י הספירות מים מחסד ורקיע מגבורה כו', מ"מ א"ס ב"ה ממש הוא דוקא המהווה אותן שבכחו הבבע"ג הוא שנתהוו לפי שהוא כל יכול אלא א"ס ב"ה הוא העושה זאת ומהוה אותם ע"י החסד או הגבורה כו' משא"כ החסד בעצמו לא הי' יכול להוות כן אלא השפעות רוחניות בלבד בעילה ועלול כנ"ל, משא"כ התהוות הגשמי' הוא מא"ס ב"ה דוקא רק שמהווה ע"י הספירות כחוצב בגרזן כו', ומ"מ לפי שעכ"פ ההמשכה הוא ע"י המדות לכן יש נבראים שונים כשינויי המדות שלמעלה, וזהו ענין ארץ קדמה במחשבה שארז"ל שבחי' ארץ שהוא בחי' התהוות הגשמיות קדמה לשמים שהוא בחי' רוחני' כי התהוות הרוחני' הוא משלמעלה הימנו בבחי' השתלשלות עו"ע משא"כ התהוות גשמיות שהוא ע"י א"ס ב"ה הסוכ"ע דוקא כנ"ל.

והנה האדם מורכב וכלול מב' הבחי' מגשמיות ומרוחניות, שנמשכים מבחי' ממלא וסובב, כי גופו הגשמי התהוותו הוא מא"ס ב"ה הסוכ"ע דוקא, שהוא הכל יכול כנ"ל, ואמנם הנפש שבו שהיא רוחני' שהרי היא היתה במציאות גם קודם ירידתה בגוף כידוע שהנפש עם הגוף הן באמת שני דברים נפרדים ונבדלים זמ"ז מצד עצמן כו', הנה היא נמשכת מבחי' ממכ"ע דהיינו שנמשכת בבחי'

מד

השתלשלות כעלול מעילה שלמעלה ממנו, ודרך פרט נה"ב נמשכת מפני שור שבמרכבה דעשי' ונה"א מבחי' אדם שעל הכסא כו' והמה רוחניי', ובכדי שתתחבר הנפש ותתלבש בגוף דהיינו הרכבת רוחניות בגשמיות ובשרשן למעלה הוא התחברות ממלא וסובב, שמצד עצמן הם רחוקים ומובדלים בערך זמ"ז כנ"ל, הוא ע"י התורה שהיא המחברת אותם יחד, וזהו שהתורה נק' שלום שהשלום הוא ענין התחברות שני הפכים כידוע, והכח הזה בתורה הוא לפי שיש בה בחי' שלמעלה מב' הבחי' הנ"ל הנק' ממלא וסובב שהם בחי' ח"ע ורצון העליון כנ"ל, אבל בתורה יש עוד בחי' שלמעלה מעלה משניהם, והוא המחבר שניהם יחד. והענין הוא דהנה ידוע שהרצון יש בו ב' בחי', א' והוא הנק' רצון סתם, והב' והוא הנק' חפץ והוא בחי' פנימי' הרצון, משא"כ רצון בעצמו הוא רק בחי' אחוריים, וע"ז נאמר אחור27 וקדם צרתני, וראית28 את אחורי, הוא בחי' הרצון, אבל פני פי' פנימיות שהוא החפץ לא יראו.

וביאור זה הוא כי ל' הרצון נופל גם על דבר שאין לו חשק ותענוג בו רק שרוצה בו מצד איזה תכלית שיצא לו ממנו, כענין שארז"ל29 כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, הרי אף שבא לו מחמת מורא שייך לומר ע"ז רוצה אני, שהרי מ"מ יש לו רצון בזה אף שאינו בחשקו רק מחיצוניותו כו', וכן כל דבר כל שאינו מתענג ממש מפעולת אותו הדבר רק שהוא סיבה להדבר המעונג הנה שייך ע"ז רק לשון רצון כמו החורש והזורע כו' או העוסק במו"מ וקונה ומוכר כו', שהתכלית מזה הוא צמיחת הפירות או ריוח הממון וע"ז שייך לשון חפץ שיש לו חשיקה בזה וחפץ וחומד בלקיטת הפירות ובקובצו הממון משא"כ החרישה והזריעה שמתחלה או העסק לא שייך לומר שחפץ בהם רק שרוצה בהם משום דלא סגי בלא"ה ומי שטרח תחלה כו', אבל אין לו חפץ בהם שאילו הי' באפשרי לו להשיג דבר הנחמד והמעונג לו מבלעדם לא הי' אפי' רוצה בהם כלל, נמצא שחפץ הוא תכלית הרצון ופנימיותו, וכמו"כ יובן מזה הנמשל למעלה שבחי' ארץ קדמה במח' היינו שנמשכת מבחי' רצה"ע רצון בלבד, ובאמת שגם הרצון הוא למעלה מן החכמה, שהוא ית' אינו בגדר בחי' חכמה כלל, ומחכמה ואילך הוא בחי' השתלשלות שהוא בחי' ממכ"ע והיינו בחי' התהוות הרוחניות בעו"ע כנ"ל, משא"כ הרצון הוא המשכת והטיית עצמותו ית' ממש הסוכ"ע, ומזה נתהווה בחי' ארץ שהוא בחי' הגשמיות שא"א לו להתהוות אלא ע"י המשכת כח ועוז הא"ס ב"ה שהוא הבבע"ג וכל יכול כנ"ל, והיינו בחי' הרצון שלו שרוצה הוא בהתהוות העשי' גשמיות, אמנם מ"מ עדיין אינו רק בחי' רצון בלבד ולא חפץ, שהרי לא כל עיקר המכוון ותכלית השלימות הוא רק שיתהוו שמים וארץ ואשר בהם אלא לכבודי בראתיו כו' הוא בחי' קיום המצות שיהי' עי"ז שבהם הוא שיש לו ית' חפץ ותענוג, כענין נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה כו', משא"כ מה שבשביל זה מתקיימים כל סדרי בראשית משום דלא סגי בלא"ה כו' לא שייך לומר שחפץ בהם שהרי אינו

מה

חפץ בהתהוותם מצד עצמותם רק שרוצה בהם בשביל התכלית שימצא מהם אח"כ בקיום המצות והוא רק בחי' חיצוניות, ומ"מ הרי הוא רצונו ית' ממש שבבחי' א"ס, אף שהוא בחי' חיצוניותו ית', וגדול כחו גם להוות בחי' הגשמיות שא"א להתהוות מבחי' חכמה אף שהוא בחי' פנימיות, לפי שהוא בחי' החכמה שבהשתלשלות שבבחי' גבול, משא"כ הוא ית' הכל יכול כנ"ל, והוא ורצונו אחד וד"ל.

והנה בחי' החפץ הזה היא התורה כמ"ש ה'30 חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, והיינו בחי' תרי"ג מצות שהם כללות כל התורה כולה שהם חפצו ית' שיש לו תענוג עד"מ ברצון זה שבמצות וכמאמר אשר קדשנו במצותיו פי' אשר הוא בחי' תענוג דהיינו דבר המאושר וטוב ויפה ושם הם שרש המצות ומשם נמשך להיות קדשנו במצותיו כו', והוא המחבר את בחי' הרצון ובחי' החכמה שהם בחי' ממלא וסובב כנ"ל, כי מחמת התענוג והחפץ שיש לו במצות הוא גורם להיות ירידות והתלבשות הרצון להוות סדרי בראשית הארץ וכל אשר בה בגשמיות, וכן להיות ירידות החכמה להוות השמים וכל אשר בהם ברוחניות והוא בחי' סובב וממלא כנ"ל, שמהן נמשכים ארץ ושמים כו'. וז"ש רז"ל שהעוסק בתורה משים שלום בפמשמ"ע ובפשמ"ט, פי' שגורם התחברות החכמה והרצון שהם בחי' ממלא וסובב וזהו בפמלי' של מעלה, וישנם ג"כ בתורה עצמה כי אורייתא31 מחכמה נפקת הוא בחי' ממכ"ע והרצון שבמצות הוא בחי' סוכ"ע והתחברותם יחד הוא ע"י החפץ שבהם שהוא תכלית פנימי' החכמה ופנימי' הרצון כו', וכן בפשמ"ט היינו בנבראים שכאו"א כלול מב' הבחי' ממלא וסובב כי כאו"א יש לו גוף ונפש וחיות וקיום הגוף הוא מבחי' סוכ"ע שהוא בחי' המשכות רצה"ע שבו והנפש נמשכת מבחי' ממכ"ע (כי אפי' בחי' צומח יש לו נפש הצומחת שהוא מלבד מנפש הדומם שיש גם בו לקיום גשם חומרו כו', וגם בחי' הדומם יש בו נפש המרכבת מפני שכלול מארמ"ע כמ"ש בגמ' אין32 מוציאין אש לא מן האבנים ולא מן העפר, פי'33 צפיעי בקר כו', מלבד העפר ממש שהוא יסוד פשוט, ולכאורה הנפש שבו שהוא לקיום חומרו הגשמי ממש הוא מבחי' סוכ"ע דהיינו בחי' רצה"ע שיש בהתהוות העפר וכנ"ל דארץ קדמה כו' הגם שגם העפר יש בו חומר וצורה אין הצורה דבר נוסף על החומר כמו הנפש על הגוף רק שהיא הצורה של החומר, איך שיהי' ד"מ מדת העפר ושיהי' עגול כו', ואף שצורה זו היא עפ"י החכמה היינו שכולם34 בחכמה עשה הרצה"ע, אבל אינו ענין התלבשות החכמה ממש בתוך העפר כמו שהוא בצומח שנפש הצומחת מתלבש בגוף הדבר הצומח בבחי' תוספות על חומרו הגשמי כנ"ל בענין אין לך עשב שאין לו מזל שהמזל רק מגדל העשב ונותן בו טעם כו'.

מו

ולפי"ז צ"ל מ"ש בלק"א35 בשם האריז"ל שגם באבנים ועפר יש בחי' נפש וחיות רוחניות דהיינו בחי' התלבשות אותיות הדיבור מעשרה מאמרות המחיות ומהוות את הדומם להיות יש כו', מה ענין העש"מ שנמשכים מבחי' חכמה להוות מהות חומר הדומם כמו העפר שהרי נת"ל שהתהוותו הוא מבחי' רצה"ע דוקא כנ"ל. ואולי הוא כמ"ש36 במ"א שהאותיות יש בהם ב' בחי' א' חיצוניותן ונמשך מבחי' גלגלתא חיצוני' הכתר, והוא הרצון כנ"ל, ופנימיותן דהיינו המכוון שיש בצירוף כמה אותיות יחד בתיבה שלימה הוא שנמשך מהחכמה כמ"ש מצרף לחכמה, שכח הצירוף לצרף האותיות הוא שנמשך מהחכמה כו' ולא עצם האותיות וד"ל. (מיהו לפי משנ"ת ע"פ יביאו לבוש מל' כו' שהסובב אינו מאיר אלא ע"י אמצעות הממלא א"כ מבואר שיש בעפר ג"כ חיות המתלבש בתוך ממכ"ע וכ"ה כי יש ג"כ בחי' עפר באצי' כמ"ש ומן העפר אשר בקרקע המשכן כו' וזהו שרש דשרש דעפר הזה, ועיין בזוהר וישלח ע"פ ויאבק מאן עפר כו'). והנה החפץ שבתורה הוא הגורם המשכותם מבעל הרצון ומקשרם ומחברם יחד ומשים שלום ביניהם כנ"ל וד"ל.

והנה יום37 מ"ת נק' יום חתונתו כו', אף שהוא משל גשמי מאד, אבל כן הדבר באמת בנמשל למעלה שהקב"ה נק' חתן38 מלשון חות דרגא כלומר שמשפיל עצמו להיות משפיע לכנס"י וכללות נש"י נק' לכך בשם כלה על שהם בחי' מקבלים ממנו ית',וההשפעה עצמה היא התורה, דאורייתא מחכ' נפקת והיינו חכמתו ורצונו ית' והוא כמשל טפת דכורא שנמשכת ממוח החתן אל הכלה כו', ולכן נק' יום חתונתו. אמנם באמת יש בזה ב' בחי', א' יום הקדושין שהחתן מקדש את הכלה ונעשית אשתו לכל דבר, ע"י שעומדים תחת חופה אחת, והב' הוא בחי' היחוד וביאה בהשפעת הטיפה להכלה כו'. וזהו ענין ההפרש בין יום מ"ת שביוכ"פ שעדיין ההארה בבחי' מקיף על הכלה וכעין39 טבעת קידושין עגול שהחתן נותן לכלה ובשמע"צ הוא המשכה שהמקיף נעשה פנימי והוא ענין המשכת הטיפה להכלה כו', ובנתיים צ"ל ז' ימי הסוכות שאז נמשך בחי' דעת כדי שלהיות ראוי להשפיע הטפה בשמו"ע. כי הנה כמו עד"מ בגשמיות הדעת הוא הכלי להמשכה הטפה שאם יסיח דעתו מן הדבר לא יזריע ולכן נאמר והאדם40 ידע את חוה, ידע דוקא, וכך גם למעלה א"א להיות נמשכת טפת החכמה הוא בחי' התורה דמחכמה נפקת אלא ע"י הדעת דוקא שהוא הכלי שבו ועל ידו נמשכת הטיפה הוא הארת

מז

החכמה להאיר בכנס"י, שהדעת הוא המחברם ומייחדם כו'. וכך יובן ג"כ בנפש כדכתיב דע41 את אלקי אביך כו', דהיינו שלא יהי' ההתבוננות בבחי' מחשבה בלבד שיהי' מחושבי שמו כחושב דבר שחוץ ממנו ואין נוגע לו באמת שאזי לא יתהווה מזה שום התפעלות כלל, אלא שיתקע דעתו ויקשר מחשבתו בחוזק כו' בבחי' ביטול המציאות ממש, ואז אח"כ כשיעסוק בתורה ימשיך ההארה הנמשלת לטפה משום דמחכמה נפקת כו'.

והנה אף שהיא מצוה הנוהגת בכל עת ובכל יום ויום צ"ל כן ושזהו עיקר היסוד במצות ק"ש שנאמר שמע42 ישראל אחד ואהבת, וא"א להיות התפעלות ממה שיתבונן בבחי' אחד ובשכמל"ו יחו"ע ויחו"ת, אם לא ע"י תקיעת הדעת, וזהו שמע ישראל פי' שמע והתבונן כו', ואח"כ והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום, היינו בחי' המשכת התורה שהיא טפת החכמה שיכולה להיות נמשכת לפי שיש בחי' דעת שהוא הכלי להמשכה זו, עכ"ז הנה התורה נדרשת בכלל ופרט, ומה שהוא בפרט בכל יום ויום ישנו בכלל בחודש תשרי43 שנק' ראשית לכל השנה כולה, כמשל הראש שכולל חיות כל האיברים כו', והמשכת בחי' הדעת לכל השנה כולה הוא בסוכות שאז נמשך בחי' דעת לכללות נש"י, והיינו ע"י הלולב ומיניו כי ד'44 מינים כלולים שבלולב הם כנגד ד' אותיות הוי' שהוא בחי' חכמה בחי' ביטול שעי"ז נמשכת בחי' הביטול בכלללות נש"י, והוא בחי' המשכת הדעת לכנס"י שיהי' בהם כח ההתקשרות לקשר מוחו ותבונתו בהתבוננות בגדולת א"ס ב"ה שעי"ז יוכל להיות אח"כ המשכת הטיפה היא התורה כו', והכח הזה הוא דוקא ע"י ד' מינים גשמיים המכונים כנגד ד' אותיות הוי' ע"ש בחי' הביטול שבהם (כמשי"ת לקמן בביאור), ולא ע"י בחי' ביטול ברוחניות שאף גם אם יעמיק בהתקשרות דעתו בהתבוננותו עד שיבא לידי ביטול היש לא ימשיך כלל המשכה זו שע"י הלולב ולא יצא בזה ידי חובת לולב אלא צריך לנענע ד' מינים גשמיים דוקא ואז יוצא י"ח אף שאין בחי' הביטול בנפשו אז כו'. והטעם הוא עפ"י הנז"ל בענין ארץ קדמה כו' שבחי' גשמיות דוקא נתהווה מא"ס ב"ה הסוכ"ע שלא בדרך השתלשלות עו"ע משא"כ בחי' רוחני' הוא בדרך השתלשלות עילה מעילה שלמעלה ממנו גבוה מעל גבוה כו'. ולכן ע"י ד' מינים גשמים דוקא שנמצא בהם בחי' הביטול בגשמיות דוקא הוא שיכולים להמשיך בחי' דעת חדש מא"ס ב"ה הסוכ"ע שמשם נלקחים ד' מינים אלו הגשמיים כו', משא"כ בחי' ביטול רוחני שנלקח מעילתו ועילתו מעילה שלו ואינו מעורר כלל כ"כ למעלה כו' וד"ל.

והנה ז' ימי הסוכות הם ז' ימי המשתה שאחר יוכ"פ שהוא יום חתונתו, פי' יום הקידושין זה יום מ"ת, כי יוכ"פ וסוכות שניהם בחי' א' אלא שיוכ"פ

מח

הוא בבחי' עלי' ממטה למעלה ובסוכות נמשך הארה זו ממעלה למטה אבל עדיין הוא רק בבחי' מקיף מלמעלה כמו ביוכ"פ שהוא רק בחי' קידושין ששניהם תחת חופה א', והוא בחי' תשובה עילאה פי' בחי' תעלומות לב שהוא למעלה מהיות בא לידי גילוי בהתגלות רק בבחי' מקיף על הלב, והיינו בחי' פנימיות בינה, כי45 עיקר תשובה בלב הוא בחי' בינה לבא הנק' תשובה עילאה, שעי"ז מעורר ג"כ למעלה בחי' המשכת מקיפים עליונים שמשם מקור הסליחה והמחילה כמ"ש כי ביום46 הזה יכפר עליכם, כלומר בבחי' מקיף שממעל כו' ועי"ז מתמלאים כל החסרונות והפגמים שנעשו בכל השנה כולה ע"י ביטול מ"ע או עשיית ל"ת כו', ונעשים זדונות כזכיות, פי' שמתמלאים האורות של המצות כאילו הי' מלא מצות מעיקרו כו', והוא גבוה במדריגה מבחי' מ"ת שבשבועות שהוא המשכות האורות ע"י מעשה המצות בפו"מ, והיינו מבחי' מקור התו' ומצות שמשם יוכל להיות כפרה למלאות כל הפגמים שבתורה כמשל מעיין שנחרב ויבש שא"א למלאותו אלא ע"י שיחפרו בעומק יותר כו'.

וזהו יום חתונתו זה מ"ת פי' מתן תורה שכנגד בחי' בע"ת שאין47 צ"ג יכולים לעמוד במקומם ובסוכות נמשכת הארה זו ממעלה למטה אבל הוא ג"כ עדיין בבחי' מקיף ממעלה בלבד, וזהו ענין מצות הסוכה כי48 בסוכות הושבתי אתכם כלומר בבחי' סכך שמקיף ממעלה והיינו ג"כ מבחי' פנימי' בינה שביוכ"פ אלא שאז הוא ממטה למעלה, בבחי' תשובה שהוא השבה ממטה למעלה, וכאן הוא בבחי' המשכה דהיינו בחי' שמחה, אם49 הבנים שמחה, ושמחה זו היא ג"כ בבחי' מקיף בלבד, משום שא"א להכילה בפנימיות כו' וכנ"ל בענין תעלומות לב כו', ואח"כ בשמיני עצרת הוא שנמשך בבחי' פנימי', פי' שמה שהי' בבחי' מקיף ובהעלם נכנס בבחי' פנימיות להיות בגילוי בהמקבל, וע"ז נאמר לשמש50 שם אוהל בהם והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגיבור לרוץ אורח, פי' שמתחלה הארת השמש שהוא בחי' סוכ"ע הוא בבחי' אוהל ומקיף מלמעלה, והיינו ביוכ"פ ובסוכות עם היות כי נק' יום חתונתו, היינו כחתן זה שמתחלה הוא רק תחת חופה א' עם הכלה ונותן לה טבעת קידושין, שהוא בחי' מקיף בלבד, ואח"כ יוצא מחופתו ואז ישיש כגיבור לרוץ אורח, היינו בחי' אורח ושביל להשפעת הטפה בהכלה, והיינו שיהי' נמשכת התורה להתגלות בפנימיות ישראל ממש, וזהו ביום השמיני עצרת כו', ע"י שמתחלה היו ז' ימי הסוכות שהם ז' ימי המשתה שאז נמשך בחי' הדעת בכנס"י שהוא הכלי להשפעת הטיפה בשמע"צ הוא בחי' התורה, דאורייתא מחכמה נפקת כטפה הנמשכת מן המוח כו'. ועם זה יובן בטוב טעם מה שנקבעה שמחת התורה ביום שמע"צ דוקא, הגם שגם לוחות אחרונות ניתנו ביוכ"פ, כי ביוכ"פ עדיין הוא בבחי' מקיף בלבד

מט

כנ"ל, אבל בשמע"צ הוא גמר יום חתונתו, שאז הוא בחי' יחוד חתן וכלה שנמשך הטפה כו'51, ולכן אז שייך השמחה מהתורה שהוא בחי' הטפה שנמשכת ומתפשטת בפנימיותם.

והנה עיקר ענין השמחה עם התורה שבשמ"ע הוא מה שעושים הקפות שמקיפים עם הס"ת את המקום שקורין עליו בספר בכל השנה. והענין בזה הוא לרמוז על כוונה הנ"ל בענין שמים וארץ שהם חתן וכלה דארץ קדמה כו', כי הנה הס"ת עצמה הוא בחי' מקרא בעשי' שהרי כ"כ נשפלו ד"ת שבה עד שנתלבשו בעשי' גשמיית שבדיו גשמי ועל קלף גשמי, אבל הקריאה שקורין בס"ת בדיבור פה הוא בחי' רוחניות שהרי האותיות המה רוחניים כי כ"ב אותיות קבועים בנפש כדת"א52 לנפש חי' לרוח ממללא כו', שהנפש שבאדם היא המדברת כי היא מליאה אותיות, הגם דאחה"ע יוצא מהגרון בומ"ף מהשפתיים כו', שה' מוצאות אלו הגשמיי' מהם הביטוי בא, היינו שהם בחי' כלים בלבד להאותיות, שאותיות53 הנפש באות ונמשכות בה' מוצאות אלו שבהן ועל ידן הוא שיוצאי' במבטא כל כמה אותיות במוצא השייך להם ובבא האות בהנפש הוא מכה באותו מוצא וגורם תנועה זו כפי מזגה ותכונתה כו' כמ"ש במ"א, וז"ש בעל ס"י54 כ"ב אותיות קבען בפה בבחי' קביעות ממש, ומ"מ שרשן בנפש עצמה והיינו שנמשכים מקדמות השכל וכמ"ש בחכמה55 יסד ארץ, וכדפי' בזוהר56 אבא יסד ברתא כו', וכנראה בעליל ממה שהתינוק אינו יכול לדבר מפני שהוא מחוסר חכמה שכל, נמצא שהאותיות המה רוחניים ונמשכים מן השכל כנ"ל, משא"כ האותיות שבס"ת הנכתבי' בדיו גשמי ע"ג קלף המה גשמיים ממש, ומה שמקיפים עם הס"ת גשמיות את המקום שקוראין עליו בדיבור פה הוא להורות שבחי' ארץ קדמה לשמים במחשבה, שהגשמיות נלקח מא"ס ב"ה הסוכ"ע דוקא שהוא הכל יכול עד שתתלבש התורה בגשמיות משא"כ בחי' דיבור שקוראים בתורה הוא בבחי' רוחניות עדיין ואינו אלא בבחי' השתלשלות עו"ע כו', ועושים זה בשמ"ע שאז הוא גמר יום חתונתו זמן היחוד ואז מראי' זה שארץ בחי' המקבל קדמה בשרש כל השרשים לשמים המשפיעים כו', וכן בשעת נישואי חתן וכלה בגשמיות נוהגים שהכלה מקפת את החתן תחת החופה והוא ג"כ מטעם הנ"ל וכמ"ש57 נקבה תסובב גבר והיינו מצד שרשה כו' וד"ל.

ועתה יובן פי' הפסוק ביום השמיני עצרת תהי' לכם עצרת לשון קליטה פי' כי הגם שנמשכה הטיפה אל הכלה בשמ"ע עדיין יש חשש שלא תהי' פולטת

נ

ח"ו ולזאת צ"ל שתקלט הטפה במעיה עד שתתעבר ותוליד כו', וכמו"כ בנשמות ישראל שמקבלים בחי' הטפה בשמ"ע היא השפעת התורה שהיא טיפת החכמה הנשפעת בהם ולכן מתחילין לומר אז מוריד הגשם היא התורה שנמשלה לגשם, ובלשון הזוהר נק' שערות והיינו כמ"ש קווצותיו58 תלתלים תילי תילים של הלכות כי כמו השערות שהרבה שערות יוצאים מן המוח, וכאו"א יש לה גומא מיוחדת ואין שתי שערות יונקות מגומא א', וכן טיפי מטר שיוצאים טיפין טיפין וכל טפה יש לה דפוס בפ"ע ואין שני טיפין יוצאי' ממקום א', וכך הוא בחי' הלכות התורה שהם רבים ועצומים לאין קץ ממש וכולן נמשכות מח"ע, אבל כל א' היא המשכה פרטיות מיוחדת, וכמ"ש59 במ"א שזהו ענין מסלסל בשערו להפריד ההלכות זמ"ז שלא יתערבו ויהי' קליעות שער והיינו ע"י התירוצים שנק' פירוק"א, כלומר כמפרק דבר כי הקושי' מערבת כו'.

והנה המשכת התורה שבשמ"ע נאמר ע"ז עצרת תהי' לכם שתהי' נקלטת ונתפסת היטיב בלב איש ישראל להיות מזה כן על כל השנה כולה בק"ש אחד ואהבת ע"י הדעת ואח"כ והיו הדברים כו', וכמו"כ למעלה ע"י קליטת הטפה בשמ"ע נעשה אח"כ הלידה בז' של פסח כו', והטעם לקליטת התורה בשמ"ע דוקא ולא בשבועות ויוהכ"פ שאז ניתנו ב' הלוחות, הוא מפני שבשבועות נאמר ויאמר ה', וידבר ה', שהי' בבחי' דיבור עדיין, וביוכ"פ הי' בלב בחי' תשובה, ועיקר תשובה בלב, אבל בשמ"ע הוא בבחי' מעשה, וארץ קדמה כו', לכך נקלט היטב להיות עצרת לכם וד"ל.


1) ביום השמיני עצרת: מאמר זה הוא נוסח אחר ובאריכות יותר מד"ה ביום השמע"צ שנדפס לעיל [לעיל נדפס מכתי"ק אדמו"ר הצ"צ שנרשם בסמיכות לזמן אמירתו בשנת תקע"ב, וכאן הוא באריכות יותר ועם הוספות, וכנראה נכתב ג"כ ע"י אדמו"ר הצ"צ בתקופה מאוחרת יותר]. וראה עוד בהמ"מ לעיל בתחילת נוסח הא'.

2) ביום השמיני עצרת תהי' לכם: פינחס כט, לה.

3) אשרי נשוי פשע: תהלים לב, א.

4) בחילא יתיר: זח"א קכט, ב.

5) ממעמקים קראתיך הוי': תהלים קל, א.

6) לפני הוי' תטהרו: אחרי טז, ל.

7) זדונות נעשו לו כזכיות: יומא פו, ב.

8) כי תענוג תמידי אינו תענוג: ראה כתר שם טוב סקכ"א. לקוטי אמרים להה"מ כג, סע"ג. אור תורה להה"מ כז, ב.

9) רחוק שנעשה קרוב: ע"פ ברכות לד, ב.

10) כמ"ש רז"ל ע"פ או יחזיק במעוזי: ישעי' כז, ב. סנהדרין צט, ב.

11) בראשית ברא . . ביום עשות . . ב' דיעות בדרז"ל: בראשית א, א. ב, ד. חגיגה יב, א.

12) עשר תעשר היוצא שנה שנה: פ' ראה יד, כב.

13) נודע דרמ"ח מ"ע הם רמ"ח אברין דמלכא: ראה תקו"ז תי' ל' (עד, א).

14) ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה וארז"ל לעבדה זו רמ"ח מ"ע: בראשית ב, טו. זח"א כז, א. זח"ב קסה, ב. ובכ"מ.

15) וכידוע ג"כ בפי' המאמר שכר מצוה מצוה: אבות פ"ד מ"ב. תניא ר"פ ל"ז. פל"ט (נב, ב). ובכ"מ.

16) עין לא ראתה אלקים זולתך: ישעי' סד, ג.

17) לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו: שם מג, ז.

18) כבוד בגימ' ל"ב נ"ח: ראה זח"ג לג, א. פרדס שכ"ג מע' כבוד. מאמרי אדהאמ"צ בראשית ע' ג. וש"נ.

19) כל אשר חפץ הוי' עשה: תהלים קלה, ו.

20) ראשית חכמה: תהלים קיא, י

21) לה להוות: בכת"י ב: להיות מהחכמה התהוות.

22) וכחה מוגבל כנ"ל: בכת"י ב ליתא.

23) ומה שארז"ל אין לך עשב מלמטה: ראה לקמן ע' סא הגה"ה מכ"ק אדמו"ר הצ"צ השייכת לכאן, ומתחיל שם: שייך לתורה ע"פ ביום השמע"צ, הגם שאנו רואים שגם חומר העשב והתפוח נולד מכח הצומח שבארץ כו'.

24) אין לך עשב מלמטה: ראה ב"ר פ"י, ו.

25) חסד דרועא ימינא: תקו"ז בהקדמה ד"ה פתח אליהו (יז, א).

26) ויהי רקיע: בראשית א, ו.

27) אחור וקדם צרתני: תהלים קלט, ה.

28) וראית את אחורי: תשא לג, כג.

29) שארז"ל כופין אותו עד שיאמר רוצה אני: ר"ה ו, א. וראה רמב"ם הל' גירושין ספ"ב.

30) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר: ישעי' מב, כא.

31) אורייתא מחכמה נפקת: זח"ב סב, א. פה, א. קכא, א. ועוד.

32) אין מוציאין אש לא מן האבנים ולא מן העפר: ביצה לג, א.

33) פי' צפיעי בקר: ע"פ יחזקאל ד, טו. שו"ע אדה"ז או"ח סתק"ב ס"א. וש"נ.

34) בחכמה עשה הרצה"ע: בכת"י ב: בחכמה עשית הארץ וכל אשר עלי'.

35) בלק"א בשם האריז"ל שגם באבנים ועפר: תניא שעהיחוה"א פ"א.

36) כמ"ש במ"א . . כמ"ש מצרף לחכמה: ע"פ משלי יז, ג. וראה ס' מאמרי אדהאמ"צ חתונה ח"ב ע' תקעב. מאמרי אדה"ז נ"ך ע' קכ. ובמ"מ שם.

37) יום מ"ת נק' יום חתונתו: שה"ש ג, יא. תענית כו, ב.

38) חתן מלשון חות דרגא: ראה יבמות סג, א.

39) וכעין טבעת קידושין עגול שהחתן נותן לכלה: ראה תו"א ויגש מד, א. שם דרושים למג"א קכא, ד. לקו"ת שה"ש מח, א. ס' מאמרי אדהאמ"צ דרושי חתונה ח"ב ע' תרג וע' תרכט ואילך. אוה"ת ברכה ע' א'תתמה. ובכ"מ.

40) והאדם ידע את חוה: בראשית ד, א.

41) דע את אלקי אביך: דה"א כח, ט.

42) שמע ישראל אחד ואהבת . . והיו הדברים: ואתחנן ו, ד-ו.

43) תשרי שנק' ראשית לכל השנה כולה: ראה גם בעה"ט עקב יא, יג.

44) ד' מינים כלולים שבלולב הם כנגד ד' אותיות הוי': פע"ח שער הלולב פ"א ופ"ב. ועוד. ט"ז או"ח סתרנ"א סקי"ד (מהב"י שם ורקאנטי ס"פ אמור).

45) כי עיקר תשובה בלב: תניא פכ"ט (לו, ב). וראה רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ב.

46) כי ביום הזה יכפר עליכם: אחרי טז, ל.

47) שאין צ"ג יכולים לעמוד במקומם: ברכות לד, ב.

48) כי בסוכות הושבתי: ע"פ אמור כג, מב.

49) אם הבנים שמחה: תהלים קיג, ט.

50) לשמש שם אוהל בהם והוא כחתן: שם יט, ה-ו.

51) כו': בכת"י ב: כו' ואז משים שלום בפשמ"ע ובפשמ"ט.

52) כדת"א לנפש חי' לרוח ממללא: בראשית ב, ז.

53) שאותיות הנפש באות ונמשכות בה' מוצאות אלו . . כמ"ש במ"א: ראה תניא אגה"ק ס"ה (קז, א ואילך). ובהנסמן בליקוט פירושים ומ"מ שם.

54) ס"י כ"ב אותיות קבען בפה: פ"ב מ"ג.

55) בחכמה יסד ארץ: משלי ג, יט.

56) בזוהר אבא יסד ברתא: זח"ג רמח, ב. רנו, ב. ועוד.

57) וכמ"ש נקבה תסובב גבר: ירמי' לא, כא.

58) קווצותיו תלתלים תילי תילים של הלכות: שה"ש ה, יא. עירובין כא, ב.

59) וכמ"ש במ"א שזהו ענין מסלסל בשערו: ראה תו"א מקץ לא, ד. לקו"ת אחרי כז, א. שה"ש ו, ג ואילך. [ובהנסמן בתחילת המאמרים שם]. תו"ח בראשית רכד, ד. ס' מאמרי אדהאמ"צ דרושי חתונה ח"ב ע' תקמ, תקמח, תשכו ואילך. ובכ"מ.