סימן רמג

(א)

(א) אם שכרו לימים כו'. אףא שבשו"ע כאןב י"ל דצוהו לעשות בשבתג, וכן משמע קצת מלשון הרמב"םד הועתק בשו"ע סי' רמ"ד ס"א, מכל מקום הרי פירש שם המ"א סק"ג כלומר ששכרו לימים (ור"ל כמ"ש בפנים כאן). וכך הוא בהדיא בריא"ז סוף פ"קה. וכן משמע בכל הפוסקים הובאו ב"י סי' רמ"דו שהביאו הירושלמיז לחלק בין שכיר יום לקבלנות, ואי כשצוהו לעשות בשבתח אף בקבלנות אסור כמבואר בסי' רנ"בט. ועיין בב"י שםי שכתב ודומה כאילו כו' משמע בהדיא כמ"ש. וכן מוכח בהדיא בספר התרומה סי' רכ"ביא ע"ש. וכ"מ בהדיא במרדכייב הובא ב"י סוף סי' רמ"דיג, דאף כשקובע לו לעשות בשבת יש חילוק בין שכיר יום לקבלנות. וכן פסק בש"ע שםיד. וע"כ הוא מהטעם שכתבתי בפניםטו.

ולפי זה הטעם אתי שפיר מ"ש בסי' רמ"ז ס"גטז, דכהאי גוונא מקרי קבלן משום דהתם קבל עליו כל המלאכה, שבודאי לא יחזור באמצע הדרך. והוא הדיןיז במרחץ אם שכרו לשנה ומשלם לו בעד כל היסק והיסק ואינו מקפיד עמו מתי יסיק, בזה צדקו דברי בעל תוספת שבתיח. וכן אפילו אם אינו משלם לו בעד כל היסק אלא בעד כל יום רק שקיבל עליו כל מלאכות הצריכות, אינו דומה לשכיר יום שלא קיבל עליו לגמור המלאכה אלא לעמול כל היום בלבד, אבל זה שקיבל לגמור המלאכות הרי זה נקרא קבלן כמבואר בב"ייט לגירסא דבקבלנות, ואף שמשלם לו בעד כל יום לא נפיק מתורת קבלן בהכי כמ"ש בסי' רמ"ז ס"ג, ולהכי הוצרך הרא"שכ לפי גירסא זו לאסור כששכרו לימים משום שכר שבת ולא משום שכיר יוםכא. וכן כשהתירו ספר התרומהכב והגהות מרדכיכג להניח לשכיר שנה שיעשה בשבת היינו שקיבל עליו לעשות כל המלאכות שיצטרך לו בתוך שנתו כמ"ש הב"י סי' רמ"דכד, אלא דמטעם אחר לא קיי"ל הכיכה. אבל אם לא היה כקבלן לא היה מועיל מה שהוא שכיר לשבת בהבלעה, שהבלעה אינה מועלת אלא לשכר שבת בלבד כמו שיתבאר בסי' (רמ"ה) [רמ"ו]כו.

ובהא אתי שפיר מ"ש הב"י סי' רמ"הכז על הגהות אשריכח גבי מטבעכט כיון שאינו שוכרו אלא לשבת כו', ר"ל שאם היה שוכרו לשבוע או לחודש היה אפשר לומר דס"ל כספר התרומה וסיעתו, דזה נמי קבל עליו כל המלאכות והעסקים המצטרכים בבית המטבע בתוך משך זמן שכירותו.

והא דהצריך מהר"םל גבי מכס שיתן לו מכל מאה, ולא די לו ששוכרו לכל המלאכות המצטרכות באותו יום, היינו לפי שהמלאכה הצריכה אין לה גמר והפסק כלל מצד עצמה, ואין לה גבול וסכום ידוע לומר כך וכך מכס תקבל, אלא גמר מלאכה הוא גמר היום, שכשיצא היום ששכרו לו פטור הוא מלהתעסק עוד, ואין חיובו אלא ביום ששכרו לו, וכיון שיום זה הוא שבת הרי שכרו לשבת ממש ואסור אפילו במקום הפסד מרובה. משא"כ כששכרו לכל המלאכות הצריכות לחדש או לשנה, שגמר סכום המלאכות הוא גמר השנה וחדש, והרי הוא שכור לשנה ולחדש לעשות כל המלאכות המצטרכות בהם, והרי הוא דומה לקבלןלא. אבל כשאומר לו מכל מאה אתן לך כך וכך הרי הוא שכור לסכום המאותלב, אלא שקובע לו סכום המאות בשבת, וזה התירו משום פסידא ודו"ק:

(ב)

(ב) שקנסוהו כו'. הנהלג דעת הב"ילד ורמ"אלה להחמיר אף אם לא עבר אלא על מראית עין. ואף המ"אלו שהעתיק דעת הב"חלז מודה בכאן שעשה איסור מעיקר הדיןלח. ולא דמי למ"ש בסי' רמ"ד ס"גלט דאין איסור בדיעבד מעיקר הדין אף בשכיר יום כמשמעות הט"זמ, דיש לומר כמ"ש המ"א סי' שכ"ה ס"ק ל"אמא דכיון דקצץ שרי מדינא, משא"כ כאן דאין קציצה זו מועלת כיון שאף אם לא יעשה לא ינכה לו כלום מקציצתו כמ"ש המ"אמב. וכששכרו לימים ג"כ אסור בדיעבד בלאו הכי משום שכר שבת כמ"ש הב"ימג לגירסא שניה ע"שמד:


א) לכללות קו"א זה ראה העו"ב בקו"א ע' א. ביאורי השולחן ע' רצא ואילך.

ב) סעיף א: שכר את הגוי בכך וכך ליום. ובכת"י: מלשון זה משמע שאע"פ שלא אמר לו שיתעסק בשבת.

ג) בכת"י: דהחשש הוא שמא יאמרו שהישראל צוהו לעשות בשבת דוקא, אבל אם לא צוהו לעשות בשבת אף ששכרו לימים לא מיחזי כשלוחו אם הנכרי עושה מעצמו בשבת.

ד) פ"ו הי"ג: שכר הגוי לעשות לו מלאכה בשבת.

ה) פסקי ריא"ז שבת הלכה ה אות ה. שלטי הגבורים (ז, א) ד"ה וכן כל מלאכה: שנותן לו שכר ידוע בכל יום.

ו) ד"ה ומ"ש רבינו ואפילו.

ז) שבת פ"א ה"ח: במה דברים אמורים בקיבולת אבל בשכר יום אסור. וראה מחשבות חיים ע' קמא.

ח) ראה צ"צ או"ח סי' כט סס"א. ביאורים לתוספת שבת ס"ק א.

ט) סעיף ב. לקמן שם ס"ד. וכ"ה לקמן סי' רמז ס"א וש"נ.

י) ד"ה ישראל: ודומה כמי שישראל מצוה לעשות לו מלאכה בשבת. ובפסקי ריא"ז שם: כאילו אומר לגוי לעשות מלאכתו בשבת.

יא) בשכירי יום אסור בכל ענין, וגם אסור לומר מע"ש לתקנו בשבת אפילו קבולת.

יב) פ"ק דשבת רמז רמו-ז.

יג) ד"ה כתב המרדכי.

יד) סעיף ו. לקמן שם סי"ב.

טו) שהשוכר נכרי להתעסק בכל המלאכה הצריכה נקרא קבלן (בסעיף ג; אלא שאסור מטעמים אחרים, כמבואר שם), והשוכרו לימים נקרא שכיר יום (בסעיף ד). ובכת"י: "וקבלן הוא שקבל עליו המלאכה לגמור והרי המלאכה מוטלת עליו לבדו לפיכך אין המלאכה נקראת ע"ש ישראל כלל אלא על הקבלן הנכרי ואז אפילו אינו משלם לו אלא בעד כל יום רק שאינו מקפיד עמו מתי יעשה". וכן נתבאר טעם זה לקמן סי' רמד ס"א וסי' רמז ס"ז. אמנם במהדו"ב (ד"ה והשתא אתי שפיר) הוכיח ששכיר שנה למלאכה מיוחדת נקרא קבלן בכל אופן, ולפי"ז נתבאר שם (ד"ה ושאני שכיר יום וד"ה אלא דבהא) שתלוי אם כל יום מתחשב לבדו, עיי"ש בארוכה. וראה גם שו"ת צ"צ או"ח סי' כט אות ה.

טז) ולקמן שם ס"ז. וראה צ"צ שם אות ו. תהלה לדוד סק"א.

יז) בכת"י: וכ"ש כו'.

יח) סי' רמג כלל יב, שהתיר בכעין נידון הסעיף שלפנינו. וראה צ"צ שם אות ב.

יט) סי' רמג ד"ה ומ"ש בספרי רבינו הלכך מותר בקבלנות. שהיא ההלכה שבס"ג כאן בפנים.

כ) פ"ק דע"ז סי כה. הובא בטור סוף סימן זה.

כא) ובכת"י: "ומ"מ במרחץ אסור מדינא אפילו בכה"ג מאחר שנוטל ריוח מן המלאכה שעושה בשבת מיחזי כשכר שבת, אא"כ שמשלם להנכרי בעד כל היסק ואינו מקפיד עמו מתי יסיק אלא שאם יסיקנו יתן לו כך וכך בעד כל היסק ה"ז קיבולת גמורה ומותר מן הדין, ומ"מ משום מראית העין אסור אפילו להשכיר". והיינו שבנוסח זה מפרש כהתוספת שבת שם.

כב) סי' רכב.

כג) רמז תסב בשם הרא"ם. וכדלקמן סי' תמד סי"א.

כד) ראה ד"ה ולענין שוכר לו גוי.

כה) לפי שהישראל מרויח מלאכה זו, כדלקמן סי' רמד סי"א. אמנם במהדו"ב (ד"ה והשתא אתי שפיר) הוכיח שלדעת הרמב"ם וסיעתו אין לחשוש מריוח הישראל, ולכן ביאר שם (ד"ה אלא דבהא וד"ה וממוצא דבר) שבשכיר שנה לכל המלאכות אינו נקרא קבלנות, והטעם של ס' התרומה וסיעתו המתירים ביאר שם (ד"ה והשתא אתי שפיר) מטעם קצץ, ולדידן לא קיי"ל כן.

כו) סעיף א. ולקמן שם ס"א. אמנם במהדו"ב (ד"ה ושאני שכיר) ביאר שהחילוק בין קבלן לשכיר יום הוא אם שכר כל יום נחשב לעצמו או לאו, ולכן ביאר שם הטעם שבשכיר שנה מותר, מאחר שהשכירות יכולה להתקיים בימות החול לבדם.

כז) ד"ה כתוב בהגהות אשרי.

כח) ספ"ק דע"ז סי' כד.

כט) ששכר הישראל מהמלך והשכירו לנכרי לשבת מותר (כדלקמן סי' רמד סט"ז), ובב"י שם, שאם שכר לו נכרי לשבת אסור.

ל) שבמרדכי רמז רמו-ז (שהובא לעיל). וכדלקמן סי' רמד סי"ב.

לא) ראה זכרון יוסף ס"ק ריט. ביאורי השולחן ע' רצד, תפו ואילך.

לב) ולכן נקרא קבלנות. אמנם במהדורא בתרא שעיקר החילוק הוא בין שכיר שנה למלאכה מיוחדת לבין שכיר יום למלאכה מיוחדת, נתבאר שם (ד"ה והנה לפי) שבימים גופא תלוי אם שכרו משתלם לפי סכום המלאכה.

לג) לכללות קו"א זה ראה העו"ב בקו"א ע' ט. ביאורי השלחן ע' רצד.

לד) ד"ה כתוב בתשובות.

לה) סעיף ב.

לו) ס"ק ה.

לז) ד"ה כתב ב"י ע"ש רב נטרונאי, שכשאסור מפני מראית העין שכרו מותר בדיעבד.

לח) כדלעיל ס"ג. וכבר צויין שבמהדו"ב חזר והסיק שאסור גם כאן רק מפני מראית העין, וא"כ מותר בדיעבד.

לט) ולקמן שם ס"ז: נכון להחמיר.

מ) שם ס"ק ד.

מא) וראה גם סי' רמד ס"ק יא.

מב) כאן ס"ק ב. וכדלעיל ס"ג. וכבר צויין לעיל שם שבמהדו"ב חזר גם מסברא זו, וא"כ בדיעבד מותר.

מג) ד"ה ומ"ש אבל.

מד) ראה תהלה לדוד סוסק"ד.