סימן רמה

(א)

(א) אבל אם באו כו'. לכאורהא יש בזה ג' שיטותב.

דעת רש"יג וספר התרומהד וסמ"גה ורבינו ירוחםו וטור דאפילו באו לחשבון שרי כשהתנו, אלא דאינהו מיירי בשדה, שהחשבון בשדה אינו סותר התנאי, שאף לפי התנאי יכולין לבא לחשבון לחלוק בשוה כיון שעבד הישראל יום שלם כנגד השבתז. וגם רב שריראח והראב"דט אפשר דמודים בזה, דעיקר הטעם הוא משום דאיגלאי מילתא למפרע דהערמה בעלמא הוה התנאי שהתנו שהשבת יהיה להנכרי בין רב בין מעט, וזה לא שייך בשדהי. ובהא אתי שפיר דלא תיקשי ממ"ש בטור יו"דיא למ"ש כאןיב ודו"ק.

והמגיד משנהיג והב"ייד והט"ז כאןטו וביו"ד סי' רצ"דטז בשם הב"ח, והש"ך שםיז הוסיפו, דאף שהתנו שהשבת יהיה להנכרי הן רב הן מעט אפילו הכי שרי לבא לחשבון.

ודעת רב שרירא והראב"ד (והט"ז ביו"ד) דאם באו לחשבון אחר שהתנו אסור, ומשמע מלשון רב שרירא דבסתמא מותר, וכן פסק בשו"עיח, וכן דעת מהרי"איט אלא שנסתפק בסתמא, וכן דעת הפרי חדש הל' פסח סי' ת"ן (אלא שמשמע מדבריו שכן הוא גם דעת הש"ך וזה אינו), וכן פסק בטור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ד דלא כש"ך שנדחק מאד לישבם לפי שיטתו, ופשט דבריהם לא משמע הכי, והדבר ברור שהרב ב"י בשו"ע חזר בו ממ"ש בב"י כאן לדעת הרמב"ם כדעת המגיד משנה, ולכן כתב כאן בשו"ע ס"ב אם נתרצה כו' דמשמע אם באו לחשבון אסור אפילו אחר שהתנו, ולכן דלג ביו"ד שםכ תיבות אם התנו כזה שברמב"םכא:

ולענין

ולענין הלכה אין לזוז ממשמעות פסק הש"ע להחמיר בבאו לחשבון, כדעת רב שרירא והראב"ד ומהרי"א והטור יו"ד, ואפשר דגם רש"י וכל סיעתו מודים בזה דאינהו מיירי בשדה. ואף אם פליגי מכל מקום אין לזוז מפסק השו"ע כיון שכן הוא ג"כ דעת המ"אכב והט"ז ביו"ד והפרי חדש וטור ושו"ע ביו"ד. אבל בשדה יש להקל, דאפשר דכולי עלמא מודו בהא לרש"י וסיעתו. ואף אם פליגי מכל מקום יש לסמוך בזה על הכרעת הב"י וט"ז כאן והש"ך להקל בדברי סופרים, כיון שלא נמצא בשו"ע הפך מזה בשדה. דמ"ש כאן בס"ב פשיטא דלא קאי אשדה, דבשדה לא שייך אם נתרצה לחלוק בשוה דע"כ צריך לחלוק בשוה, והמ"א לא איירי בשדה כמבואר בלשונו ע"ש (ובב"חכג ובש"ך ובט"ז ביו"ד בשם הב"ח וצ"ע):

(ב)

(ב) לא הזכיר כו'. הנהכד במ"א סק"א מבוארכה דלא שרי אלא בהבלעה. וכן כתב ב"יכו בשם הריב"שכז דאין תקנה ליטול שכר כנגד השבת אלא אם כן יחלוק עמו שכר כל השבוע יחד כדי שיהיה בהבלעה, ולא מצא תקנה שיטול סתם שכר יום אחד לעצמו כנגד שכר השבת אלא שלא יאמר כן בפיו, כדמשמע לכאורה מלשון רבינו ירוחםכח שהעתיק במ"א סק"גכט, אלא ודאי דזה אסור משום שכר שבת שלא בהבלעהל (וכן משמע בהדיא בתוס'לא שלא עשה ר"ת תקנה זו). דאין לומרלב דהתם מיירי אליבא דהרמב"ם, דהא במ"א סי' רמ"ו סקי"גלג כתב בשם דרכי משהלד דלא סמכינן על הריב"ש אלא בהפסד מרובה, דאז סמכינן על הרא"ש דסתמא מותר ע"ש בדרכי משה. ועיין ברבינו ירוחם דמיירי בשדהלה, ובשדה פירש בספר התרומהלו וב"ילז ומ"אלח דטול בשבת היינו בשעת הקציר כנגד עמלך בשבתלט כו', ולפי זה בסתמאמ אף לפי פירוש הרבינו ירוחם דהיינו שהנכרי מעצמו לקח כנגד השבת והניח לישראל כנגד החול אפילו הכי אין בו משום שכר שבת כלל, כמבואר להדיא מפרש"ימא שפירש על אם באו לחשבון דגלי דעתיה דגוי שלוחו הוה ושכר שבת קא שקיל עכ"ל, משמע דלא הוה שכר שבת אלא כשהגוי הוה שלוחו, והיינו כשגילה הישראל דעתו כשבא לחשבון, אבל בלאו הכי כיון דלא הוה שלוחו אין כאן שכר שבת כלל, שהרי אינו נוטל שכר בעד העבודה שעבד הגוי בחלקו בשבת, אלא בעד השכר שנטל הנכרי בעבור עבודתומב, ואין זה שכר שבת כלל אלא אם כן הנכרי היה שלוחו, שאז נוטל הישראל השכר בעד עבודה שעבד הנכרי בשבילו. משא"כ בשותפים במלאכה וסחורה ותנור ורחיים ומרחץ, שכשהנכרי נוטל כל השכר של יום השבת הרי זה כאילו השכיר לו הישראל חלקו ליום השבת והנכרי נותן לו שכר על זה מחלקו, כמ"ש התוספותמג שהביא במ"א סק"ג (אבל בשדה לא שייך לומר שהנכרי נותן לו שכר בעד שהניחו לעבוד בחלקומד), לפיכך אין היתר אלא בהבלעה כמ"ש הריב"ש. והיינו בעיא דסתמא לפי נדונים אלו דמלאכה וסחורה ודומיהם, ונלמדת מבעיא דשדהמה, דצד האיסור בשדה אינו משום שכר שבת לפירש"ימו שפירש סתמא היינו שחולקים בשוה והיינו בהבלעה (אבל לפירוש רבינו ירוחם יש לומר שהאיסור הוא משום שכר שבת כמ"ש לקמןמז), אלא האיסור בסתמא הוא כמ"ש לקמן בפנים עיין שם:

(ג)

(ג) נמצא שלמפרע וכו'. ממהמח שכתב המ"אמט דבתנור שאין עושין בו מלאכה בעצמן מותר לחלוק סתם, ור"ל אף לדעת הרמב"םנ דאוסר בסתם, מזה מוכח שטעמו של הרמב"ם הוא משום דהוה כשלוחו. והא דאוסר הש"ך ביו"ד שםנא בסתמא גבי ערלה דלא מיתסר משום שליחות, היינו משום דגבי ערלה לא שייך היתר דהבלעה כמו בשכר שבת. ומ"ש הש"ך שהוא מבעיא דלא איפשטאנב, י"ל דס"ל כמ"ש המ"א בשם רבינו ירוחםנג דהבעיא היא כשלקח הנכרי בשביל שבת והניח כנגד זה לישראל, ומיירי בכהאי גוונא דאין כאן הבלעה שהנכרי מפרש להישראל שנותן לו שכר כנגד השבת, והבעיא היא אי אמרינן דדוקא בעינן דגלי דעתיה כשבאו לחשבון אבל בלאו הכי אין כאן שכר שבת, או דילמא אפילו לא גלי דעתיה מכל מקום כשנוטל שכר כנגד השבת נמצא שלמפרע כו'נד (כמ"ש בפניםנה), ואיכא שכר שבת כיון שהנכרי היה כשלוחו, וממילא בערלה אסור לפי ב' צדדי האיבעיא, אפילו כשבאו לחלוק סתם בשוהנו, דהא בערלה לא שייך הבלעה, וז"ש הש"ך מוכח מבעיא ודו"ק:

(ד)

(ד) אסור לו ליטול כו'. אע"פנז שלא אמר לו בפירוש טול אתה בשבתנח, דאל"כ למה לא עשה ר"תנט תקנה זו ועיין מ"ש לעילס:

עיין

עיין בהגהות אשר"יסא שכתב דלא מהני מה שהתנו שיהא התנור קנוי (משמע קנין גמור בגוף התנור) לנכרי בשבת אלא אם כן מקנה לו חלק בתנור שיהא שלו לעולם בשבת עכ"ל. ומ"ש לעולם אינו מלשון עולמית עד עולמי עד, דהא קי"ל מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה לכל מילי בר לענין חמץ, כמ"ש הגהות מיימוניות פ"ו מהל' שבתסב, עיין מ"א סי' תמ"חסג. ועוד דבתוס'סד לא זכרו הכללסה. ועוד דשדה שקבלוה מאחרסו אין קנין לנכרי בשבתות לעולם אלא עד כלות שנה, ומאי איכפת לן הכא כשלאחר זמן מה ישאר התנור כולו לישראל. אלא ודאי דמ"ש לעולם ר"ל בין שיסיק לישראל בחול בין שלא יסיק יהיה קנוי לו בשבתסז, וזה נקרא שמקנה לו חלק בתנור, לאפוקי כשאינו מקנה לו חלק בין שיסיק בין שלא יסיק אלא אם יסיק הוא קנוי לו. אף שבאמת הוא נקרא קנין כמשמעות לשון הגהות אשר"י, מכל מקום כיון שהוא בתנאי שיסיק בחול הרי הוא נוטל שכר ומרויח במלאכת השבת, שאם לא היה מסיק בשבת לא היה מסיק לו בחול כמ"ש המ"א בסק"ו, הרי זה דומה לשכירות לענין איסור שכר שבת, ואינו דומה לקנין גמור שאין בו משום שכר שבת כמ"ש המ"א סוף סי' רמ"דסח. ועל זה כתב המ"אסט דבהבלעה מותר אם התנו, דהיינו שהקנה לו בתנאי כמשמעות לשון הגהות אשר"י, אבל אם לא התנו דהיינו שלא הקנה לו אפילו בתנאי אלא השכיר לו ממש לשבת בעד היסק החול הרי זה כאילו מעמיד פועל בידים כמבואר בתוספותע. לכן צוה ר"ת לקבל החוב ויהיה התנור כולו של הנכרי ואחר כך ילונו ויתנה עמו שיטול בשבת, דהוה ליה כאומר שלא יהיה לי חלק בתנור בשבת, כמ"ש הב"יעא, ונמצא שכולו של הנכרי בשבת ואז לא מחזי כאילו מעמיד כו', דלא אמרינן הכי אלא כשעושה בתנור של ישראל אבל לא כשעושה בתנור שלועב. ומ"ש בשו"עעג דאין תיקון אלא למכור לאחר, ולא די במה שיקנה להנכרי בשבת, משום דהתם המלאכה מוטלת על שניהםעד. ומה שצוהעה לקבל החוב, ולא צוה להקנות לו באחד מדרכי הקנייה, לטובת הישראלעו, שכשמקבל ממנו וחוזר ומלוה לו יש לו שעבוד על כל פנים גם על החצי של הנכרי, מה שאין כן אם לא היה מלוה לו והיה מקנה לו החצי לא היה לו שום שעבוד עליו שכבר פרע חובו בגביית התנורעז.

ועוד יש לפרש שר"ת עשה כן כדי שלא יהיה חלק להישראל מעולם בתנור בשבת, אבל אם היה מתחלה שלו, אף שמקנהו לו לימים שהשבת בתוכם ה"ל כאילו מעמיד כו', כיון שאומר טול אתה שלשה ימים ואני אטול כנגד זה שלשה ימים הרי כאילו אומר לו שיעשה אף בשבת. ובאמירה פשיטא שיש איסור אם יש הנאה לישראל בעשיית המלאכה בשבת, דדמי לנותן בשר שיבשל לו בשבת כמו שיתבאר בסימן ש"זעח (ע"ש במ"אעט), כיון שנותן לו התנור שלו. מה שאין כן כשלא היה לו חלק בו מעולם אינו נותן לו כלום משלו, וה"ל כאומר לו עשה בשלך שאין בזה משום איסור אמירה אף שיש בזה הנאה לישראל, לדעת המ"א שפירש בסי' ש"ז דאף כשנותן לו אין איסור אלא כשיש לו הנאה מזה, מכלל דכשאומר לו עשה בשלך שרי בכל גוונאפ. ואף אם אין כן דעת המ"א, מכל מקום כשאינו נותן ומקנה לו כלום משלו לא מחזי כמעמיד פועל בידים. ומה שהתירו הרמב"םפא והשו"עפב להתנות גבי שותפין בסחורה, אף שנותן לו משלו. י"ל דהתם מיירי בענין שכשהתנו מתחלה אין לישראל שום ריוח במעשה שבת, שאף אם לא יתעסק הגוי בשבת לא יפסיד חלקו בחולפג, ואין בזה איסור משום אמירה לדעת המ"א בסי' ש"ז, ואף לדעת הש"ך ביו"ד סי' רצ"זפד, י"ל דכיון שאין לו ריוח לא מחזי כמעמיד פועל (וכהאי גוונאפה כתב הרא"ש סוף פ"ק דשבתפו, ויתבאר בריש סי' רמ"ופז לענין השכרת כלים. אלא דהתם אין הריוח אלא בשעת ההשכרה, שמשכיר לו ונותן לו רשות שאם ירצה שיעבוד אף בשבת, אבל אח"כ לא איכפת ליה שאף אם לא יעשה בשבתות לא ינכה לו כלום, כמ"ש המ"א ריש סי' רמ"גפח, לכן אין איסור אלא כשמשכיר בערב שבת, אבל כאן שכשמגיע השבת והגוי מסיק יש ריוח לישראל שיסיק לו כנגדו בחול, לכך מחזי כעושה שליחותו שאמר לו טול אתה כו', עיין מ"ש בסי' רמ"דפט), דההיא ברייתא ששנינוצ לא יאמר טול כו', וכן מה שהוסיפו הפוסקיםצא בתנור ומרחץ כו', הכל מיירי בכהאי גוונא שאין לישראל ריוח במעשה שבת לאחר שאמר לו טול כו'צב, ולהכי הוצרכו לטעם לפי שהמלאכה מוטלת על שניהםצג. ור"ת שאסר אף כשאינה מוטלת על שניהם לדעת התוס'צד, ולמד ממרחץצה ששניהם שותפין בוצו. אף את"ל דס"לצז דלעולם הוה כמעמיד אף שאין לישראל ריוח, דומיא דשותפין שירשו מרחץ שאין להם תקנה כללצח, וגםצט אף שאין המלאכה מוטלת על שניהם כמעשה דתנור. מכל מקום אנן קי"ל כהפוסקים המפרשים טעם האיסור משום דמוטלת על שניהם דוקא, מיהו עכ"פ כשאין ריוח לישראלק, אבל כשיש ריוח לא מצינו חולק על התוס' בזהקא.

ומיהו לפי זה אפשר דלא בעינן שלא יהיה לישראל חלק מעולם בשבתקב, דאף אם עשה כן ר"ת לדעת התוס'קג, היינו משום דס"ל דאף כשאין ריוח אסור משום דה"ל כמעמיד בידים, כמו שדקדקו התוס' לכתוב תיבת בידים, להורות דאף כשאין ריוח וגם לא ס"ל הא דהמלאכה מוטלת כו' אפ"ה אסור, ועל כרחך צריך לומר משום דהוה כמעמיד ממש בידים, הילכך אין מועיל מה שמקנה לו אח"כ לשבתות אפילו בהבלעה, כיון דהוה ליה כאומר ממש לעשות בשבת ומקנה ונותן לו במה לעשות, שאסור לדעת התוספותקד וסיעתם שהביא הש"ך שם, אף על פי שאין ריוח לישראל מזה. אבל לדידן דקי"ל דכשאין ריוח לא מיתסר אלא משום שהמלאכה מוטלת כו'קה, ולא ס"ל דהוה כאומר ממש לעשות, אלא דכשיש ריוחקו מחזי כאומר כו' או מחזי כעושה בשבילו כמ"ש בסי' רמ"דקז, א"כ אפשר דלא אמרינן הכי אלא כשעושה בשל ישראל, שלא הקנה לו אלא השכירו לו לשבתות, אבל כשהקנה לו אפילו בתנאי לא מחזי כאומר לו ולא כעושה בשבילו כיון שעושה בשלוקח. ומ"ש בספר התרומהקט שר"ת צוה לקבל החוב כו', ס"ל דהמעשה היה שגבה חצי תנור כמ"ש הרא"שקי, וא"כ המלאכה מוטלת על שניהם, לכן אין מועיל מה שמקנה אח"כ, וכן משמע בהדיא מדבריו שםקיא. ואף להמ"אקיב דלא ס"ל כהתוס' שהביא הש"ך שם, מ"מ יותר נראה דס"ל כפירוש הראשון דלעילקיג, דבהגהות אשר"י מבואר דלא מהני התנו משום דלא הקנהו לו לעולם, וע"כ לא מיירי בשעת קניית ישראל את התנור, שהרי לא נזכר שם כלל מענין קנייה זו, וגם לא שייך לשון יקנה לו חלק כו', ואפילו הכי כתב על זה המ"א דלא מיתסר אלא משום שכר שבת ובהבלעה שרי. ועוד אי אפשר לומר כלל כשלא היה לישראל חלק מעולם הוא שאסר המ"א בשם התוס' משום שכר שבת, הרי התוס' כתבו בפירוש כל התנור של ישראל הוה ליה כמשכיר כו' ע"ש, אלא ודאי דלדעת המ"א די במקנה אח"כ (וכמ"ש בפניםקיד).

ועיין

ועיין בתוספת שבתקטו שפירש טעם התנאי שצוה ר"ת הוא, שכשמחליף משכורתו מחזי כמעמיד פועל, אף שאין המלאכה מוטלת עליו משום דה"ל כמחליף, אבל כשמתנה בתחלת השותפות ה"ל כמשכיר בהבלעה ושרי, אף שאין לו כלום בגוף התנור ע"ש. וצ"ע דבהדיא כתב המ"א סק"ו דהוה ליה כמשכיר, ולא כתב דהוה ליה כמחליף. ועוד צ"ע שכתב כיון דמתחלה היה נוטל חצי שכר כל יום ויום ואח"כ החליף משכורתו כו', דבתוספות מבואר שאף בתחלה היה לאופה כך וכך ימים ולישראל כך וכך. ועוד דמשמע מלשונם שלא נטל עדיין אלא שהיה לו ליטול, ורשות ביד הישראל ליתן לו איזה ימים שירצה, ואין זה מחליף כלל. ואף כשנטל כבר במה זכה באותן הימים דוקא שהיה הישראל כמחליף בשביל כך, אם הישראל הניח לו מרצונו ליטול באותן הימים בשביל כך לא זכה בהן הנכרי לעולם, דכיון שלא התנה עם הישראל שיטול דוקא באותן הימים, אף שהחזיק בהן הוה ליה חזקה שאין עמה טענה. ועוד דמאי מועיל התנאי שמתנה בתחלת השותפות, כיון שאם לא היה מסיק בשבת לא היה מסיק לו בחול כמ"ש המ"א, א"כ הוא מרויח בהיסק השבת. ובהדיא כתב המ"א ריש סי' רמ"גקטז טעם היתר השכירות הוא משום שמשכיר לו בין שיעשה בין שלא יעשה. ועוד דמלשון הגהות אשר"י מבואר בהדיא דהחילוק בין התנו דבשותפות להתנו דהכא, דהתם מקנה לו לעולם והכא אינו מקנה לו לעולם חלק בתנור, משמע בהדיא דהכא ג"כ מקנה לו חלק בתנור אלא שאינו לעולם. ואין לומר דלרבותא נקט הכא דאסור שלא בהבלעה, אבל בהבלעה אין צריך להקנות כלל דקיל משותפות, א"כ מנ"ל לר"ת לאסור כלל בלא התנו, וכיון דהכא קיל משותפות דמיירי ביה בתוספתא דדמאיקיז שממנה ראייתו. אלא ודאי דשקולין הן, או דר"ת לא ס"ל שהמלאכה מוטלת כו' לדעת התוס', וא"כ התנו דהכא דומה ממש להתנו דשותפות לר"ת. והכא קיי"ל לענין גוף התנאיקיח אבל לא לענין זמן התנאיקיט, חדא דאפשר דאף ר"ת מודה בהא דלא דמו להדדי משום דהתם המלאכה מוטלת על שניהם, ואפילו הכי לענין גוף התנאי דמו להדדי, דגם הכא כאילו מעמיד פועל כמו התם ממש, דהתם המלאכה מוטלת כו' אבל אין הישראל מרויח והכא הישראל מרויח אבל אין המלאכה כו', לכך מדמה להו ר"ת להדדי לענין גוף התנאיקכ. ואף שזה דוחק, מכל מקום ע"כ צריך לומר כן לדעת המ"א כמ"שקכא.

ולענין פסק הלכה אין לנו להחמיר יותר, שאף אם דעת התוס' אליבא דר"ת הוא כפירוש הב' דלעילקכב, מכל מקום אפשר דלדידן לא קיי"ל הכי כמ"שקכג, ובפרט שבספר התרומהקכד וסמ"גקכה ורא"שקכו ורבינו ירוחםקכז כתבו מעשה דר"ת בשותפותקכח, ועוד שאף לדעת התוספות וסיעתם שהביא הש"ךקכט אפשר דאין איסור אלא בשבת עצמו אבל קודם השבת אין איסורקל, ואף אם תמצי לומר דאסור אפשר דהיינו כשנותן לו רק כדי לעשות בשבת אבל כאןקלא אם היה מסיק לו בחול בלא שיסיק בשבת היה נוח לו, ועוד דהתם אומר לו בפירוש לעשות אבל הכא אי הוה מיחשב כאומר בפירוש הוה אסור אף כשאין ריוח לישראל כגון שותפין בסחורה אף להתנות בתחלה כמ"ש לעילקלב, וגם משום ריוח לחוד כיון דעביד אדעתא דנפשיה אין איסור כלל, עיין בסי' רמ"ג ס"א בהג"ה ובמה שכתבתי בסי' רמ"דקלג:


א) לכללות קו"א זה ראה העו"ב בקו"א ע' יז ואילך. ביאורי השולחן ע' שיט ואילך.

ב) בהתנו ובאו לחשבון: א) שאסור בשדה ובשאר מלאכות. ב) שמותר בשניהם. ג) שמותר בשדה ואסור בשאר מלאכות. ופסק כדעת המכרעת שבס"ג התיר בשדה ובס"ד אסר בשאר מלאכות.

ג) ע"ז כב, א ד"ה ואם באו.

ד) סי' קמו.

ה) ל"ת סה (כא, ד).

ו) נתיב יב חי"ב (פב, סע"ב).

ז) ראה ביאורי השולחן ע' קפד וע' שכ.

ח) תשובות הגאונים סי' מג. הובא בב"י ד"ה וז"ל תשובת.

ט) הובא בר"ן סופ"ק דע"ז.

י) ראה כללי אמירה לנכרי ע' פג.

יא) סי' רצד (גבי ערלה): ואפילו אם התנו תחלה אם באו לחשבון כו'.

יב) ואפילו לא אמר כן בפירוש אלא כשבאין לחשבון כו'.

יג) פ"ו הי"ז.

יד) ד"ה ועל ואם באו לחשבון.

טו) סק"ב. שכולם פירשו דברי הרמב"ם (דמיירי בשאר מלאכות) שאם התנו מותר לבוא לחשבון.

טז) סק"כ.

יז) סוף ס"ק כז.

יח) סעיף ב.

יט) ד"ה ואם לא התנו. הובא בב"י ד"ה וכתב הגאון.

כ) סי' רצד סי"ג.

כא) פ"י מהל' מאכלות אסורות הי"ד (דמשמע שלא אסר אלא אם התנו שיבואו לחשבון, כמו שפירש הש"ך שם).

כב) ס"ק ב.

כג) ד"ה ישראל.

כד) לכללות קו"א זה ראה העו"ב בקו"א ע' כד ואילך. ביאורי השולחן ע' שכב ואילך.

כה) הדין דלקמן ס"ז, ומזה רואים שגם כאן לא שרי להמתירים אלא כשחולקים השכר בשוה דהוי בהבלעה.

כו) בסוף הסימן.

כז) סי' קנא.

כח) נתיב יב חי"ב (פב, סע"ב): ישראל וגוי שקיבלו שדה כו' ואם מסתמא לקח הגוי בשבת בלא אמירת ישראל מותר (משמע לכאורה שלוקח לעצמו השכר של שבת, ולא המלאכה של שבת).

כט) וסיים דפליגי בתרווייהו.

ל) ולכן הובאה כאן בפנים המחלוקת רק בחלקו בשוה, דהוי בהבלעה.

לא) ע"ז כב, א ד"ה לא, דמיירי שהיה הנכרי לוקח שכר יום השבת בתנור, ומ"מ לא התיר ר"ת (בלקח מאליו) אלא כשהתנו. וראה גם לקמן ס"י, וקו"א ס"ק ד בתחלתו.

לב) דאדרבא המחלוקת היא רק בלא הבלעה, שרבינו ירוחם מתיר כהרא"ש (ע"ז פ"א סוס"י כה) והריב"ש אוסר כהרמב"ם (פ"א הי"ז) משא"כ בהבלעה מותר לדברי הכל.

לג) ולקמן שם סי"ד.

לד) שם ס"ק ו: דיש חולקים במה שהתיר אם חלקו סתם.

לה) אלא צריך לומר, שבלא הבלעה אסור לדברי הכל (בשאר מלאכות), ומה שרבינו ירוחם התיר אפילו בלא הבלעה היינו כיון דמיירי בשדה. ולכן הובאה לעיל ס"ב (גבי שדה) המחלוקת בשתיהן (הן כשחולקים בשוה והן כשנטל כל אחד בעד הימים שעבד).

לו) סי' קמו.

לז) בתחלת הסימן.

לח) סק"ב.

לט) הרי גם הם מפרשים כרבינו ירוחם דמיירי שהנכרי לוקח כנגד ימי מלאכתו (ואין חולקים בשוה בהבלעה).

מ) האיבעיא של הגמרא שם בסתמא.

מא) ע"ז שם ד"ה אסור.

מב) שעבד הנכרי לצורך עצמו.

מג) שם, בשם רבינו אלחנן: והוה ליה כמשכיר תנורו בשבת.

מד) ראה זכרון יוסף סי' קמא. ביאורי השלחן ע' שכד.

מה) דלפי פירוש זה שהאיבעיא הוא בסתמא כשחולקים בשוה, חלה איבעיה זו גם על מלאכה וסחורה, שדומים בזה לשדה (משא"כ לפירוש רבינו ירוחם שהאיבעיא הוא כשנוטל בעד ימי מלאכתו, בזה ודאי אסור במלאכה וסחורה).

מו) ע"ז שם ד"ה סתמא.

מז) קו"א סק"ג.

מח) לכללות קו"א זה ראה העו"ב בקו"א ע' כט ואילך. ביאורי השולחן ע' שכו ואילך.

מט) ס"ק א.

נ) פ"ו הי"ז-ח.

נא) סי' רצד ס"ק כו.

נב) שאיסור סתמא בערלה מוכח מבעיא דסתמא גבי שבת, אף שאין טעמם שוה כנ"ל.

נג) שצויין לעיל קו"א ס"ק ב.

נד) ראה ביאורי השלחן ע' שכז וע' תרטו.

נה) סעיף ו (בביאור הטעם, ובסעיף ב – שכ"ה בשדה גם כשלקח הנכרי בשביל שבת כו').

נו) בין אם בשבת פסקינן לקולא או לחומרא - בנוטל הנכרי בשביל שבת, אסור בערלה אפילו לחלוק בשוה.

נז) לכללות קו"א זה ראה ביאורי השולחן ע' שכח ואילך.

נח) ולכן לא הובא לעיל ס"ו היתר דסתמא אלא כשחלקו השכר בשוה.

נט) ע"ז כב, א תוס' ד"ה לא.

ס) קו"א סק"ב.

סא) פ"ק דע"ז סי' כד.

סב) אות ב.

סג) ס"ק ה.

סד) ע"ז כב, א ד"ה לא.

סה) שיקנה לו לעולם.

סו) דלעיל בפנים ס"א, ונתבאר בס"ג דמהני מה שהתנו, אף שקבלוה רק לשנה.

סז) כמבואר בפנים סי"א.

סח) ס"ק יח. ולעיל שם סט"ו.

סט) כאן בס"ק ג: ובאופן זה התיר ר"ת להתנות. וכ"ה לקמן סי"ב שצריך שניהם, להתנות (שמקנה לו חלק בגוף התנור) והבלעה.

ע) בשם ר"ת, דמה"ט אסור אפילו במעשה דתנור.

עא) בתחילת הסי' (ד"ה ואהא דשרינן בהתנו), דכיון שהתנה ואמר טול אתה כו' כאילו התנה שלא יהיה לו חלק כו', וכדלעיל בפנים ס"ג.

עב) כמו באמירה לנכרי לעשות מלאכה של עצמו, דלקמן סי' שז סל"ה, שאם הוא בחפצים של נכרי מותר, ויתבאר לקמן.

עג) סעיף ג. וכ"ה לקמן סט"ו (גבי שדה).

עד) כמבואר ברש"י ור"ן שם ד"ה שקיבלו וד"ה לא יאמר. לבוש ס"א. וכדלעיל בפנים ס"א (ולא מטעם כאילו מעמיד פועל בידים), ולכן צריך לבטל תחלה השותפות (שלא תהיה המלאכה מוטלת על שניהם) ואח"כ להתנות.

עה) ר"ת בתוס'.

עו) ציוה כן. אמנם מחמת איסור אמירה לנכרי סגי במה שמקנה לנכרי עכשיו. ולקמן יוכיח שכ"ה דעת המ"א. וכן נפסק לקמן בפנים סי"ב. אלא שנוסף לקמן שם במוסגר "להתנות עם הנכרי (מתחלה)". והוא עפ"י הפירוש השני שמבאר לקמן בדעת ר"ת.

עז) ולקמן (סד"ה ועיין) יתבאר לפי פירוש זה, שר"ת למד מדין שותפות למעשה דתנור רק לענין גוף התנאי (שצריך להתנות) אבל לא לענין זמן התנאי (שבשותפות צריך להתנות מתחלה, ובמעשה דתנור יכול להקנות ולהתנות עכשיו).

עח) סעיף לה.

עט) ס"ק כט.

פ) וכדלקמן שם.

פא) פ"ו הי"ז: המשתתף עם הגוי במלאכה או בסחורה או בחנות אם התנו בתחלה כו', אף שעד עת התנאי היתה חצי סחורה של הישראל.

פב) סעיף א (שהעתיק לשון הרמב"ם), ובס"ג, בשותפין בסחורה, דסגי במה שמבטלים השותפות וחוזרים ומשתתפים ומתנים.

פג) משא"כ בעובדא דר"ת, שבעבור זאת מסיק הנכרי את התנור בחול בשביל הישראל.

פד) ס"ק ד, דבשל ישראל אסורה אמירה אפילו בלא ריוח לישראל, וכוותיה פסק לקמן סי' שז סל"ה.

פה) זה שנתבאר שכשמקנה לו ויש לישראל ריוח מהמלאכה בשבת מחזי כמעמיד פועל, מצינו כהאי גוונא כו'.

פו) סי' לו.

פז) סעיף ב.

פח) ס"ק א.

פט) קו"א סק"א ד"ה ועוד יש לומר והוא עיקר.

צ) ע"ז כב, א.

צא) כדלקמן ריש ס"י וש"נ.

צב) כדלעיל ס"א (שגם בשדה אחר שאמר טול אין להישראל ריוח במעשה שבת), וא"כ לא שייך בזה הטעם של מחזי כמעמיד פועל בידים. אבל ראה לעיל שם בסוף הסעיף, שגם בזה הביא הטעם של כמעמיד כו'.

צג) ובזה סגי כשמתנים בתחלה, אף שנותן לו משלו.

צד) שפירש בדברי ר"ת, שהנכרי מסיק התנור כל השבוע, רק שבשבת כל הריוח שלו (דלא כרא"ש וס' התרומה שפירשו בדבריו שהיו שותפים, וכדלקמן).

צה) שבתוספתא דמאי פ"ו הי"ג, כמבואר בתוס' שם.

צו) ולכאורה איך אפשר ללמוד ממקום שהמלאכה מוטלת על שניהם, לדין כמעמיד פועל (באינה מוטלת על שניהם).

צז) לר"ת, שגם בברייתא גבי שותפין הטעם הוא כאילו מעמיד כו' (ולכן למד משם למעשה דתנור שאין המלאכה מוטלת על שניהם), וא"כ גם שם אסור כשנותן לו משלו כמו במעשה דתנור.

צח) שלא שייך בזה התקנה של ר"ת (לקבל החוב כו'), וגם לא שייך התקנה דלקמן סט"ו (לבטל השותפות ולהשתתף מחדש), שהרי ישאר חלקו שלו ואסור מטעם כמעמיד פועל כו'.

צט) למד מזה לאסור מטעם כמעמיד כו' גם כשאין המלאכה מוטלת כו'.

ק) ולכן סגי שם בחזרו ונשתתפו והתנו, אף שנותן לו משלו.

קא) ושם גם לדידן צריך לקבל החוב כו' ולהתנות מתחלה (כדלקמן סי"ב במוסגר).

קב) וסגי במעשה דתנור שיתנה עתה (כדלקמן שם בפנים, בלי המוסגר).

קג) במעשה דתנור שצוה לקבל החוב כו'.

קד) ב"מ צ, א ד"ה חסום.

קה) כמבואר בפנים ס"א וסי"ג.

קו) במעשה דתנור נראה כאילו כו' (כמבואר בפנים כאן סי"ב), ולא כמעמיד ממש.

קז) קו"א ס"ק א.

קח) וא"כ א"צ במעשה דתנור להתנות עם הנכרי בתחלה.

קט) סי' קמז.

קי) ע"ז פ"א סי' כד.

קיא) בתחלה שם: מוטלת על שניהם וכן תנור שיש לו לישראל חלק בו עם הגוי. ולפי"ז גם ר"ת מעולם לא אמר במעשה דתנור (כשאין המלאכה מוטלת על שניהם רק הנכרי מסיק כו') שלא מועיל מה שמקנה אח"כ.

קיב) סי' שז ס"ק כט, שגם בחפצים של ישראל לא אסר אמירה לנכרי אלא כשיש ריוח לישראל. וא"כ אין לפרש בר"ת כדלעיל.

קיג) שלא הצריך ר"ת לקבל החוב כו' אלא לטובת הישראל שישאר השעבוד כו', אבל בלא"ה יכול להקנות גם אח"כ.

קיד) לקמן סי"ב, שתיבת "מתחלה" לא נכתבה אלא במוסגר.

קטו) ס"ק ג.

קטז) סק"א.

קיז) פ"ו הלכה יג.

קיח) שגם בהבלעה צריך להתנות.

קיט) דקיי"ל דהכא סגי במה שמקנה לו עכשיו ומתנה כו' (דלא כמו בשותפות שצריך להתנות בתחלה).

קכ) כפירוש הראשון דלעיל סד"ה עיין (שגם ר"ת לא הצריך לקבל החוב כו' מחמת איסור שבת).

קכא) לעיל ד"ה ומיהו.

קכב) ד"ה ועוד.

קכג) לעיל ד"ה ומיהו.

קכד) סי' קמז.

קכה) ל"ת ס"ה (כא, ד).

קכו) פ"ק דע"ז סי' כד.

קכז) נתיב יב חי"ב (פב, רע"ג).

קכח) שלפי"ז גם ר"ת לא הצריך לקבל החוב כו' בנידון דידן.

קכט) יו"ד סי' רצז ס"ק ד (ולקמן סי' שז סל"ה), שכשנותן בשר לנכרי שיבשל לעצמו אסור אף שאין ריוח מזה לישראל; ונתבאר לעיל (ד"ה ומיהו) שמטעם זה לא מועיל שמקנה עכשיו התנור לנכרי.

קל) וא"כ כאן שמקנה לו לפני השבת מותר.

קלא) שמקנה לו שיטול לעצמו שכר ב' או ג' ימים, כדלקמן סי"ב.

קלב) ד"ה ומיהו. וכיון דהתם קיי"ל דמותר, א"כ גם כאן מותר.

קלג) קו"א סק"א.