סימן רמב

(א)

(א) בכלל מקראי כו'. בלאו הכי נמי משמע, מדאיקרי קודשא ואתיא במכל שכן מיו"ט. וכן מוכח מפרש"י על פסוקב זכור וגו' שפירש כבית שמאיג, מכלל דלכבדו במנה יפה הוא מדאורייתא, משום דקודש הוא לקדשו במאכל כו'. משא"כ להרמב"ם ז"לד שאין מצוה אלא שלא להתענות בו, כמבואר בב"י סי' תי"חה, ונפקא ליה מדכתיבו אכלוהו היום כי שבת היום לה' מכלל דבשבת אסור להתענותז. ולא חשיב לה בתרי"ג, משום דנפקא מכלל מצות אכילת המן שאינה נוהגת לדורותח. וביו"ט שנאמרט מקרא קודש יהיה וגו' ודרשו בספריי לקדשו כו'יא, ס"ל דאסמכתא בעלמא היא, שהרי במנין המצותיב מנה שש מצות לשבות ממלאכה בששת ימים טובים מדכתיב מקרא קודש בכל חד וחד ע"שיג, וזהו כמ"ש הב"י סי' תפ"זיד, ולא מנה לקדשו במאכל כו'. וגם בשבת אי הוה סבירא ליה דהא דאסור להתענות הוא מדרשת הספרא לקדשו כו', א"כ גם לכבדו בכסות נפקא מלקדשו, ומנא לן לחלק ביניהם מסברא, ובהדיא מבואר ברמב"םטו דלכבדו בכסות הוא מדרבנן:

(ב)

(ב) העונג והשמחה כו'. ר"ל עונג שיש בו שמחה, כגון בשר ויין, שאין שמחה אלא בבשר ויין, כמבואר ברמב"ם סוף פ"ו מהלכות יו"טטז. אבל העונג בשאר דברים משמע שם דאינו אלא מדברי סופרים, כמו בשבת, ועיין במ"א סי' תקכ"ט ס"ק ג'יז ודו"ק:

(ג)

(ג) בערב שבת הבא כו'. זה פשוט. ונלמד מדתנןיח שבת נותנין ג' סעודות ודג וירקיט, כמבואר ביו"ד סי' ר"ןכ, מהטעם המבואר בתוס'כא. ואם כך הוא בעני העובר ממקום למקוםכב כ"ש בעניי העיר, דעניי עירך קודמין לעניי עיר אחרתכג. ומ"ש ביו"ד סי' רנ"וכד דנותנים לכל אחד מזון ז' ימים, אפשר שהם ט"ו סעודות עם דג וירק לשבת. ואף אם הם מזון י"ד סעודות, כמו מזון ז' ימים דסמיך ליהכה, יש לומר דהטור ושו"ע נמשכו בזה אחר לשון הרמב"םכו, שהעתיקו לשונו שם, והרמב"ם לא ס"ל כסברת התוס' הנ"ל, כמ"ש (הבהיר) [הבית הלל] סי' רנ"הכז ע"ש. אבל הט"ז שם סוף סי' רנ"גכח העתיק סברת התוס' לפסק הלכה, וכאןכט כתב דכשאין נותנים לו מהצדקה רק שתי סעודות לא יטול סעודה שלישית, ולכן היה הטור פטור מסעודה ג' לפי שהיה מוטל הכל על הצדקה וצ"ע.

והנה דברי הטור יש ליישב אף לפי סברת התוס', דספיקו של הטור היה אם נאמר דהמעט שיש לו משלו כמי שאינו, כיון שאינו מספיק לו, ומה שאחרים נתנו לו לא הספיק אלא לעשות שבת כחול, דהיינו בג' סעודות ודבר מועטל, שזה נקרא גם כן חול כמבואר בהדיא בפסחים דף קי"גלא אף על פי שאמר רבי עקיבא כו' אבל עושה הוא כו'. שבודאי עיקרא דמילתא דרבי עקיבא לא נאמר במי שיש לו י"ד סעודות שלא יטול מהקופה, שהרי איסור גמור הוא זהלב, ומאי ואל תצטרך, שמשמע שאם היה רוצה היה נוטל (ועוד דלמה הזהירו על דבר מועט לצמצם לזה משאר הימים כמ"ש הט"ז ולא הזהירו על סעודה שבמוצאי שבת שיאכלנה בשבת לשיטת התוס' ודו"ק). וכן מוכח בהדיא ברמב"םלג שכתב ואינו חייב להצר עצמו כו' עשה שבתך כו', משמע דעצה טובה היא ומדת חסידות היא זו, ולא הזכיר שם י"ד סעודות אלא מיירי שיש לו יותר וחייב בג' סעודות, אלא שאין צריך לבקש מתנות מאחרים שלא מהקופה להרבות במאכלים הרבה יותר מבחול אלא די בדבר מועט כמ"ש אף על פי שאמר ר"עלד כו', וזה ברור לפי דעת הרמב"ם. וכן דעת הטור כיון שהיה מתפרנס מאחרים ולא היה פרנסתם מספקת לו להרבות במאכלים הרבה יותר מבחול אם כן די בדבר מועט, דמן הסתם היה בענין שאם היה מרבה בהוצאות שבת והיה חסר לו בחול היו האחרים ממלאין לו, שעליהם מוטל למלאות כל מחסורו, לכן היה ראוי ונכון לו לעשות שבתו כעין חול שלא להטיל שבתותיו על הבריות. ומהמעט שלו אפשר שפטור הוא לכבד ממנו שבת, כיון דאפילו מצדקה פטור הוא כל שאין לו שיעור המבואר ביו"ד סי' רנ"גלה, ומותר לו לקבלה. דהטור בודאי לא היה מתפרנס מהקופה, שלא נהגו בה בדורות האחרונים כמ"ש הסמ"קלו הובא בש"ך ליו"ד סי' רנ"גלז, אלא מנדבת יד אחרים שהיו מספיקים אותו. ואחר כך פשיט ליה מפירוש רש"ילח שצריך לזרז עצמו לכבד יותר מדבר מועט (וכן מוכח בהדיא במ"א סק"אלט ודו"ק), כמ"ש הב"ימ דמדתנא דבי אליהו שמעינן שאף שהשעה דחוקה לו ביותר צריך לעשות דבר מועט ומפירוש רש"י בבן תימא שמעינן שצריך לזרז את עצמו ביותר מתנא דבי אליהו דהיינו יותר מדבר מועט אף על פי שהוא יותר מכדי יכולתו ע"ש. וסיים הטור על כן כל אדם כו', ר"ל כל אדם יזרז את עצמו יותר מכדי יכולתו, מי שפרנסתו מספקת לו לעשות דבר מועט יצמצם בשאר ימים לעשות יותר מכדי יכולתו ומי שאין פרנסתו מספקת אפילו לדבר מועט אלא לפת בלבד כמו בחול עכ"פ יצמצם בשאר ימים כדי לעשות דבר מועט. ולכן לא הזכיר השו"ע כלל ההיא דדבר מועט אלא סתם וכתב דיצמצם בשאר ימים. אבל הלבושמא והט"זמב לא כתבו כן (לכן סתמתי בפניםמג):

(ד)

(ד) נכון לתקן כו'. הנה בנו של הבית הלל כתב בהג"המד דדוקא עד שליש דהידור מצוה עד שלישמה, וסיים דדגים הוא חיוב גמור מדאורייתא ע"ש, והוא תמוה מאוד, שהרמב"ם והשו"ע השמיטו חיוב דאורייתאמו, ועוד מי כתיבי דגים באורייתא, וגם מדרבנן אין טעם בדרך הנגלה שיתקנו דוקא דגיםמז, ומה שהזכירו דגים בגמראמח בכמה מקומות היינו למצוה מן המובחר, ולכן מי שאין ידו משגת פטור. וכיון שכן הוא אין דמיונו עולה יפה מהידור מצוה עד שליש, דהתם אתרוג הראשוןמט מחויב הוא לקנותו חיוב גמור, לכן צריך להוסיף שליש על חיוב זה משום הידור מצוה, אבל הכא עיקר חיוב הדגים הוא משום הידור מצות עונג, שהרי יכול לענג ג"כ בדברים אחרים חשובים, ואף אם הדגים יותר חשובים מכל מקום נקרא זה הידור מצוה, ומנין לנו להוסיף עוד שליש על ההידור (לכן לא העתקתי דבריו):

(ה)

(ה) ברבית של דבריהם. הנה ירושלמי זה הובא בתשובת מהרי"ל סימן ל"ז ללמוד ממנו להלוות צדקה ברבית, והוא הדין למעות יתומים עיין שם, ואנן קי"ל ביו"ד סימן ק"סנ דאין להלות צדקה ומעות יתומים אלא ברבית דרבנןנא. וע"ש בב"ינב דאף הרשב"אנג לא עלה בדעתו להקל בצדקה אלא משום דאין לה בעלים מיוחדים. וע"ש בט"ז סי' קע"ב סק"ג דאין להתיר ברבית קצוצה משום דבר מצוה, וכן הוא בש"ך שם סק"ח. ורמ"א שם שהביא דעת המקילין להלות על מקומות בית הכנסת בלא נכייתא, היינו משום דס"ל דבלא נכייתא היא אבק ריבית ע"ש, ובסי' ק"ס סעיף כ"ב בהג"ה כוונתו שהקהל סומכין על המתיר אפילו ברבית קצוצה, אבל אין לסמוך על זה כי אם לצורך גדול שהוא כפקוח נפש כמ"ש הט"ז שם.

וע"ש בט"ז ס"ק כ"א דלפקוח נפש מיירי שהמלוה הוא רשע, ומשמע דהוא הדין לדבר מצוה. ומה שמתירין להלוות על מקומות בית הכנסתנד היינו שהרבית היא המצוהנה (ואעפ"כ לא העתקתי כן כאןנו, לפי שיש לומר דהני מילי ברבית קצוצה, אבל באבק רבית אפשר דלא גזרו כלל לדבר מצוה אף על המלוה):


א) ראה שמות טז, כג ובכ"מ.

ב) שמות כ, ח: שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת.

ג) כדלקמן ס"י וש"נ.

ד) פ"ל ה"א, שהחיוב הוא רק מד"ס.

ה) ד"ה ויחיד.

ו) שמות טז, כה.

ז) ראה לקמן סי' רפח ס"ז שלהתענות לגמרי אסור מן התורה. וראה ספר הק"ן ע' 38.

ח) ראה ס' המצות להרמב"ם שרש ג.

ט) במדבר כח, יח.

י) פינחס סי' קמז. ובספרא אמור פי"ב.

יא) כמובא בפנים בדעה הא'.

יב) מצוה קנט ואילך.

יג) ראה לקו"ש חל"ג ע' 179 בשוה"ג.

יד) ד"ה סדר.

טו) פ"ל ה"ג.

טז) הלכה יח. וראה לקמן סי' תקכט ס"ז.

יז) ולקמן שם ס"ה.

יח) פאה פ"ח מ"ז.

יט) תוספתא פאה פ"ד ה"ח.

כ) סעיף ד.

כא) שבת קיח, א ד"ה והא. ב"ב ט, א ד"ה שבת: בשכבר צריך ליטול נוטל גם כדי לסעודת שבת.

כב) פאה שם.

כג) ב"מ עא, א. לקמן הל' הלוואה ס"א.

כד) סעיף א.

כה) ברמ"א שם: מי שיש לו מזון שבעה ימים לא יקח מן הקופה (דהכוונה לי"ד סעודות, כמבואר שם סי' רנג ס"א).

כו) הל' מתנות עניים פ"א ה"א.

כז) ביו"ד סק"א.

כח) ריש סי' רנג ס"ק ב.

כט) ס"ק א.

ל) וזה יכול ליקח לדעת התוס' כנ"ל.

לא) קיב, א.

לב) כאמור בפאה שם.

לג) הל' שבת פ"ל ה"ז.

לד) פסחים שם.

לה) סעיף ח ובש"ך שם ס"ק יא.

לו) סוס"י רמז.

לז) ס"ק א.

לח) אבות פ"ה מ"כ.

לט) ההלכה דלקמן ס"ז, שאף מי שאין ידו משגת לא יפחות כו'.

מ) ד"ה אח"כ מצאתי.

מא) שהביא הא דצריך לצמצם בשאר ימים גבי מי שאינו נוטל מהצדקה ואין לו אפילו בשביל דבר מועט (כאופן האחרון דלקמן ס"ו).

מב) בחלוקה הג', שהביא הא דצריך לצמצם גבי מי שמוטל על הצדקה ואין לו אפילו דבר מועט (כאופן אמצעי דלקמן ס"ו).

מג) באופן הא' דלקמן ס"ו (ביש לו לדבר מועט ואין לו כדי להרבות בהוצאת שבת), שלא כתב שצריך לצמצם בשביל זה בשאר הימים.

מד) יו"ד סי' ריח סק"א.

מה) ב"ק ט, ב.

מו) שלא הזכירו החיוב לאכול דגים. וראה לעיל ס"א וקו"א ס"ק א.

מז) ראה לקו"ש חל"א ע' 192 הע' 15.

מח) שבת קיח, ב (דגים גדולים; כסא דהרסנא). שם קיט, א (שיבוטא). תוספתא פאה פ"ד ה"ח (דג).

מט) ראה תוס' ב"ק שם ד"ה עד.

נ) סעיף יח.

נא) ראה גם מראה הפנים בירושלמי שם.

נב) ד"ה וכן הדין.

נג) שו"ת ח"א סי' תרסט. ח"ד סי' סג.

נד) אגודה ב"מ סי' פג. שו"ת מהרי"ל שם. רמ"א יו"ד סי' קעב ס"א.

נה) לכן לא גזרו (להמתירים) אף על המלוה.

נו) דמיירי שהמלוה הוא רשע.