סימן רמד

(א)

(א) ובכך הוא חפץ כו'. דלאא כתוספת שבת סי' רמ"גב דאוסר אם צריך אליו במוצאי שבת מיד משום דהישראל מרויח, דבהדיא מבואר בסי' רנ"ב ס"ד ובהג"ה שםג דכשצריך אליו מותר ללובשו בשבת ולא חיישינן להרוחה זו (ואין סברא כלל לומר דמיירי בעבר ונתן, שאין זה במשמע דבריהם כלל. ועוד דהוה ליה לאסור ללובשו כדי שלא ירויח ולא יעשה איסור למפרע, דכהאי גוונא מצינו בכמה מקומות. עיין במ"ש לקמןד גבי סיתות אבנים). וכן משמע בהדיא בט"ז סי' ש"ז סק"גה ובמ"א סי' רמ"ז סוף ס"ק בו שאסרו לומר לנכרי שצריך אליו שתגמר מלאכתו במוצאי שבת מיד בענין שיצטרך לעשות בשבת, משמע שאם אינו אומר כך להנכרי, אף שבאמת הוא צריך לה במוצאי שבת מיד אין בכך כלום, דאין זו נקראת הרוחה אלא הנאה בעלמאז, ומותר ליהנות ממעשה שבת כשצריך לכך בשבת, או במוצאי שבת לאחר שהמתין בכדי שיעשהח אף שבאמת עשה בשבת, או אפילו מיד במוצאי שבת אם אין ידוע לו בבירור שעשה בשבתט. והרוחה שאסרו הראב"די והרא"שיא ומהרי"איב וב"ייג סי' רמ"ג ורמ"ז, היינו הרוחת נכסיו שמתרווחין ומתרבין על ידי כךיד, דכיון שיש לישראל ריוח נכסים ממש ממלאכה זו אזי מחזי כעושה בשליחותו כמבואר ברא"ש סוף פרק קמא דשבת, אבל בהנאה בעלמא לא מחזי כעושה בשליחותו כיון שלו עצמו יש ריוח נכסים ממש עביד אדעתיה. ומ"ש המ"א כאן סק"א דאין קפידא כו', היינו לאפוקי אם היה מקפיד שתיעשה היום לפי שלא תוכל להעשות כלל למחר ויפסיד מלאכה זו לגמרי, שאז כיון שיש ריוח ממש מחזי כעושה בשליחותו אף דעביד אדעתא דנפשיהטו.

ומיהו צריך עיון בדברי המ"א, שבסי' רמ"ג סק"ב כתב וליכא למימר דאדעתא דנפשיה קעביד כו', משמע בהדיא דהיכא דעביד אדעתא דנפשיה לא מתסיר משום ריוח הישראל, ואמאי אסר כאן בקבלנות דעביד אדעתא דנפשיה. ועוד קשה דכאן בס"ק ט"ז כתב טעם האיסור כששכרו לכל המלאכות משום דמשתרשא ליהטז, משמע לכאורה דאף אם מקרי קציצה אסור כמ"ש בראש הסימן, ואילו בסוף סי' רמ"זיז כתב טעם המתירים (והיינו הגהות מרדכייח בשם רא"ם. ואף שבב"ייט כתב דאפשר דדוקא בדליקה התיר, מכל מקום בספר התרומה סי' רכ"ב מבואר בהדיא דהוא הדין לכל המלאכות ע"שכ. וכן משמע למדקדק היטב בהגהות מיימוניות פ"וכא ובהגהות מרדכי פרק קמאכב. עיין מ"א סי' רנ"ב סוף ס"ק ט' ובסי' רע"ו סק"ד ודו"קכג) משום דזה מקרי קצץ, משמע דטעם האוסרים משום דלא מקרי קצץ אבל משום הרוחה לא מיתסר אי הוה מקרי קצץ, וכמ"ש בסי' רמ"גכד. וצריך לומר דס"ל למ"א עיקר כמ"ש בסי' רמ"ג, ואתי שפיר מ"ש בסוף סי' רמ"זכה. ומ"ש כאן בס"ק ט"ו ט"ז נמי אתי שפיר משום דכאן הרי קצץכו, אלא משום שהוא שכיר שנה ולא היה מנכה לו כלום ונמצא שאין לו ריוח במלאכה, מכל מקום מקרי עביד אדעתא דנפשיהכז (כמ"ש ספר התרומה והגהות מרדכי), אלא משום דכיון שלהישראל יש ריוח ולו אין ריוח מחזי כעושה בשביל ישראל ולא אדעתא דנפשיה כאלו לא קצץ כלל. וז"ש המ"אכח וליכא למימר דעביד אדעתא דנפשיה, ר"ל שירויח בזה שלא יפסיד שכרו שהרי יצטרך לשלם לו, נמצא שאין לו ריוח בזה וא"כ אסור משום ריוח הישראל, אבל אם גם לו היה ריוח לא מתחזי כלל כעושה בשביל ישראלכט. ואף שברא"ש שם מבואר דאף בקבלנות לא התירו אלא כשאין שם ריוח, היינו לענין ליתן לכתחלה בערב שבת, דהא מוכח לה משכירות כלים שאסור להשכיר בערב שבת לפי שיטתו משום דמחזי כו', והיינו כשנותן לו בערב שבת דוקא דמחזי כאומר לו לעשות בשבת, אבל בד' וה' מותר ליתן לו, כ"ש כשהנכרי מסיק המרחץ מאליו בכל שבתות השנה. זהו דעת המ"א בסי' רמ"ג. ומ"ש כאן דאין קפידא כו'ל, י"ל דכוונתו שאם היה לו ריוח בזה היה אסור ליתן לו בערב שבת, דבבא זו כתבה הרמב"םלא במקום מתניתין דאין נותנים כו', כמ"ש המגיד משנה ע"ש. דאף שהרמב"םלב וב"ילג חולקים על הרא"ש גבי שכירות כלים, היינו משום שהשוכר עושה המלאכה לעצמו, ובשביל ריוח הישראל לא מחזי כשלוחו, משא"כ בקבלנות שעושה לישראל אפשר דכולי עלמא מודו, וגם בלאו הכי הא קי"ל כהרא"שלד.

ועוד

ועוד יש לומר והוא עיקר דסבירא ליה דאף להרא"ש גרע קבולת משכירות (וכן משמע ברא"ש שלמד דמותר ליתן עורות לעבדן בד' וה'לה מהא דמותר לשלוח איגרות בד' וה'לו ולא משכירות כלים), דקבולת אם היה בה ריוח לישראל אף אם לא מחזי כעושה בשליחותו כגון שנתן לו בד' וה' מכל מקום מחזי כעושה בשבילו, כיון שבמה שהיא נעשית בשבת יש לו בזה ריוח נכסיםלז, או ריוח מלאכה זו גופה אם היה בענין שאי אפשר לה להעשות בשבילו אלא בשבת כגון היוצא לדרך במוצאי שבת מיד ונותן כליו סמוך לחשכהלח. משא"כ בשכירות כלים שמשכיר לו בין שיעשה בין שלא יעשהלט, כמ"ש המ"א סי' רמ"גמ לענין שדה, ואין לו ריוח מיום השבת אלא בשעה שמשכיר לו שמרבה לו דמים גם בעד השבתמא, לפיכך אין האיסור תלוי אלא בשעת השכירות ולכן מותר בד' וה'מב, וגם אח"כ אין צריך למחות כשעושה בשבת, שאח"כ אין לו ריוח כלל ולא מחזי כשלוחו ולא כעושה בשבילו. משא"כ בקבולת שבשעת עשיית המלאכה בשבת יש לו ריוח ממנה, ומחמת ריוח זה הוא חפץ ורוצה ומקפיד שתיעשה בשבת, והנכרי אין לו ריוח וקפידא בזה אלא שעושה לפי תומו להשלים פעולתו, שאילו התנה עמו הישראל שלא יעשה עד לאחר השבת לא היה לו שום מניעת ריוח בשביל זה, הלכך כיון שכל ריוח עשיית השבת הוא לישראל ולא לנכרי מחזי כעושה בשבילו וצריך למחות בידו, אע"פ שעיקר המלאכה עכו"ם אדעתא דנפשיה קעבידמג. אבל אם גם עשיית השבת היא אדעתא דנפשיה, כגון גבי מרחץ אילו היה מנכה לו משכרו לא מחזי כלל כעושה בשבת בשביל ישראל כי אם בשבילו. והוא הדין גבי עושי מלח וברזל וזכוכית דלקמןמד, והוא הדין גבי אריסות שדה שבסי' רמ"ג ס"א בהג"המה. ובזה נסתלקה קושיית שו"ת תודת שלמיםמו על הראב"ד וסייעתו ע"ש. וכן משמע בהדיא בסי' רע"ו שהעתיקו שם ב"ימז ורמ"אמח ומ"אמט דברי התוס'נ וספר התרומהנא וסיעתם דגבי נר אסור אפילו קצץ, ועיקר הרבותא בע"כ היא בענין דגבי איגרת שרי בכה"ג דלא משתרשא ליה לישראל, וגבי נר אסור משום שגופו נהנה כו'. ולכן גבי שכירותנב פירש המ"א שם שנותן לו בכל יום כך וכך, ור"ל בעד הדלקת נרות, דאף שיש לישראל ריוח ממלאכה זו גופה שבליל שבת צריך הוא לנר, מכל מקום לנכרי יש ג"כ ריוח ידוע, שאם לא ידליק בליל זה לא ישלם לו בעד ליל זה והילכך עביד אדעתא דנפשיה (ואין לאסור משום שהוא שכיר יוםנג, כיון שקבל עליו כל המלאכה דינו כקבלן כמ"ש בסי' רמ"גנד. וגבי קבלנותנה נמי אפשר דמיירי כשמשלם לו בעד כל הדלקה והדלקה. או אפשר דעיקר הרבותא היא משום שכירות, דהתם טעמא הוא משום שגופו נהנה, וקושטא דמילתא נקט דאף בקבלנות אסור אף אי הוה משכחת ביה גוונא דהתירא גבי איגרת). ומהאי טעמא נמי שרי כשאין לישראל מעשיית השבת אלא הנאה בעלמא, שצריך אליו במוצאי שבת מיד, או בשבת להאומריםנו דאין צריך כדי שיעשו, לפי שעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד, שגם לו יש הנאה מקדימת השלמת הפעולה בכל מה דאפשר ולא מחזי כעושה בשביל ישראלנז.

(ועוד

(ועוד יש לומר בענין אחר קצת, דאפשר דהא דאסר הראב"דנח כשמרויח אף שעושה לטובת עצמו, היינו משום דכיון דמעיקר הדין אסור שיהיה לישראל הרוחה ממלאכת הנכרים בשבת גזרה שמא יאמר לו לעשותנט, הילכך כשהנכרי עושה מאליו מחוייב הישראל להשתדל שלא יעשה ולא יהיה לו הרוחה, דהיינו דכשהגוי עושה לטובתו חייב הוא למלאות טובתו של הנכרי בענין ששוב לא יעשה בשבילו. למשל ישראל ששכר לו נכרי לשנה שהוא עושה אדעתא דנפשיה לקבל שכרו שקצץ לו הישראל, כמ"ש ספר התרומה והגהות מרדכיס, מחוייב הישראל למחול לו שלא יעשה ולא ינכה לו כלום משכרו כדמשמע במ"א ריש סי' רמ"גסא, לפי שבמחילה זו אין בה חסרון כיס כיון שכבר קצץ לו שכר לזה מתחלת השנה בין שיהיה לו מה לעשות בין שלא יהיה*, ואין בה אלא מניעת ריוח אותה מלאכה ואסור להרויח ממלאכת גוי בשבת, אבל אינו מחויב להפסיד מכיסו למלאות טובתו של הגוי כדי שלא ירויח לו במלאכת עצמו בשבת, למשל גוי העושה מלח בקבולת דהיינו שמשלם לו כך וכך בעד כך וכך מלח, אף שהישראל מרויח בזה כמ"ש לקמןסב, מכל מקום כיון שאינו מחויב להפסיד מכיסו לשלם להם אף אם לא יעשו א"כ מותר להניחו שיעשה בשביל טובתו, ואף שיגיע לו ריוח מזה אין בכך כלום כיון שהגוי מתכוין לטובתו והוא אין בידו למלאות לו טובתו במניעת הריוח בלבד, שבמניעת הריוח מחויב הוא שאסור להרויח בשבת ממעשה נכרי, ואף שהוא עושה לטובתו מכל מקום על ידי מניעת הריוח שחייב בה מן הדין לא יעשה הגוי לטובתו, אבל אם אף על ידי מניעת הריוח יעשה הגוי לטובתו אין צריך למחות בידו ומותר לו להרויח ממה שהגוי עושה לטובתו. ולכן באריסות שדה שאף אם לא יטול הישראל חלקו בפירות יעשה הגוי בשביל חלק שלו לפיכך אין צריך למחות ולא להמנע מהריוח, אבל נכרי המושכר לשנה לכתוב אם הוא בענין דמלאכה זו משתרשא ליה, שאפשר לגוי להפטר ממנה לגמרי אם לא יעשה בשבת לפי שאחר השבת יצטרך עוד לכתוב ולא יוכל לעשות שניהם כאחד, חייב הישראל להמנע מחשש ריוח ולמחול לו מלאכה זו היום, ואף שהגוי עושה לטובתו שלא יצטרך לעשות למחר שאינו יודע שלמחר יהיה עוד, מכל מקום בין היום בין למחר אינו עושה אלא בשביל השכר שקצץ לו, וחייב הישראל למחול שלא יעשה ושלא ינכה לו משכרו כלום, כיון שכבר קצץ לו השכר אף אם לא יצטרך לעשות כלל אם כן אין במחילה זו הפסד מכיסו אלא מניעת הריוח של אותה מלאכה אם לא יוכל לעשותה למחר, ודבר זה מחוייב הוא כמו שנתבאר):

[*הגה"ה מהרב עצמו: זה אינו מדוקדק, דא"כ בשוכר לכתוב תמיד לישתריסג. אלא דהתם היינו טעמא דאסור כדי שישכרנו לבד משבתות, דלא מהני הבלעה אלא בשכר שבתסד, והיינו טעמא משום דשליח בשכר מקרי שליח בישראלסה. עד כאן הגה"ה].

(ב)

(ב) אף שמקצת כו'. הנהסו לפי הטעם שכתב המ"אסז אם הוא בפרהסיא אסור אף אם מקצת יודעיםסח (אבל אם עושה בצנעא אף שאירע שנתפרסם לרבים לא גזרו כמ"ש הב"י סי' רנ"בסט), ועל זה כתב וכן משמע בס"ד, ר"ל דשם מבואר דכשעושה במקום פרהסיא כגון ספינה שבונים על שפת הנהר כמ"ש המ"א שםע צריך למחות בידו. ולפי זה מבואר דעת המ"א בסי' זה דבספינה וכיוצא בה אסור אף במקצת יודעים. ומ"ש השו"ע בסי' רנ"ב ס"ג שהמלאכה מפורסמת שהיא של ישראל, אבל אם אינה מפורסמת רק שקצת יודעים משמע משם שמותר אע"פ שהיא במקום מפורסם, היינו משום דהתם לא מיירי דומיא דספינה אלא מיירי בדבר שאין שם הישראל נקרא עליו רק שיצא הקול שעשאו לצורך ישראל, דאין איסור כלל מדינא כמ"ש המ"א שםעא, אלא שטוב להחמיר לחוש לרנון לשעה כמבואר בתשובת הרשב"אעב שהביא הב"י שםעג, ואליה רמז המ"א שם במ"ש כמ"ש בסי' תרס"דעד. ואף שהרשב"א מיירי לענין דיעבד, מכל מקום הוא הדין והוא הטעם לענין למחות בידו, שטוב לחוש לרנון הבריות כיון שנעשה בפני רבים, אבל היכא שאין מפורסם לרבים רק שקצת יודעים אין להחמיר כלל אם אין שם הישראל נקרא עליו. אבל בדבר ששם הישראל נקרא עליו אף בקצת יודעים אסור.

זהו דעת המ"א בסימן זה (ועיין במ"ש לקמןעה מהו דבר ששם הישראל נקרא עליו לדעת המ"א), דאכתי לא אסיק אדעתיה לחלוק על הש"ע בסי' רנ"ב ס"ג, שכתב שם טוב להחמיר כו', משום דס"ל להש"ע דשםעו מיירי בדבר שאין שם הישראל נקרא עליו, וכן הוא דעת המ"א בסי' זה. אבל שם סוף ס"ק י' חלק על הש"ע שם, וכתב דהאמת יורה דרכו דשם מיירי ג"כ דומיא דסי' רמ"ד ס"ד, ר"ל דומיא דספינה דהיינו דבר ששם הישראל נקרא עליו, ומדינא אסור, ולכן צ"ע על השו"ע כו'. ע"ש שזהו כוונת המ"א בלי ספקעז. וכן הבין דבריו בשו"ת תודת שלמים ח"ב סי' [ג]עח. ולפי זה מבואר דאף בדבר ששם הישראל נקרא עליו אין לאסור כשקצת יודעים אלא כשמפורסם לרבים, דהא בסי' רנ"ב ס"ג מיירי בכה"ג, ואפילו הכי התנה אם המלאכה מפורסמת כו' ועושה במקום מפורסם כו'. וכן פסק בשו"ת תודת שלמים הנ"ל (אלא שהוסיף עוד להקל ולא קי"ל הכי כמ"ש לקמןעט) (וע"כ צריך לומר הטעם כמ"ש בפניםפ):

(ג)

(ג) בספינה וכיוצא כו'. הטעםפא הוא דבעינן דומיא דמרחץ דלא מיתסר משום מראית העין אלא מפני ששם הישראל נקרא עליופב. ועוד דבירושלמיפג לא אסר אלא מחובר, וכל מחובר נקרא שם הישראל עליו לפי שהוא בקרקע הישראל. והוא הדין לכל תלוש הנעשה ברשות ישראל אומרים עליו דבר זה של פלוני כיון שנעשה ברשותופד, אבל תלוש שאינו ברשות הישראל אינו דומה למחובר, אלא אם כן מפורסם שהוא של פלוני, ולא שנעשה בשביל פלוני. ועיין בשו"ת תודת שלמים סי' הנ"לפה שהאריך בראיות להוכיח כדברי המ"א, אלא שהבין שאין נקרא דבר ששם ישראל נקרא עליו רק ספינה בלבד שאי אפשר לה להעשות אלא בפרהסיא, ומחמת כן הכל יודעים וקורין אותה ספינה של פלוני ע"שפו. אבל מדברי המ"א שם סק"ט מבואר דדוקא מנעלים שעושה בשביל ישראל לא נקרא עליהם שמו כיון שעדיין לא באו לרשותו, אבל בגדים לכובס נקרא שמו עליהם אלא שאין ידוע לרבים (וכן משמע בהדיא בתוס'פז ורא"שפח ור"ןפט ושאר פוסקים שחילקו בין מחובר לתלוש דתלוש לא מיפרסמא מילתא ולדברי בעל שו"ת תודת שלמים הנ"ל אף אי מיפרסמא מילתא שרי כיון דלא משכח דבר תלוש ששם הישראל נקרא עליו לבד מספינה אלא ודאי דזה אינו).

ולפי זה החלוקים הניכרים שהם של ישראל נקרא שם ישראל עליהםצ. ומ"ש המ"א שם סק"י ודוקא כו', קאי על הש"ע שכתב טוב כו'. ומה שהתיר שם הב"יצא בשם רבינו ירוחם בכלים לכובס אף במקום מפורסם, היינו משום דאין ידוע שהוא של ישראל ולא נקרא שם ישראל עליו, אבל אם ידוע שהוא של ישראל הרי נקרא עליו שם ישראל ואסור אפילו אין מפורסם לרבים רק שקצת יודעים כמ"ש לעילצב. ואפשר שצריך שיהיה שם בעליו נקרא עליו ולא שם ישראל סתם, דומיא דסי' שכ"ה סי"דצג, ע"ש במ"א ס"ק ל"אצד ודו"ק, ובהכי אתי שפיר טפי מ"ש המ"א ודוקא כו' אחר שכתב דין החלוקיםצה, וצ"ע:

(ד)

(ד) לפסול האבנים וכו'. כןצו דעת התוס'צז והרא"שצח וסמ"גצט והגהות מיימוניותק וטור ושו"עקא, ודעתם לאסור אף כשאינו מפורסם שהוא של ישראל כמ"ש לקמן, והכלבוקב יחיד הוא כנגדם, ולא הביאו רמ"אקג אלא לסמוך עליו בדיעבד במקום הפסד מרובה ובשעת הדחק, דכהאי גוונא סמכינן איחיד במקום רבים בדרבנןקד. וכיון דאנן קי"ל כמ"ש הב"חקה והט"זקו ומ"אקז דבדיעבד סמכינן על ר"תקח, אין לנו נ"מ כלל מזה (הילכך לא העתקתיו). ובפרט שמהלבושקט משמע שאף רמ"א לא התיר אלא בדיעבד. ואף שבדרכי משהקי משמע קצת דהכלבו לא פליג כלל על הרא"ש וסיעתו, מכל מקום בהגהותיו חזר בו וכתב בלשון יש אומרים, שברוב הפעמים אין דרכו לכתוב יש אומרים כשאפשר לעמוס בשו"ע דלא פליגי אף דבאמת פליגי אהדדי כמ"ש האחרונים בכמה מקומותקיא. אלא ודאי דכאן אי אפשר לומר שטעם האיסור משום פרסום, שהרי כתב הב"י סי' רנ"בקיב דבביתו של נכרי מותר אף שמפורסםקיג. ועוד שהרי הרא"ש והטור והש"ע אסרו אף בדיעבד לשקעם בבנין (וחילוק התוספת שבתקיד אין לו שחר דהרי יפסיד האבנים לגמרי ולפעמים הוא הפסד מרובה), ואם נבנה בית באיסור אין איסור מדינא אלא שנכון להחמיר כו' (ואין לומר משום דהבית אין כולו איסור אלא מקצתו שנבנה בשבת, דלא משמע הכי מדברי הפוסקים, ובט"זקטו כתב הטעם משום דלא אשכחן בגמרא איסור דיעבד עיין שם אם כן הוא הדין לאבנים, ובהדיא מבואר הטעם במ"אקטז משום דקצץ ע"ש). וע"כ צריך לומר דהכא עיקר האיסור משום שאח"כ כשישקעם בבנין יתפרסם למפרע שהן של ישראלקיז. וכה"ג מצינו חשד למפרע גבי שכירות שדה כמ"ש הר"ןקיח ומגיד משנהקיט עיין במ"א סק"הקכ. לכן לא ישקעם ולא יתפרסם שהן של ישראל, שעכשיו עדיין אין הדבר מפורסם שהן של ישראל שהוא עושה רחוק מהחומה או בביתו, שהרי אף מלאכת מחובר ממש אינו מפורסם שהוא של ישראל אלא מפני שהוא בקרקע הישראל כמו שכתבו התוס'קכא והר"ןקכב בסוף פ"ק דשבת ע"ש:

(ה)

(ה) ויש שלמדו כו'. אףקכג שבמ"אקכד כתב הטעם משום דברבים ליכא חשדא, מכל מקום הרי הרי"ףקכה והרמב"םקכו והרמ"הקכז חולקין על זה, כמבואר ביו"ד סימן קמ"אקכח. ועודקכט עבודה זרה חמירא, כמו שהאריך בזה בשו"ת תודת שלמים הנ"לקל ובס' הלכה ברורהקלא וכן עיקרקלב:

(ו)

(ו) מי ששכר לו כו'. הש"ע הביא סברת הרמב"ם בסתם וסברת הראב"דקלג בלשון יש מי שאומר, מכלל דס"ל דהעיקר כהרמב"ם, ובפרט להקל בדברי סופרים (ובפרט שדעת ספר התרומה וסיעתו להקל במשתרשא ליהקלד), וכן פסק רמ"א בדרכי משהקלה בשם הטור וכן פסק בתשובת תודת שלמים הנ"לקלו:

(ז)

(ז) שבמקום הפסד גדול כו'. משמעותקלז לשון רמ"א דבמקום פסידא לא גזרו כלל על מראית העין, ולא משום חשש שמא יעשה איסור גדול מזה דאדם בהול כמ"ש הט"זקלח, דע"כ לא הוצרך מהר"מקלט לזה אלא משום כשקובע לו בשבת, ואף שאינו אומר לו לכתוב מכל מקום הרי דעת הגמ"רקמ לאסור שבות דשבות אף במקום הפסד, אבל איסור מראית העין פשיטא ליה דלא גזרו במקום הפסד בלא טעמא דאדם בהול (הלכך לא העתקתיו):

(ח)

(ח) חשש הפסד מרובה כו'. לפי שהיד אהרןקמא חולק על זה, לכך אין להקל אלא בהפסד מרובה, אף שהעיקר כהט"זקמב. עיין במ"א סי' ש"ז סקי"גקמג דאין איסור אלא כשמוכחא מילתא שמכין את עצמו לדבר האסור בשבת ואפילו הכי לשמור מותרקמד. אלא שצ"ע לפי זהקמה למה אסר כאן מהר"מקמו, הא כאן לא מוכחא מילתא דאפשר שיושב רק לשמור בלבדקמז:

(ט)

(ט) מקפיד עליהם כו'. עייןקמח בשו"ת פנים מאירות סי' ל"ח שהאריך בזה, ותורף דבריו שיש שני טעמים לאיסור א' מפני שהרמב"םקמט מודה לראב"ד דהיכא דמשתרשא ליה אסור והכא משתרשא ליה, ב' דהרמב"ם לא התיר אף לפי דעת הראב"ד אלא כשאינו מקפיד על ביטולו והכא מקפיד על ביטולו משום דכשיגיע סוף שנתו יפחות לו השבתות, ורש"ל התיר בכה"ג שאינו מקפיד על ביטולם עכת"ד.

והנה

והנה תשובת רש"ל לא היתה לפניו רק מה שהעתיק המ"אקנ כמבואר שם בדבריו, ובודאי אילו ראה אותה לא כתב כןקנא, דמבואר שם דעיקר שאלת השואל היתה אם נתיר מחמת פסידא דומיא דמכס, ואם לא היה מקפיד כלל על ביטולו לא דמי כלל למכס דשרי משום דאדם בהול כו', וכאן אינו בהול כלל שאינו מקפיד כלל, ואף רש"ל לא דחה זה אלא מטעמים אחרים ע"ש. אלא ודאי דלהקפדה לא חיישינן אלא כשהנכרי עושה רק מחמת קפידת הישראל, כגון בנדון דהרמב"םקנב ששכרו לשנה, ואם לא היה הישראל מקפיד על ביטולו והיה משלם לו כל שכרו משלם אף אם היה מבטל בשבת ולא היה לו עליו תרעומות כלל ודאי שלא היה עושה בשבתות, רק מחמת שהישראל מקפיד על ביטולו הוא עושה גם בשבת, נמצא שהוא עושה אדעתא דישראל ולא אדעתא דנפשיה, אבל הכא שמשלם לו כך וכך בעד כך וכך מלח או כך וכך ברזלקנג אדעתא דנפשיה קעביד להרבות בשכרו, שאם לא היה מקפיד עליו אפשר שג"כ היה עושה כדי לקבל שכר הרבהקנד. וכה"ג ממש מחלק המ"א ריש סי' רמ"גקנה.

אלא שאם ידוע להישראל שלולא קפידתו היו נחים בשבת ולא היו חפצים לא בטורח ולא בצער אז צריך לומר להם שאינו מקפיד עליהם ויעשו כרצונם. ומן הסתם אפשר דאין לחוש לזה כי הוא מילתא דלא שכיחא שהרי לכך הושכרו, ולפיכך סתם רש"ל ההיתר ולא הזכיר אמירה זו. ומכל מקום מאחר שהפנים מאירות מחמיר טוב לחוש לדבריו בדבר שאין בו הפסד כלל, שהרי אם באמת אין עושה רק מחמת קפידתו באמת צריך למחות בידו. ובאמירה זו די אף לבעל פנים מאירות, כיון שמסלק קפידתו ממנו והוא עושה אעפ"כ לדעת עצמו הוא עושה להרבות שכרו. ולא דמי להא דהרמב"ם מודה במקפיד על ביטולו דצריך למחות ולא די באמירה, משום דהתם אף כשמסלק קפידתו ממנו הוא עושה בשבת לטובת הישראל למהר מלאכתו, או כדי לעשות מלאכה אחרת למחר, דודאי אינו מתכוין כלל לטובת עצמו, דמה טובה תהא לו בזה שעושה מלאכה זו היום בשביל כך לא ישב בטל למחר, דהיום מחל לו הישראל ולמחר שמא יקפיד עליו, משא"כ כאן כשהישראל מוחל לו מסתמא עושה לטובת עצמו להרבות שכרו. ומה שלא הזכיר הפנים מאירות אמירה זו היינו משום דאכתי אסור משום טעם הא' דמשתרשא ליהקנו. ועיין ברש"ל שזו היתה עיקר שאלתו של השואל אם יש לאסור משום שהישראל מרויח בעשייתו בשבת, ועל זה השיב לו דאין בכך כלום דכל קבולת דתלוש שרי דגוי אדעתא דנפשיה קעביד (ואפשר שדעתו כספר התרומה וסיעתו להקל לגמריקנז). וכן כתב הט"ז בסי' רמ"גקנח, על מ"ש הב"י שםקנט דיש לדחות דברי מהר"י אבוהבקס גבי שכיר שנהקסא, שכוונתו היא דנכרי אדעתא דנפשיה עביד. ואף הט"ז לא חלק שם אלא משום מראית העין ע"ש היטיב. וכן דעת הב"ח שםקסב להקל. וגם המ"א לא סתר זהקסג אלא משום דאף אם לא יעשה בשבת לא ינכה לו משכרוקסד, אבל הכא אף שהוא שכיר שנה מכל מקום שכרו משתלם לפי רבוי מלאכתו ואדעתא דנפשיה קעביד כמ"ש לעיל (ע"ש במ"שקסה בשם התודת שלמיםקסו):

(י)

(י) ובלבד שלא כו'. איסורקסז זה מפורש בריש פ"ב דמועד קטןקסח סיוע הוה מסייע בתיבנא, ועיין ט"ז סק"ד דאיסור זה הוא מדינא. והיינו כשמוסר להם בשבת, אבל אם מסר להם מערב שבת ודאי דלא עדיף מעיקר הדבר שהמלאכה נעשה בו שאין שם איסור כשמוציא מרשות ישראל בשבת אלא מפני מראית העין כמבואר בהדיא ברמב"ם פ"וקסט. עיין מ"א סי' רמ"ו סק"ו. ולא כמ"ש בתוספת שבת סי' רנ"בקע בשם המ"אקעא שאסור משום דעביד אדעתא דישראל כשרואהו ושותקקעב, והמ"א לא נתכוין מעולם לזה (אלא כמ"ש בפניםקעג). עיין בהגהות מרדכיקעד ותמצא כן בהדיא, והתוספת שבת לא עיי"ש. ועיין במ"ש בסי' רנ"בקעה דאנן קיימא לן דקבולת אף שישראל רואה ושותק עביד אדעתא דנפשיה עיין שם:


א) לכללות קו"א זה ראה ביאורי השלחן ע' רצו ואילך. כוננת מישרים ע' צ ואילך.

ב) ד"ה וכללא (בדפוסים החדשים ס"ק א). וראה ביאורים שם ס"ק א.

ג) ולקמן שם סי"א.

ד) ס"ו ובקו"א סק"ד. וראה ביאורי השולחן ע' רצו.

ה) ולקמן שם ס"ט. וראה לקמן סי' רנב ס"ה וקו"א שם סק"ו, שיש לפרש דברי הט"ז שם בשני אופנים.

ו) ולעיל שם ס"א.

ז) ראה שארית יהודה יט, ב.

ח) כב' הדיעות דלקמן סי' רנב סי"א.

ט) כדלקמן שם.

י) פ"ו מהל' שבת הי"ב (דלקמן ס"ט-יא) והט"ז (דלקמן סי' רמו ס"ב).

יא) סוף פ"ק סי' לו (דלקמן סי' רמו ס"ב).

יב) סי' רמג ד"ה ומ"ש בספרים (דלעיל סי' רמג ס"ג). וסוס"י רמז (דלקמן סי' רמז ס"י).

יג) סי' רמג ד"ה ומ"ש בספרי רבינו. וסוס"י רמז.

יד) וראה לקמן סי' רנב קו"א ס"ק ו, שגם בדינים אלו יש חילוק בין רכושו מתרבה לבין ריוח מלאכה זו גופה.

טו) כדלקמן ס"ט וסי' רנב ס"ה. ושם מבואר אם גם הט"ז הנ"ל מודה בזה.

טז) שהישראל מרויח (כלשון הראב"ד פ"ו הי"ב).

יז) סק"ט.

יח) רמז תסב. דלקמן סי"א. וכ"ה באגודה סי' קמו בשם ראבי"ה סי' רנז.

יט) ב"י ד"ה ולענין שוכר. וכ"ה לקמן שם.

כ) וכדלעיל סי' רמג קו"א ס"ק א. וכן הוכיח לקמן סי' רנב קו"א ס"ק ה ד"ה והאמת (במוסגר).

כא) אות ו, בשם רבינו שמחה, שגם הוא סובר כס' התרומה, שדן בדין השפחות וכותב: כמו האומנים שעושין מלאכה בבית ישראל שאסור אפילו בקיבולת. וכן הוכיח לקמן סי' רנב קו"א ס"ק ה ד"ה והאמת (במוסגר).

כב) רמז תנב, ד"ה על המדורה שהשפחות עושות.

כג) שהביא שם ושם דברי הגהות מרדכי הנ"ל, ובסי' רעו כתב בדעתו: ואפילו בקבולת כגון ששכרו לכל השנה (כדעת ס' התרומה). וכן הוכיח לקמן שם.

כד) היינו כמו שהובא לעיל ממ"א סי' רמג ס"ק ב, שמטעם הרוחה לחודיה אין לאסור.

כה) שבמקום שקצץ אין חוששים לריוח הישראל.

כו) ר"ל, אף דכאן בשכיר שנה הרי קצץ.

כז) ר"ל, אף דמקרי עביד אדעתא דנפשיה כיון שקצץ.

כח) סי' רמג סק"ב.

כט) ראה מ"ש במהדו"ב לסי' רמג ד"ה והשתא אתי שפיר, שהוספת ביאור זה אינו במהר"י אבוהב. וגם בעצם דינו של מהר"י אבוהב מסיק במהדו"ב שאין חוששים להרווחת ישראל, וכפי שצויין לעיל סי' רמג ס"ג ולקמן ס"ט-יא.

ל) אף שגם לנכרי יש ריוח מהמלאכה.

לא) פ"ו הי"ב.

לב) פ"ו הט"ז.

לג) רסי' רמו ד"ה תנו רבנן. ובשו"ע שם ס"א שהביא דעה הא' בסתם שמותר.

לד) רמ"א שם. לקמן שם ס"ב.

לה) כדלקמן סי' רנב ס"ו.

לו) כדלקמן סי' רמז ס"ה.

לז) כדלקמן סי"א.

לח) כדלקמן סי' רנב ס"ה.

לט) ראה שו"ת שארית יהודה סי' ה (יט, סע"ב).

מ) סק"א. ולעיל שם ס"ו (לענין מרחץ מעיקר הדין. וכ"ה שם ס"ז גבי שדה).

מא) ראה שארית יהודה יט, ב. ביאורי השולחן ע' שא.

מב) ראה גם לקמן סי' רמה קו"א ס"ק ד.

מג) וכאופן זה נתבאר הטעם לקמן סי' רנב סוף ס"ח: שאין מגיע ריוח להנכרי ממה שעושה בשבת אלא להישראל בלבד.

מד) סעיפים כ; כב.

מה) ולעיל שם ס"ז.

מו) ח"ב (שו"ת לחמי תודה) סוף סי' ד, דלא חיישינן להשרשה.

מז) ד"ה ומ"ש רבינו אסור.

מח) סעיף א.

מט) ס"ק ב. ולקמן שם ס"א.

נ) קכב, א ד"ה ואם בשביל ישראל

נא) סי' רכב, שמחלק בין אגרת שמותר בקצץ לנר שאסור כיון שגוף הישראל נהנה.

נב) שמבואר ברמ"א שגם בזה אסור רק מטעם נהנה.

נג) כדלעיל סי' רמג ס"ד, כשאמר לו בעד כל יום ויום כו'.

נד) קו"א שם סק"א.

נה) שמפרש במ"א שם: ששכרו סתם להדליק לו נר בעת שיצטרך.

נו) לקמן סי' רנב סי"א.

נז) ראה ביאורי השולחן ע' שג-ד.

נח) פ"ו הי"ב.

נט) כדלעיל סי' רמג ס"ב.

ס) שצויינו לעיל ד"ה ומיהו צ"ע.

סא) ס"ק ב. ולעיל שם ס"ג.

סב) סעיף כ-כא.

סג) שיש במחילתו חסרון כיס. ואילו במ"א ס"ק טז מבואר שאסור. אמנם במהדו"ב (ד"ה והשתא אתי שפיר) מוכיח מלשון הרמב"ם (פ"ו הי"ד) שגם בשוכרו לכתוב תמיד מותר, ומסיק שבאמת גם בזה אינו צריך לנכות לו, ולא חיישינן למה שיש לישראל ריוח ממלאכתו בשבת.

סד) כדלקמן סי' רמו ס"א.

סה) וכדלעיל סי' רמג סוף ס"ד.

סו) לכללות קו"א זה ראה ביאורי השלחן ע' שז. כוננת מישרים ע' קב.

סז) ס"ק ב.

סח) ראה לקמן קו"א ס"ק ג דהיינו אפילו בתלוש, ושמטעם זה אסור בחלוקים דלקמן סי' רנב ס"ח.

סט) ד"ה ודע דהא ממשמעות רבינו ירוחם נתיב יב חי"ב (פב, ב).

ע) ס"ק יג.

עא) סק"י.

עב) ח"ה סי' ריא.

עג) ד"ה ודע.

עד) רמ"א שם סי"א, ומ"א שם ס"ק יא.

עה) קו"א סק"ג.

עו) ברבינו ירוחם שם, שכותב כלשון השו"ע שם ומסיים: אסור.

עז) ראה ביאורי השולחן ע' שט.

עח) בח"ב הנקרא לחמי תודה סי' ג (ס, א).

עט) קו"א ס"ק ג.

פ) כיון שרוב הפעמים כו'.

פא) לכללות קו"א זה ראה ביאורי השלחן ע' שי. כוננת מישרים ע' קיא.

פב) משנה ע"ז כא, א. וכדלעיל סי' רמג ס"ו.

פג) שבת פ"א ה"ח.

פד) כדלקמן סי' רנב ס"ה.

פה) תו"ש ח"ב (לחמי תודה) סי' ג.

פו) דף ס, ע"ד.

פז) יז, ב ד"ה אין נותנין.

פח) פ"ק דע"ז סי' כג.

פט) ע"ז שם.

צ) כדלקמן סי' רנב ס"ח.

צא) ד"ה ודע דהא.

צב) סעיף ב, וקו"א ריש ס"ק ב.

צג) שהכל יודעים שנעשה לפלוני ישראל.

צד) וה"ה בכל מילי דפרהסיא.

צה) היינו שבזה מותר מדינא, ורק טוב להחמיר. וראה מ"ש לקמן סי' רנב סוף ס"ח, שצריך למחות בחלוקים.

צו) לכללות קו"א זה ראה העו"ב בקו"א ע' יב ואילך. ביאורי השולחן ע' שיב ואילך. כוננת מישרים ע' קכג.

צז) ע"ז כא, ב ד"ה אריסא.

צח) פ"ק דע"ז סכ"ג.

צט) ל"ת סה (יט, ג).

ק) פ"ו אות נ.

קא) סעיף ב.

קב) סי' לא (ל, ג).

קג) סעיף ב.

קד) ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל צט. רצ.

קה) ד"ה ואפילו סיתת.

קו) ס"ק ד.

קז) ס"ק י וסוף ס"ק יב.

קח) בס' הישר שו"ת סי' ו, ובתוס' שם.

קט) סעיף ב.

קי) ס"ק ב.

קיא) ראה יד מלאכי כללי שו"ע ורמ"א סקי"ט. כללי הפוסקים וההוראה כלל רפט.

קיב) ד"ה ודע.

קיג) כדלעיל סוף ס"ב וקו"א ס"ק ב. וראה ביאורי השולחן ע' שיג.

קיד) ס"ק יא (דמקרי לכתחלה). וראה ביאורים שם.

קטו) ס"ק ד.

קטז) ס"ק יא.

קיז) ראה אמרי יושר ח"ב סי' מ. חקרי הלכות ח"ג יז, א. ביאורי השולחן ע' שיג.

קיח) סופ"ק דע"ז ד"ה ומהא שמעינן.

קיט) פ"ו הט"ו.

קכ) ולעיל סי' רמג ס"ח.

קכא) יז, ב ד"ה אין נותנין.

קכב) ד"ה ובכולן.

קכג) לכללות קו"א זה ראה כוננת מישרים ע' קכח ואילך.

קכד) ס"ק ח.

קכה) ע"ז מג, ב.

קכו) הל' ע"ז פ"ג ה"י-יא.

קכז) הובא בטור יו"ד סי' קמא.

קכח) סעיף ד.

קכט) אף לדעת הרמ"א שם שמתיר בשל רבים.

קל) ח"ב (לחמי תודה) סי' ד (סד, ג).

קלא) ס"ק ב.

קלב) ראה העו"ב תשעח ע' 56. תפארת יהודה קלמן ע' 250 ואילך.

קלג) פ"ו הי"ב.

קלד) כדלקמן סי"א וש"נ.

קלה) ס"ק ג.

קלו) סוף סי' ד.

קלז) לכללות קו"א זה ראה כוננת מישרים ע' קסא.

קלח) ס"ק ו.

קלט) שבמרדכי רמז רמו-ז, ובהגהות מרדכי רמז תנב (עח, ג).

קמ) ראה שם רמז תעד, שמביא מראבי"ה שמתיר שבות דשבות במקום מצוה, ש"מ שבמקום הפסד אסור.

קמא) בהגהות ב"י.

קמב) ס"ק ז, שמתיר בזה ואוסר רק כשמעיין בהתעסקות הנכרי (כדלקמן סי"ח).

קמג) ולקמן סי' שו ס"ב-ג.

קמד) ואין חוששים למראית העין שיחשבו שעובר על ממצוא חפצך.

קמה) לפי הט"ז שלשמור מותר.

קמו) לישב אצלו לעיין בהתעסקות הנכרי.

קמז) ונתבאר לקמן שם שכשאינו ניכר מותר אפילו כשמכוין לחפצים האסורים. וראה כוננת מישרים ע' קעה.

קמח) לכללות קו"א זה ראה ביאורי השולחן ע' שיד ואילך. כוננת מישרים ע' קפב ואילך.

קמט) פ"ו הי"ב. וכדלעיל ס"ט.

קנ) ס"ק יז.

קנא) ראה צ"צ סי' לא ס"ב.

קנב) דלעיל ס"ט. אמנם ראה מה שצויין לעיל שם, שגם מזה חזר רבינו במהדו"ב לסי' רמג (ד"ה והשתא אתי שפיר וד"ה אבל אם), ומסיק שלא איכפת לנו בזה אף שמקפיד עליו וגוער בו כו'. וראה גם שו"ת צ"צ או"ח סי' לב.

קנג) כדלקמן סכ"ב.

קנד) ראה ביאורי השולחן ע' שטו.

קנה) ס"ק ב.

קנו) שלדעתו אסור. אבל בסמוך יתבאר שבזה גם המ"א יודה דלא חיישינן.

קנז) כדלעיל סי"א.

קנח) ס"ק ב. נתבארה שיטתם לקמן סי' רנב קו"א ס"ק ו. וכוותייהו פסק במהדו"ב לסי' רמג ד"ה והשתא אתי שפיר, שאין חוששים לריוח הישראל אף בשכיר שנה.

קנט) ד"ה ומ"ש בספרי.

קס) שם ד"ה ומה שכתוב בספרים.

קסא) שאוסר מטעם שכל הריוח לישראל.

קסב) ד"ה ומה שהקשה מהר"י אבוהב.

קסג) את החשש של משתרשא ליה.

קסד) כדלעיל סי"א, ונתבאר לעיל קו"א ס"ק א, שלא חשש לזה אלא כשהישראל מרויח ולא הנכרי.

קסה) קו"א סק"א.

קסו) ח"ב (לחמי תודה) סו"סי ד, שאין לחשוש למשתרשא ליה.

קסז) לכללות קו"א זה ראה ביאורי השלחן ע' שיח.

קסח) יב, א. וראה צ"צ או"ח סי' לא ס"ב. שם סי' פז (ו, ב). פס"ד יא, ג.

קסט) הי"ט. וכדלקמן סי' רמו ס"ה.

קע) ס"ק יג. וראה ביאורים שם.

קעא) סי' רנב ס"ק ט.

קעב) אפילו בקבלנות וקצץ. ולפי"ז הי' אפשר לומר שגם כאן כשמביאים עצים מביתו אסור מטעם זה.

קעג) שם סי"א, דמיירי כשבא הנכרי מאליו, ולא בקבולת.

קעד) פ"א סי' תנב, בשם רבינו שמחה: אבל בשכר בעבידתיה עסיק פי' לא יוכל למחות.

קעה) סעיף ח-י, וקו"א סק"ה וסק"ז.