סימן יד

(א)

(א) ואפילו אם הגדול עומד על גביו כו'. הגם דמגן אברהםא סתם וקיצר כאן, מכל מקום על כרחך מוכח דמיירי הכי, דאם לא כן תיפוק ליה דצריך לשמה, כמו שיתבארב. ואין לומר דציצית סתמא לשמה קאי, שהרי מטילם בבגד ומוכחא מילתא דלשם ציצית, ולכן אין לפסול הקטן כדמשמע בתוספות גיטין פרק בג עיין שם, מכל מקום כיון דבש"עד פוסל אם הטיל סתם מכלל דלא סבירא ליה כהתוספות, אלא כמו שכתב הרא"ש בהלכות ספר תורהה ליישב קושיית התוספות עיין שם. והרמב"םו שחולק על מה שכתב הרא"ש בהלכות ספר תורה כמו שנתבאר בסימן לבז משום הכי מכשירח אם הטיל ישראל בלא כוונה, ודוק היטיבט.

(ב)

(ב) ולא הוצרך כו' ומסייע עמו כו'. כן כתוב באלי' זוטאי דלא כעולת תמידיא, וכן משמע לפי מה שנתבאר בסימן יאיב.

(ג)

(ג) כדי לעלות לדוכן כו'. הנה על דין זה דצריך לברך מיד כששאלה מצויצת יש שני טעמים, האחד נתבאר ברא"ש פרק ח דחוליןיג משום דאדעתא דהכי כו' והוי כאלו נתן לו במתנה כו' (וכמו שכתבתי בפנים סעיף ו). ולפי זה משמע דאם לא השאילה לו אדעתא שיברך עליה אין צריך לברך. וכן פסקו הט"זיד והמגן אברהם סעיף קטן ח. הטעם השני נתבאר ברא"ש הלכות ציציתטו, דלא פטרו טלית שאולה אלא מלהטיל בה ציצית, אבל אם שאלה מצויצת חייב לברך עליהם מיד. ולפי זה אפילו לא השאילה לו אדעתא שיברך עליהם אפילו הכי חייב לברך. וכן כתב במעדני מלך פרק ח דחוליןטז שדברי הרא"ש הם סותרים למה שכתב בהלכות ציצית. וכן דעת הטור שלא הזכיר כלל טעמא דאדעתא כו'. וכן כתב באליה זוטאיז בשם הרוקחיח. ולענין הלכה, כבר נתבאר שדעת הט"ז והמגן אברהם לפסוק כטעם הראשון.

ולפי זה מה שכתב המגן אברהםיט דהעובר לפני התיבה צריך לברך, ומביא ראיה מרא"ש הלכות ציצית אין ראיה כלל, דהתם אכתי לא נחית עדיין הרא"ש ז"ל לסברא זו דאדעתא כו'. ותדע, שהרי כתב שם שכן כתב בעל העיטורכ, ובטור אבן העזר סימן כח משמע דלא סבירא ליה לבעל העיטור סברא זו דאדעתא כו' (ועיין ברא"ש פרק קמא דקדושיןכא), אלא על כרחך צריך לומר דסבר כטעם השני שנתבאר. אבל לפי מה שכתבו לעיל האחרונים לפסוק כטעם הראשון דאדעתא כו' אם כן הכל תלוי בדעת המשאיל, וכמו שנתבאר בפנים וכן משמע במעדני מלך פרק ח דחוליןכב.

ומה שכתב המגן אברהםכג ראיה מפסקי התוספותכד המעיין בפסקי תוספות יראה בעין דאדרבה משם מוכח להיפך, שהרי כתבו וזה לשונם השואל טלית יכול לברך מיד, כמו נשים המברכות וכו', אבל חובה אינו עד שלושים יום, וכן כהנים המתעטפים כו', אבל בית חייב במזוזה מיד עד כאן לשונם, אם כן משמע בהדיא דאין חייב לברך, אלא הרשות בידו לברך. ואפשר שגם כוונת המגן אברהם הוא דיכול לברך. אי נמי דהמגן אברהם סובר דהעובר לפני התיבה ומתעטף אין כוונתו אלא לשם מצות ציצית, ואם כן יש לומר אדעתא כו'.

ולכן כתבתיכה דהכל תלוי בדעת המשאיל אם השאילה לו אדעתא שיברך ובזה אף המגן אברהם מודה, דאם דעת המשאיל שאינה לובשה אלא משום כבוד, ולא משום מצות ציצית, דלא הוי כאלו נתנה לו במתנה על מנת להחזיר, כמו שכתבתי לעיל בשם המעדני מלךכו.

(מה שכתב הט"זכז והאריך הרבה להקשות על הרא"ש לא קשיא מידי, עיין מגן אברהם סימן זה סעיף קטן ח וסימן תרנח סעיף קטן ג, ודו"ק היטיבכח).


א) ס"ק ג.

ב) ראה לקמן סעיף ג.

ג) כג, א ד"ה עובד כוכבים.

ד) סעיף ב.

ה) סימן ג.

ו) הלכות תפילין פרק א הלכה יא.

ז) סעיף יב.

ח) הלכות ציצית פרק א הלכה יב.

ט) עי' דברי נחמי' סב, ב.

י) ס"ק ד.

יא) ס"ק ה.

יב) סעיף ד.

יג) סימן כו.

יד) ס"ק ד.

טו) סימן ב.

טז) סי' כו אות ל. וראה קובץ יגדי"ת (נ.י.) ח"נ ע' נו. חנ"א ע' קא. קה. חנ"ה ע' שסא.

יז) ס"ק ז.

יח) סימן שסא. וכן כתב השבלי הלקט בהלכות ציצית בשם רבינו תם.

יט) סימן יד ס"ק ו.

כ) הלכות ציצית שער ב סוף חלק הראשון.

כא) סימן כ.

כב) סימן כו אות מ.

כג) ס"ק ו.

כד) מנחות סימן קס וסימן קסא.

כה) סעיף ח.

כו) עי' חקרי הלכות ח"ה ע' 48.

כז) ס"ק ה.

כח) עי' העו"ב תשכט ע' 60.